תכלת דא יומא וכו': תכלת, שהוא מלכות מצד הדין, הוא בחינת יום השני והוא צבוע מב' צבעים, אדום ושחור. ותכלת, האדום שלה, לקחה מיום השני ממש, שהאדום הוא כצבע האש, וזה הוא אלקים שה"ס בינה, וה"ס גבורה דז"א, דהיינו בגדלות דנקודת השורק, כנ"ל (בהסה"ז דף י"ז ד"ה קיימא) שאתוון אלה שנפלו חוזרות ומתחברות עם אתוון מי, ונצטרף השם אלקים ע"ש. ואז יורש צבע הזהב שהכל צבע אחד, כי צבע הזהב דומה לאש, אלא האש הוא בקטנות והזהב בגדלות. ותכלת יוצא מגוון הזה האדום, וכשיורד למטה, מתרחק צבע האדום, ונכנס למקום ההוא שהוא ים, דהיינו המלכות, ומצטבע שם צבע תכלת, דהיינה שנתערב בצבע השחור ונעשה תכלת. האדום ההוא נכנס תוך הים ונחלש הצבע שלו וחזר לצבע תכלת, וזה הוא אלקים, שהוא במלכות, אבל הדין שלו אינו חזק כהראשון, דהיינו השם אלקים שבשמאל דז"א.

פירוש. כי הגדלות דשמאל ה"ס התחברות מ"י אל"ה לשם אלקים, שזה נעשה תחילה בקו שמאל דז"א, ואז שולטים הדינים דנקודת השורק, שהם דינים קשים. אבל למטה במלכות, כשמתחברים מ"י אלה בקו השמאל, אין הדין קשה כל כך, כמו באלקים דקו שמאל דז"א. והוא מטעם, כי בחינת המלכות מאירה רק ממטה למעלה, ואז אין הדין קשה, משא"כ קו שמאל דז"א מטרם שנכלל בימין היה מאיר מלמעלה למטה וע"כ היה הדין קשה.