טעם. שנוהגין שלא להושיט אחד לחבירו כלי שבו משליכין העפר אלא מניחין אותו לפניו על הארץ וכן המים שרוחצין ידיהם בשובם מבית הקברות אין מושיטין אחד לחבירו. לפי שאין שלטון ביום המות. ועוד שלא להושיט צרה לחבירו. מעבר יבק שפת אמת פ' כ"ז:

קונטרס אחרון שבו משליכין העפר. ובענין חפירת קבר בכסוי ביו"ט ב' עי' שערי תשובה א"ח סי' תקכ"ו סק"ג וז"ל עי' בס' רב משולם בליקוטים של הגאון ח"צ ז"ל להתיר בחפירת קבר בכסוי אף שאין מיוחדים לזה. כי הוא להרבות כבודו כדאי' בסוטה כבודו במרובים וכן עשיתי מעשה בא' מתושבי הקהלה שנקבר ביום ב' של ר"ה וכסיתי עליו עפר הקבורה אם כי לא הייתי מחברת הקברנים דלא גרע מלמיגז ליה אסא עכ"ל. ועי' באה"ט שם סק"ה: ובספר אשל אברהם מהדורא תנינא סי' תקכ"ו כתב וז"ל ב"מ ביו"ט ראשון הזהרתי להאונן אז שיזהיר שלא ישליך מי מעב"י עפר רק גוף הב"מ נותן יהודי בקבר ולא יותר וטלטול הב"מ בלילה להניחו ע"ג קרקע התרתי ע"י יהודי וכן סתימת פיו וכמו שביום מטלטלין הב"מ לטהרה וכדומה ועי' או"ח שם: