כגוונא דא כד וכו': כעין זה, שאמרנו באנכי, כן הוא תמיד כשהדבור יוצא מפי הקב"ה חיות אש חשות. כי אז זמן היחוד דקול ודבור, ונפסקת החכמה ומתחילה שליטת החסדים, שז"ס חשות. ובזמן ששתק, דהיינו שעוד אין יחוד בין קול ודבור, אז, חיות אש ממללות. (כנ"ל אות רפ"ב). ז"ש וכל העם רואים את הקולות, היינו קול החיות שהיו שואגות, ואת הלפידים, שהיו יוצאים בדבור החיות בכמה מיני ניגון מפני המלך. שזה היה קודם שהתחיל הקב"ה לדבר. וכשאמר אנכי, היו החיות שותקות ולא נשמע אלא שלו כנ"ל. ואלו שהם חשות בזמן קריאת ס"ת הם בצורית אלו החיות, שהן שותקות בזמן דבורו של הקב"ה כנ"ל. וצוה הקב"ה להכניס את החיות בחדר דמראה אש בית לה. שה"ס דינים הקשים המתגלים בעת גילוי החכמה (כנ"ל באד"ר אות רי"ט) ודינים אלו תקן הקב"ה שיהיו מסבבים אותם כמו בית להם לשמרם מפני החצונים שלא ינקו מהם.