תתיא. ראובן הפקיד חפצים ביד שמעון ובא לוי וגנבו משמעון ויש פשיעת שמעון בדבר וטוען לוי שראובן חייב לו כך וכך וראובן כופר ואין עדי' בדבר ועתה בא ראובן על שמעון להשתלם ממנו פקדונו ושמעון טוען את לוי מה שגנב ממנו ולוי טוען שראובן חייב לו. ושמעתי משם הר' ברוך שפטר לוי משבועה שחייב לו ראובן אע"פ ששמעון חייב לשלם את ראובן וראי' מפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) אבימי ברי' דר' אבוהו הוי מסיק [ביה] זוזי בי [חוזאי] שדרינהו ביד חמא כו' [עד] ולא יא ל"ש כך ול"ש כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך [ולא לעוותי] הרי חמא חייב לאבימי שפשע ולא לקח השטר אפ"ה בי חוזאי פטורי' ה"נ אע"פ ששמעון חייב לדראובן לוי פטור ממנו ולי נראה שאין [כדבריו] דהתם חמא ברי' [דרבה בר אבוה] מידו נתן להם ויכולי' בני חוזאי לומר אתה שלוחו של אבימי והואיל ולא תבעת את השטר תחלה [מסתמא] לא נתת לנו בעבור החוב שבשטר אלא בעבור מע"פ ואם [חוזר הוא] ממה שבדעתו היה מה לנו לצרה [אבל] הכא דלוי שלא ברשות שמעון לקחה ושמעון נפסד בכך חייב לוי לשמעון דהו"ל גורם לשמעון להפסיד והלכה כר"מ בדינא דגרמי. ודבר הגורם לממון אפי' למאן דדן דינא דגרמי שמחייב המסור לשלם דוקא שהראוהו מעצמו אבל אם אנסו והראהו פטור.