תש. בפ"ק דב"ב (ה' ע"א) הקובע זמן לחבירו וכו'. בתשו' רבינו קלונימוס כתוב אדם שהלוה לחבירו על המשכון אם יכול לכופו [לפדותו] לאחר זמנו אם משכונו שוה דמיו או לא וכתב שאינו יכול לסופו ומביא ראי' מפ' המקבל (בבא מציעא קי"ג ע"א) חזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום ואם מת תחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום מכאן ואילך מוכרו [בב"ד] אבל חכמי' דפליגי עליה [סוברי'] שאינו יכול למוכרו לעולם ואין הלכה כרשב"ג כי התם בגמרא היא [שנויה]. ואם המשכון אינו שוה מעותיו זהו דין מבואר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ"ג ע"א) האי מאן דמסיק בחברי' אלפא זוזי ויהיב ליה קתא דמגלא אבד קתא אבד אלפא זוזי ויכול לדחקו לפדותו.