ולא עוד אלא וכו': ולא עוד, אלא מה שהיתה הבת מלך, שהיא השכינה, י' על הו"ה, הכלולות באבות, ה' ראשונה באברהם, שהוא חסד. ה' שניה ביצחק שהוא גבורה. ו' היתה כלולה ביעקב שהוא תפארת. וה י' היתה ראש עליהם, נאמר, נפלה עטרת ראשינו. והמשילו חכמים משל למלך שהיתה לו עטרה על ראשו, ואילן נאה לפניו. באה אליו שמועה רעה הוא משליך העטרה מעל ראשו. ומה שהיתה השכינה י' על הו"ה, שהיתה ה י' למעלה, חזר להעשות הצירוף הוה"י, שה י' היא למטה. ומשום זה אמר דוד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת.

פירוש. כשז"א ומלכות הם בגדלות נמצא ז"א באור החסדים. והמלכות באור החכמה. וכשמתיחדים שניהם נכלל גם ז"א מחכמה שבמלכות, והיא עולה ומגלה החכמה שב י' דהויה שלו, ונעשית לו עטרה על ראשו, ונבחן שהמלכות היא י' דהויה וגוף הז"א הוא הו"ה דהויה. וז"ש, מתלא למלכא דהוה ליה עטרה על רישיה, שה"ס המלכות המאירה ב י' דהויה דז"א, ואילן יאה קדמיה, היינו הו"ה, שהן ג' קוין דז"א, אמנם בעת הגלות נתמעט ז"א לו"ק בלי ראש, והמלכות לנקודת הסיום שלו. וז"ש אתיא ליה שמועה בישא וכו' מה דהות י' על הו"ה, אתהדר הוה"י, כי נפלה ונעשית נקודת הסיום תחתיו.