שאל הר"ר שלמה את רבי' מאיר: אם אמירה דאסמכתא מועלת [על הגליון: בהקדש], דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, מ"מ טפי ממסירה להדיוט לא [מהני, ומסירה להדיוט דאסמכתא לא מקני להדיוט]. כדאשכחן גבי עירבוני מחול פ' הזהב דבעי קנין גבי גבוה נמי לא מהני אמירה, ואפילו בקנין לא קניא אסמכתא אלא בב"ד חשוב ומטעם הפקר ב"ד הפקר ומכח ב"ד, אבל אין לו כח להקנות במסירה כ"ש באמירה לגבוה דאסמכתא לא קניא.

והשיב רבי' מאיר: דאין הפירוש במסירה [על הגליון: גרידתא], אלא ה"פ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמסירה המועלת להדיוט, באיזה עניין שתמצא שתועיל מסירה להקנותו, מהני נמי אמירה לגבוה. וראייה מהכא דקאמ' מתני' אכן יד עניי אנן, מתחייב באמירה לצדקה, כדאמ' פ"ק דר"ה בפיך זו צדקה. וי"ל דכמו שאין מקדישין דבר שלא בא לעולם, ה"נ אינו נותן לצדקה דבר שלא בא לעולם. וכ"ש אמר ניתביה לעניי לא היה קונה הקדש. ונהי שאם היה אומר סלע זה [לכשיבא לידי] אתנהו לצדקה, דומה הוא שהוא מתחייב מטעם נדר. גם בהקדש אם היה אומר אתננו להקדש, אם היה אומר כן, הוה מהני. אבל זה לא אמר כן, אלא ניתביה לעניים ולא נדר כלום עכ"ל.