וא״ת דיקנא לא וכו׳: ואם תאמר, שלא נמצא זקן, ושלמה לא אמר אלא לחייו, ואינו אומר דיקנא. ומשיב, אלא כך למדנו בספרא דצניעותא, כל מה שנסתר וגנוז אינו נזכר ואינו מתגלה. דבר זה, הדיקנא, הוא עליון ויקר מכל, ומשום זה הוא סתום וגנוז. ומשום שהדיקנא הוא השבח והשלמות והיקר מכל הפרצוף, ע״כ גנזו הכתוב, ואינו נגלה. ולמדנו, דיקנא הזו שהיא שלמות הפרצוף והיופי של ז״א, הוא יוצא מאזניו, ויורד ועולה ומכסה במנחת בשמים. מהו מנחת בשמים. הוא כש״א לחייו כערוגת הבושם. בתשעה תקונים נתתקן הדיקנא הזה דז״א, בשערות שחורות מתתקנות בתקון יפה, כגבור אמיץ יפה מראה. שכתוב, בחור כארזים.

סוד השערות, כבר נתבאר לעיל בשערות רישא ודיקנא דא״א (לעיל באות כ״ד) ונתבאר שם שהן פרצוף שלם, מכו״ח בינה ותו״מ, ולפי שמקורם מפרסא שבתוך הראש, ע״כ נחלקו לכו״ח שה״ס שערות רישא המסתיימים בפאתי הראש, ולבינה ותו״מ שה״ס שערות דיקנא. וז"ש, נפיק מאודנוי, כי שם באזנים ה״ס הפרסא הנקראת עקימא דאודנין, והן שחורות, מטעם שגנוזה בהם המלכות דמדת הדין, שה״ס גוון אוכמא, (כנ״ל אות רי״ד) וז״ש בשערי אוכמא מתתקנא כגבר תקיף, כי ה״ס קו האמצעי הצריך ליחד הימין והשמאל, אשר כל גבורתו היא ע״י מדת הדין שבמסך דחירק, (כנ״ל פרשת לך דף י״ג ד״ה ונתבאר ע״ש) וע״כ שערותיו שחורות. משא״כ הנוקבא שאין בה מלכות זו דמדת הדין, שערותיה אדומות. כמ״ש במקומו.