(לשאלה) כי עיקר הפרצוף הוא מדת הקטנות שהיה בו, כנודע. וכיון שבשעת הקטנות לא היה לו אלא ב' כלים: גלגלתא, ועינים, שהם כתר וחכמה, אשר אור הרוח היה מלובש בגלגלתא, הנקראת משום זה חג"ת. ואור הנפש היה מלובש בעינים, הנקראות משום זה נה"י. ונמצא המסך דסיומא בכלי דעינים. אשר על כן גם בשעת גדלותו, כשה"ת ירדה מעינים לפה, כי קנה האח"פ שלו, מ"מ נשאר עוד הרושם דה"ת מעת הקטנות בעינים שלו. דהיינו בנה"י הישנים שעלו ונעשו לחג"ת, שכלי דיסוד נעשה לשליש ת"ת העליון, ונמצא המסך דקטנות במקום החזה, כנודע. וע"כ נבחנים האח"פ החדשים שהשיג בשעת גדלות, שהם בחינת אחורים ודין, מחמת מציאותם למטה מחזה, דהיינו למטה מבחינת הסיום דקטנות. ולפיכך נעשה מרחק גדול בין הכלים דפנים דפרצוף, שהם גו"ע שמחזה ולמעלה, שהם למעלה ממסך דקטנות, ונחשבים לבחינת ג"ר. ובין האח"פ החדשים שהם ד' ספירות תחתונות תנה"י, שממטה למסך דקטנות, שהם בחינת חסר ראש, להיותם נמצאים למטה ממסך דסיום מעת הקטנות. וז"ס שאמרו חז"ל על משה רבינו ע"ה (במדרש תהלים) על הפסוק תפלה למשה איש האלהים. אשר מחציו ולמעלה, משה נקרא אלקים, ומחציו ולמטה הוא נקרא איש. (תתפ"ד ד"ה וטעם).