ובג"ד אוקמוה מארי וכו': ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. כי הקב"ה הוא סתום בסתרי תורה, במה הוא נודע. במצות, שהן השכינה, שהיא צורתו. כמו שהקב"ה הוא ענו, כן שכינתו ענוה. הוא חסיד, והיא חסידה. הוא גבור, והיא גבורה על כל אומות העולם. הוא אמת, והיא אמונה. הוא נביא, והיא נביאה. הוא צדיק, והיא צדקת. הוא מלך, והיא מלכות. הוא חכם, והיא חכמה. הוא מבין, והיא תבונה שלו. הוא כתר, והיא עטרה שלו, עטרת תפארת. ומשום זה העמידו חכמים, כל מי שאין תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש. דהיינו כצורתו של כקב"ה, שהוא תוכו ושכינתו ברו, הוא תוכו בפנים, והשכינה ברו מבחוץ, ולא נשתנתה היא שמבחוץ, מאותו שבפנים, שתהיה נודעת שהיא אצילות שלו, ואין פירוד שם כלל, שז"ס מבית ומבחוץ תצפנו.