עלמא עלאה אשתכלל וכו': עולם העליון נשתכלל בסוד אות י' דהוי"ה, שהוא כוללת א"א ואו"א, והיינו נקודה העליונה הראשונה, שהוא א"א, (כנ"ל בראשית א' דף ה' ד"ה עד דמגו ע"ש) היוצא מתוך הסתום וגנוז שאינו ידוע, ואינו עומד לדעת, ולא נודע כלל, העליה שלו היא בסוד אין סוף, שהוא פרצוף עתיק, ומתוך סתימה זו, מא"א, מאיר אור אחד דק וסתום, שהוא או"א עלאין, שיש בהם ב' בחינות יסודות, א) שביל דק, ב) ארח סתום, (כנ"ל בראשית א' אות ש"ח) כולל בתוכו הכלל של כל האורות. ובתוך ארח סתום זה שבאו"א, שה"ס המפתחא (כמ"ש שם) בטש בו מי שלא בטש, בתחילה בהיותו באו"א עלאין, ועתה בטש בו ופתח הסתימה שבו, דהיינו שהוריד ה י' מאויר דארח סתום וחזר ונעשה אור, והאיר בו מי שלא האיר, כלומר אע"פ שהאיר בו, מ"מ לא האיר, מחמת חסרון החסדים, (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף י"ז ד"ה קיימא) ואז הוציא אור אחד, שהוא עדון לעדון, דהיינו חכמה לחכמה, כי עדן ה"ס חכמה דא"א שנסתמה, וחכמה זו, שה"ס בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה לחכמה, נקראת ג"כ עדן, כי מקבלת מעדן שבראש דא"א, וע"כ נקראת עדון לעדון. והיא להשתעשע, ולגנוז אור הדק, דהיינו אור החסדים דאו"א, שהוא נסתם בתוך אור ההוא. (כמ"ש שם בהקסה"ז י"ז ד"ה קיימא) דהיינו שאור החסדים דאו"א, נסתם בעת יציאת החכמה הזו. וה"ס ישסו"ת.