אי אפשר להעלות ממ"ן דנוקבא מטרם גמר התיקון, משום שהמלכות נגנזה ברדל"א, ואין עליה שום זווג, וכל הבירורים הנעשים נבחנים לבחינת מ"ן דאמא. והוא כי בחינת ל"ב המלכיות נדחים תמיד מן הש"ך ניצוצין ול"ב מלכיות דאמא באים במקומם, כנודע. (א' תתקמ"ה ד"ה באופן).

ש) כי המשיך האורות בעת שעוד לא היה נבררים המ"ן דמלכות, וע"כ לא היה שם נוקבא מוכנת לקבל האורות ההם, ונמצא שהאורות יצאו בבחינת דכר בלי נוקבא, שז"ס קריין בלי זווג דדו"נ. (א' תתקמ"ו ד"ה וזה אמרו והבן).

שא) כי בשביה"כ עוד לא היה ענין העיבור אל הז"ת שעושה בהם תיקון קוים ומתקן אותם לפרצוף בפ"ע, וע"כ כשיצאה הגדלות דנקודים נתחבר הגדלות עם הקטנות לפרצוף אחד, וע"כ נשברו יחד. משא"כ כאן בחטא דעצה"ד, כבר נעשה בהקטנות תיקון קוים בבחינת העובר, שבזה נתקן הקטנות לפרצוף בפ"ע בבחינת עיקר הפרצוף. ואח"כ כשבא הגדלות לא היה זה אלא בסוד תוספות לבד, וע"כ כשנשבר בחינת התוספות לא היה זה נוגע כלל לעיקר הפרצוף שהוא הקטנות. (א' תתקמ"ו ד"ה והתשובה).

שב) כי מטרם החטא, גם בעת אצילות הקטנות דבי"ע, היו זו"ן במקום או"א וישסו"ת, ונתקנו משום זה גם המחזה ולמטה שלהם בבחינת מלכות דאמא לגמרי, ולא היה בהם מבחינת ה"ת כלום, כי המוחין דאמא הוריד מהם בחינת ה"ת והמלכות דסיום שבחזה שלהם למקום הפרסא, וע"כ יצאו בי"ע במדרגת זו"ן דאצילות, משא"כ לאחר החטא, שהנחש הטיל זוהמא בחוה, שפירושו, שבחינת ה"ת חזרה ונתערבה בבינה, הנה שוב חזרו הזו"ן לו"ק ונקודה, והמחזה ולמטה שלהם שהם הבי"ע, ירדו למטה מפרסא. (א' תתקמ"ז ד"ה אמנם).

שג) כי מקודם החטא, הגם שהיה ענין הקליפות הם המיתה, אמנם לא היה בהם שליטה כלום להזיק אל הקדושה, אבל אחר שחטא, וגרם לגילוי דבחי"ד תוך המ"ן דאמא, הרי נאחזו בו הקליפות דבחי"ד שהם המיתה. כי באמת היה מקורו מבחי"ד, שה"ס עפר, אלא שהיה נמתק במדת הרחמים שה"ס הבינה, שז"ס עפר מן האדמה, דהיינו מלכות דבינה שנקראת אדמה, אמנם ע"י החטא שנגלה שורשו מהאי עלמא, הרי נתקרב אל הקליפות ויש להם שליטה עליו להחטיאו ולהמיתו. וז"ס כי עפר אתה ואל עפר תשוב, כי החטא בעצמו גילה ששורשו מעפר דהאי עלמא. וע"כ ביום אכלך ממנו מות תמות, כי נגלה בו בעצמו ענין המיתה. (א' תתקמ"ד ד"ה ואחר)

שד) העשיה עצמה נבררה לגמרי בסוד המ"ן דבינה, ואין בה מבחי"ד כלום, אלא מפאת החטא שהנחש הטיל זוהמא בחוה, ירדה הבינה לצורת הבחי"ד, ונעשה השתוות מעולם העשיה אל הקליפות, שזה ענין ירידת העשיה והתלבשותה בקליפות, ואע"פ שאין זה נוגע אל העשיה עצמה, אמנם המקבלים מהעשיה, הרי השפע מתערבת בקליפות המלבישים אותה, שז"ס שעולם העשיה הוא רובו רע (א' תתקמ"א אות צ"ד).

שה) המקום בי"ע, שנעשה מבחינת המחזה ולמטה דפרצוף תנה"י דא"ק, הוא נקרא חיצוניות העולמות בכללם, וכל מה שבתוך המקום, הוא בערך זה פנימית העולמות. אמנם גם פנימיות העולמות יש בו גם פו"ח. (עי' לעיל תשובה צ"א ואות צ"ט ובאו"פ א' תתקמ"א ד"ה אמת).

שו) א', הוא מקום בי"ע, הנעשה מן תנהי"מ דפרצוף תנה"י דא"ק. ב', הוא הפרצופים וכל שבתוך העולמות בי"ע מבחינת הקדושה, הנבררים מן שביה"כ בסוד רפ"ח ניצוצין. ג' הם הקליפות, ששורשם הוא רק ל"ב האבן בלבד, אלא ע"י חטא עצה"ד שנחרבו המוחין דקדושה, שהיו מבחינת רפ"ח ניצוצין, ולא כלום מבחינת ל"ב האבן, הנה הם נפגמו מחמת החטא כי נתערב בהם מבחינת ל"ב האבן ונפלו לקליפות. ומאלו הניצוצין שירשו מן המוחין דקדושה, נבנו כל אבי"ע של הקליפות בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. (א' תתקמ"א ד"ה וצריכים).

שז) הם: הגניזו דאו"א הפנימים, וגניזו של המלכות ברדל"א. (א' תתקמ"א ד"ה ועיקרם).

שח) הנה ערך פרצופי בי"ע. עם אדה"ר לאחר החטא, הוא כערך ז"א ונוקבא דז"א דאצילות לאחר החטא, דהיינו שז"א הוא ו"ק ונוקבא היא נקודה, כן בי"ע הם בחינת ו"ק דהיינו חב"ד חג"ת עד החזה, ואדה"ר הוא בחינת נקודת החזה. וע"כ כמו שנשארו לפרצופי בי"ע הבחינה חב"ד חג"ת מכל הפרצופים שבהם, כן נשאר לאדה"ר, בחינת הנקודה מכל פרצופי בי"ע, מלבד מפרצופי או"א דבריאה, שלא נשתייר לו מהם כלום. הנה נקודת החזה נבחנת לבחינת כתר דכלים ולבחינת נפש דאורות, כנודע. ונמצא שנשארו לו מאה כתרים שבהם מאה נפשות, כי י"ב פרצופין בבי"ע, שהם: או"א וזו"ן בבריאה, וכן ביצירה, וכן בעשיה. ובכל אחד ע"ס, שמלבד או"א, הם עשרה פרצופים, שהם מאה ספירות, ונשאר לו מכל ספירה בחינת הנפש שבהם, בכלים דכתרים, והם מאה כתרים שבהם מאה נפשות. (אות קכ"ג).

שט) הוא מטעם ערך ההפוך שיש בין הכלים והאורות, שבכלים נבחן שהעליונים מתגדלים תחילה, והיפוכו באורות, שבהם נבחן שהתחתונים נכנסים מתחילה, וע"כ כשיש לו כתר דכלים, אין לו כי אם נפש דאורות. וכשיש לו כתר וחכמה דכלים יש לו נפש רוח דאורות וכו' כנודע. (א' תתקנ"ט ד"ה הכתרים).

שי) בחינה א', הם האורות דט"ר שנסתלקו ממנו לשורשם, כי מאורות אין נפילה לקליפות כנודע. והם הנקראים זיהרא עילאה, והוא בחינת ט"ר דכל בחינה פרטיות שבנשמתו. ב', הם מה שנשתייר בו, והם בחינת נפש דאורות מכל המדרגות הפרטיות שבו. ובחינת כתר דכלים מכל הפרטים שבו. שהם מאה נפשות במאה כתרים. בחינה ג', היא מה שנפלו ממנו לקליפות, והוא הט"ת דכלים והט"ר דניצוצין מכל הפרטים שבנשמתו, שהם נפלו לקליפות. (אות קכ"ה).

שיא) זווג א' הוא פב"פ, שהם מוחין דהולדה, כי יש, בהם הארת חכמה, כי אין הולדה אלא ממוחין דחיה. וזווג ב' הם בחינת חסדים מכוסים בלי הארת חכמה. וכשזו"ן מקבלים מזווג א' דאו"א, אז יש להם מוחין דפב"פ. אבל כשמקבלים מזווג הב' דאו"א, הנקראים ישסו"ת, שהם חסדים מכוסים, הנה הם אינם מספיקים לו להיות ג"ר, אלא מחזה ולמעלה שהם הכלים דג"ר דגופא, שהם אינם בחינת עצמו, אלא בחינת ג"ר מבינה, שבהם אינו צריך להארת חכמה, דהיינו למוחין דפב"פ. אמנם מחזה שלו ולמטה ששם ו"ק דגופא ובחינת עצמו, הוא נשאר בו"ק בלי ראש, ונוקבא אין לה אז אלא בחינת אב"א.

ונמצא שבריאה, שהיא בחינת בינה משורשה, והיא מקבלת סיפוקה מזווג ב' דאו"א, דהיינו חסדים מכוסים, ע"כ יש לה ג"ר מהזווג ההוא. אבל היצירה שהיא בחינת ז"א דגופא משורשה, היא מקבלת סיפוקה רק מזווג א' דזו"ן, שהם מוחין דפב"פ, אבל מזווג דישסו"ת דהיינו מחסדים מכוסים אין לה אלא ו"ק בלי ראש, דהיינו כמו בחינת הקביעות והקטנות דז"א, כי היצירה היא כמו הז"א עצמו, שאין לו מוחין דתוספות רק מהארת חכמה, והחסדים המכוסים אינם מוסיפים לו כלום על הקביעות שלו. ועולם העשיה, שהוא בחינת מלכות דגופא משורשה, אין לה ממוחין האלו דישסו"ת המאירים בבריאה, רק בחינת אב"א, דהיינו כמו הנוקבא דז"א בעת שאינם מאירים בז"א דאצילות רק המוחין דישסו"ת, הנה הנוקבא דבוקה עמו אז אב"א מחזה ולמטה, כן העשיה לא תוכל לקבל מאלו המוחין רק בחינת אב"א. ויש עוד פירוש, עי' באו"פ דף א' תתקס"ג ד"ה שורש. (אות ק"ל ואות קמ"ט).

שיב) בבריאה שיש שמה ג"ר, נוהג שם זווג הנקרא עונה. וביצירה שאין להם סיפוק מאלו המוחין דישסו"ת המאירים בבריאה, והם ו"ק בלי ראש, ע"כ אין עונה בהם רק שאר, שהוא בחינת חיות לבד, וכסות הם מקבלים מעשיה, כי העשיה מכסה עליהם. ועשיה אין לה אלא שאר, כי אין תחתון שיכסה עליה. (שם, ובאות קל"ו).

שיג) ג' גו גי המאיר בעשיה, אינה אלא אור הנפש לבד, ונמצא חסר שם ט"ר דאורות וט"ת דכלים, ואלו הם השיורים שנשתיירו מעשיה בלי תיקון בסוד והיה שארית יעקב בגוים, והם עתידים להתתקן לע"ל. (אות קל"ח).

שיד) מצד עלית ה"ת לנקבי עינים נתחלקה הבינה לב' פרצופים, כי ג"ר דבינה הם או"א עלאין, והם למעלה מהחיבור דה"ת, וז"ת דבינה, דהיינו מחזה ולמטה דאו"א, הם נקראים ישסו"ת, שבהם נתחברה הה"ת ונכללה מדת הדין במדת הרחמים. והנה זה נבחן לעלית מלכות לבינה, וה"ס הוי"ה בניקוד אלקים, כי ישסו"ת עצמם הם הוי"ה ומדת הרחמים, וניקוד אלקים מורה על מדת הדין, שנכללה בה.

אמנם עולם העשיה, ה"ס בינה שירדה וקבלה לצורת מלכות מחמת הפגם של החטא דעצה"ד, כי ע"כ ירדה העשיה ונתלבשה במקום הקליפות, כנ"ל בתשובה ש"ד. וע"כ החיבור הזה גורם אחיזה לחיצונים בין הדבקים של אב"א שלה בסוד אלהים אחרים. (אות קמ"ה).

שטו) עי' לעיל תשובה שי"ד.

שטז) בחינה א' היא המקום בי"ע. בחינה ב' הוא האצילות של ג' עולמות בי"ע בראשונה ע"י זו"ן שבמקום או"א וישסו"ת דאצילות, שהיא בחינת העיקר שלהם. בחינה ג' היא המוחין דתוספת שהשיגו בבחינה הב' בשעה חמישית דע"ש, ובבחינה הג' דע"ש בין הערבים. בחינה ד' היא המוחין שנשארו בבי"ע לאחר החטא, שהם רק הו"ק שיצאו בראשונה בבחינת העיקר, וכל המוחין דתוספת נאבדו מהם, וגם המוחין דו"ק שנשתיירו נפלו מאצילות למקום בי"ע, עד שד"ת דיצירה וכל הע"ס דעשיה נתלבשו במדור הקליפות. בחינה ה' היא המוחין דאמא שקבלו ע"י זווג או"א דאצילות בהרכנת הראש למקום ישסו"ת וזו"ן דאצילות: שעולם הבריאה השיג מהם ע"ס שלמות, ועולם היצירה רק ו"ק בלי ראש, ועולם העשיה רק אב"א. בחינה ו' היא ירידת פרצופי האחור דה"פ אצילות, שנתלבשו תוך הפרצופים דבי"ע ונעשו להם נשמה לנשמה. בחינה ז' היא המלכות דאצילות שירדה ונעשית עתיק לבי"ע.

שיז) לכאורה נראה שיש שינויים בזה בדברי הרב, כי בכ"מ משמע שפרצופי בי"ע הם בקומה שוה, וכן כאן באות רי"ט בסדר התלבשות הפרצופים נראה ג"כ שקומתם שוה. וכן בשערי קדושה אומר שכל ה"פ דכל עולם מבי"ע, הם רק כנגד פרצוף אחד דאצילות, נמצא מקומתם שוה, כי כל הפרצופים היוצאים על מסך אחד הם בקומה שוה. אמנם ממ"ש כאן באות כ' וכ"א, שכל אחד מה"פ בי"ע נבררו בהעליון שלו, הרי שאין קומתם שוה. וכן ממ"ש כאן באות קנ"ו, שהעולמות יצאו זה מזה בסוד חותם ונחתם, שכל מה שיש בחותם יש בהנחתם ממנו, א"כ משמע שכמו שה"פ אצילות הם ג"כ זה למטה מזה, יש בהכרח דוגמתם בבי"ע. וכן בכ"מ.

אמנם כן הוא שהעולמות יצאו בדרך חותם ונחתם וכל מה שיש באצילות בפרטי פרסיות יש ג"כ בבי"ע, וכן השוה אותם במפורש בע"ח ש"מ פי"א אלא הענין הוא, שיש לזכור ממתחילה יצאו העולמות מבחי' זו"ן דאצילות שבמקום או"א, ואז ודאי יצאו העולמות זה מזה, ממתחילה נשלם הכתר דבריאה בעי"מ, ואח"כ הוציאה הקטנות דחכמה עד שיצאה המלכות דבריאה בעי"מ.

ואחר כך שנפלו העולמות למקום בי"ע, נשארו בחינת ו"ק שבהם בזה למטה מזה, כל אחד מבחינה שהיה לו באצילות. ואח"כ כשקבלו המוחין דאמא, הנה יציאת המוחין דאו"א בהתלבשות הזו"ן דאצילות, היה ודאי בקומה שוה, וכן ירדו משם לפרצוף הכתר דבריאה, ובהם יצאו ג"כ בקומה שוה כמו שהיו בזו"ן דאצילות. אמנם אח"כ נתן פרצוף הכתר את המוחין המיוחסים לחכמה דבריאה לפרצוף החכמה, וכן החכמה נתנה לבינה שתחתיה עד שהגיעו אל המלכות דבריאה באופן: שמ"ש הרב כאן סדר התלבשות הפרצופים בקומה שוה, הוא מדבר רק מפרצוף אחד, כי כל פרצוף יש בו ה"פ, אבל הפרצוף הא' השפיע המוחין לפרצוף הב' הקטן ממנו, והב' לג' בזה אחר זה. ע"ד הנוהג בה"פ אצילות. כמ"ש ענין זה היטב בבית שער לכונות.

שיח) בי"ע נחלקו מאצילות רק בענין האור, שאין שם בבי"ע רק אור של תולדה ולא עצמות. אבל בשאר ענינים אין ביניהם שום חילוק, וכל הפרטים שנמצאים באצילות ישנם גם כן בבריאה וכן ביצירה וכן בעשיה. ואפילו בעולם עשיה שאין שם אלא אור הנפש, מ"מ יש שם ה"פ זה למטה מזה, שבכל פרצוף מהם כ"ה מדרגות, שהם ה"פ בעבי שבכל אחד כתר ואבי"ע באורך. וכן בשאר ענינים כגון פו"ח וכדומה. (א' תתקע"ג ד"ה החותם).

שיט) מקום בי"ע הוא חיצוניות דכללות העולמות, וכל מה שבתוך מקום בי"ע, הוא פנימיות דכללות העולמות. ג' הבחינות: מוחא, עצמות, גידין, הם פנימיות הספירות. וב' הבחינות: בשר, ועור, הם חיצוניות הספירות. נשמות בני אדם הם פנימיות העולמות, והמלאכים ורקיעים והיכלות ולבושים וכו', הם חיצוניות העולמות. גם האורות בערך הכלים שמתלבשים בהם, נחשבים ג"כ לפנימיות וחיצוניות (א' תתקע"ה ד"ה אלהות. וא' תתק"מ ד"ה פנימיות).

שכ) היינו רוח נפש המלובשים בכלים החיצונים, הנקראים בשר ועור: כי גם באצילות אינם כלים פנימים, משום שהאורות חיה יחידה המבררים אותם, אינם אורות שלימים אלא רק בחינת ו"ק דחיה יחידה, אמנם כאן בבי"ע שאין כאן אפילו אור החיה, אלא רק מבחינת פרצופי האחור דאצילות המאירים בבי"ע, ע"כ הכלים בשר ועור הנבררים על ידם הם קלושים וחיצוניות ביותר, ועל אורות דנפש רוח המלובשים בהם, נאמר ומשם יפרד, כלומר שמזווגם נולדים כל בחינת חיצוניות בי"ע, שהם המלאכים והלבושים והיכלות, שאינם אלקיות אלא בחינת פירודא. (א' תתקפ"א ד"ה ואלו).

שכא) הנה מבחינת מוחין הקבועים בפרצופי אצילות אין לזו"ן רק ו"ק ונקודה, ונמצא בעת שהנוקבא משגת פרצוף דאחור בקומה שוה עם הז"א הרי זה נמשך ממוחין דתוספות, ונודע שעיקר האור ושורשו נשאר בעליונים, ורק ענף נמשך ונכנם אל התחתון, נמצא שעתיק וא"א ואו"א וישסו"ת וזו"ן השיגו כל אחד אותם המוחין מטרם שהגיעו להנוקבא, ולא עוד אלא בהם נשאר עיקר האור. ע"כ במיעוט הירח בעת שנפל פרצוף האחור דנוקבא לבי"ע, גרמה בזה שכלהו פרצופי דאחור דאצילות העליונים ממנה נפלו ג"כ באותה העת. כי היא גרמה לכל אלו המוחין דתוספות שיצאו בהעליונים, לכן בעת נפילת המוחין שלה עצמה נפלו עמה כל המוחין עלאין שיצאו מחמתה. (א' תתקפ"ב ד"ה והענין).

שכב) עי' לקמן תשובה שכ"ד.

שכג) האורות שהם בשלימות מבררים את הכלים, בכל שיעור עביות שבהם, ואז הם ראוים לכלים פנימים שיתלבשו האורות פנימים. אמנם אורות דחיה יחידה שאינם בשלימות לא יכלו לברר אלא חלק קלוש וזך מהכלים דעור ובשר, וע"כ אינם ראוים לאו"פ, ונעשו לכלים חיצונים של המדרגה. הרי שהכלים החיצונים הם יותר זכים מהפנימים. (א' תתקפ"ו ד"ה ואחר).

שכד) עי' לעיל תשובה ש"כ, שאו"פ דנר"ן התלבשו בכלים פנימים כח"ב, ואו"פ חיה יחידה, אין להם כלים, אלא נתלבשו תוך אור הנשמה. והוא מטעם שבעת ביאת אור חיה פנימי שביררה הכלי דבשר שהוא ז"א, היה צריך הנפש לצאת מהכלי דגידין ולהכנס אל הכלי דבשר, אמנם, לא נברה בשלימות בכל עביותה שיהיה ראוי לכלי פנימי כהלכתו, וע"כ נשאר אור הנפש בכלי דגידין, ובסבה זו גם האורות דנשמה ורוח הוצרכו להשאר בכלים דמוחא. ועצמות, וע"כ לא היה כלי לאור החיה להתלבש שם, והוכרח להתלבש באור הנשמה. ועד"ז בביאת אור יחידה שהיה צריך אור הנפש לירד לכלי דעור, ואז היו יורדים אחריה כל האורות, וכיון שכלי דעור לא נברר כל צרכו, לא היה יכול אור הנפש להתלבש בו, ונשארו הנר"ן בכלים דמוחא עצמות גידין, ואור יחידה התלבש באור החיה. אמנם עכ"ז קבלו הכלי דבשר ועור הארה מועטת דרוח נפש מרוח נפש הפנימים, וע"כ נמצא ב' בחינות של נפש רוח: א', נפש רוח השלימים שבכלים הפנימים. וב', הארה המועטת דנפש רוח שבכלים החיצונים בשר ועור. (שם).

שכה) מלאכים באים מזווג דכלים חיצונים דהספירות, שהם בשר ועור, וע"כ הם חיצוניות העולמות. ונשמות בני אדם באות מהזווג דכלים הפנימים שבספירות, שהם מוחא עצמות גידין, וע"כ הם נבחנים לפנימיות העולמות. (א' תתקפ"ח אות קע"ז).

שכו) אע"פ שיש נפש רוח בכלים הפנימים שהם עצמות גידין, וכן נפש רוח בכלים החיצונים בשר ועור, מ"מ אין זה נחשב לב' מיני פנימים, אלא רק לפנימיות א', והוא מטעם כי הנפש רוח שבכלים חיצונים, אינם בחינה אחרת, רק הארה שהגיעה להם מן הנפש רוח הפנימים, וע"כ נחשבים לאחד. (א' תתקפ"ט ד"ה העצמות).

שכז) מלובש פירושו מתעלם. כי כתר וחכמה דבריאה מתעלמים לגמרי תוך הבינה ורק הבינה בלבדה מאירה בבריאה. והיא מטעם שהמסך שעליו יצאו המוחין דאמא בשביל הבריאה, הנה הוא כלול בהפרסא המסיימת את אור האצילות, ואין משהו מאור החכמה יכול לעבור עם החסדים דאמא אל הבריאה, וע"כ הכתר וחכמה נעלמים לגמרי תוך החסדים דבינה, ואינם מאירים שם אלא החסדים דבינה בלבד. (ב' אלפים ד"ה וזה אמרו סוד).

שכח) נודע שכל בחינה מוכרחת לקבל רק מהבחינה שכנגדה. וכיון ששורש מקום עולם הבריאה, נעשה מב"ש ת"ת שהם בחינת ז"ת דבינה דגוף, ע"כ הם מוכרחים לקבל מהבחינה שכנגדם באצילות, שהיא ג"כ מז"ת דבינה הנקראים ישסו"ת, ואינם יכולים לקבל מאו"א שהם ג"ר דבינה. (אות ר"ה).

שכט) המוחין דחסדים מכוסים, הם עצמות דאו"א, והמוחין דחסדים מגולים הם דישסו"ת. והוא מטעם, כי או"א הם ג"ר דבינה, שהם לעולם בסוד כי חפץ חסד הוא, רק ישסו"ת שהם שורש זו"ן מקבלים חסדים מגולים להאיר לזו"ן. והנה מוחין אלו דבריאה, שהם רק חסדים מופרשים מחכמה, הרי הם המוחין דאו"א עלאין שהם חסדים מכוסים ולא דישסו"ת כנ"ל. וע"כ נחשבים המוחין האלו, שהם בחינת או"מ בלבד, כי הישסו"ת מקבלם בסוד ם' דצל"ם, שהם אור מקיף אליהם, אבל רובצת על הזו"ן ומשפעת אותם להם בבחינת או"פ. (אות ר"ה וד"ה מתפשטת).

של) כי א"א הוא ע"ב, דהיינו חכמה, ומאור חכמה אינו יכול לעבור דרך הפרסא שמתחת האצילות, ע"כ לא נמשך מא"א רק בחינת ו"ק לבד בלי ראש. (אות רי"ב).

שלא) רישא בי"ג תי"ד, רומז לע"ב דמזלא, שהם המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן דאצילות, והוא אינו יכול לעבור למטה מפרסא דאצילות. (אות רי"ג).

שלב) כי המוחין שלו נמשכין מאו"א המזדווגים בהרכנת ראש, שהוא בעת התלבשותם בישסו"ת שלמטה מחזה דא"א, שאז אין לאו"א דאצילות עצמם רק ו"ק בלי ראש. (אות רי"ד).

שלג) כל המוחין דבריאה, אינם אלא הארת רגלין מה"פ אצילות, שאינם מאירים מהם אלא בחינת תנה"י לבד: תנה"י דעתיק ותנה"י דא"א וכו', כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פי"ג, וא"כ לא היו צריך לצאת החג"ת דא"א, אלא משום שהנה"י דעתיק דאצילות מתלבשים בחג"ת דא"א, ע"כ כשנמשכו הנה"י דעתיק לבריאה, ירד עמהם גם לבושם, שהוא חג"ת דא"א. ולפיכך אין החג"ת דא"א נחשבים לבחינת הבריאה כלל, אלא שהם גם בבריאה מלבוש לעתיק שהוא רישא מגולה (אות רכ"ב).

שלד) כי חג"ת דא"א הם בחינת עתיק, שאינו מצטרף להפרצוף, כנ"ל בתשובה של"ג. וע"כ רק נה"י דא"א מתלבשים באו"א וזו"ן. (שם).

שלה) כי כן נמשכו מתחילה רק עם התנה"י דעתיק, להיותם לבושם באצילות. עי' לעיל תשובה של"ג. ושם).

שלו) הם מלבישים זה לזה בקומה שוה, כי כן היה קומתם בעת הזווג בעולם האצילות, כי או"א עלאין ירדו מחזה ולמטה דא"א, ונעשו קומתם שוה עם תנה"י דא"א ועם ישסו"ת, והם נתלבשו בזו"ן, הרי גם זו"ן נעשו עמהם בקומה שוה בעת הזווג הזה, ולפיכך גם בירידת המוחין אל הבריאה ירדו ג"כ כדוגמתם באצילות, אשר תנה"י דא"א עם או"א וישסו"ת וזו"ן הם בקומה שוה. (ב' ח' ד"ה ונמצינו).

שלז) באמת לא ירד אפילו לעולם הבריאה, רק בחינת תנה"י דא"א בלבד, אלא שתנהי"מ נחלקים לג"ש כנודע. וע"כ, בבריאה ירדו כל הג"ש דתנהי"ם דא"א, וביצירה רק ב"ש מהם, ובעשיה רק שלישים התחתונים מהם בלבד. אלא שכולם נקראים נה"י. (ב' ט' ד"ה א"א).

שלח) זה הכלל. כי רק בבריאה נמצאים המוחין בשלימות כמו שיצאו באצילות, וביצירה חסרים ג"ר, ובעשיה חסרים כל ו"ס הראשונות של המוחין. וע"כ חסר ביצירה מא"א ג"ר דתנה"י, שהם השלישים עליונים שלהם. ולאבא חסר חג"ת, שהם אור דו"ק, ולישסו"ת זו"ן חסרים ג"ר דע"ס שלהם, כי לכל אחד חסר ג"ר שהיה לו בערכו בעולם הבריאה. (ב' ט' ד"ה אבא).

שלט) עי' לעיל תשובה של"ז. שתנה"י דא"א נחלקים כל אחד מהם לג"ש והשלישים העליונים נבחנים לבחינה עליונה דא"א של הנה"י שלו. (ב' י' ד"ה והנה).

שמ) אין ביצירה מבחינת א"א עצמו, רק ב"ש תחתונים מכל אחד שבנה"י שלו, כי רק בבריאה מאירים הג"ר דנה"י, וביצירה הם חסרים. אלא מתוך שגם הב"ש תחתונים דעתיק נמשכו אל היצירה, ונודע, כי שלישים אמצעים דנה"י דעתיק מלובשים בשלישים עליונים דנה"י דא"א, דהיינו מחזה ולמטה דא"א. וע"כ כשנמשכו ב"ש התחתונים מנה"י דעתיק להיצירה, נמשכו גם לבושם עמהם, שהם השלישים עליונים דנה"י דא"א. ולפיכך נעשו אלו השלישים העליונים דנה"י דא"א לבחינת רישא מגולה, כלומר ללבוש לעתיק דיצירה, שאינו מצטרף עם היצירה, כמו עתיק עצמו. כי לא נמשכו בתחילה רק בבחינת הלבוש דעתיק. (אות רכ"ח).

שמא) היינו ב"ש האמצעים והתחתונים של נה"י דא"א. (אות רכ"ח).

שמב) כי השלישים העליונים דנה"י דא"א, אינם מבחינת א"א עצמו, אלא הם נמשכו בבחינת לבוש לשלישים אמצעים דנה"י דעתיק, וע"כ אינם מצטרפים לבחינת עולם היצירה ואינם מתלבשים רק נעשו לרישא מגולה. ורק ב"ש תחתונים דנה"י דא"א, שהם בחינת א"א עצמו, הם שמתלבשים באו"א וזו"ן. (שם).

שמג) בעשיה חסרים ו"ס הראשונות דכל אחד מהפרצופים: ולא"א חסר ו"ר שהם השלישים עליונים והשלישים האמצעים, ואין בו אלא השלישים התחתונים דנה"י לבד, דהיינו נה"י דנה"י. ולאבא חסר ו"ר שהם ו"ק ולא נשאר בו אלא רק הנקודה שהיא מלכות. ולאמא וזו"ן חסרים חב"ד וחג"ת ולא נשאר בהם אלא נהי"מ לבד. (ב' י"א ד"ה העשיה).

שמד) עי' תשובה שמ"ג.

שמה) עי' תשובה שמ"ג.

שמו) אמא היא בחינת נשמה, והיא צריכה לקבל האו"מ שלה, מהבחינה שכנגדה בעליונים מא"א ואבא, אמנם אין בחינת נשמה בא"א ואבא, כי בא"א רק נפש בכלים דתנה"י, ולאבא רק ו"ק שהם נפש רוח. וע"כ אין לה ממי לקבל או"מ. אבל ז"א שהוא רוח, יש לו לקבל עכ"פ מקיף אחד דחיה מאבא, שיש לו נפש רוח, אבל מקיף ב' שהוא יחידה אין לו ממי לקבל, כי אין בחינת רוח בא"א. אבל הנוקבא שהיא בחינת נפש היא מקבלת או"מ דחיה מהבחינה שכנגדה מנפש דאבא, וא"מ דיחידה מהבחינה שכנגדה מנפש דא"א. וע"כ יש לה ב' מקיפים. (ב' י"א ד"ה אמא).

שמז) כל היוצא ע"י זווג נבחן שהוא עובר דרך מסך, דהיינו ע"י זווג דהכאה בהמסך. והנה חג"ת דא"א שנמשכו בבחינת לבוש לתנה"י דעתיק, יצאו ע"י זווג על המסך הבחי"ב הכלול בהפרסא כמו שאר הבחינות שבפרצופי הבריאה. (ב' י"ג אות רל"ג).

שמח) מלכות דאצילות שירדה ונעשתה עתיק בבריאה, לא יצאה ע"י זווג דהכאה בהמסך כמו כל פרצופי הבריאה, אלא שירדה בעצמותה ובקעה ושברה את המסך, כלומר, שלא השגיחה על כח הסיום שבמסך על הארת אצילות, ועברה דרכו ובאה לבריאה. (אות רל"ג).

שמט) הגם שיש עתיק בבריאה, דהיינו תנה"י דעתיק, שנמשכו יחד על המסך דבחי"ב, כמו כל פרצופי בריאה, אמנם אלו המוחין שנמשכו ע"י מסך הזה נפרשו מאור החכמה לגמרי, עד שנבחנים לבחינת אור של תולדה ולא עצמות. וע"כ חשיבות גדולה יש, אל ירידת המלכות להעשות עתיק לבריאה, כי היא לא עברה ע"י מסך, אלא בקעה אותו וע"כ ירד עצמותה להאיר בבריאה. (ב' י"ב ד"ה הג"ר).

שנ) עי' לעיל תשובה פ"ג.

שנא) י"ה הם או"א, ו"ה הם זו"ן. וכל עוד שלא נבררו כל בחינות המלכים שנשברו ומתו בזמן שביה"כ, אין השם שלט, כי הזו"ן שהם ו"ה ירדו בשפולי אצילות לו"ק ונקודה. ולע"ל אחר שיבררו כל הבירורים יחזור ז"א לא"א, ונוקבא לאו"א, ואז ילבישו ו"ה לי"ה, ויהיה השם שלם, כי אז יתבטלו הקליפות מהעולם, ולא יהיה יותר שום מיעוט אל ו"ה וישארו כן בקביעות לעולמי עד. (אות רמ"ו).

שנב) מקום הקליפות בכל עולם, הוא תחת המלכות המסיימת בכל עולם, שהוא מקום החושך ביותר. אמנם כמו שיש מלכות המסיימת דכללות, שהוא בסיום רגלין, כן יש מלכות המסיימת דפרטות הנקרא עור, שהיא בסביבות כל אורך הקומה שאחר העור שם מקום החושך ביותר כמו אחר סיום רגלין.

ולפיכך מבחינת הכללות נבחנים הקליפות שהם תחת כל עולם, ומבחינת הפרטות נבחנים שהם מסבבים כל עולם (ב' כ' ד"ה סביבות).

שנג) גם קודם החטא, היה מציאות אל הקליפות, דהיינו י"ד ספירות תחתונות שמחזה ולמטה. אמנם לא היה בהם שום בנין כלל, אלא בבחינת ו"ק ונקודה, כי הזכר היה ו"ק בלי ראש, ולנקבה היה חסר ט"ר שלה. וזה סוד סירס את הזכר וצינן את הנקבה. (אות רכ"ט).

שנד) קודם החטא, היו או"א מקבלים מלחין דע"ב מא"א, ע"י המ"ן דמזל"א, ונמצא א"א מאיר באצילות. אמנם לאחר החטא ירדו או"א מפה ולמטה דא"א, ונמצא א"א שהוא ע"ב דאצילות שהוא נגנז באו"א, כי או"א אינם יכולים לקבל אז רק הארת ס"ג לבד, והע"ב אינו מאיר לאצילות. (ב' כ"ב הפגם).

שנה) כל ט"ר דנוקבא דז"א באים רק ממוחין דע"ב דמזלא, וכיון שהמוחין אלו אינם מאירים עוד כנ"ל בתשובה שנ"ד, ע"כ חזרה הנוקבא לבחינת נקודה. (ב' כ"ד ד"ה כיון).

שנו) כי בריאה בהיותה באצילות מקודם החטא, היתה ראויה לקבל חכמה כמו בינה דאצילות, שהיא עולה לג"ר דא"א, ומקבלת מוחין דע"ב. אמנם אחר החטא שבינה מאירה בבריאה רק בחינת חסדים מופרשים מחכמה, נמצאים חסרים לה הארת א"א ואבא, שהם מוחין דע"ב, והנה כל ההפסד הזה של או"א דבריאה ירשו הקליפות דבריאה, בסוד אמלאה החרבה, ונבנו מהם או"א דקליפות. (אות רמ"ז).

שנז) כי היצירה קודם החטא כשהיתה בז"א דאצילות, היתה משמשת עם המסך דבחי"ג, וקבלה מוחין דע"ב מא"א, ואחר החטא כשנפלה למטה מפרסא נשארה בו"ק בלי ראש, והנה כל ההפסד הזה ירשו הקליפות שכנגד היצירה ונבנה מהם א"א דקליפה. (אות רמ"ח).

שנח) העשיה בהיותה בנוקבא דאצילות קודם החטא, היתה משגת בחינת יחידה, כי היא שמשה שם להמשיך מוחין דיחידה לז"א, כי ע"כ עלה לא"א. ועתה לאחר החטא שנשארה מג' גו ג', הנה כל הפסד הזה ירשו הקליפות שכנגד העשיה, ונבנה מהם עתיק דעשיה לקליפה. (אות רמ"ט).

שנט) כשמדבר בערך הב"ן, נבחן א"א ליחידה, ואו"א לחיה, וישסו"ת לנשמה, וע"כ אומר שבבריאה נתוסף אמא, שהיא נשמה לקליפות וביצירה אבא שהוא מבחינת חיה, ובעשיה א"א שהוא בחינת יחידה. וכשמדבר מבחינת מ"ה, נחשב עתיק ליחידה, וא"א לע"ב, ואבא ואמא לס"ג, וע"כ אומר שבבריאה נתוסף או"א לקליפות וביצירה א"א, ובעשיה עתיק.

שס) כי בעת עלית העולמות, מתבטלים בחינות הקליפות, שכנגד העולם ההוא, שעלה לעליון ממנן. כי למשל בעת שעולם העשיה עולה ליצירה, נתבטל בחינת עתיק בקליפות, כי ביצירה אין עתיק אל הקליפות. וכן בעת שעשיה ויצירה עולים לבריאה, מתבטל גם פרצוף א"א מן הקליפות. ובעת שבי"ע עולים אל האצילות, מתבטל גם או"א דקליפות ולא נשאר אלא בחינת זו"ן דקליפות. כמו בקליפות דאצילות. הרי שהקליפות מתמעטים ביחס ישר עם עלית העולמות, ובגמר התיקון כשיתבטלו גם הזו"ן דקליפה שכנגד האצילות, אז ימשכו רגלי האצילות לבי"ע, ויחזור העולמות לבחינת א"ק.

שסא) אלו י"ד הספירות הם בחינת קליפות שכנגד האצילות, שהרי גם קודם החטא אחר שעלו כל בי"ע לאצילות, מ"מ נשארו אלו י"ד הספירות למדור קבוע לקליפות. הרי שהם בחינת זו"ן שכנגד האצילות.

(לשאלה) שסב) הכלים דעיגולים ויושר של האו"מ, הם באים מזו"ן שנפרדו מן הראש, וע"כ נעשו ראוים לכלים מקיפים, כי אין העיגולים נאחזים אלא בג"ר שהם ראש. אמנם בחינת זו"ן שנפרדו מהגוף, לא נעשו לכלים מקיפים ממש, אלא לבחינת כלים חיצונים, שהם ג"כ מקיפים דחיה יחידה כמו הזו"ן דראש, אלא שאין המקיפים יכולים להתלבש בהם ממש, אלא שמקבלים רק הארה מן האורות המקיפים.