תתד. פסק ר"ת כך הדין [אם חייב אדם לחבירו] ממון אם מנזקין בין אית ליה זוזי בין ל"ל זוזי כל דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע מגבי לי' ומן העידית ואי בעי לאגבויי מטלטלי' ואפי' סובין כדאמר "ק דב"ק (ט' ע"א) כל מילי מיטב הוא ודלא כרב הונא דאמ או כסף או מיטב. ואם מהלואה חייב לו אי אית ליה זוזי משלם לי' זוזי כדאמר בהכותב (פ"ו ע"א) ההוא תולה מעותיו בגוי הוי אלמא [אי] הי' לו מעות עליו לשלם מעות דאי לאו הכי למה לי' לתלות מעותיו בגוי והלא אפי' אם יש לו מעות לא ישלם לו אלא מה שירצה אלא ודאי לכך תלה מעותיו בגוי לומר שאין לו מעות ודינו על הקרקע שאם הי' לו מעות ע"כ ישלם [מעות] דהואיל וזוזי קבל זוזי נמי בעי לשלומי והא דאמר לפיכך עשו לו שלא כהוגן דמשמע שלא כדין לפי דבריו קאמר [דלפי] שהי' אומר [המעות של גוי] עשו שלא כהוגן. ואם משכירות היו לו אפי' אין לו מעות צריך למכור קרקע או מטלטלי' ויביא לו המעות דאמר בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי"ח ע"א) השוכר את הפועל לעשות [בתבן] ובקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעי' לו וקאמרי' בגמרא וצריכא דסד"א דשומעי' לו דאמרי אינשי [ממריה] רשותך פארי כו' אלמא ודאי כשאין לו מעות [גבי] שכיר לאו כל כמיניה לשלם אלא [מעות] אפי' אין מעות.