איזהו גיבור שבגיבורים?… מי שעושה שונאו אוהבו. (אבות דרבי נתן כג, א)

בשלהי קיץ 1999 ביקרתי בקוסובו. פעולת נאט״ו התקרבה לסופה, והפליטים שבו לבתיהם. הייתה איזו חזות של חיים נורמליים, אבל היה אפשר להרגיש את המתח באוויר. כמה חודשים קודם לכן, האלבנים של חבל קוסובו היו אלה שחששו לחייהם; 10,000 איש נהרגו וכ־800,000 ברחו. עתה הסרבים הם שפחדו; מקצתם ברחו, ואחרים נשארו וחרדו. מדי לילה התרחשו מעשי רצח. בחזיתה של כל כנסייה שחלפנו על פניה עמד טנק של נאט״ו. בתחילת העימות הסרבים הנוצרים הם שתקפו מסגדים; עתה הם פחדו מנקמה. אנשי הצבא והכמרים שדיברתי איתם לא חזו טובות. הם סברו שהמבצע הצבאי לא שם קץ לסכסוך, אלא רק הקפיא אותו, ושהוא נכון לפרוץ שוב בכל רגע. הטינה בין הצדדים הייתה גדולה מכדי שיהיה אחרת.

או אז, בעומדי במרכז פרישטינה, בלב ההריסות והמבנים המנותצים שהותירה המלחמה, הבנתי כפי שלא הבנתי מעולם את כוחה של מילה אחת לשנות את העולם — המילה סליחה. הסכסוך החל לפני יותר מ־600 שנה, בקרב קוסובו של 1389. זכר האירוע נצרב מאז בתודעתם של שני הצדדים, ועד היום שב הנושא ועולה אצלם דרך קבע. אם הסרבים והאלבנים יוכלו לסלוח זה לזה ולפעול כך שהצד השני יסלח להם, יהיה להם עתיד. אם לא, הם נידונים להילחם שוב ושוב בקרב של 1389, עד לקץ הזמנים.¹

footnotes: ¹ על סליחה ופיוס ראו Johnson and Sampson 1994; Shriver 1995; Baum and Wells 1997; Etzioni and Carney 1997; Enright and North 1998; Gopin 2000; Handerson 2000.

אין דבר מרפה ידיים יותר ממעגלי הנקמה הרודפים אזורי עימות ולוכדים את אוכלוסייתם בתוך עבָר שאינו מרפה לעולם מאחיזתו. זהו גורלם של הבלקן, אירלנד הצפונית, הודו וקשמיר והמזרח התיכון. וירוס השנאה עשוי להיות רדום לזמן מה, אך רק במקרים נדירים הוא מת. במקום זאת, הוא עובר מוטציות. תחת מגפיה של דיקטטורה קומוניסטית חיו סרבים וקרואטים יחדיו בשלום במשך 50 שנה. הם נעשו חברים ושכנים. אולם, כמו כמעט בכל אזור אחר של סכסוך היסטורי, משהו קורה — מבנה הכוח משתנה; שלטון טוטליטרי שחיבר יחד אוכלוסיות מקומיות התפורר; התרחש אירוע שבו אנשים מאחד הצדדים ביצעו מעשה זוועה נגד הצד האחר — ולפתע כמו לא היו מעולם שנות הדו־קיום. חברים הופכים אויבים ושכנים הופכים יריבים. במקרים כאלה חומת הפְרדה היא הפחות גרועה שבין התוצאות, אך במקרים רבים אפילו חומה אינה מצליחה לשים קץ לאלימות.

נקמה היא התגובה האינסטינקטיבית למה שנתפס כעוול. מונטסקיה כתב כי ״כל דת שדוכאה נעשית בעצמה מדכאת; שכן מיד עם היחלצותה, בחסותו של המקרה, ממצב הדיכוי שבו הייתה שרויה, היא תוקפת את הדת שדיכאה אותה״.² לאומנות, אמר ישעיהו ברלין, ״היא בדרך כלל תוצר של פצע שהסבה אומה אחת לגאוותה או לשטחה של אומה אחרת״.³ מעשי עוול היסטוריים אינם נשכחים כמעט לעולם. הם נעשים חלק מזיכרונו הקולקטיבי של עם, לסיפור שהורה מספר לילדיו ושממנו שואבת קבוצה את תחושת הזהות שלה. הערה על דבר אי־צדק שלא כופַּר עדיין נרשמת בתסריט, והתסריט משוחק מחדש מדי פרוץ משבר. כך הופכת ההתנגשות לברירת המחדל ביחסיהם של יריבים נושנים, גם לאחר תקופות ארוכות של שקט יחסי. ״שום אדם״, כתב המשורר אוגדן נאש, ״אינו שוכח לעולם היכן קבר את הגרזן שלו״.

footnotes: ² מונטסקיה תשנ״ח, ספר 25, פרק 9, עמ׳ 249. ³ Berlin 2002, p. 347.

לפיכך הסליחה היא רעיון הנוגד את האינטואיציה. אין היא רק טכניקה ליישוב סכסוכים; זו היא אסטרטגיה מקורית עד להדהים. בעולם שאין בו סליחה רוע יורש רוע, כאב יוצר כאב, ברצף אינסופי שרק תשישות או שכחה יוכלו לקוטעו. הסליחה שוברת את השרשרת. היא מכניסה להגיונו של המפגש הבין־אישי את מגעו המפתיע של החן. היא מבטאת החלטה שלא לעשות את מה שהאינסטינקט והיצר דוחפים אותנו לעשותו. היא משיבה לשנאה בסירוב לשנוא, ולאיבה — באהבה. מעטים הם הרעיונות הנועזים מרעיון הסליחה שהשפיעו אי פעם על מצבו של האדם. הסליחה משמעה שאיננו נידונים לשחזר לנצח את מעשי העוול של האתמול. הסליחה היא היכולת לחיות עם העבר בלי להיות שבויים בידיו. לא יהיה זה מוגזם לומר שהסליחה היא העדות המשכנעת ביותר לחירות האנושית. היא פעולה שאינה תגובה. היא הסירוב להיות מוגדרים ומגודרים בידי הנסיבות. היא מבטאת את יכולתנו לשנות את מהלך הדברים, לשבץ את הנרטיב של העבר במסגרת חדשה, וליצור מגוון בלתי צפוי של אפשרויות לעתיד. חנה ארנדט הבינה זאת:

הגאולה האפשרית ממצוקת הבלתי־הפיכוּת, כלומר מהאי־יכולת לבטל מה שעשית אף שלא ידעת, ולא יכולת לדעת, מה אתה עושה — היא תחום המומחיות של הסליחה… הסליחה משמשת לביטול מעשים מן העבר, ״חטאים״ התלויים כחרב דמוקלס מעל ראשו של כל דור חדש.⁴

footnotes: ⁴ Arendt 1998, p. 237.

הסליחה היא קריאת תיגר על הטרגדיה, סיפור־שכנגד שמציעה התקווה. אין היא לוקסוס מוסרי, או מסלול לקדושים. לעתים היא הנתיב היחיד העובר דרך מַעבה השנאה ויוצא אל המרחב הפתוח של הדו־קיום. אני עדיין זוכר את ימי לימודיי לתואר הראשון, עת הייתי חוזר מחופשות עמוס בתרמילים. בימים ההם לא יכולתי להרשות לעצמי לנסוע במונית, והיה עליי לסחוב בעצמי את התיקים הכבדים מהתחנה למכללה שלי. הם היו כה כבדים, שכאשר אני נזכר באותם ימים אני יכול להרגיש את השרירים הכואבים ואת פרקי כף היד המנומלים. כזו ממש היא התחושה כשסוחבים שנאה, תרעומת ותחושת עוול. הן מכריעות אותנו ארצה בכובדן ואינן מניחות לנו לחשוב על שום דבר אחר. אנחנו עשויים להרגיש צודקים; אכן, אין עזה מתחושת הצדק של זה הנושא את כובד תחושת הקורבן. אולם עם הזמן נשחקת כך האנושיות. יותר משהשנאה הורסת את השנוא, היא הורסת את השונא.

הסליחה היא במקורה מידה דתית. הטבע אינו מכיר את הסליחה. היסודות הכימיים עיוורים, וחוקי הטבע נעדרי גמישות. מחסור, בצורת, מחלות ורעב אינם מעניקים פטור לצדיקים או לבעלי תשובה. גדולי משורריו של העולם הלא־סולח היו המחזאים של יוון העתיקה. לדידם הגורל שולט בחייו של האדם. כל ניסיון לחתור תחתיו או לעקוף אותו הוא היבריס שסופו נמזיס, נקמה. עולם שחוקיו הם חוקי הטרגדיה הוא עולם של כוחות נטולי אנושיות.

לעתים תכופות מציינים לזכותם של נביאי המקרא וחוזיו את גילוי המונותאיזם, הרעיון שיש רק אל אחד. תגלית כבירה זו היא לטעמי חשובה פחות מתגלית מקראית אחרת: התובנה שאלוהים הוא אישי, כלומר שיש בלבה של המציאות מישהו שמגיב לקיומנו האישי ומאשר אותו. היקום איננו רק מיליארדי גלקסיות הנעות בדממה בחלל. אנחנו איננו רק אבק קוסמי המרחף בשולי הנצח. אנחנו נמצאים כאן כי מישהו רצה בהיותנו. אלוהים לא ברא את היקום כמדען במעבדה, או כטכנוקרט הלוחץ על הכפתור של המפץ הגדול — אלא כאָב הנותן חיים לילד. היקום אינו אדיש לקיומנו ואינו עוין כלפיו. זהו הזינוק הגדול של המחשבה המקראית.

גרעינו של מושג הסליחה הוא רעיון האהבה — לא אהבה מופשטת אלא הזיקה הממשית, המוחשית שבין ישות אחת לזולתה. האהבה מבדילה בין האדם למעשהו. מעשה יכול להיות רע, אך כיוון שהאדם הוא חופשי, הוא אינו נקשר לרע שעשה בלא שתהיה לו יכולת להינתק ממנו. עשיית הרע פוגעת במבנה עולמנו. היא יוצרת אי־צדק. היא הורסת מערכות יחסים. אך הדברים הללו אינם חסרי תקנה. העקוב יכול להיות למישור, והנזק יכול להירפא. וכאשר עושה הרע מביע חרטה, מתנצל ומקבל על עצמו לא לשוב על רעתו, אין הוא מזוהה עוד עם מה שעשה. הסליחה היא — ורק כזו היא יכולה להיות — יחס בין שני אנשים חופשיים: בין הנסלח, שהראה שהוא יכול להשתנות, לבין הסולח שמאמין שזולתו ישתנה. החופש — היכולת לפעול בדרכים שאינן צפויות מראש — הוא ההפרכה של הטרגדיה.

הדוגמה המובהקת לסליחה היא האהבה שבין הורה לילדו. הורות אמיתית היא הנכונות, בשלב מסוים, לאפשר לילד לעשות טעויות, שאם לא כן הילד לעולם לא יהיה בשל ואחראי. הסליחה היא האִפשור הזה, מפני שהילד חש בטוח ביודעו ששום שגיאה אינה סופית, וששום עשיית רע אינה סופם של יחסיו עם ההורה. לא במקרה מקורה של המילה ״רחמים״ הוא המילה ״רֶחם״. שופט, שעליו לבטא את צו החוק, אינו יכול לסלוח — אך הורה יכול. מושג הסליחה יכול להתקיים כשאלוהים נתפס כשופט וכהורה גם יחד; כשהחוק והחֵיק, הדין והרחמים, משלבים ידיים. אלוהים סולח, ובעשותו כך הוא מלמד גם אותנו לסלוח.

אחת התגליות המרתקות של הסוציו־ביולוגיה מציעה לנו תובנה מדעית על תפקידה של הסליחה. תיארנו כבר בְּפרק קודם כיצד מסייעת תורת המשחקים להבנת הישרדותן של קבוצות בתנאי אי־ודאות. באמצעות הרצה סדרתית של דילמת האסיר אפשר למצוא לאן מובילות דרכים שונות של התייחסות לזולת. כפי שכבר סיפרנו, תחילה התגלתה יעילותה של האסטרטגיה הידועה כ״מידה כנגד מידה״ או כ״אלטרואיזם הדדי״. אולם עד מהרה מצאו המתמטיקאים שיש לה חולשה מכרעת. כאשר שיטה זו מופעלת מול יריב זדוני, המתעקש להלשין תמיד, היא מוצאת עצמה במעגל סגור של נקמה.

בשלהי שנות השמונים פיתח המתמטיקאי הפולני מרטין נובק תוכנה יעילה יותר מ״מידה כנגד מידה״. היא הייתה דומה לה, אך כללה תיקון קטן. בכשליש מהסיבובים, שנבחרו אקראית, היא התעלמה מבחירתו האחרונה של היריב. היה עליה לעשות זאת באקראי, שכן לו הייתה התנהגותה ניתנת לניבוי יכול היה היריב שוחר הרע לתכנן את צעדיו על פיה. אסטרטגיה זו הצליחה לתקן את הליקוי הגדול של קודמתה, קרי האפשרות ליפול למלכודת של נקמה — ובתוך כך נותרה חסינה מפני ניצול בידי היריב. נובק העניק לתוכנה שלו את השם ״נדיבה״. למעשה, זוהי הדמיה ממוחשבת של פיוס. המחשב אינו יודע לסלוח, אך הוא יכול לשכוח.⁵

footnotes: ⁵ רידלי תש״ס, עמ׳ 94–92.

זכרו שאסטרטגיית ״מידה כנגד מידה״ הייתה דוגמה לצדק המיוסד על בסיס שכר ועונש: כאשר עשית לאחרים כן ייעשה לך. גישתו החדשה של נובק לדילמת האסיר החוזרת ונשנית מוסיפה גורם למשוואה: את היכולת להתעלם, לעתים, מהמהלכים העוינים שנעשו נגדך. למעשה, נובק גילה מחדש את האמת שניסחו חז״ל: ״בתחילה עלה במחשבה [לפני ה׳] לבראותו [לברוא את העולם] במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים — והקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין״.⁶

footnotes: ⁶ רש״י לבראשית א, א.

הסליחה היא רעיון מורכב, והופעתה במערכת הרגישויות היהודית היא דרמה בחמש מערכות. כל מערכה מוסיפה ממד חדש לעושרו של המושג. המערכה הראשונה מופיעה בראשיתה של התורה. בני האדם השחיתו את דרכם. הארץ ״מָלאה חמס״ — ״ויינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ״. הוא מביא מבול על הארץ, ומכל בני האדם נותרים רק נוח ובני משפחתו. בצאתו מן התיבה מעלה נוח קורבן לה׳, וה׳ מריח את ריח הניחוח ומגלה את רחמיו. ״לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעֻֻריו״. נחישותו זו של האלוהים היא הבסיס לברית, שסימנה הוא הקשת בענן: ״והיה בעננִי ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר״. הסליחה כאן היא מעשה של חנינה, החלטה חד־צדדית של אלוהים. לא הייתה כאן התנצלות, לא חרטה, לא פעולת פיצוי. אלו שראוי היה שיעשו את הדברים הללו, מתו במבול. נוח, ששרד, היה צדיק, ולא הייתה סיבה שיחוש חרטה. אפשר לומר כי ברית הקשת היא הצהרה על סליחה בטרם מעשה. אלוהים מתחייב מראש לרכך את הדין ברחמים. הוא מבין שאינו יכול לצפות מבני האדם לשלמות.

המערכה השנייה, שהיא המסה המקראית הנרחבת ביותר על מושג הסליחה, עוסקת ביחסים בין בני אדם. יוסף, בנו ה־11 של יעקב, מעורר את קנאת אֶחיו. הם נוטרים לו טינה על חלומותיו ועל התפארותו. הם חשים שיעקב מעדיף את יוסף על פניהם, וקנאתם גוברת. כתונת הפסים המרהיבה שיעקב נותן ליוסף היא בעיניהם התגרות מתמדת. בהיותם לבדם עם יוסף במרעה הם מתנכּלים להמיתו, ולבסוף מוכרים אותו לעבדות. לאחר תהפוכות רבות מתמנה יוסף למשנה למלך מצרים, ומכאן משתלשלת דרמה ארוכה בינו לבין אחיו הבאים מצרימה לשׁבּור אוכל. לכל אורך הדרמה אין הם עומדים על זהותו האמיתית. לבסוף יוסף אינו יכול יותר להתאפק והוא מתוודע אליהם, ובעודם שותקים מרוב בהלה, הוא אומר להם, ״אל תֵעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אֹתי הֵנה, כי למִחיה שלחני אלֹהים לפניכם״. זוהי מחווה מרשימה של סליחה, אך אין בה כדי לפוגג את פחדם של האחים. הם מאמינים שיוסף כבול בינתיים בשל אחד מחוקי נקמת הדם, הקובע שאסור לאחים לפגוע זה בזה כל עוד אביהם חי. לפיכך, כאשר יעקב נאסף אל עמיו, חוזר יוסף על הצהרת המחילה שלו, הפעם בכוח רב יותר: ״אל תִירָאו, כי התחת אלֹהים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלֹהים חשבהּ לטובה למען עשֹה כיום הזה להחיֹת עַם רָב״.

סיפור יוסף ואחיו הוא מהבהירים שבסיפורי המקרא. באריכות, בפרטנות ובמבנה מחושב היטב הוא אורג את אחד המוטיבים המרכזיים של ספר בראשית, מוטיב יריבות האחים. אנחנו נוטים לשכוח שאחווה, מילת מפתח בפוליטיקה המודרנית, רחוקה מלהיות תיאור מדויק של המצב המצוי. מערכות היחסים הארכיטיפיות שבספר בראשית — קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו — טעונות ועוינות. ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״, אומר ספר תהלים, ולכך אנחנו מתפתים להוסיף: ״ומה נדיר!״. ועדיין, אפשר להבחין בהתקדמות. קין הורג את הבל. יצחק וישמעאל חיים בנפרד. יעקב ועשו, לאחר תקופה של מתיחות וחיכוך, נפרדים, ולבסוף, לאחר שנים, נפגשים ומתפייסים. אצל יוסף נכנסת לתמונה הסליחה, ומבשרת על דרך חדשה קדימה. יריבות בין אחים אינה חייבת להיגמר בטרגדיה, כל עוד אחד הצדדים מסוגל לומר ״אתם חשבתם עלי רעה, אלֹהים חשבהּ לטובה״.

סיפור יוסף לא רק מעביר את מושג הסליחה מאלוהים לעולמם של בני האדם, אלא גם קובע את התנאי המוקדם לסליחה. בין פגישתם הראשונה של האחים עם יוסף במצרים לבין התוודעותו להם מתרחשים אירועים רבים וסבוכים. יוסף מטיח באחיו כי מרגלים הם, ודורש מהם להביא איתם בפעם הבאה את אחיהם הצעיר בנימין. הוא מטמין באמתחותיהם כסף, ולבסוף גם את גביע הכסף שלו, כדי שיוכל להאשים את בנימין בגניבה ולאיים במאסרו. אלו הן לכאורה סטיות חסרות פשר מסיפור המעשה, אולם משמעותן פשוטה. יוסף מבקש לראות אם אחיו מסוגלים להתחרט ולהכות על חטא. הוא מגלה שהתשובה לכך חיובית. אחרי הפעם הראשונה שהוא מאשים אותם בריגול, הם אומרים זה לזה, בלי לדעת שיוסף מבין את לשונם: ״אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננוֹ אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת״. במפגש השני, כאשר בנימין כמעט נידון לעבדות באשמת גניבת הגביע, מפציר יהודה ביוסף: ״ועתה יֵשב נא עבדך תחת הנער עֶבד לאדֹנִי״. זהו אותו יהודה ששנים קודם לכן הציע למכור את יוסף לעבדות. יהודה נעשה אב־טיפוס של חזרה בתשובה, ממש כשם שיוסף נעשה אב־טיפוס של סליחה.

המערכה השלישית היא דרמה דתית נשגבת. בני ישראל היו לעם. לאחר שנגאלו מעבדות במצרים הם מקבלים חוקה בהתגלות בהר סיני. אולם, לא לאורך זמן נמשכה ההתעלות הזאת. בהיעדרו של משה הם יוצרים עגל זהב ועובדים אותו. כשהוא יורד מההר ורואה את העם מפזז לפני האליל הוא שובר את לוחות האבן מעשה אלוהים, שעליהם נחרתו חוקי הברית. משה מתחנן לה׳ שיסלח להם, ורק בתום 40 ימים ולילות של השתדלות ניאות אלוהים לסלוח לעם, ומורה למשה לחרות לוחות שנִיים. לוחות אלו הופכים סמל לפיוס, ובמסורת היהודית המאוחרת יותר הם הבסיס ליום של חרטה וסליחה, יום הכיפורים, הנחוג בתאריך שבו משה הורידם לעם. תפילתו של משה מציגה את רעיון הכפרה הקולקטיבית. לא רק ליחידים אפשר לסלוח, אלא גם לְעם.

במערכה הרביעית עובר מושג הסליחה אל היחסים הבין־לאומיים. באחד מנאומיו לבני הדור הבא מורה משה לעם ישראל: ״לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״ (דברים כג, ח). זוהי אמירה מדהימה. מצרים נתפסת בתורה כדיכוי בהתגלמותו. שם שועבדו בני ישראל, ושם בפעם הראשונה ניסו להשמיד את עמם. המצווה שבפי משה מבטאת חוכמה נעלה. להיות חופשי, רומז משה, אין פירושו רק להשתחרר ממשטר עריץ; להיות חופשי משמעו גם לסרב להיות שבוי בידי הזיכרון. אם בני ישראל יטפחו את תחושת העוול כלפי אויביהם מן העבר, הם יישארו עבדים, אולי לא בגוף אך בוודאי בנפש. משה מורה להם להניח לשנאה ולתאוות הנקם.

במערכה החמישית מעוגנת הסליחה במרקם החיים הדתיים. אין היא עוד בבחינת אפשרות הנתונה לבחירה ותלויה בהתעוררות הלב. מעתה היא חלק ממעגל השנה. יום הכיפורים הוא זמן המוקדש לפיוס בינינו לבין אלוהים, ובינינו לבין אנשים אחרים. אחד מעקרונות הסליחה הוא שרק הצד הנפגע יכול לסלוח. ההלכה היהודית מסיקה מכך מסקנה רדיקלית: שאלוהים עצמו יכול לסלוח רק על עבירות שנעשו כלפיו. ״עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירַצה את חברו״.⁷ וכך, הימים שלפני יום הכיפורים הפכו לתקופה של התנצלות, פיצוי וסליחה.

footnotes: ⁷ משנה, יומא ח, ט.

ההלכה, באופן כללי, החשיבה מאוד את הפיוס והכירה בכך שהוא מסלק סכנות מדרכנו. אחת הדוגמאות שנותן הרמב״ם היא הסיפור המקראי על אבשלום ואמנון, בניו של דוד מנשים שונות. אמנון אנס את תמר אחות אבשלום. אבשלום לא אמר דבר. היה נדמה כי הוא שכח או סלח. אולם שנתיים לאחר מכן נקם אבשלום את נקמתו ורצח את אמנון. שתיקה אינה מעידה על סליחה. מוטב, מסיק הרמב״ם, להתעמת ישירות עם עושה העוול:

כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק. כמו שנאמר ברשעים, ״ולא דִבר אבשלום את אמנון מאומה, למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון״. אלא מִצווה עליו להודיעו ולומר לו, ״למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני?״ שנאמר ״הוכח תוכיח את עמיתך״. ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך למחול — ולא יהא המוחל אכזרי.⁸

footnotes: ⁸ רמב״ם, משנה תורה, הלכות דעות ו, ו.

לא תמיד הדבר נחוץ. אפשר גם לסלוח בלי הדיאלקטיקה של האשמה והתנצלות — סליחה בלתי מותנית, סליחה שהיא חנינה. סליחה כזאת היא אף סימן לגדלות מוסרית:

מי שחטא עליו חברו, ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו — הרי זו מידת חסידות.⁹

footnotes: ⁹ שם ו, ט.

לדעת הרמב״ם, כמו גם לדעתם של פוסקים נוספים, איסור התורה ״לא תיקום ולא תיטור״ הוא תנאי חיוני לקיומה של חברה:

כל זמן שהוא [הנפגע] נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא [= הוא עלול] לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו ולא יזכרנו כלל. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.¹⁰

footnotes: ¹⁰ שם ז, ח.

תכופות מתוארת היהדות כדת של צדק ולא של סליחה ורחמים. אני מקווה שהצלחתי להראות שלא כך הוא, ושהצדק והסליחה צועדים יד ביד. כל אחד מהם הוא מַענֶה לבעיית הנקמה, ואין די בכל אחד מהם בנפרד. הצדק נוטל את תחושת העוול ומעביר אותה מהשדה האישי — מהנקמה — אל ההליך המשפטי, הנקי מנגיעה אישית — אל הגְמול. הסליחה היא ההכרה בכך שלעתים אין די בצדק לבדו כדי לשכך את כאבו של הנפגע. גם לאחר שהראיות נבדקו, ההרשעה התקבלה וגזר הדין נאכף, נותר מִשקע של כאב ועצב שיש להסירו. הצדק והסליחה משקמים יחד את הסדר המוסרי; הצדק עושה זאת בממד העל־אישי, והסליחה בממד האישי. הצדק מתקן עוול; הסליחה בונה מחדש יחסים שנשברו. כפי שלימד אותנו הרמב״ם, אין דרך אחרת.

אי־אפשר להבין את כוחה של הסליחה בלי להכיר, באותה עת, גם בקושי הטמון בה. הסליחה קשה מפני שהיא מתנגשת עם התחושה שיש לשמור אמונים לעבר. אם נעשה לי עוול, אך טבעי הוא שארגיש שעושה העוול ראוי לעונש. כשהעוול הוא היסטורי — כשנפגעיו כבר אינם בין החיים — אנחנו מרגישים שאין זה רק עניין של צדק. רק הצד הנפגע יכול לסלוח, ועתה, כיוון שאינו חי עוד, אין מי שיסלח. אנחנו, בני משפחתו או חבריו של הנפגע, חשים חובת נאמנות לצעקה שלא נענתה, צעקתו של זה שאיננו עוד. מנקודת מבט זו, סליחה כמוה כבגידה. מייקל איגנטייף הבין זאת היטב:

המכשול המוסרי העיקרי בדרך להתפייסות הוא תאוות הנקם. הנקמה נחשבת כיום לרגש נחות ובלתי ראוי, וכיוון שכך, מעטים מאיתנו מבינים את אחיזתה המוסרית החזקה בבני האדם. אולם, דווקא בהסתכלות מוסרית, הנקמה היא הרצון לשמור אמונים למתים ולכבד את זכרם באמצעות נשיאת הדגל שנשמט מהם. הנקמה היא שמירת אמונים בין־דורית; האלימות שהיא מולידה היא צורה טקסית של חלוקת כבוד למתיה של הקהילה, ובכך נעוצה הלגיטימיות שלה. ומשום כך בדיוק קשה ההתפייסות: משום שעליה להתחרות בחלופה מוסרית מושכת, המוסריות של האלימות. הטרור הפוליטי הוא אפוא מימוש של אתיקה מסוימת, ובכך טמון סוד התמדתו. זהו פולחן מתים; דרך מוחלטת ונוראה לחלוק כבוד.¹¹

footnotes: ¹¹ Ignatieff 1997, p. 188.

אם כן, כיצד הסליחה אפשרית? היא אפשרית מפני שלאחר שבוצעו ההליכים המשפטיים חסרי הפניות, הצדק נעשה, פסק הדין מולא, הפיצויים שולמו וההתנצלויות הובעו, חייבת להישמע קריאת עצירה, פן לא יהיה סוף לאחיזתו של הכאב. סליחה איננה שכחה ואיננה ויתור על דרישת הצדק. היא הכרה בכך שהעבר הוא עבר, ואין להרשות לו להטיל את צלו על העתיד. הסליחה מרפאת את פצעי הנפש בדרך שבה הגוף מרפא את פצעיו שלו. בשיאה המוסרי, הסליחה היא תהליך של אֵבֶל ששותפים לו הצד הפוגע והצד הנפגע. הראשון אָבֵל על מה שעשה, והשני על מה שנעשה לו — וכמו כל אֵבֶל, זהו הגשר היחיד בין הכאב על האובדן לבין השתלבות מחודשת בהווה ובמשימות שהוא מציב.

ובכל זאת, את השלום עושים — אם בכלל — אנשים המכירים בממד האישי של יריביהם. כל עוד הישראלים והפלסטינים אינם מסוגלים להקשיב זה לזה, לשמוע את כעסו ואת סבלו של הצד האחר ולפַנות מקום תודעתי לתקוותיו, לא תיפרץ הדרך. אחד מהמופלאים שבסיפורי המקרא הוא סיפור משפט שלמה. כזכור, הגיעו אליו שתי נשים עם תינוק אחד, ובפיה של כל אישה הטענה שהיא היא אמו. שלמה מבין כי האם האמיתית היא זו שתהיה מוכנה להיפרד מהתינוק ובלבד שלא ייפגע. אהבה היא יותר מקניין; היא כוללת גם את היכולת לשחרר. סליחה היא היכולת לשחרר, ובלי יכולת זו אנחנו עלולים לפגוע באהוב עלינו מכול. כל מעשה של סליחה מתקן דבר שבור אחד בעולם מלא השברים הזה. זהו צעד, קטן אמנם, במסע הארוך והקשה אל הגאולה.

אני יהודי. כיהודי אני נושא עמי את דמעותיהם ואת סבלם של סביי וסבֵי־סביי לאורך הדורות. סיפורו של עמי הוא נרטיב של מאות שנות גלות וגירושים, רדיפות ופוגרומים, המתחיל במסע הצלב הראשון ומגיע לשיאו ברצח שני שלישים מיהודי אירופה, מהם מיליון וחצי ילדים. במשך מאות שנים ידעו יהודים שהם או ילדיהם עלולים להירצח פשוט מפני שהם יהודים. הדמעות הללו חלחלו לעומק הזיכרון היהודי, והן עתה חלק מהותי מהזהות היהודית. איך אני יכול לשלח לדרכו את הכאב הזה, החרות בעמקי נפשי?

קשה לי לעשות זאת, אך זו חובתי. למען ילדיי וילדיהם שטרם נולדו. איני יכול לבנות את עתידם על שנאות מן העבר, ואיני יכול גם ללמד אותם שהדרך לאהוב את אלוהים יותר היא לאהוב בני אדם פחות. כשאני מבקש מאלוהיי שיסלח לי אני שומע, תוך כדי מעשה, כיצד הוא מבקש ממני לסלוח לאחרים. אני סולח משום שיש לי חובה כלפי אבותיי וחובה כלפי ילדיי, והראשונה היא המגדירה את האחרונה: חובתי כלפי אבותיי, שנהרגו בגלל אמונתם, היא לבנות עולם שבו אנשים לא ימותו עוד בגלל אמונתם. אני מכבד את העבר לא בזה שאני חוזר עליו, אלא בכך שאני לומד ממנו: בסירוב להוסיף כאב לכאב, צער לצער. זוהי הסיבה לכך שעלינו לענות לשנאה באהבה, לאלימות בשלום, לתרעומת ברוח נדיבה ולסכסוך — בפיוס. כך נוכל להגיע לעיקרון השמיני והמסכם: הברית.