הספר שבידכם דן במונותיאיזם האברהמי, ואינו מתמקד בדת היהודית דווקא. אך למען קוראים המתעניינים בדרכי ההתמודדות של היהדות עם הנושאים שהועלו בו, ריכזתי כאן מבחר מקורות יהודיים על מדע, בריאה ואבולוציה שהנחו אותי בכתיבה.

חשיבותם הדתית של לימודי המדע

תנו רבנן, הרואה חכמי ישראל אומר ״ברוך שחלק מחכמתו ליראיו״; חכמי עובדי כוכבים — אומר ״ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו״. תלמוד בבלי, ברכות נח ע״א

אם יאמר לך אדם, ״יש חכמה בגויים״, תאמן. מדרש איכה רבתי, ב יג

אמר ר׳ שמעון בן פזי אמר ר׳ יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר ״וְאֵת פֹּעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ״ (ישעיה ה, יב). אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רב יוחנן: מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: ״וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים״ (דברים ד, ו). איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הווי אומר, זה חישוב תקופות ומזלות**.** תלמוד בבלי, שבת עה ע״א

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לֵידַע השם הגדול, כמו שאמר דוד, ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי״ (תהלים מב, ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה, מְעוּטה לפני תְמים דעות, כמו שאמר דוד, ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?״ (תהלים ח, ד-ה). רמב״ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב ב

והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון, ואחר כן במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלוהות. רמב״ם, מורה נבוכים א לד (תרגום יוסף קאפח, עמ׳ נא)

חז״ל ראו אפוא במדע ערך דתי — הן כחכמה אנושית, הן כחלון לחכמה האלוהית המשוקעת ביקום. התלמוד הבבלי רואה בלימוד האסטרונומיה חובה דתית למי שמסוגל לכך. הרמב״ם רואה את המדע כדרך להגיע לאהבת האלוהים וליראת האלוהים.

מקרא כפשוטו ושלא כפשוטו

את תרעומתם על מי שכופר בתורה שבעל פה ומנסה לקרוא את התנ״ך בלי התייחסות לסמכותה של המסורה ביטאו חז״ל במילים ״המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי״ (תלמוד בבלי, קידושין מט ע״א). ועם זה, הם גם אמרו כי ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״ (שבת סג ע״א). חכמי ימי הביניים, מרב סעדיה גאון ואילך, ניסחו כללים הקובעים מתי מקרא יוצא מידי פשוטו ומתי לא.

מן הידוע באמתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סיבות: או מפני שהחוש דוחה אותו… או שהשכל דוחה אותו… או שיש מקרא מפורש הסותרו, צריך לבאר את שאינו מפורש… וכן כל מה שנאמר לנו במסורת שיש בו תנאי. רב סעדיה גאון, הנבחר באמונות ובדעות, מאמר שביעי, א (תרגום יוסף קאפח)

רב סעדיה גאון (882–942), וכמוהו כל הפילוסופים היהודים בימי הביניים, סברו שכאשר דבר הכתוב במקרא אינו מתיישב עם ההיגיון או עם הניסיון, זו ראיה מספקת לכך שיש לקרוא את הפסוק כדימוי, כאלגוריה, כשירה או בדרך אחרת המוציאה אותו מידי פשוטו. ההיגיון והניסיון, שנעשו לאחר זמן לשני כליו היסודיים של המדע, נתפסו כבר בעיניהם כמקורות ידע אמינים, והנחת היסוד שלהם הייתה שהתורה אינה יכולה להתנגש עם האמת המוכחת.

הרמב״ם (1135–1204) קובע כמה פעמים שאין לקרוא את סיפור הבריאה בבראשית א כפשוטו.

ומחמת גודל הדבר ורוממותו, ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם במשלים ובחידות ובדברים סתומים מאוד, כמו שאמרו ז״ל: ״להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר״. לפיכך סתם לך הכתוב ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״ וכו׳ (בראשית א, א). הנה העירוךָ כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלֹמֹה, ״רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ״ (קהלת ז, כד). ועשה את הדבור בכל זה בשמות המשותפים כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השָלֵם, שכבר למד, באופן אחר. רמב״ם, מורה נבוכים, פתיחה (תרגום יוסף קאפח, עמ׳ ח)

שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון… לפי שאותם הפשָטים מביאים או להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה׳, או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה, ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים… אבל הבנתם בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוכחים וידיעת הסודות הנבואיים הרי הוא חובה. רמב״ם, מורה נבוכים ב כט (תרגום יוסף קאפח, עמ׳ רלא–רלב)

הרמב״ם גורס אפוא שסיפור הבריאה כולו הוא אלגוריה שאין להבינה כפשוטה. משמעותה האמיתית מתגלה בחקר הטבע, אם כי לעולם לא נצליח לגלות את סודותיו עד תומם. במקום אחר (מורה נבוכים ג כא) קובע הרמב״ם — ובכך מקדים ביותר מחמש מאות שנה את ג׳מבטיסטה ויקו — שרק מי שעשה דבר יכול להבינו לגמרי. משום כך, נראה שבמסע להבנת עולם הטבע ואופן היווצרו יישארו תמיד שוליים של תעלומה.

אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות [האבולוציה] ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני. לא הכבדות שיש בהתאמה של פסוקי תורה או מאמרים מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות מכבידה היא [את] העמדת המחשבה ההמונית על מכונה: מלאכה זו נוחה היא מאוד. הכול יודעים שהמשל החידה והרמז שולטים בעניינים הללו, שהם כבשונו של עולם, בכל מקום, וגם אוזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה קצרה, שמקרא זה או מאמר זה הוא בכלל סתרי תורה, שהוא נעלה מפשטו, ודעתו מתיישבת, והיא מתאמת בזה אל סקירת בעל המחשבה, המשער את סוד השירה העליונה שיש בהרצאת חידות מני קדם. הראי״ה קוק, אורות הקודש ב, עמ׳ תקנט–תקס

לרב קוק מובן מאליו שאת סיפור הבריאה אין לקרוא כפשוטו. האתגרים שהמדע המודרני מעמיד בפני האמונה, הוא אומר, אינם נוגעים להתאמה לפסוקי התורה; יש אתגרים אלא שהם אתגרים אחרים.

גיל היקום

חלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראהעין בעין או דבר שהוכח במופת שִׂכלי!… אולם שאלת קַדמוּת העולם או בריאתו שאלה שקשה לפתרה היא, וראיות שתי הטענות בה שוות… ועם כל זה, אילו ראה אדם המאמין בתורה הכרח הגיוני בדעה על היולי קדמון בצירוף לדעה שלעולמנו זה קדמו עולמות רבים, לא היה בכך פגם באמונתנו שעולמנו זה נתחדש רק לפני זמן מסוים. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי א סז (תרגום יהודה אבן־שמואל, עמ׳ כא)

דע, שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם [נובעת] מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודָש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם [רבים] יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף. וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם, אלא יכולים היינו לבאר אותם כדרך שעשינו בשלילת הגַשמוּת, וייתכן שזה היה קל בהרבה, והייתה לנו יכולת רבה לבאר אותם הכתובים ונקַיֵם קַדמוּת העולם כדרך שביארנו הכתובים ושללנו [את] היותו יתעלה גוף. רמב״ם, מורה נבוכים ב כה (תרגום יוסף קאפח, עמ׳ ריט–רכ)

שני הפילוסופים, רבי יהודה הלוי (1075–1141) והרמב״ם, שבנושאים רבים אחרים אוחזים בעמדות קוטביות, מסכימים כי אם תוכח קַדמות העולם, כלומר נצחיותו, לא יהיה בכך ערעור על אמונתם. הרמב״ם אומר כי לו הצליח אריסטו להוכיח את קדמות העולם, לא היה קושי לפרש מחדש את פרק א בספר בראשית, כפי שעושים למשל בפסוקים אחרים במקרא המגשימים את אלוהים. אלא שלדבריו אריסטו לא הוכיח את טענתו. לדעתו, המדע בזמנו, במאה השתים־עשרה, לא הביא ראיות ניצחות לאחד הצדדים בוויכוח, ולכן אין כרגע סיבה לסטות מן ההשקפה שהייתה לָעולם נקודת התחלה בזמן. צדקת השקפתו זו הוכחה סופית בשנת 1964 בידי וילסון ופנזיאס, חוקריה של קרינת הרקע הקוסמית.

אמר ר׳ יהודה בר סימון, ״יהי ערב״ אין כתיב כאן, אלא ״ויהי ערב״. מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. אמר ר׳ אבהו, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. אמר, ״דין הניין לי, יתהון לא הניין לי״ [עולם זה טוב בעיניי, העולמות ההם אינם טובים בעיניי]. אמר ר׳ פנחס, טעמיה [טעמוֹ] דר׳ אבהו: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א, לא) — דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. בראשית רבה ג ז

במדרש קדום זה, רבי יהודה לומד מו׳ החיבור, האמורה על הערב הראשון לבריאת העולם, שהיו זמנים לפני הבריאה. מכאן שהיו עולמות לפני העולם שנברא אז. רבי אבהו, כפי שרבי פנחס מבין אותו, לומד עיקרון זהה מהמילה ״והנה״, שמשתמעת ממנה מידה של הפתעה — כלומר, שהיו כבר עולמות אחרים שלא היו ״טובים מאוד״. מדרש קלאסי זה היה לסעד להוגים היהודים בימי הביניים, שנאלצו להתמודד עם טענת קדמות העולם שרווחה בתקופתם, ובהם כאמור רבי יהודה הלוי והרמב״ם.

אמר ר׳ יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, ״ריבונו של עולם, מה לילוּד אישה בינינו?״ אמר להן, ״לקבל תורה בא״. אמרו לפניו, ״חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?״ תלמוד בבלי, שבת פח ע״ב

בפרק ח בספר משלי, הדוברת היא התורה. בין היתר היא מספרת שהיא הייתה אצל אלוהים עוד לפני שברא את העולם. חז״ל לומדים מכך שהתורה שימשה לאלוהים מעין תכנית בנייה לעולם. על פי מדרש חז״ל, התורה הייתה קיימת ברקיע אלף דורות עד שירדה ארצה. ומאחר שבין אדם הראשון למשה רבנו היו 26 דורות, היא התקיימה 974 דורות לפני אדם. רבי ישראל ליפשיץ, בעל פירוש ״תפארת ישראל״ למשנה, שחי בשנים 1860–1782, סבר שמדרשי חז״ל אלה, וכמוהם מסורות קבליות, זוכים לאישוש מהתגליות הגיאולוגיות והפליאונטולוגיות של זמנו המלמדות על גיל כדור הארץ:

ועתה אחַי ידידַי, ראו על איזה בָּסיס אדנֵי תורת הקודש מונחים, כי הסוד הזה שנמסר לאבותינו ורבותינו, והם גלוהו לנו, זה כמה מאות שנים מצאנוהו שוב, שהטבע ברורה לעינינו בזמנים המאוחרים כבזמנינו הבהירה ביותר. דהרוח המשתוקק שבאדם, החפץ לגלות כל תעלומות, חקר וחפר ויחפש כחולדה בקרביים של האדמה, בהרים היותר גבוהים שבעולם בהררי פירענעען ובקארפאטישען געבירגע, ובהרי קארדיללען באמעריקא, ובהרי היממעלי בגבול כינא, חפרו וחתרו ומצאו שכולן נתהוו על ידי פדרי סלעים נוראים שמונחים כאילו הושלכו בלי סידור זה על זה בכוח חזק ונורא, ותלויים תלולים זה על זה על רוחב שערה עד שלא ישוער שנתהווה כזאת, רק על ידי וועלטען רעוואלוטציאן שהיה פעם אחת על ידו יתברך הגוער בארץ ותתהפך כרגע. עוד לא הסתפקו בזה, כי אם גם חתרו במעמקי ארץ ובקרביה איזה מאות קלאפטר עמוק תחת פני העליון של הארץ חיפשו בבערגווערק, ומצאו תוך עובי האדמה ד׳ סדרים, וכל אחת למעלה מחבירתה כל אחת מין אדמה אחרת, ובין סדר לסדר מונחים ברואים שנתקשו ונתהוו בתוארם לאבן, אשר משם הוכיחו שהארץ נתהפכה ונחלפה פניה כבר ד׳ פעמים. והברואים שבין שורת אדמה לחברתה מצאו תמיד שאותם שמונחים בשורה התחתונה שבארץ, הם בנויים בגודל ענקיי יותר מאותם שמונחים בשורה של מעלה ממנה, וכמו כן אותן שמונחים בשורה השנייה עדיין יותר גדולים מאותן שמונחים בשורה השלישית, וכמו כן מהשלישית להרביעית הָעִתִּיִּי; אבל לפי גודל הברואים שבכל שורה, התחתונה יותר מאותן שבשורה שלמעלה ממנה, כן יתראה שוב שלימות היופי בבניינם של הברואים שנמצאים בכל שורה עליונה, יותר מאשר יראה בבניין הברואים שנמצאים בשורה שתחתיה. עוד כתבו הטבעיים שיש כמה הוכחות בטבע שהארץ קיבלה פעם אחת דחיפה נוראה מקרן מערבית דרומית לקרן מזרחית צפונית, אשר על ידי זה נחרבו ונשדדו כל פני הארץ. וכן מצאו בשנת אלף ותת״ז למספרם, במדינת זיביריען בקצה צפון של העולם, תחת הקרח הנורא אשר שם תמיד, פיל אחד גדול מאד בכמו ג׳ או ד׳ פעמים מאשר מצאנו עתה, ושופי עצמותיו עתה עומדים בצאלאגישען מוזעאום בפעטערסבורג. ולאשר בהמדינה הנ״ל, לפי גודל קרירות התמידי השולט שם, אינו מקום גידול פילין — מזה מוכח שעל ידי דחיפה הנ״ל שקיבלה הארץ, ונשדדה ונבלבלה, הוצף לשם אז הפיל זה בהמון גלים, או שפעם אחת היה טבע האקלים ההוא חם, בכדי סיפוק לגדל פילין. וכמו כן ימצאו במעמקי ההרים היותר גבוהים בארץ, חיות הים אשר נתקעו והיו לאבן, וחכם אחד חוקר טבעי, קופיער שמו, כתב שמכל ע״ח מיני חיות שמצאו בתחתיות הארץ יש מהן מ״ח מינין שאינם נמצאים כלל בעולם העִתִּיִי. וכבר ידענו מעצמות חיה ענקיי אחת שנמצאת במעמקי ארץ סביב עיר באלטימארע באמעריקא, אשר ארכה י״ז רגל, וגבהה מכפות רגליה הראשונים עד קצה כתפותיה י״א רגל, ומכף רגליה האחרונים עד גבה יש ט׳ רגל. וגם באייראפא ובהארץ געבירנע נמצא במעמקי ארץ עצמות זאת החיה, פזורים אחת הנה ואחת הנה, וקראו בשם לכל מין חיה כזאת מאממוט. וכן מצאנו מין בריאה אבניית שקראוה איגוואנאדאן שגבהה ע״ו רגל וארכה עד צ׳ רגל, ומתוך תכונת אבריה שפטו התוכניים שמאכלה רק חציר היה. ועוד מין חיה אחרת מצאו שקראוה מעגאלאזוירוס, שהייתה רק מעט קטן איגוואנאדאן אבל הייתה חיה טורפת ואוכלת בשר. מכל האמור נראה ברור שכל מה שמסרו לנו המקובלים זה כמו מאות שנים, שכבר היה עולם פעם אחת ושוב נחרב וחזר ונתקומם זה ארבע פעמים, ושבכל פעם העולם התגלה בשלמות יתירה יותר מבתחילה, הכול התברר עכשיו בזמנינו באמת וצדק. והתאמינו אחַי שסוד הנפלא הזה נכתב בָּאֵר היטיב בפרשה הראשונה שבתורתנו הקדושה דא בא כולה בא כי היא היא אם כל חי. התבוננו רק היטיב בין אור קמטֶיהָ… כתיב ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״. זה הקרא מיותר יותר לגמרי, דמי לא ידע שקודם שברא הקב״ה כל ברואי הארץ וגם אור לא היה עדיין? אם כן פשיטא שהיה הכול תהו ובוהו וחושך. ותו [=ועוד], כתיב ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״, זה הפסוק אין לו פירוש כלל… אמנם פה גילתה לנו תורתנו הקדושה טפח מהסוד הנפלא שזכרנו, שאין העולם פה בפעם ראשון, ושכבר נבראו הד׳ היסודות בהקפות הראשונות ולכן לא נזכרו בבריאה העתיי. וזהו שסיפרה התורה, בְּרֵאשִׁית, רוצה לומר בהתחלות כל התחלות, בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם הוא העטהער, הממלא כל חלל העולם הנראה, ואת הארץ הוא כל כדור הארץ. אחר כך תדלג התורה על הקריות שנתהוו בסדרי העולם הקדום, שאין נפקא מִנָּהּ לנו השתא בזה כלל [= הדבר אינו רלוונטי לנו כלל]… ואמר שוב וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם הוא הוא הרוח המחייה הכול… וזהו מה שאמרו חז״ל כיסא כבוד, רוצה לומר הרוח המחייה הכול, שהוא נקרא כיסא הכבוד, כי על ידו ייראה כבודו של מלך מלכי המלכים הקב״ה והוא הוא כוח הטבע… ומַתחֶלת התורה מעתה לספר סדר הבריאה העתיי, שכל יום היה הכנה לחבירו כמו שאמרנו לעיל, דכמו שכל הקפת עולם התחליי הייתה הכנה לההקפה שנתהווית אחריה, כמו כן בכל הקפה עצמה היה מעשה כל יום הכנה ליום שלאחריו… ולפי עניות דעתי נראה שאותן הבני אדם שהיו בעולם הקדום שנקראו פראאדעמיהען בלשון אחר, רוצה לומר הבני אדם שהיו בעולם קודם בריאת אדם הראשון העכשויי, הן הן התתקע״ד [974] דורות שנזכרו ב[מסכת] שבת (דף פח) וחגיגה (דף יד), שהיו נבראים קודם בריאת העולם העתיי… וזה שאומר הכתוב ״וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל״ (תהלים צ, ב) ונאמר ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם״ (תהלים מא, יד). דהקב״ה ברוב רחמיו בִּלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, ולכן אותן ניצוצות הקדושות שהושפעו מאלוהותו יתברך בעולם הקדום, כדי שעל ידי חופשיות הבחירות ישלימו את עצמן בעצמן, אבל לבעבור שתושבי הארץ קלקלו ונתהוו תתקע״ד דורות מקולקלין ומושחתין והובערו מהעולם, לכן ברוב רחמיו חוזר ומביאם לאותן הנשמות להעולם העתיי המתוקן ביותר, שעתה יהיה להם ייתר נקל להשלים את עצמן בעצמן כרצונו יתברך יותר מבתחילה. רבי ישראל ליפשיץ, דרוש אור החיים ג

רעיון דומה מובע ביתר קיצור אצל הרב מרדכי שבדרון, בספרו על התורה תכלת מרדכי, בדרוש לבראשית א, א.

וכך מפתח הרב אריה קפלן את רעיון 974 הדורות שקדמו לאדם:

אדם היה רק האדם הראשון שנברא במחזור האחרון. ואם כך, למין האנושי היו היכולות הגופניות והשכליות שיש לנו כבר 974 דורות לפני אדם הראשון, כלומר לפני כ־25 אלף שנה. Rabbi Aryeh Kaplan, Immortality, Resurrection, and the Age of the Universe, p. 21

אבולוציה

כבר במאה השתים־עשרה, מאות רבות לפני דרווין, הבחין הרמב״ם בדפוס ההתפתחותי הניכר בתולדות הטבע ובתולדות האנושות כאחד.

אם תתבונן במעשים האלוהיים, כלומר המעשים הטבעיים, יתברר לך מהם ניהול ה׳ וחכמתו בבריאת החי, וסדירות תנועת האברים ושכנותן זה לזה, וכן יתברר לך חכמתו וניהולו בסדירות מצבי כלל הפרט מצב אחרי מצב. דוגמה לכך בסדירות תנועותיו ושכנות האברים… ובכמו הנהגה זו עצמה מאותו המנהיג יתרומם ויתעלה נאמרו דברים רבים בתורתנו, לפי שאי אפשר לצאת מן קצה אל הקצה הנגדי בבת אחת. רמב״ם, מורה נבוכים ג לב (תרגום יוסף קאפח, עמ׳ שמו–שמז)

הר״ן, רבי נסים בן ראובן (1320–1380), טען שכל הבריאה התפתחה ממהות יחידה, החומר.

בראשית הבריאה נברא חומר משותף לכל מה שתחת גלגל הירח…להיות הרצון מאתו להמשיך טבע ההוויה כפי האפשרות, לא רצה לברוא דברים רבים יש מאין, אחַר שיש באפשרות חומר אחד לכלול כולם… אחרי שלכל הנמצאים מגלגל הירח ולמטה יש לצורתם אפשרות לחול בחומר זה, יהיה אם כן המצאת שני חומרים בעולם התחתון יש מאין ללא תועלת. ודי בחידוש הזה, הנפלא וההכרחי. רבי נסים בן ראובן, דרשות הר״ן א

רבי בחיי אבן־פקודה, שחי בספרד במאה האחת־עשרה, מדגיש את אחדותם המבנית של המינים החיים, המעידה על מוצאם המשותף.

…ו[הפן] השני [המוכיח שהבורא אחד הוא], מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה, עליונו ותחתונו, קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו. וכאשר נסתכל בו יורנו כי כולו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד. והוא, שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשורשיו ויסודותיו מתדמה בתולדותיו ושווה בחלקיו. ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן, מעידות כי הם לבורא אחד חכם. רבנו בחיי אבן־פקודה, תורת חובת הלבבות, שער הייחוד, ז

פרשנים מאוחרים יותר הבחינו בתבנית התפתחותית בסיפור בריאת החיים בספר בראשית. הנה למשל פירושו של רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, המלבי״ם (1809–1879):

הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה, דומם צומח חי מְדַבֵּר, וכל הקודם היה הכנה למה שאחריו… ונודע שגם בעלותה בסולם המדרגות לא עלתה הבריאה בדילוג, רק עלי ידי אמצעִיִים — שנמצא האלמוג שהוא אמצעי בין הדומם והצומח, והפלופ שהוא אמצעי בין הצומח והחי, והקוף שהוא אמצעי בין החי לְהַמְדַבֵּר. פירוש מלבי״ם לתורה, בראשית א, כ

גם בן־דורו, הנצי״ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816–1893), מפרש את סיפור הבריאה באופן המבטא הכרה במיקרו־אבולוציה ובחיים כתופעה התפתחותית, שתוכננה ונחזתה ככזו מתחילתה.

ויברא וגו׳ למינהם — הודיע הכתוב דאף על גב דבשעת מאמר הקב״ה יצאו כמה מיני בריות במים ובעוף, מכל מקום גם אחר כך הוסיף הקב״ה לברוא מאלו אשר יצאו כבר במאמר כמה מינים. כגון תרנגול שיצא במאמר ברא בו ה׳ כמה מינים באותה הכוונה של תרנגול, וכול מין אחד לעניין הרכבה כידוע. וכן בכל הנזכרים בזה המקרא הוא כן. הנצי״ב, העמק דבר, בראשית א, כא

אשר ברא אלוהים לעשות — לפי הפשט, עוד לא נגמר כל הדברים לתכליתן, שהרי נשתנה אחר כך כמה דברים בטבען. אלא כך עלה במחשבה, שיהיה השינוי זאה [בזו] העת דווקא, נמצא [ש]ברא היום [כדי] לעשות אחר כך. הנצי״ב, העמק דבר, בראשית ב, ג

הרב אריה קפלן מצביע על המבע המיוחד שהתורה בוחרת בו לתיאור בריאת בעלי החיים. הכתוב אינו אומר ״יהי חיות״, ״יהי עוף״ אלא ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה״, ״תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ״ (בראשית א, כ; כד).

אפשר ללמוד מכך שאלוהים לא יצר אז את היצורים החיים, אלא רק העניק לחומר את התכונות הייחודיות הנדרשות לתחילת התגלגלותה של האבולוציה — מחומר לתא חי, לצורות חיים פרימיטיביות, לצורות חיים עילאיות, ולבסוף לאדם עצמו. Rabbi Aryeh Kaplan, “Creative Evolution”, Faces and Facets, pp. 83–84

רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (1470–1550) טען כי מפרק ב של בראשית עולה שהיו שני שלבים בבריאת האדם, והרב גדליה נדל מוצא שטענתו זו הולמת את ממצאי המדע המודרני.

ויפח באפיו נשמת חיים — נפש חיונית, מוכנת לקבל ״צלם אלוהים״… מכל מקום, ויהי האדם לנפש חיה, היה עם כל זה חיה בלבד, בלתי מדברת, עד שנברא בצלם ודמות. פירוש ספורנו על התורה, בראשית ב, ז

לעצם תפיסתו [של ספורנו], שבריאת האדם בצלם אלוקים זהו סופו של תהליך ארוך, שראשיתו ביצור לא־שכלי, השייך לקטגוריה של בעלי החיים, ההולך ומתקדם עד שניתן לו השכל האנושי, ובמקביל גם הצורה הפיסיולוגית של האדם המוכרת לנו — מסתבר שזהו תיאור נכון. ההוכחות של דרווין ושל חוקרי המאובנים לקיומם של שלבים קודמים כאלה, נראות משכנעות. הטעות של דרווין היא בראייה הכללית של הדברים, המתחמקת מן השאלה איך נוצרו השינויים. אך עם ההכרה ברצון האלוקי הפועל בטבע באמצעות המלאכים — אין לנו שום צורך לשלול את תיאור המאורעות כפי שהחקירה המדעית מציגה אותם. ישנם ממצאים של שלדים של הולכי על שתיים בעלי גולגולת קטנה, שהמוח שלהם אינו יכול להיות כמוח של האדם המוכר לנו. האדם שעליו נאמר ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ״ הוא שלב אחרון של התקדמות הדרגתית. יצחק שילת, בתורתו של ר׳ גדליה, עמ׳ ק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק סבר שרעיון האבולוציה משתלב היטב בהשקפה היהודית הכללית על מבנה הזמן וההיסטוריה.

כי דווקא ההתפתחות ההולכת בקישור כל כך נמרץ, ממטה למעלה, מיצור שפל לעליון, ואינה סרה ממסילתה, היא המורה אותנו על ההבטה מרחוק, עד אין תכלית, ועל תכלית נועדה לכל ההוויה. ובזה הגודל האלוהי מתפאר, וכל המגמות האמוניות מתאשרות ביותר, ומקום האמונה, הביטחון והעבודה האלוהית מתרחב. מאחר שהכול הולך למגמה, הרי עין צופייה על כול. ומאחר שהכול מתעלה, ויש בשכלולו של האדם את עצמו ואת עולמו גם כן כדי להעלות מדרגות, הרי הוא עושה בזה ממש את רצון קונו. והמעלה הרוחנית המתעלה מעל כול מתראה היא ליותר מרכזית ביסוד ההוויה. הראי״ה קוק, אורות הקודש ב, עמ׳ תקסה–תקסו

הרעיון שהאבולוציה מוכיחה שהחיים הופיעו במקרה אינו מתיישב על לבו של המאמין הדתי, היודע ממקומות רבים במקרא שמה שנדמה כאקראי כוון למעשה בידי ההשגחה. מגילת אסתר, כמוה כסיפור יוסף, היא סיפור הממחיש את פעולת ההשגחה, שבו כל דבר קורה ברגע הנכון ובצורה הנכונה כדי להביא לידי מימוש את הסוף המתוכנן. בכל זאת, המילה ״אלוהים״ אינה מופיעה בספר, והחג שנקבע במגילה נקרא פורים — כלומר גורלות. באופן כללי, מה שנראה בעיניים אנושיות מקרי נראה בעיניים אמוניות כרצון ה׳. ״בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה׳ כָּל מִשְׁפָּטוֹ״, נאמר בספר משלֵי (טז, לג), ומלבי״ם מפרש שם: ״יש דברים שנראה שנתונים תחת המִקרה — והם מושגחים מה׳״.

הרב אליהו דסלר (1892–1953) סבר שזו דרכן של התופעות בכלל. גם כאשר הגורמים המשוערים לאירועים נראים לעין, משימתו של המאמין היא לעקוב אחר שרשרת ההתחוללות שלהם עד לתחילתה, עד לגורם הראשון — אלוהים עצמו.

למה נברא העולם באופן שיתראה לנו כאילו נתהווה בדרך ההשתלשלות? אכן, זוהי דרך הגילוי שבהסתר; רואים שרשרת ארוכה של סיבות ומסובבים — זהו הסתר; אבל עלינו לעלות במחשבתנו מן המאוחר אל המוקדם עד שנגיע אל הסיבה הראשונה ברוך הוא — וזהו הגילוי. הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו ד, עמ׳ 113

השקפות הוגים דתיים בעת החדשה

רש״ר הירש רבי שמשון רפאל הירש (1808–1888), ממנהיגי האורתודוקסיה בגרמניה במאה התשע־עשרה, כתב כאשר תורת דרווין הייתה חדשה ושנויה במחלוקת, אך הבין מיד שכאשר תורה זו תתקבל ברבים, היא תעיד על פלא בריאת החיים: שכולם נבראו ממקור אחד, במנגנון פשוט עד להדהים המסוגל ליצור רבגוניות כמעט אינסופית (רעיון שהרחבתי בו בפרק יא).

גם אם רעיון זה יתקבל על כל עולם המדע, היהדות… לְעולם לא תורה לנו לסגוד לצורת־חיים ראשונית כלשהי הקיימת עדיין שתתגלה כָּאָב המשוער של כולנו. אדרבה, במקרה זה היהדות תקרא למאמיניה להעריץ אף יותר מקודם את האחד, את האל היחיד; שכן בחכמתו היוצרת הבלתי־נדלית, ובכול־יכולתו הנצחית, די היה לו לברוא גרעין אחד ויחיד חסר צורה, וחוק אחד ויחיד של הסתגלות ותורשה, כדי להוליד ממה שנדמה כתוהו ובוהו, אך למעשה הוא סדר מדוקדק וסופי, את המגוון האינסופי של המינים הייחודיים שאנחנו מכירים כיום. רש״ר הירש, ״ערכה החינוכי של היהדות״, כתבי הרש״ר הירש ז, עמ׳ 264

הראי״ה קוק כפי שראינו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935) סבר שאף על פי שהאבולוציה נראית במבט ראשון (ובעיני אנשים פשוטים גם במבטים הבאים) מנוגדת למסורת היהודית, למעשה השתיים הולמות זו את זו, ויש ללמד אנשים להבחין בכך. הנה אחת מהערותיו הרבות בנושא.

הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, על דבר הדעות הבאות על ידי המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשט דברי תורה. דעתי בזה היא שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהעניינים, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כוח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו. עיקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במורה נבוכים (א עא; ב טו, טז, כה; ועיין שם ג ג), והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר. אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רוב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למטה, מתחתית מדרגת ההוויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. …ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואחר כך, כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן. הראי״ה קוק, אגרות הראי״ה קלד, כרך א, עמ׳ קסג–קסד

הרב ד״ר יוסף צבי הרץ בפירושו לתורה, שפרסם בשנת 1929, כלל הרב הראשי לבריטניה לשעבר, הרב ד״ר יוסף צבי הרץ (1872–1946), סקירה של עמדות חכמי היהדות על הבריאה ועל האבולוציה. הוא מציין שם כי ״בעוד עובדַת הבריאה נשארה עד עצם היום הזה הראשונה בסעיפי האמונה היהודית, הנה באשר לאופןהבריאה אין אמונה אחידה ומחייבת״. בעזרת מובאות מבראשית א, תהלים קד ומשלי ח, כב–לא, הוא מראה שהמקרא עצמו מתאר את הבריאה בכמה דרכים שונות, התלויות בהקשר ובנקודת המבט. רבגוניות זו נמשכה גם בתקופת חז״ל ואחריה, והיא מאפיינת עד היום את הגישות המדרשיות, הפילוסופיות והמיסטיות. שאלוהים ברא את העולם — זהו עניין מרכזי ביהדות. איךהוא ברא את העולם — לא.

מכאן נובע כי ״אין שום דבר לא־יהודי בעצם התפיסה האבולוציונית בדבר מוצאן והתפתחותן של צורות הקיום, מהפשוט אל המורכב ומהנמוך לגבוה״, בתנאי שנסכים כי ״כל שלב בהתפתחות אינו תוצר המקרה, אלא מעשה של רצון אלוהי, המגשים כוונה אלוהית וטבוע בו חותם של הסכמה אלוהית״.

הרץ מצטט את חוקר הטבע אלפרד ראסל ואלאס, שניסח את עקרון הברירה הטבעית בעת ובעונה אחת עם דרווין, וגישתו הולמת הרבה יותר את האמונה היהודית הקלאסית. ואלאס טען כי ״עולם הרוח הבלתי־נראה״ התערב בהתפתחות החיים שלוש פעמים לפחות: תחילה ביצירת החיים מחומר לא־אורגני, שנית בהולֶדת התודעה, ובפעם השלישית בהופעת הכישורים המנטליים הגבוהים של האדם. ואלאס האמין שבטבע ניכרת התכַּוונות.

הרץ דוחה את המסקנות שמקובל להסיק ממוצאו הקדם־אנושי של ההומו ספיינס. האדם נשאר ״נזר הבריאה ומטרתה״, הוא אומר. ״האדם, מכריזים מדענים מודרניים, הוא בן־דודם של קופי האדם. אך מה שחשוב איננו מוצא האדם אלא תוצא האדם, מעשיו והתעלותו. ומהדמיון בין האדם לקוף חשוב לאין שיעור השוני ביניהם״.

מטרתו של סיפור הבריאה בתורה, לדברי הרב הרץ, ״איננה להסביר את מוצאו הביולוגי של המין האנושי, אלא את קרבתו הרוחנית לאלוהים״; ״לא ללמד עובדות מדעיות, אלא להציג אמיתות דתיות נעלות באשר לאלוהים, לאדם ולעולם. ה׳התנגשות׳ בין המציאויות היסודיות של הדת ובין העובדות המבוססות של המדע תהיה כלא הייתה ברגע שהדת והמדע יכירו כל אחד בגבולות ממלכתו״. את ההכרזה של ספר בראשית שהאדם נברא בצלם אלוהים מכנה הרב הרץ ״המגנה כרטה של האנושות״.

הרב יוסף דוב סולובייצ׳יק העיון המעמיק ביותר במשמעויות הדתיות של האבולוציה הוא זה של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק (1903–1993) בספר שנערך ופורסם (באנגלית) לאחר פטירתו, הופעתו של האדם המוסרי. בעיניו, הביולוגיה האבולוציונית לא רק שאינה מאיימת על היהדות, היא אף מכריעה לטובת היהדות בוויכוח שלה עם המסורת היוונית שהשפיעה על הנצרות (וגם, כפי שהוא מציין, על הפילוסופים היהודים בימי הביניים). היוונים הם שהציבו את האדם מחוץ לטבע, בשל כוחותיו השכליים. הביולוגיה בת־זמננו החזירה את האדם אל המקום שהוא שייך אליו על פי התנ״ך — אל הטבע.

על פי התורה, לכל צורות החיים — לממלכת הצומח, לממלכת החי ולאדם — יש מוצא משותף: האדמה. ״סיפור הבריאה הוא ביוגרפיה של הטבע״, ואנחנו חלק מהטבע. ״בסיפור הבריאה, לאדם אין מעמד אונטולוגי ייחודי. הוא רסיס מן היקום, המשתבץ בלי קושי בסכֵמות של הטבעיוּת והממשוּת״. העובדה שאנחנו חלק מהטבע היא אשר מסבירה את הדגש הניתן בתורה ב״שלמותנו ורווחתנו הביולוגיות״. בעיני היהדות המוות נגרם לא מחטא אלא מהביולוגיה. והסיבה שאנחנו צריכים ״אמונה דתית ומחויבות לסמכות נעלה״ היא שאנחנו חייתיים בה במידה שאנחנו אלוהיים.

בהיותנו חלק מהטבע, אנחנו מצֻווים ״לעבדו ולשמרו״, לא לגרום לצער בעלי חיים, ולפעול למען שמירת הסביבה כמכלול. ״כל עוד האדם חי בתוך הגבולות שהציב לו בוראו, המטעימים את טבעיותו, הוא נשאר ׳בן־אדם׳, בנה של אימא אדמה, וחיקה הוא מקלט־ראשו״. המפגש של האדם עם המִצווה האלוהית הוא אשר מתניע את הדו־שיח שממנו מופיעה לאִטהּ האישיות המוסרית. זה קורה כאשר אנחנו מנסים לחרוג מהבדידות שלנו באמצעות הכרה בשלמותו של האחר האנושי כהשתקפות של האחר האלוהי.

סיכום תמציתי כגון זה שהצעתי כאן אינו יכול לעשות צדק עם המורכבות והעומק שבניתוח של הרב סולובייצ׳יק. המדהים בספרו זה, ובכתביו בכלל, אינו רק התחכום המדעי והפילוסופי, או הנחת היסוד שלו, הוודאית בעיניו, שהיהדות תואמת את ממצאי המדע המודרני — אלא גם תחושתו העמוקה שהמדע המודרני שחרר את היהדות מרעיונות יווניים מסוימים שעיוותו לאורך שנים רבות את הבנתה העצמית.

תמיד הרגשתי שבגלל איזו תפיסה שגויה החמצנו את תורת האדם היהודית, וקראנו את התנ״ך במשקפיים רעיוניים זרים… כאשר אני מציב את הטקסטים המקראיים במקומם הנכון, כלומר במסורת התורה שבעל פה, על מודעותה הדתית האינסופית כמעט, נהיר לי שהיהדות איננה מבליטה את בידודו ונבדלותו של האדם בעולם הטבע. Rabbi Joseph B. Soloveitchik,* The Emergence of Ethical Man*, p. 6

חתימה הטיעון שגוללתי בספר זה הוא ברוחו ובתחומו של הזרם המרכזי בפילוסופיה היהודית, שנציגיו הם רב סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב״ם בימי הביניים, והרב הירש, הרב קוק, הרב הרץ והרב סולובייצ׳יק בעת החדשה. אין צורך לומר שבסוגיות אלו ובסוגיות יסוד אחרות יש בתוך המסורת הנורמטיבית היהודית מנעד רחב של השקפות, חלקן פתוחות כלפי המדע יותר ואחרות פחות. ועדיין, מרשים לראות כמה חשו ההוגים הללו בלתי־מאוימים מההתפתחויות החדשות במדע. תחושתם זו מגבה את הטיעון שלי בספר.

אחתום באמירה מרתקת של המיסטיקן החסידי הגדול בן המאה התשע־עשרה, רבי צדוק הכהן מלובלין (1823–1900):

בכל יום יש חידושי תורה, שה׳ יתברך ״מחדש בכל יום מעשי בראשית״, ומעשה בראשית הוא על ידי התורה, כמו שאיתא [שמובא] בבראשית רבה, ומסתמָא גם החידוש הוא על ידי חידושי תורה. ולכך אחר ברכת ״יוצר המאורות״, שהוא ההכרה בחידוש מעשה בראשית בכל יום, תיקנו ברכה שנייה שהוא כמו ברכת התורה, כמו שאמרו ב[מסכת] ברכות (יא ע״ב), שמבקש לידע החידושי תורה שהוא על ידי חידושי מעשה בראשית. (וכמו ששמעתי כי ה׳ יתברך עשה ספר והוא העולם ופירוש על אותו ספר והוא התורה, כי התורה כמו מְפָרֵשׁ קנייני ה׳ יתברך בַּנבראים.) רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, רטז

לפי רבי צדוק, היות שאלוהי הבריאה הוא אלוהי ההתגלות, והיות שהתורה היא פירוש על עולם הטבע, כל תגלית מדעית חדשה יוצרת תובנה דתית חדשה. באמצעות הבריאה המתחדשת מדי יום, אלוהים מחדש מדי יום את התגלותו — את מבטנו אל רצונו היצירתי.