הגלובליזציה מפלגת כשם שהיא מאחדת; היא מפלגת בשעה שהיא מאחדת, וסיבות הפילוג זהות לאלו המגבירות את אחידותו של העולם. (זיגמונט באומן, ״גלובליזציה״)

השנה היא 2020. השחר עולה על עולם של שגשוג גלובלי ושל שלום. טכנולוגיות המידע והתקשורת המהירה הכפילו ב־20 השנה האחרונות את ההכנסות הראליות. תפוצתם של האמצעים למניעת היריון הסירה סוף סוף את סכנת התפוצצות האוכלוסין. גידולים מהונדסים גנטית וזנים חסיני מחלות הגדילו את ייצור המזון עד כי המושג רעב הפך נחלת העבר. בתי ספר כפריים באפריקה שווים כעת ברמתם הלימודית לבתי ספר במדינות המערב, והם דולים מן האינטרנט את תכניות הלימוד המתקדמות ביותר. הסכמים בין־לאומיים בתחומי התעסוקה, השכר ותנאי העבודה שמו קץ לסדנאות היזע, לעבודת ילדים ולמשכורות רעב, תופעות של אי־שוויון וניצול שרווחו בראשית המאה העשרים ואחת. טיפולים רפואיים בעלות נמוכה הצליחו להשתלט על מחלת האיידס, על מחלת השחפת ועל מחלות רבות אחרות. ההתערבות הגנטית סללה את הדרך למניעתן של מחלות ונכויות תורשתיות. חקר הגנום האנושי אִפשר לרופאים להחליף מתגים גנטיים הגורמים להזדקנות. תוחלת חיים של 120 שנה כבר אינה נדירה. הכול מסכימים שהאנושות נמצאת בעיצומו של תור זהב חדש.

השנה היא 2020. זה עתה הזדעזע העולם מהתקפת טרור נוספת על ניו יורק. ״פצצה מלוכלכת״ הפיצה פסולת גרעינית ברדיוס רחב סביב מנהטן. אומדן הנפגעים כ־20 מיליון בני אדם. בינתיים, במתקפה משולבת על מערכות הרכבות התחתיות של לונדון, פריז, מינכן ורומא, נפתחו מְכלים של חומרים מסוכנים בתחנות הומות אדם. מספר הנפגעים צפוי להגיע לאלפים. הטיסות מוקפאות בעקבות סדרה של חטיפות מטוסים. קריסתן של כמה ממשלות באפריקה הובילה למלחמות אכזריות ביבשת. בתוך כך, סדרה של מהפכות במצרים, בירדן, באלג׳יריה ובסעודיה הותירה את המזרח התיכון בידיהם של משטרים פונדמנטליסטיים. הכלכלה העולמית בהתמוטטות, ומדינה אחר מדינה רושמת אבטלת שיא. בארצות המערב הפכו מרכזי הערים והמרחבים הציבוריים לאזורים נטושים ומנוונים, שהתמלאו בנרקומנים, בדרי רחוב ובבריונים. העשירים גרים במובלעות מגודרות, המוגנות במערכות אבטחה יקרות במימון אישי. בכל שנה מתים מאות אלפי בני אדם בשל תנאי מזג אוויר גחמניים שנגרמים בשל ההתחממות העולמית: שנות בצורת, שיטפונות וסופות טייפון. זיהום האוויר מסוכן כל כך שאין אפשרות ללכת ברחובות העיר בלי מסכת הגנה. רוב הפרשנים מסכימים שהעולם נמצא בעיצומו של עידן אופל חדש.

שני תסריטים שהם אפשריים באותה מידה, וביניהם מה שעומד בשנים אלו על כפות המאזניים. אמנם אי־ודאות היא אחד היסודות של המצב האנושי, שכן חכמים ככל שנהיה, איננו יכולים לדעת מה יביא המחר. ובכל זאת, יש דרגות שונות של אי־ודאות, וכיום אנחנו נמצאים בדרגה גבוהה משידענו עד כה. קצב השינויים במאה העשרים ואחת, בכל היבט של החיים — כלכלי, פוליטי, תרבותי וטכנולוגי — פגע בהמשכיות שאִפשרה לדורות קודמים להביט אל העתיד בביטחון.

כבר בראשית המאה העשרים הבחין אלפרד נורת׳ וייטהד בשינוי איכותי בחוויית הזמן שלנו. בעבר, אמר, ״אורך ימיו של שינוי חשוב היה גדול משמעותית מאורך ימיו של אדם״. רוב האנשים נולדו והזדקנו בעולם שקווי המתאר שלו היו דומים. ״היום אורך ימיו של השינוי קטן מזה של חיי אנוש״, והוא הולך וקטן.¹ אתן דוגמה אחת. בספרייתי מונח ספר משנת 1990 שעוסק בעתידנות, וכותרתו ״מגמות־על 2000״. מילה אחת בולטת בהיעדרה מהספר: המילה ״אינטרנט״.² בנאום שנשא בתום כהונת נשיאותו ציין ביל קלינטון שבהיכנסו לתפקיד ב־1993 היו 50 אתרי אינטרנט רשומים בלבד. כשעזב את הבית הלבן, בשנת 2000, המספר עלה על 350 מיליון.³ שינוי היה אפוא לחלק ממרקם החיים עצמו, ומעטים הם הדברים שקשה לשאתם יותר מהשתנות מתמדת וחוסר ודאות כרוני.

footnotes: ¹ וייטהד 1942. ² Naisbitt and Aburdene 1990. ³ Clinton 2001.

הגלובליזציה — חיבורם המתמיד של קצווי עולם באמצעות שיטות תקשורת חדשות — היא משינויי הצורה הגדולים בהיסטוריה. אפשר להשוות אותה למעבר מתקופת הציִד־לקט לתקופת החקלאות, או מהעולם הפאודלי לעולם המתועש. כמו כל מעבר מכריע, היא מעוררת חרדות עמוקות. הללו ניכרות בזמננו במחאותיהם של שוחרי איכות הסביבה, פעילי זכויות אדם ואנטי־קפיטליסטים שנאספו בסיאטל, בוושינגטון, בפראג, בקוויבק ובגנואה, ובכל מקום אחר שבו התכנסו מדינאים ואנשי עסקים כדי לשרטט את דמותה של הכלכלה העתידית של העולם. קשה שלא לאהוד את המפגינים. במילותיו של מתיו ארנולד, אנחנו חשים לכודים ״בין שני עולמות — האחד מת, והאחר כוח אין בו להיוולד״. המיוחד למצבנו העכשווי הוא התחושה שהיכולת שלנו לשרטט את מהלך עתידנו המשותף אינה מדביקה את קצב ההשתנות. עוצמתנו הטכנולוגית גוברת בכל יום, בעוד מבוכה והיסוס מכרסמים בהתמדה בהכרתנו המוסרית. מה יש בה, בגלובליזציה, שגורמת לנו להרגיש כמו נוסעים נטולי מפה במכונית שיצאה משליטה?

רעיון הגלובליזציה אינו חדש. לפני קרוב ל־400 שנה הביע אותו המשורר ג׳ון דאן במשפטים מפורסמים:

האנושות כולה היא סופר אחד וספר אחד… שום אדם איננו אי, שלם בפני עצמו; כל אדם הוא פיסה של יבשת, חלק מהעיקר. אם רגב אדמה נסחף אל הים, אירופה חסרה אותו — כפי שהייתה חסרה אותו לו היה כֵּף סלע, או לו היה אחוזת רעך, או אחוזתך שלך. כל מוות של אדם מקטין אותי, מפני שאני חלק מהאנושות. לכן, לעולם אל תשאל למי צלצלו הפעמונים; הם צלצלו לך.⁴

footnotes: ⁴ Donne 1930, pp. 537–538.

הסחר הבין־לאומי הופיע כמעט עם שחר הציוויליזציה,⁵ והוא טופח נמרצות בידי הפניקים. המסעות הימיים הגדולים, שהחלו במאה החמש עשרה עם ז׳נג הֵה, וסקו דה־גמה, מגלאן וקולומבוס, יצרו נתיבי סחר חדשים שאפשרו חליפין עם מקומות מרוחקים. קצב המסחר הלך וגדל עם פיתוחם של מכשירי ניווט מדויקים, צמיחתם של הבנקים וקרנות הסיכון והולדתם של ענקי עסקים בין־לאומיים כמו ״חברת הודו המזרחית״ ההולנדית. במרוצת המאה התשע עשרה, העניקו המהפכה התעשייתית, סלילתן של מסילות הברזל והמצאת הטלגרף תנופה נוספת. איחודם של אזורים מרוחקים לכלכלה בין־לאומית אחת היה אפוא תהליך ממושך שארך מאות שנים. רוח תזזית דרבנה את בני האדם לנסוע לחפש את החדש, הרחוק ואת כל מה שטרם נתגלה. בנאום שפתח את התערוכה הגדולה בלונדון ב־1851 אמר הנסיך אלברט דברים שהיום, לאחר מאה ועוד חצי מאה, אפשר להשמיעם שוב כמעט מילה במילה:

footnotes: ⁵ Moore and Lewis 1999.

אנו חיים בתקופת מעבר נפלאה, המשלימה במהירות את המטרה הנעלה שכל ההיסטוריה למעשה מכוונת לקראתה — התממשות אחדותו של המין האנושי… המרחקים שהפרידו בין האומות ובין חלקים שונים של כדור הארץ נעלמים במהירות הודות להישגי ההמצאות המודרניות, ואנו יכולים לגמוא אותם בקלות שלא תיאמן… המחשבות מועברות במהירות הברק ואף בכוחו… המוצרים של כל חלקי כדור הארץ עומדים לרשותנו, וכל שעלינו לעשות הוא לבחור את הטוב ביותר והזול ביותר למטרותינו, ולכוון את כוחות הייצור לעידוד התחרות והקפיטליזם.⁶

footnotes: ⁶ ראו Landes 1998; Jay 2001.

במובן מסוים, העולם שאנחנו חיים בו הוא התוצאה המתבקשת של מורשת אבותינו, השלב האחרון עד כה של מסע שהחל כבר לפני אלף שנה.⁷ אולם, יש שינויי דרגה שהם גם שינויי סוג. מהירות ההתקדמות בטכנולוגיית התקשורת המודרנית והיקפה שינו את תנאי הקיום של רבים מששת מיליארד בני האדם החיים היום. עוצמתה של התקשורת הגלובלית המיידית, נפחן העצום של התנועות הכספיות הבין־לאומיות, בינאומם של תהליכים ושל מוצרים, והקלות שבה מקומות עבודה מועברים ממדינה למדינה — כל אלו הם ביטוי לכך שחיבורם של קצווי תבל הוא כיום מיידי, תוסס ועקיב מאי פעם. דבר אחד הוא להביע רעיון מטאפיזי, כמו המשורר דאן, ודבר אחר לגמרי הוא לחוות רעיון זה בכל יום ויום.

footnotes: ⁷ מצוטט אצל בארבר תשס״ה, עמ׳ 192–191.

הקפיטליזם הגלובלי הוא מערכת אדירת עוצמה, שקשה יותר ויותר להתנתק ממנה כאומה. הניצחון שרשמה על שיטות מתחרות ואידאולוגיות יריבות, בהן הפשיזם, הקומוניזם והסוציאליזם, היה יעיל יותר מניצחון צבאי. וכך, בפתח המאה העשרים ואחת, היא ניצבת כאופציה השלטת בפני מדינות השואפות לצמיחה כלכלית. היא פשוט קיימה מה שהשיטות האחרות רק הבטיחו: רמת חיים גבוהה יותר וחירויות נרחבות. מדינות שאימצו את הכלכלה החדשה — בהן סינגפור, קוריאה הדרומית, טייוואן, תאילנד, סין, צ׳ילה, הרפובליקה הדומיניקנית, הודו, מאוריציוס, פולין וטורקיה — אכן נהנו מעלייה ניכרת ברמת החיים.⁸ השיפורים בחקלאות הובילו לירידה עצומה בשיעור כוח העבודה המועסק בייצור המזון שמדינה צורכת. עד המהפכה התעשייתית, יותר ממחצית העובדים בכל מדינה עסקו בכך, ואילו כיום מדובר בכשני אחוזים.⁹ בכל רחבי העולם המפותח הובילה ההתקדמות ברפואה ובשמירת הבריאות לצניחה בשיעורי תמותת התינוקות, והאריכה את תוחלת החיים. מרכול מערבי ממוצע מציע ללקוחותיו מבחר מוצרים שלפני מאה אחת היה אף מחוץ להישג ידם של מלכים.

footnotes: ⁸ Hertz 2001, pp. 36–37. ⁹ בארבר תשס״ה, עמ׳ 68.

אלא שלגלובליזציה יש גם השפעה מקפחת ומערערת שכוחה רב. רווחיה אינם מחולקים בשווה. יש מרוויחים ויש מפסידים. הפער מתרחש ברמה בין־מדינתית ובתוך המדינה. ״פרשת המים הדיגיטלית״, כפי שמכונה החלוקה בין מי שנגיש לטכנולוגיה הדיגיטלית למי שאינו נגיש לה, הגדילה את האי־שוויון. האזרח הצפון אמריקני הממוצע צורך פי חמישה ממקסיקני, פי עשרה מסיני ופי שלושים מהודי. 1.3 מיליארדי אנשים — 22 אחוז מאוכלוסיית תבל — חיים מתחת לקו העוני; 841 מיליון סובלים מתת־תזונה; ל־880 מיליון אין גישה לטיפול רפואי; מיליארד איש חיים בלא קורת גג סבירה; ל־1.3 מיליארד אין גישה למים ראויים לשתייה; ל־2.6 מיליארדים אין שירותי תברואה.¹⁰ בין ילדי העולם, 113 מיליון, ששני שלישים הם בנות, אינם לומדים בבית ספר, 150 מיליון סובלים מתת־תזונה ו־30 אלף מתים מדי יום ממחלות שאפשר למנוע אותן.¹¹

footnotes: ¹⁰ Held 2000, p. 175. ¹¹ גורדון בראון בנאום בפני העצרת הכללית של האו״ם, ישיבה מיוחדת בנושא ילדי העולם, 10.5.2002.

ב־18 מדינות, כולן באפריקה, תוחלת החיים נמוכה מ־50 שנה. בסיירה־ליאונה היא עומדת על 37 שנה בלבד. ב־35 מדינות שיעור תמותת התינוקות גבוה מעשרה אחוזים. רובן מדינות אפריקניות, ובצדן נמנות גם בנגלדש, בוליביה, האיטי, לאוס, נפאל, פקיסטן ותימן.¹² ביותר מ־80 מדינות ירדה בעשור האחרון ההכנסה לנפש. במפנה האלף, החמישון העליון באוכלוסיית העולם החזיק ב־86 אחוז מהתוצר העולמי הגולמי, ואילו החמישון התחתון — באחוז אחד. ערך הנכסים של שלושת האנשים העשירים בעולם היה גבוה מכלל הכסף והנכסים של 600 מיליון תושבים במדינות הפחות מפותחות בעולם.¹³ עושרם העצום של המעטים עומד בניגוד תהומי לעוניים העלוב של הרבים, וצורם לתחושת השוויון והצדק שלנו.

footnotes: ¹² Harrison and Huntington 2000, p. XVIII. ¹³ Held and McGrew 2000, pp. 242–243.

גם בתוך המדינות המפותחות לא כולם יצאו נשכרים. בארצות הברית, ב־20 השנה האחרונות, התנקזו 97 אחוז מהעלייה בהכנסות לכיסיהן של משפחות החמישון העליון, ואילו המשפחות שבחמישון התחתון חוו ירידה של 44 אחוז בהכנסותיהן. ב־1996 החזיקה בריטניה בשיעור הגבוה ביותר של ילדים עניים באירופה. בין ילדים אלו, 300 אלף חיו בתנאים שהם גרועים בהרבה מתנאי החיים שהיו זוכים להם 20 שנה קודם לכן.¹⁴ בשוק העבודה חל מעבר מקריירות לכל החיים לתעסוקה זמנית, על תנאי ובמשרה חלקית, וכך משרה היום אינה בטוחה כפי שהייתה בעבר. בינתיים, בלחצם של השוק החופשי, הפחתת הפיקוח על הפעילות הפיננסית והתגברות התחרות הבין־לאומית, צומצמו שירותי הרווחה ורשתות הביטחון — אלו שבבריטניה ובאמריקה של אחרי המלחמה הגנו על נפגעי האבטלה. האקלים הכלכלי הִקשיח, והסולידריות החברתית נשחקה.

footnotes: ¹⁴ Hertz 2001, pp. 38–61.

הסביבה החברתית בעולם כולו ניתנת עתה פחות לניבוי, ונתונה יותר לשינויים פתאומיים וקיצוניים. היכולת להעביר קווי ייצור ממקום למקום בהתאם לתנודות שערי מטבע ולשינויים בגובה השכר מאיימת דרך קבע על תעסוקתם של עובדי התעשייה ושל עובדי השירותים והמִנהל. המימון הבין־לאומי הזורם לארצות שכלכלתן מתעוררת מעודד השקעות ספקולטיביות ושגשוג מהיר, אך באותה מהירות המימון גם עלול להיפסק ולהותיר גל של פשיטות רגל ומכות אבטלה אנושות. משקים שלמים מזדעזעים. כאשר מדינות השקועות בחובות פונות לעזרתם של מוסדות פיננסיים בין־לאומיים, הללו כופים עליהן לעתים מדיניוּת כלכלית המכוונת להגנתם של המשקיעים, אך לא לרווחתה של האוכלוסייה המקומית, להצמחת הכלכלה וליצירת תשתיות ארוכות טווח.

גם בעבר היה אי־שוויון בין מדינות ובתוך מדינות, אבל החידוש הוא שעתה אנחנו מודעים לכך. הפילוסוף דיוויד יוּם כתב שתחושת האמפתיה פוחתת ככל שאנחנו נעים החוצה — ממשפחתנו לשכנינו, משכנינו לחברה שאנחנו חיים בה, וממנה לעולם כולו. באופן מסורתי, תחושת המעורבות שלנו בגורלם של אחרים עומדת ביחס הפוך למרחק שבינינו לבינם. אלא שמשהו השתנה: הטלוויזיה והאינטרנט ביטלו את המרחק, ומראות של סבל בארצות מרוחקות הם חלק מהחוויה היום־יומית שלנו. החמלה שאנחנו חשים כלפי נפגעי העוני, המלחמות והרעב גדולה מיכולתנו לעשות דבר מה למענם. וכך, החוש המוסרי שלנו מופעל ומתוסכל בעת ובעונה אחת. אנחנו מרגישים שצריך לעשות משהו — אבל מה? ואיך? ומי?

הגלובליזציה אינה רק כלכלית. היא גם תרבותית. האינטרנט, הטלוויזיה בכבלים ובלוויין ונוכחותם של תאגידי ענק בכל רחבי העולם גרמו לבינאום של דימויים ושל מוצרים, כפי שמכנה אותם בנג׳מין בארבר ״מק־עולם״.¹⁵ אותם ג׳ינס, חולצות טי, נעלי ספורט, משקאות קלים, חנויות למזון מהיר, מוזיקה וסרטים נראים ברחובותיה של כל עיר גדולה על פני כדור הארץ, ואף בכפרים מרוחקים רבים. העולם שהם מייצגים הוא אמריקני במפגיע, והוא נוטה לרמוס תרבויות מקומיות. הללו משתמרות רק כאטרקציות תיירותיות, אם בכלל. זה איום קשה מנשוא על שלמותן ועל כבודן של הציוויליזציות שאינן מערביות. למערב קשה לעתים להבין כמה נוכרית, ואף מנַוונת, נראית תרבותו למי שחווה אותה כייבוא זר. הדגש שתרבות המערב שמה בצרכנות נראה רדוד בעיני הנושאים מורשת רוחנית עתיקה, ומקפח בעיני המוצאים עצמם בעמדת המפסידים במירוץ אל העושר.

footnotes: ¹⁵ Barber 1992.

עוד לפני הורתה של התנועה נגד הגלובליזציה נשמעו במערב קולות של דאגה מפני השפעותיה של תרבות הצריכה על מוסדות חברתיים. כבר ב־1947 הזהיר ג׳וזף שוּמפֶּטֶר כי ״הקפיטליזם יוצר הלך רוח ביקורתי שלאחר שיגמור להרוס את סמכותם המוסרית של מוסדות רבים אחרים, יפנה לבסוף להרוס את הקפיטליזם עצמו״.¹⁶ בכל הדמוקרטיות המערביות נמצאות המשפחה והקהילה בשקיעה, שבשלה נוצרים ריכוזים חדשים של עוני ושל התפוררות חברתית. במהלך דור אחד נרשמה, בעיקר בקרב ילדים, עלייה של פי שלושה עד עשרה בתסמינים הקשורים בעקה — ממחלות פסיכיאטריות ועד הפרעות אכילה, צריכת סמים ואלכוהול, אלימות, פשע, התאבדויות וניסיונות התאבדות.¹⁷ רבים אינם מוצאים עוד תמיכה בקרב המשפחה, החברים או השכנים — מעגלים שבימים עברו היו תכופות חבל הצלה ליחיד.

footnotes: ¹⁶ Schumpeter 1947, p. 143. ¹⁷ James 1997.

בערים מערביות רבות התחדד האפיון הכלכלי־חברתי של השכונות. העלייה בפשיעה הבריחה את בעלי האמצעים לקהילות מגודרות ול״גטאות מוזהבים״. מרחבים ציבוריים התמעטו, ורבים מהם הוחלפו בקניונים ובמרכזי בידור, שההנאה מהם כרוכה בתשלום. פחתו הזדמנויות המפגש בין בני מעמדות כלכליים שונים וקבוצות גיל שונות, ובמקביל קרס ה״אמון״ — אותו מרכיב קשה להגדרה בסולידריות החברתית. בעלי היכולת נוטים פחות להשתמש בשירותים ציבוריים, ומשום כך כבר אין להם דחף לפעול לשיפורם. רוברט רייך תיאר זאת במטבע לשון קולע: ״בריחת הבורגנות״.¹⁸

footnotes: ¹⁸ Reich 1992; 2001.

הדומיננטיות של השוק שׁחקה לא רק את הנוף החברתי אלא גם את אוצר המילים המוסרי שלנו — אולי המשאב החשוב ביותר שלנו לחשיבה על העתיד. בספרו ״מעֵבר למידה הטובה״, אחד הספרים המשפיעים ביותר בתקופה האחרונה, טען אלסדייר מקינטאייר כי ״אכן, ברשותנו בבואה כוזבת של מוסריות. אנו ממשיכים להשתמש בהרבה ממילות המפתח, אך איבדנו — במידה רבה, אם לא לחלוטין — את ההבנה, התיאורטית ומעשית גם יחד, ובמילים אחרות, את המוסר״.¹⁹ המושג ״אתיקה״ — שברנרד ויליאמס כינה אותו ״המוסד המשונה ההוא״²⁰ — הפך מטושטש. עברנו בהדרגה לדבר על יעילות (כיצד להשיג מה שאתה רוצה) ועל תרפיה (איך לא להרגיש רע עם מה שאתה רוצה). המשותף לשתיהן הוא שהן חלק מהלך רוח של שיווק (גירוי תשוקה וסיפוקהּ) יותר משל מוסר (למה ראוי להשתוקק). שני המונחים השולטים בשיח הציבורי כיום הם אוטונומיה וזכויות. שניהם, שוב, מבטאים מנטליות שיווקית, שכן הם מדגישים את הבחירה אך פוסלים את אפשרות קיומו של בסיס אובייקטיבי להעדפתה של בחירה אחת על פני חברתה. משום כך כה קשה לנו להרהר במשותף בכמה בחירות — סביבתיות, מדיניות וכלכליות — שהן מהגורליות ביותר שעמדו בפני האנושות. קשה לדבר על טוב משותף כשאנחנו מאבדים את היכולת לדבר על מחויבות, על חובה ועל איפוק, ומוצאים עצמנו בעולם שכולו תשוקות המשוועות לסיפוק.

footnotes: ¹⁹ מקינטאייר תשס״ז, עמ׳ 5. ²⁰ Williams 1985.

גם לו היה מצבה של החשיבה המוסרית שלנו טוב, רבות מהסוגיות שהגלובליזציה מציבה היו מאתגרות את האתיקה הקונוונציונלית. עמדה זו הציג בשנות השמונים אחד מנביאי העידן הטכנולוגי, הנס יוֹנַס. בספרו ״צו האחריות״ הוא טען שהמודרנה הגדירה מחדש את הפרמטרים של הפעולה האנושית ושל הבחירה האנושית.²¹ האתיקה המסורתית דנה בפעולה במונחים של השפעתה מיד על הזולת, הנמצא בדרך כלל בקרבת מקום. כיום אנחנו מודעים להשפעותיה ארוכות הטווח של התנהגותנו על מי שרחוק מאיתנו במרחב או אף בזמן (הדורות הבאים). אנחנו גם דנים, שלא כבעבר, בתוצאותיהן של פעולות שהן זניחות לכשעצמן אך בעלות השפעה מצטברת — כמו למשל השפעתם של תרסיסים או של דלקים על האטמוספרה של כדור הארץ.

footnotes: ²¹ Jonas 1984.

הדורות הקודמים ראו את הסביבה הטבעית כנתון קבוע, אך לנו הדבר כבר אינו אפשרי, משום שכבר גרמנו לסביבה הרס ששינה את פניה. ועדיין, קשה לנו לחשוב על הסוגיות הללו במונחים של חובה או תוצאה. אילו חובות יש לנו כלפי הטבע? איזו אחריות יש לנו כלפי אנשים שעדיין לא נולדו? האם פעולה יכולה להיות פסולה אם אין בה נזק ממשי והיא מזיקה רק כשהיא מצטרפת לרבבות שכמותה שנעשו בידי אחרים? כיצד נאמוד תוצאות, כשעצם טבען של כמה מפעולותינו הוא שתוצאותיהן המלאות ייוודעו רק שנים רבות לאחר מותנו? התהיות הללו רק גברו מאז שיונס כתב את ספרו. באיזו אחריות אנחנו נושאים לעוני הגלובלי, לבערות ולמחלות, אם הם נובעים ממדיניות שאין לנו שליטה עליה? ומה כאשר רעות חולות אלה הן יציר כפיה של תרבות שאנחנו שואפים לכבדה כמכלול? מהן חובותינו כלפי הסובלים מדיכוי, כאשר מדכאיהם הן ממשלות חוקיות של מדינות ריבוניות? באיזו מידה מוצדקת הפעלת עיצומים נגד משטרי רֶשע, כאשר ייתכן שהעיצומים יגבירו את סבלו של העם הנשלט אך לא יצליחו להסיר את רעת השלטון? בזכות תאוריית הכאוס, ותובנות אחרות על מערכות אקולוגיות, אנחנו מודעים להשפעתן העצומה והבלתי ניתנת לחיזוי של הפרעות מקומיות וקטנות יחסית. אולם החשיבה האורגנית על התלות ההדדית בין אדם לטבע — שהיא המטפורה המובילה בעידן הגלובלי — מסבכת מאוד את הניסיון לקבוע פרמטרים להכרעה מוסרית ולפעולה.

על כל פנים, מי הם השחקנים שעומדים על הבמה הגלובלית? זו מחצית המאה שבמערב מסתמנים שני שחקנים מרכזיים: השוק והממשלות. אלא שאף לא אחד מהם יכול כיום לשאת בנטל שהועמס עליו. שווקים, מעצם טבעם, הם עסקים, לא ארגוני מוסר. עניינם הוא במחירים, לא בערכים. הם זירות לממכר שאין בו שיפוטיות כלפי הסחורה, המוכר והקונה. ובינתיים, הפוליטיקה במערב הפכה פרוצדורלית ומִנהלית יותר משהייתה מעודה, ועניינה אספקה של מרב השירותים הציבוריים במחיר מזערי. את השאלות המוסריות הכבדות בדבר סוג העולם שאנחנו, כציבור, מעוניינים ליצור, מעדיפה הפוליטיקה העכשווית לעקוף. להעדפה הזאת, שהיא אחד מעיקרי האמונה של הליברליזם בן זמננו, קרא ג׳ון רולס ״עדיפותו של הצודק על פני הטוב״.²² רבים אינם מאמינים עוד שבחברות שהפכו פלורליסטיות ורב תרבותיות יכולה להיווצר הסכמה על הטוב המשותף. יש המרחיקים לכת וטוענים שאין לממשלות זכות לקבל החלטות קולקטיביות בדבר מהות ״הטוב״; החלטות כאלו חייבות להישאר נחלת מצפונו של היחיד. כך או כך, שני השחקנים המשפיעים ביותר, המדינות והשווקים, הותירו לשיקולים מוסריים מקום זניח בלבד בתהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

footnotes: ²² Rawls 1993.

כך הוא הדבר גם ביחס לחשוב שבשחקנים החדשים על הבמה הבין־לאומית: התאגיד הגלובלי. לתאגידים הרב לאומיים הגדולים יש כיום עוצמה אדירה. בין מאה המשקים הגדולים בעולם כיום, 51 הם תאגידים ורק 49 הם מדינות. קשה להגדיר ערכים ברורים המנחים את התאגידים. הם קמו כדי שבעלי המניות שלהם ירוויחו. זה טעם קיומם וזו דרך החשיבה שלהם. אחריות רחבה יותר — כלפי הסביבה, תרבויות מקומיות והקהילה — אינה חלק הכרחי מפעילותם, אם כי רבים מהם קיבלו על עצמם אחריות כזו בשל לחץ ציבורי. בכל מקרה, עצם הניידות של ההון והייצור משמעה שהתאגידים יכולים לעתים קרובות לחמוק מהבקרה שמדינות משיתות עליהם, באמצעות התכסיס הפשוט של העברת הייצור למדינה אחרת (או פשוט מסירתו לידי חברות הפועלות שם), או העברת התשתית הפיננסית שלהם למדינה נוחה יותר.

יש לעניין גם היבט אנושי. בעבר היה מגע חי בין בעליו של העושר לבין אלו המייצרים אותו. הפאודל, ולאחר מכן התעשיין, גם אם היו נצלנים, היה להם עניין כלשהו ברווחת המועסקים שלהם. לאליטות הגלובליות של היום, לעומת זאת, יש מגע מועט בלבד עם האנשים שחייהם מושפעים מההחלטות שלהם. הם אפילו אינם גרים באותה מדינה שבה גרים הפועלים המייצרים את הסחורה שלהם. המגע שלהם עם מי שקונה את הסחורה זעום עד אפסי, בפרט אם הקנייה נעשית באינטרנט. מדוע זה חשוב? מפני שאחריות מוסרית אינה רק רעיון מופשט. היא צומחת מתוך יחסים של פנים אל פנים, שבהם אנחנו רואים איך מעשינו משפיעים על חייו של הזולת ולומדים מה לעשות ומה לא לעשות. הריחוק מהזולת ומחיקת פני האנוש שלו, המאפיינים את החיים העכשוויים, גזלו מאיתנו את הקשר המיידי בין פעולה ותוצאה — והדבר הביא להחלשת החוש המוסרי שלנו.

פער עצום נפער בין האליטות הגלובליות לבין יתר האנשים. המנהל בתאגיד הגלובלי הוא חלק מהקהילה הבין־לאומית. הוא, או היא, עשויים לבלות את רוב זמנם בנסיעות סביב העולם, ובכל זאת, תמיד, ללון במלון מאותו סוג, לאכול מזון מאותו סוג, ולהתחכך באנשים מסוגם. לעומתם, רובם המכריע של בני האדם, גם במדינות מפותחות, מוצאים עצמם כבולים למקומיות — למקומיות שנלקחו ממנה רבים מהאתרים הציבוריים והפעילויות המשותפות שיצרו בעבר את הקהילתיות. אין הרבה מן המשותף בין האליטות האקס־טריטוריאליות, אותם אנשים שמרחק גאוגרפי הוא בשבילם לא כלום אך זמן הוא בשבילם הכול, לבין האחרים, שלעתים, בשל אבטלה או תעסוקה במשרה חלקית, יש להם שפע של זמן אך מעט מאוד חופש לנוע ממקום למקום.²³ הפעולות הכלכליות של השוק אינן תחליף לאותה שותפות מוסרית חובקת כול, הקושרת יחידים לגורל אחד ומדרבנת אותם לחשוב על הטוב המשותף ולפעול למענו.

footnotes: ²³ באומן 2002.

סיכומם של דברים, השוק לא רק הקצין את העושר ואת העוני, הוא גם ערער מוסדות אחרים — משפחות, קהילות, קשרים המחברים את היחידים בחברה לגורל אחד, ואת השיח המוסרי שבעזרתו יכולנו, עד עתה, לשמור על המרחק שבין ״אני רוצה״ ל״אני מחויב״. הוא ביטל את ההייררכיה של החובות המשותפים, ועודד במקום זה סופרמרקט המכיל העדפות אישיות של סגנונות חיים. בכך חתר השוק תחת היכולת שלנו לדבר על נכסים משותפים — דוגמת גנים ציבוריים, שירותי רווחה ונאמנויות חברתיות — שאין באפשרותנו לקנותם או להיות בעליהם אלא רק להיות שותפים בהם.

אולם התופעה המפתיעה ביותר של זמננו איננה תוצר ישיר של הגלובליזציה אלא תוצאה עקיפה שלה: תחייתה של הדת כגורם מכריע בחלקים רבים של העולם.

אם הייתה נקודה אחת של הסכמה בין כל אדריכליה של המודרנה המערבית, זו הייתה ההשקפה כי עבר זמנה של הדת הממוסדת; שכל מבנה־העל שלה, האמונות והמעשים, יוּמר במערכות אחרות, רציונליות ביסודן. בימי הרפורמציה, במאה השש עשרה ובראשית המאה השבע עשרה, נקרעה אירופה במלחמת דת. הרקע לעימותים לא היה כולו דתי; אפילו לא רובו. היה, למשל, מאבק הכוח של שליטים מקומיים נגד הכנסייה הקתולית; הייתה עלייתה של האוריינות, תופעה שהתאפשרה בזכות המצאת הדפוס; והייתה באוויר תחושת ראשיתו של אינדיווידואליזם חדש, שבחלקו הוא תוצאת הופעתו של מעמד הסוחרים. דיונים היסטוריים אין קץ הוקדשו לשאלה באיזו מידה אלה היו הגורמים לעלייתן של הפרוטסטנטיות והפוריטניות, ובאיזו מידה הם היו תוצאתן — אך אין ויכוח על תוצאה היסטורית אחת של מלחמת הדת: המלחמה העלתה את השאלה על איזה בסיס משותף תתקיים החברה האירופית, לאחר שהדת חדלה להיות בסיס שכזה. שאלה זו הולידה את המודרנה.

ההישג הראשון והמזהיר מכולם היה המדע. דקארט פתח את מסעו הפילוסופי בהטלת ספק שיטתית בכל אמת מקובלת. מכאן הדרך הייתה קצרה לרעיון שיֶדע אנושי צריך להתבסס על היגיון ועל תצפית, ולא על מסורת וסמכות. קופרניקוס, גלילאו, ויותר מכול ניוטון, היו לסמליה של תורת הכרה חדשה שאליה כוונו מאמציה של החברה כולה. אמת מניסוי תצמח. התבונה תגרש את הדעה הקדומה. תורת המוסר תיוסד על אדנים חדשים — יהיו אלה הרגש האנושי (כהצעת יוּם), הרציונליות (קאנט), או השאיפה לתועלת מרבית (בנתאם). רעיון הגאולה התגלגל לרעיון החדש והמלהיב של קִדמה. המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הראו שגם הפוליטיקה, ולא רק הדעת, יכולה להתנתק מהדת. דוקטרינת הסובלנות של לוֹק סללה את הדרך להפרדת הכנסייה מהמדינה ולחילונה של הפוליטיקה. הדת עשויה לשרוד במקומות פרטיים — בנפש היחיד, במשפחה או בקהל המאמינים המקומי — אך תפקידה הציבורי תם.

אלא שהמציאות קלקלה הכול: הדת סירבה למות. כבר בשנות השלושים של המאה התשע עשרה ציין הוגה צרפתי שביקר בארצות הברית, אלכסיס דה־טוקוויל, את העקשנות המפתיעה הזאת המאפיינת את העולם החדש. ״הפילוסופים של המאה השמונה עשרה״, כתב, ״הסבירו באופן פשטני למדי את תהליך התרופפותה המודרנית של האמונה. הקנאות הדתית, טענו, תפוג בהכרח במידה שהחירות וההשכלה ילכו ויגברו. חבל רק שהעובדות אינן עולות בקנה אחד עם הנחה זו״.²⁴ החשיבה מחדש על מתווה הסדר העולמי שאחרי המלחמה הקרה חזרה בחלקה הגדול על תגליתו של דה־טוקוויל. מה שהסתמן היה, במילותיו של ג׳ורג׳ ווייגל, ״שלילת חילונו של העולם״.²⁵

footnotes: ²⁴ טוקוויל 1970, עמ׳ 112. ²⁵ מובא אצל Berger 1999.

הוויכוח המפורסם ביותר על העתיד להתרחש בעידן שלאחר נפילת חומת ברלין והתמוטטות הקומוניזם הסובייטי התחולל בין פרנסיס פוקויאמה (״קץ ההיסטוריה״) וסמואל הנטינגטון (״התנגשות הציוויליזציות״). פוקויאמה טען שהכלכלה הוכיחה שהיא חזקה מהפוליטיקה. ברית המועצות התרסקה בלי שנורתה ירייה אחת, מפני שהכלכלה המתוכננת נכשלה היכן שכלכלת השוק הצליחה. הכלכלה המתוכננת לא הניבה שפע, ושפע היה רצונו של הציבור. מטרת המירוץ העתידי תהיה ייצור מצלמות וידיאו, לא ייצור טילים. צמיחה כלכלית דורשת שוק חופשי, ולפיכך גם חברה חופשית. התוצאה הבלתי נמנעת — אולי לא מיד, אך בסופו של דבר — תהיה שמדינה אחר מדינה יאמצו את דגם הדמוקרטיה הליברלית. המאבקים האידאולוגיים של העבר מפנים את מקומם ל״קץ ההיסטוריה״ נוסח הֶגל, שאמנם עלול להיות משעמם — אך לכל הפחות ישרור בו שלום.²⁶

footnotes: ²⁶ Fukuyama 1989, וכן בספרו המורחב שתורגם לעברית, פוקויאמה תשנ״ד.

הנטינגטון לא הסכים. מודרניזציה, אמר, אינה בהכרח ״התמערבות״. ייתכן בהחלט שהפוליטיקה העתידית לא תהיה אידאולוגית, במובן המוכר מהמאה העשרים, אולם עדיין יהיו הבדלים עמוקים וניגודים חדים בין המערב וכל היתר. הוא כינה אותם הבדלים ״ציוויליזציוניים״. מעתה, עימותים יפרצו לאו דווקא בין שיטות כלכליות או בין פילוסופיות מדיניות; אין זה סביר גם שיפרצו, כבעבר, מלחמות אזרחים בין מפלגות יריבות בארצות המערב. אולם ההיסטוריה אינה נעה אל הסינתזה ההגליאנית. יש דבר מה שנשאר מעל ומעבר לרובד האינסטרומנטלי של ייצור וצריכה, של כוח וחלוקתו. הדבר הזה הוא התרבות — וברובד כוללני יותר, הציוויליזציה: לשון, היסטוריה, דת, מנהגים ומסורות שהפרידו בין חלקים של האנושות ושימשיכו לעשות זאת. הגלובליזציה של סכסוכים בין־לאומיים הופכת אותם לסכסוכים ציוויליזציוניים: התנגשות בין קודים עתיקים, אך עדיין פעילים, של משמעות ושל התנהגות.²⁷

footnotes: ²⁷ הנטינגטון תשס״ג.

במבט לאחור, ניתוח שלישי הוא שראה את הנולד. זה היה ניתוחו של בנג׳מין בארבר במסה שלו מ־1992 ״ג׳יהאד נגד מק־עולם״.²⁸ בארבר סבר ששני התהליכים מתרחשים גם יחד. העולם נעשה מקושר ברשת גדולה, המוּנעת בידי טכנולוגיה, אקולוגיה, תקשורת ומסחר. אולם אותם כוחות מייצרים את תגובת הנגד בדמות ״איום בלבנוניזציה של מדינות לאום, שבה תרבות לוחמת בתרבות אחרת, עם בעם, שבט בשבט״. סופה של התקופה שבה העימות בין שתי מעצמות־על האפיל על כל היתר הוביל לא להרמוניה עולמית, אלא להתפוררות גוברת לקבוצות קטנות והולכות. ״כדור הארץ״, הוא סיכם, ״מתפורר בקצב מואץ וחובר יחדיו באותו רגע ממש״.

footnotes: ²⁸ Barber 1992, ולאחר מכן כספר, Barber 2001, ובתרגום עברי: בארבר תשס״ה.

מעטים הם הכותבים שציירו את תחושת הציפייה האופורית לאחר אירועי 1989 בדרך כה נוקבת, כפי שתיאר מייקל איגנטייף:

כשחומת ברלין נפלה, כשווצלב האבל עמד על המרפסת בכיכר הרפובליקה בפראג וההמונים הריעו לקריסתם של המשטרים הקומוניסטיים ברחבי אירופה, חשבתי, כמו רבים אחרים, שאנחנו עומדים לחזות בתקופה חדשה של דמוקרטיה ליברלית… בעליצות קלת דעת האמנו שעברו לבלי שוב הלאומיות, השבטיות, הגבולות הקרתניים הקובעים את הזהות הרשומה בדרכונינו, ואנחנו צועדים אל תרבות של שוק עולמי שתהיה ביתנו החדש.²⁹

footnotes: ²⁹ Ignatieff 1993, p. 2.

בסיומו של מסע באזורי עימות בקרואטיה ובסרביה, בגרמניה, באוקראינה, בקוויבק, בכורדיסטן ובאירלנד הצפונית, נופצו תקוותיו של איגנטייף:

כדור הארץ מנוהל לא בידי הספקנים והאירוניים, אלא בידי חמושים ומאמינים אדוקים. העולם החדש שהם מורישים למאה הבאה נראה כבר עתה מקום אלים ונואש יותר מכפי שדמיינתי מעודי. אם בתום המלחמה הקרה שיערתי שאת העולם החדש ינהיגו פילוסופים ומשוררים, זה היה מפני שהאמנתי בטיפשותי שהאדיבות והסדר השוררים במדינות שאני חי בהן הם בהכרח מה שכל האנשים ההגיוניים מתאווים לו. כעת איני בטוח בכך. התחלתי את המסע שלי כליברל, וכזה אני גם בסופו, אבל איני יכול עתה לחמוק מן המחשבה שהציוויליזציה הליברלית — שלטונו של החוק ולא של אדם, יתרונו של הוויכוח על פני הפעלת כוח, העדפתה של פשרה על פני אלימות — מנוגדת עמוקות לנטיותיו של האדם, וכדי להנחילה ולשמרה יש לנהל מאבק בלתי פוסק עם הטבע האנושי. המידות הטובות הליברליות — סובלנות, פשרה, תבונה — הן יקרות ערך כתמיד, אך אי־אפשר להטיף למענן באוזניהם של מי שהפחד או הנקמה טורפים את דעתם.³⁰

footnotes: ³⁰ שם, עמ׳ 189.

המילים הללו נכתבו ב־1993, אך בשנים שחלפו מאז הן לא איבדו מאומה מחשיבותן.

מדוע שבה הדת אל הבימה העולמית בכוח איתן שכזה? אין לכך תשובה אחת, אך את ההסבר הכללי קל למצוא. הגלובליזציה מערערת סדרי עולם, ומתמצה בה אותה ״סערה מתמדת של הרס יצירתי״ ששוּמְפֶּטר ייחס לקפיטליזם.³¹ מי שמרגיש שהשינוי מאיים עליו פונה אל הדת כאל מקור של יציבות וכביטוי לבלתי משתנה. השוק הגלובלי נוטה לצמצם הכול לכדי מונחים כלכליים. הדת מציעה סוג שונה של נחמה. היא מדברת על כבודו של האדם ועל עוצמתה של הרוח האנושית. היא אומרת לנו שאיננו רק מה שאנחנו קונים ומה שאנחנו מוכרים; שאנחנו משהו גדול יותר, אחר. בכלכלה העולמית המסחררת במרוצתה יש מנצחים ויש מפסידים. החיים מצטיירים כמאבק הישרדות אכזרי נוסח דרווין. הדת מזכירה לנו שיש מקורות אחרים של ערך עצמי. שאנחנו לא בהכרח מתמודדים זה מול זה בתחרות.

footnotes: ³¹ Schumpeter 1947.

וחשוב מכול, חוץ מהדתות, אין עוד מערכת המבצעת את המשימה שהדתות תמיד לקחו עליהן: להציע הסבר לשאלות מי אנחנו ומה פשר קיומנו, מהו מקומנו ביקום ומהי משמעותם של המאורעות המתרחשים סביבנו. המערכות הגדולות שקמו מאז ימי ההשכלה — המדע, הכלכלה והאידאולוגיות הפוליטיות — נסוגו מניסיונן המוקדם לשמש פילוסופיות חובקות עולם. המדע נעשה תיאוּרי, הכלכלה הייתה לעסקית, והפוליטיקה הופכת בהדרגה למִנהל. שלושתם מספרים לנו מה ואיך, אבל לא מדוע. אנחנו פונים אליהם כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים, אך לא כדי ללמוד מה ראוי שנרצה. זה מקור כוחם, אך מנקודת מבט אחרת זו גם חולשתם. מעולם לא עמדו בפנינו אפשרויות בחירה כה רבות, אך מעולם גם לא הציעו לנו המוסדות המעצבים את החברה הנחיה מועטה כל כך באשר לדרך שראוי כי נבחר בה. המטפורות הגדולות של זמננו — הסופרמרקט, הטלוויזיה בכבלים ובלוויין והאינטרנט — מציבות לפנינו מה שנראה כשפע בלתי נדלה של אפשרויות, וכל אחת מהן מציעה את העסקה הטובה ביותר, את הקנייה המושלמת, את ההתמחות המרבית, את המחיר הנמוך ביותר. אבל הצרכנות מציעה גאולה עלובה למדי. הרי האושר שמובטח לנו אם רק נקנה את ג׳ינס המעצבים הזה, את השעון ההוא או את המכונית ההיא, הוא בדיוק אותו אושר שנהיה משוכנעים שחסר לנו כאשר נתפתה לקנות את המוצר החדש הבא בתור. חברה צרכנית מתנהלת באמצעות מעגל מתמיד של גירוי תשוקה, סיפוקו של הגירוי, וגירוי מחודש של התשוקה. הדבר דומה יותר להתמכרות מאשר למסע הגשמה.

המאה העשרים ואחת קמה על הריסותיה של המאה העשרים, זו שבה הכזיבו רבות מהאידאולוגיות הפוליטיות הגדולות — הפשיזם, הסוציאליזם, הקומוניזם ואפילו הלאומיות. חזונו של פוקויאמה השיב לחיים את התקווה שהובעה במאה השמונה עשרה, שהמסחר יעשה מה שלא עשתה המדינאות: ירסן תאוות, יביית את האדם הלוחם לכדי אדם יוצר ואדם צרכן, ויְרַשֵת את עמי העולם במערכת סחר שבה כולם מרוויחים.³² נראה היה שמיזוגן של מדינות הלאום האירופיות, שבילו את המאות הקודמות במלחמה מתמדת, אל תוך האיחוד האירופי — הוא סימן לבאות. התמוטטותה של ברית המועצות נראתה כסימן נוסף. מה שהוחמץ בהסתכלות זו, כאז כן עתה, הוא שההומו ספיינס איננו רק, או אפילו בעיקר, בעל חיים השואף להשיג את המרב והבוחר באופן תבוני בין אפשרויות. אנחנו, באופן ייחודי, בעל חיים המחפש משמעות. שאלותינו היסודיות ביותר הן ״מי אני?״ ו״לאיזה סיפור אני שייך?״. תקוותה הגדולה של המחשבה הליברלית, שהכלכלה תוכל להחליף את הפוליטיקה והבחירה הפרטית תבוא במקומו של הטוב המשותף, נידונה להתבדות, שכן הכלכלה לבדה אינה מספקת תשובה לשאלות הגדולות של ״מי״ ו״למה״. הדת מספקת את התשובות הללו, וזה כוחה בעולם העכשווי. ייתכן שהפוליטיקה האידאולוגית מתה, אך מי שיורש אותה אינו ״קץ ההיסטוריה״ אלא פוליטיקת הזהויות.

footnotes: ³² ראו Hirschman 1997.

מנהיגים דתיים צפויים אולי לראות בכך התפתחות חיובית, ובמובנים רבים היא אכן כזו. הדת היא יסוד חיוני לקיומו של סדר חברתי אנושי והומני, ובפרקיו המרכזיים של ספר זה אנסה להסביר מדוע. אולם ברגע זה, משימתם של המנהיגים הדתיים היא להזהיר מפני הסכנות. כמערכות המספקות משמעות ומטרה, אין מתחרים לדתות העולם הגדולות. אולם כתחליף לפוליטיקה יש בהן סכנה רבה — ובחלקים רבים של העולם הן אכן הפכו מסוכנות. בכמה מקרים, שהבולט בהם הוא אפגניסטן בשלטון הטליבאן, חברות שלמות הוכפפו לשלטונו של חוק דתי. במקומות אחרים — עיראק של סדאם חוסיין היא דוגמה טובה — הדת היא כלי בידי שליטים חילונים לשינועם ולתיעולם של רגשות עממיים. תערובות מסוימות הן דליקות ונפיצות. כזוהי התערובת של דת וכוח.

כדאי שנזכיר לעצמנו את מקורן של המילים ״פוליטיקה״ ו״דת״. יסודה של המילה ״פוליטיקה״ ב״פוליס״, שפירושה ביוונית עיר. אכן, רבים מהמושגים הפוליטיים שלנו נולדו בערי המדינה של יוון העתיקה, ובייחוד באתונה. משמעה של ״פוליטיקה״ היה תהליך הממשל ביחידה המדינית הבסיסית — העיר. אולם המילה ״עיר״ הדהדה בעולם הקלסי בדרך נוספת. העיר הייתה זירת המסחר, ונפגשו בה אנשים בני מעמדות ומקצועות שונים. הנמלים הגדולים של הים התיכון היו, בקנה מידה של הזמן ההוא, קוסמופוליטיים. אדם היה יכול לפגוש שם נוכרים שהגיעו באוניות כדי לקנות, למכור או להישאר ולעבוד. בניגוד לכפר, העיר הייתה מקום של שוני, שבו עשוי אדם לשמוע שפות זרות ומבטאים אחרים, ולפגוש אנשים בני דתות ותרבויות שונות. עד היום שומרת הפוליטיקה על הקשר הזה עם העיר, בהיותה אמנות ההשלמה בין שונים: תיווך בסכסוכים, שיפוטן של טענות נוגדות, יצירת מסגרת לדו־קיום בשלום. אלו הצריכו גם מידה של תיעוד ורישום פרוטוקולים. אנחנו עדיין יכולים לשמוע את הדיה של העיר במילים כמו ״אורבני״ (urbs משמעו עיר), ״ציוויליזציה״ (civis הוא אזרח, ובאנגלית citizen), ו״קוסמופוליטי״. במערכת זו נמצאים גם שורשיהן של כמה מהתכונות הידועות כמידות הטובות הליברליות — סובלנות, פשרה ותבונה.

לעומת זאת, המילה religion (דת) מקורה בשורש הלטיני religare, שפירושו ״לקשור״. אכן, זה מה שדתות עשו מאז ומעולם. הן קושרות אנשים זה לזה ואל האלוהים. הן יוצרות קהילות. בכמה מקרים, למשל בהתפשטות האסלאם במאה השביעית והשמינית, או במאות השנים שבהן התקיימה ״האימפריה הרומית הקדושה״, הקהילות הללו היו אף גדולות בהרבה ממדינות לאום. המשותף לכולן, בפרט לדתות המונותאיסטיות הגדולות, הוא שהן יוצרות אחדויות, מערכות, שלמים. הן קושרות את חברי הקבוצה זה לזה באמצעות פולחנים, נרטיבים, טקסים קולקטיביים וסמלים. הדתות, כמערכות טוטליות של משמעות, יוצרות טוטליוּת. הן עושות זאת במגוון גדול של דרכים. יש שוני תהומי בין הכנסייה הקתולית הימי־ביניימית, האומה האסלאמית, ״כְּמוּרַת כל המאמינים״ הקלוויניסטית וכנסת ישראל של היהדות הבתר־מקראית. דתות עשויות ליצור קהילות הייררכיות וקהילות שוויוניות, קהילות אורגניות וקהילות המיוסדות על ברית. אולם בלבן של כל אלו מצוי חזון של אחדות, הוויה ושלם. כאן מצוי הפער הגדול בין דת לבין פוליטיקה במובנה המקובל. שוני הוא מרחב המחייה של הפוליטיקה — והוא מה שהדת מבקשת להתעלות מעליו. הדת קושרת; הפוליטיקה מתווכת. זו הסיבה שמה שבפוליטיקה עשוי להיחשב מעלה — פשרה, עמימות, דיפלומטיה, דו־קיום — מנקודת ראות של הדת הוא בדרך כלל רעה חולה.

הדת והפוליטיקה פונות להיבטים נפרדים של המצב האנושי: האחת קושרת אנשים לקהילות, האחרת מתווכת בדרכי שלום בין אנשים שיש ביניהם שוני. הטרגדיות הגדולות של המאה העשרים אירעו כשהפוליטיקה הייתה לדת: כשהלאום (בפשיזם) או השיטה (בקומוניזם) היו לערכים מוחלטים וזכו למעמד של אל. הסכנה הגדולה ביותר בפתח המאה העשרים ואחת היא שיקרה בה ההפך: לא שהפוליטיקה תהפוך לדת אלא שהדת תהפוך לפוליטיקה. הדבר זר למהותה של הדת, והטעם לכך הוא זה שבגללו מתח אריסטו ביקורת על המדינה האפלטונית.³³ אפלטון שאף בחיבורו ״המדינה״ (הידוע גם בשמותיו ״הרפובליקה״ או ״הפוליטאה״) להעניק למדינה מאפיינים של דת. אריסטו השיב שבלי הבדלים אין הפוליטיקה יכולה להתקיים. פוליטיקה היא המרחב שאנחנו מקצים למה שדתות מנסות לבטל: מגוון השקפות, אינטרסים נוגדים, ריבוי. לכל אלו נזקקנו בעבר ברמה המקומית, ואילו כיום אנחנו צריכים אותם ברמה הגלובלית.

footnotes: ³³ אריסטו תשכ״ד, עמ׳ 81 (1261 a): ״גלוי שבמידה שהולכת מדינה ונעשית ׳אחת׳ יותר, בה במידה תחדל מלהיות אף מדינה… ולפיכך גם אם יכול היה מישהו לעשות זאת, אסור היה לו לעשותה, שהרי היה מחריב את המדינה״.

הדתות היו התופעה הגלובלית הראשונה של האנושות. המונותאיזם המקראי מייצג את הרגע שבו הרים האדם בפעם הראשונה את עיניו אל מעבר לשבט, לעיר וללאום, וחשב על האנושות כעל שלם. עד היום, יותר מכל שחקן אחר בזירה הבין־לאומית, הדתות הגדולות מגשימות את צו המאה העשרים ואחת — ״חשוב גלובלית, פעל מקומית״. חזונן הוא גלובלי, אך סביבתן מקומית: הקהילה, בית הכנסת, הכנסייה, המסגד. השאלה עתה היא האם הדתות מוכנות לאתגר הגדול ביותר שעמד בפניהן אי פעם, קרי עולם שבו אפילו לסכסוך המקומי ביותר עלולות להיות השפעות עולמיות. מלחמה בין נוצרים ומוסלמים בימי הצלבנים הייתה דבר אחד, ואילו מלחמה ביניהם בעידן של נשק גרעיני, כימי וביולוגי היא דבר אחר לגמרי. מלחמה בין־דתית שהתרחשה בשדה הקרב היא דבר אחד, ושונה ממנה לחלוטין היא מלחמת דת שבה כל מקום — מטוס, אוטובוס, בניין משרדים — עלול להיות קו החזית וזירת הטרור.

כלכלה יכולה לפתור בעיות כלכליות, פוליטיקה יכולה לפתור בעיות פוליטיות, ודת היא היחידה שתוכל לפתור בעיות שהמצב הדתי עצמו הוא המחולל אותן. במשך 400 שנה פעלו במערב על פי ההנחה שהמדע, המדינאות והכלכלה יכולים להחליף את הכנסייה בתפקידים שמילאה. בעיית הדת, חשבו, תיפתר אם יינטל הכוח מהדת. ומה קורה כשהדת שבה אל הזירה בכל עוצמתה, ועושה זאת דווקא משום שהיא עונה על שאלות שהכלכלה, הפוליטיקה והמדע אינם מציעים להן תשובה? הדתות הגדולות מספקות למאמיניהן משמעות ותכלית. השאלה היא אם הן יכולות לפנות מקום למי שאינו מאמין בהן, למי ששר שיר אחר, מאזין למוזיקה שונה ומספר סיפור אחר. ייתכן שבשאלה זו תלוי גורלה של המאה העשרים ואחת.