וישמע ניקנור כי נאספו יהודה ואנשיו אל גבול שומרון, ויאמר הבה נא אבוא עליהם ביום השבת.

ויאמרו לו היהודים אשר החזיק בם ללכת אחריו לאמור:

אל נא תעשה עמנו הרעה הגדולה הזאת, חדל ממנו ותן כבוד ליום אשר כבדו אלוהים ויקדשהו.

וישאל להם הרשע ויאמר, מי הוא זה אשר נתן לכם את השבת, הישנו אל בשמים?

ויענו ויאמרו: הוא האלוהים אלוהי השמים, אשר נתן לנו את יום השבת ויצוונו לקדשו.

ויאמר הנה אנוכי אלוהי הארץ, וצוויתי אתכם להיחלץ ולעשות את מצוות המלך.

אך לא הצליח חפצו בידו, כי הוא אמר ברום לבבו, עתה אכבדה ביהודה ובכל עמו. ויהודה שם אלוהים מבטחו, וייחל לחסדו להינצל גם הפעם.

ויאמץ את רוח האנשים אשר אתו ויאמר:

אל תיראו ואל תערצו מפני הגויים הנוסעים לקראתכם.

זכרו תשועת ה' מימי קדם, אשר שלח לכם מן השמים, ובטחו בישועתו גם עתה.

וידבר על לבם לחזקם בדבר ה' ובדברי נביאיו, ויזכירם את המלחמות אשר נלחמו מקדם ויעורר את רוחם.

ויאמר להם: זכרו את המעל אשר מעלו בכם הגויים, בהפרם את הברית אשר כרתו עמנו באלה ובשבועה.

ויאזרם חיל למלחמה, לא בחיל ולא בכוח, כי אם בדברים נכוחים ומזהירים.

ויספר להם את כל המחזה אשר ראה בחלומו, ויחזק גם בו את לבבם, ויאמר:

הנה חוניו הכהן המשיח נראה אלי בחלומי, ואתם כולכם ידעתם את האיש ואת שיחו.

ישר ותמים היה בדרכיו, ורודף צדקה וחסד מנעוריו, וחן הוצק בשפתיו.

ואראה אותו פורש את כפיו אל ה' ומתחנן בעד עמו ישראל.

ואחריו ראיתי איש נכבד בעטרת שיבה, עוטה אור כשלמה, והוד והדר בפניו.

ויפתח חוניו את פיו ויאמר, הזקן הנכבד אשר עיניך רואות, הוא ירמיהו נביא האלוהים.

ובאהבתו את אחיו יבקש רחמים על עמו ישראל ועל הקריה הקדושה.

וחרב זהב בימין ירמיהו, ויתנה בידי ויאמר: קח נא את החרב בידך, והכית בו את צורריך.

ויהי אחרי עוררו את רוח העם וכל בחורי כוח בדברי תנחומים כאלה, ויקראו כולם פה אחד ויאמרו:

לא נבנה מקום למחנה, אך נסעה ונלכה חושים לקראת אויבנו, ונכם ונכיתם עד תומם.

לכן נקום נא ונלחם בעד קריתנו הקדושה ובית מקדשנו.

ולא שמו ליבם אל נשיהם וטפם, ולא אל אחיהם ושארי בשרם, כי אם אל בית ה' אלוהיהם.

וכל הנשארים בעיר פחדו וחרדו ליוצאים למלחמה.

ויהי כי קרבה המלחמה, וחיילי האויבים נאספים ועורכים את מערכותם.

והשנהבים איש איש על מקומו, והפרשים ניצבים משני עבריהם, ויהודה ראה את מערכת האויב ושמע את נהם החיות.

ויפרוש את כפיו השמיימה אל האלוהים עושה נפלאות, אשר לא בכוח ונשק יגבר, כי אם עוז ותשועה ייתן לאשר יקרו בעיניו, ויתפלל ויאמר:

ה' אלוהים, אתה שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה, ויך במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמישה אלף איש.

ועתה אלוהי השמים שלח נא גם היום את מלאכך לפנינו, והפל פחדך על מחנות אויבינו.

למען יחרדו לזרוע עוזך כל מחרפי אלוהים הנוסעים לקראתנו, ורגזו וחלו מפניך.

ויהי ככלותו להתפלל, וניקנור וחילו נוסעים לקראתו, ויריעו בחצוצרות וירימו קול תרועת מלחמה, ויהודה ואנשיו החלו להתגרות בם.

בפיהם קראו אל ה', ובידם הכו את האויב, ובתקוותם אל ישועת ה' השחיתו שלושים וחמישה אלף איש ארצה, וירונו לה' על תשועתו הנפלאה.

ויהי כי תמה המלחמה, והעם נסע בקול שמחה משדה המערכה, ויכירו את ניקנור בשריונו נופל בין החללים.

ויהום כל המחנה מקול המולה ותרועה, ויהללו וישבחו את ה' אלוהי צבאות בלשון עמם.

ויהודה המכבי, אשר עיניו לא חסו על נפשו בדורשו את שלום עמו, בשומעו את הבשורה, ויצוו להסיר את ראש ניקנור, ולכרות זרועו עם ידו ולהביאם ירושלימה.

ויהי בבואו אל העיר, ויאסוף את כל העם, ויעמיד את הכוהנים אצל המזבח, וישלח ויקרא לאנשים אשר על המצודה.

ויראם את ראש ניקנור, ואת יד המקלל אשר נטה בזדון לבבו נגד היכל ה'.

ויצו לכרות את לשון הרשע ולגזור אותה לגזרים ולתיתה מאכל לעופות, ואת זרוע הרשע תקע נוכח פתח הבית.

ויהללו כולם את ה' אלוהי השמים ויאמרו, ברוך ה' אשר הציל את המקום הזה, ולא נתנו עוד בידי זרים לחללו.

ואת ראש ניקנור הוקיעו מול פני המצודה, לאות עולם כי הושיע ה' את עמו.

ויקבלו עליהם כולם לב אחד, כי לא ישכח היום הזה לעולם, ולחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, והוא היום לפני ימי הפורים.

ובכלות מעשה ניקנור, העיר שבה תחת יד היהודים. אסיים פה את הספר.

ועתה אם נרציתי במלאכתי, והיה נועם לנפשי. ואם לא, הנה השלמתיה כפי יכולת ידי.

כי כאשר לא יטעם לחיך לשתות תמיד יין או מים, וטוב ממנו להחליף איש באחיו, כן ינעמו דברים שונים לנפש הקורא.