ואי תימא שבחא וכו': ואם תאמר ששבח הזה, דהיינו המוחין המובאים בשיר השירים, שלו הוא, של ז"א, שהרי אומר, אשר לשלמה שהוא ז"א, אל תאמר כן, אלא השבח במקום עליון הוא עולה, דהיינו לבינה שיצאה לחוץ מחכמה תסימאה דא"א וחוזרה אליו, שכל אלו המוחין שלה הם. (כמ"ש ב"א דף ז' בד"ה וכבר) אבל כאן, מ"ש, אשר לשלמה, הוא סוד. כי כשמתתקנים דכר ונוקבא יחד, שהם ז"א ומלכות, תחת מלך העליון, שהוא בינה, שאתוון אלה דבינה, שהן נה"י שלה יורדים לז"א ומלכות בעת קטנותה, שנה"י אלו נותנים להם מוחין בעת גדלותה, (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף כ' ד"ה ואמא) אז מלך ההוא, שהוא ז"א, עולה למעלה, אל הבינה, ונתמלא שם מכל הקדושות ומכל הברכות הנמשכות למטה, ומשפיע אותם למטה, דהיינו למלכות. וזו היא השתוקקותו של מלך העליון, ז"א, להתמלא קדושות וברכות להשפיע למטה, למלכות.