ודא קיימא בשאלתא וכו': וזה, עולם העליון, עומד בשאלה, והוא מאמר עליון, דהיינו בינה, והעמידוהו שנקרא מ"י, שכתוב, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. היינו השאלה ההיא שבראה אלה. כי מ"י שהוא בינה בראה אל"ה שהם ו"ק דז"א, (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר אות ז' ע"ש) ואח"כ נתפשט מ"י ונעשה ים, שהוא סוף כל המדרגות, שהוא למטה, דהיינו המלכות. ומשם, מן הבינה, התחיל לבנות למטה במלכות, והכל עשה, במלכות, באותו אפן ממש שלמעלה, בבינה, זה כנגד זה וזה כעין זה. ומשום זה, הבינה, היא שמירת הכל, למעלה ולמטה.

פירוש. כי כל ספירה ומדרגה מקבלת מוחין שלה מעליון, דהיינו ע"י עליות תחתון לעליון, כנ"ל, אבל עכ"ז יש לכל אחת בחינתה עצמה גם כן חוץ ממה שלקחה מעליון. מה שאין כן המלכות, כי המלכות מצד עצמה אינה ראויה לאור העליון, כי הצמצום רוכב עליה, (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) אלא ע"י עליתה לבינה, היא מקבלת ממנו הכלים והאורות שלה, וכל מה שיש בבינה יש במלכות באותו אפן ממש. וע"כ אותיות המלכות הן כאותיות הבינה, כי הבינה נקראת מ"י, והמלכות י"ם. ועד"ז בשם הויה, שה' ראשונה היא בינה וה' תחתונה היא מלכות. וע"כ נבחנת הבינה שהיא שמירת הכל, כי היא שומרת המלכות שלא יאחזו בה החצונים, מחמת שנותנת לה הכלים והאורות שלה.