פרופסור יקר,

אם עקבת אחריי עד כה, אתה יודע שהמדע הוא בעיניי אחד משני ההישגים הגדולים ביותר של המוח האנושי. הישגיו במאה האחרונה היו מופלאים במיוחד, וחשפו לעינינו, בין אם הן צמודות למיקרוסקופ ובין אם לטלסקופ, עולם שמורכבותו ורבגוניותו כמעט בלתי־נתפסות; מהיקום המאוכלס במאות מיליארדי גלקסיות שבכל אחת מאות מיליארדי כוכבים, עד הגוף האנושי המכיל מאה טריליון תאים, שבכל אחד מהם זוג עותקים של הגנום האנושי בעלי 3.1 מיליארדי ״אותיות״, שלוּ הודפסו על נייר היו ממלאים ספרייה מכובדת ובה 5,000 ספרים.

כמה צדק ניוטון כשאמר, ״אינני יודע איך אני נראה בעיני העולם, אבל בעיניי דומה אני לילד המשתעשע על חוף האוקיינוס ומגלה מפעם לפעם, לששון לבו, חלוק אבן חָלק במיוחד או קונכייה יפה מהרגיל, שעה שאוקיינוס האמת הפרוס לפניו צופן שכיות כאלו לאין ספור״.¹, 1855, vol. II, ch. 27. מאז ימי ניוטון נגלו לעינינו עוד כמה ממכמני האוקיינוס, ואת הפלאות שיורשי ניוטון המוסיפים להפליג בים הדעת עתידים לגלות בשנים הבאות אנחנו מתקשים אפילו לנחש.

footnotes: ¹ Sir David Brewster, Memoirs of the Life, Writings, and Discoveries of Sir Isaac Newton

המדע עושה שלושה דברים שבעיניי יש להם ערך מרכזי באמונת אברהם. הוא מצמצם את בורותו של האדם. הוא מגדיל את עוצמתו של האדם. והוא ממחיש את העובדה שאנחנו עשויים בצלם אלוהים. אלוהים רוצה שנדע ושנבין. הוא רוצה שנוכל ליישם את החופש שלנו, מתוך אחריות. והוא רוצה שנשתמש במתנות השכליות שהוא נתן לנו. אלו אינן סיבות לכך שהמדענים צריכים להיות דתיים. אלו הן סיבות לכך שהדתיים צריכים לכבד מדענים.

אלא שעם הידע בא הכוח, ועם הכוח באה אחריות. והניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שאחריות מתקיימת על הצד הטוב ביותר כשהיא מבוזרת: כאשר אנשים חושבים הבאים מתחומי ידע שונים ומחזיקים בנקודות השקפה מגוונות מקיימים ביניהם שיחה פתוחה ומתמדת על הדרך הנכונה לנווט את מסענו בארץ הלא־נודעת היחידה שנותרה, הארץ הקרויה עתיד. לא־נודעת — כי אינה ניתנת לידיעה. אינה ניתנת לידיעה — כי אנחנו, היוצרים אותה, חופשיים.

מטרתי בחיבור הספר הזה לא הייתה לשכנע אותך. אני יהודי, ואנו היהודים איננו מאמינים שמוטל עלינו לגרום למישהו להמיר את דתו. יתרה מזאת, אני בא ממסורת דתית שהכתבים הקנוניים שלה הם כולם אנתולוגיות של טיעונים, מסורת שטָבעה את המונח ״מחלוקת לשם שמים״. אני זוכר דיון פומבי שהשתתפתי בו עם עמוס עוז. הוא פתח את השיחה באמרו, ״אני לא בטוח שאסכים עם הרב זקס בכל הדברים — אבל למען האמת ברוב הדברים אני לא מסכים אפילו עם עצמי״. (עוד הערה יהודית טיפוסית שאני מוקיר שמעתי מפי פרופ׳ סידני מורגנבֶּסֶר. בתשובה לשאלה התיאולוגית ״למה יש משהו ולא מאומה?״ הוא ענה, ״ואם לא היה מאומה, גם אז היית מתלונן!״)

מה בכל זאת ניסיתי לעשות? ניסיתי להראות לך שהאמונה הדתית איננה אבסורד, שהיא איננה כרוכה בהשעיה של כישורי הביקורת שלנו, שהיא איננה צריכה ואיננה רוצה להפריע למחקר המדעי החופשי, שהיא איננה מושתתת על סתירה ועל פרדוקס, שהיא איננה מאלצת אותנו להשלים עם הסבל משום שכך רוצה אלוהים שיהיה בעולמו, ושהיא איננה מבקשת מאתנו להאמין בשישה דברים בלתי־אפשריים לפני ארוחת הבוקר. דרכה להתהלך עם העולם שונה מדרכו של המדע, אך אינה סותרת אותה. פחות מכל דבר אחר היא מנסה לומר למדענים מתי הם צודקים ומתי הם טועים. זוהי שאלה מדעית הנבדקת במתודולוגיה מדעית.

אינני רואה באתיאיזם השקפת עולם מופרכת. הכרתי כמה מגדולי האתיאיסטים בזמננו, הערצתי אותם מעומק לבי, וכפי שוודאי הבחנת בשניים־שלושה מקומות בספרי גם למדתי מהם הרבה, ואפילו על הדת עצמה. הייתה בינינו אי־הסכמה, אבל אינני רוצה לחיות בעולם שאין בו אי־הסכמות. אי־הסכמות הן דרכו של הידע לצמוח. חיים מתוך אי־הסכמה הם דרכנו שלנו לצמוח.

מטרידה אותי האיבה שחדרה לוויכוח בשנים האחרונות. דומה שנכנסנו לעידן של קולות כועסים ומוקצנים, עידן של אתיאיסטים חובבי הכפשות וקיצונים דתיים לוחמניים, עידן של אנשים השוללים את עולם הרוח ואנשים המכחישים את חופש הבחירה שלנו, עידן של התנגשות בין שתי תנועות פונדמנטליסטיות ששתיהן כאחת מסרבות להקשיב בפתיחות ובתבונה לקולות נגדיים. אם מצב הדברים הזה יימשך, התוצאה תהיה עולם שכדברי מתיו ארנולד בשיר ״חוף דובר״:

אֵין בּוֹ שִׂמְחָה לֹא אַהֲבָה לֹא אוֹר, לֹא וַדָּאוּת, שָׁלוֹם, מָזוֹר לְמַחֲלָה; וְרַק אֲנַחְנוּ כָּאן בַּאֲפֵלַת מִישׁוֹר שְׁטוּפִים בְּאַזְעָקוֹת סוֹתְרוֹת שֶׁל קְרָב וּמַפָּלָה, שֶׁל הִתְנַגְּשׁוּת גְּיָסוֹת סוּמִים בַּאֲפֵלָה.²

footnotes: ² מתיו ארנולד, ״חוף דובר״, מאנגלית: אריה סתיו.

אנחנו יכולים לקיים עולם טוב מזה, אפילו אם יש בינינו מחלוקות בסוגיות יסוד.

אנחנו עומדים בסופו של פרק אחד בהיסטוריה, ומתחילים לכתוב את הפרק הבא, בלי לדעת איזה מין פרק הוא יהיה. אנחנו יודעים רק שקץ המלחמה הקרה לא הביא בכנפיו התפשטות גלובלית של הדמוקרטיה הליברלית, מיגור של העריצות בשם זכויות האדם, שוויון רב יותר בין חבָרות ובתוכָן, או סובלנות גדולה יותר בין תפיסות עולם מנוגדות.

טכנולוגיות התקשורת החדשות משנות כמעט את כל מה שהכרנו, ושעד לא מכבר נראתה צורתו הקיימת מובנת מאליה: מדינת הלאום, הרעיון של תרבויות לאומיות, טבען של המערכות המדיניות והכלכליות, אופיים של המלחמה ושל השלום, המבנה של קבוצות אנושיות, ואולי אפילו הארכיטקטורה של המוח האנושי. אנחנו סובלים מעודף מידע וממחסור בקשב. האינטרנט מקשה עלינו להבחין בין אמת לשמועה, והוא מפיץ הפרנויה והשנאה היעיל ביותר שהומצא עד כה.

האתגרים הניצבים בפני האנושות במאה העשרים ואחת רבים: שינוי אקלימי, הרס הרבגוניות הביולוגית, שימוש אחראי בביוטכנולוגיה ובננוטכנולוגיה, פגיעותה הקיצונית של הכלכלה הבינלאומית, ויכולתם של פיגועי טרור ראוותניים להשיג את הסחורה המבוקשת ביותר בעידן רווי מידע כשלנו: תשומת הלב העולמית. דומה שבכל תחומי החיים אנחנו עוברים משיווי משקל יציב לתנאים העונים למתואר בתיאוריית הכאוס, שבה משק כנפיו של זבוב אחד עלול לגלגל צונאמי.

זהו עידן של נסיגת החילון והתערערות היציבות. שני אלה מעוררים פחד, ואין הרבה דברים גרועים יותר מפוליטיקה של פחד. היא יוצרת תחושת קרבנוּת ומעודדת דמוניזציה של השונים מאתנו. אחד התסמינים שלה הוא החילוניות החדשה, הזועמת כפליים מזו הישנה וקנאית ממנה שִבעתַיים. תסמין נוסף הוא הדתיות החדשה, המתיימרת שלא כדין להיות ממשיכתה של הישנה. בנסיבות כאלו, הדבר הטוב ביותר לעשותו הוא ליצור שיח בין המתונים מכל הצדדים, שיחפשו יחד את המכנה המשותף וימצאוהו.

בעידן של פחד, קשה למצוא מתינות וקשה אף יותר לשמר אותה. מי רוצה להקשיב לטיעון מורכב ועתיר ניואנסים, כשכל מאוויינו למצוא מישהו שיקל מעלינו את משא המחשבה וישכנע אותנו שצדקנו לאורך כל הדרך? אז אנשים לועגים. מאשימים. מגחיכים. מפחידים. בעידן של חרדה, רק יחידי סגולה עוד יכולים לשמוע את קול הדממה הדקה, שעל פי המקרא הוא קולו של אלוהים.

מכאן מגיעה טענתו של סם האריס, שהזכרתי בפרק יג, שהנבלים האמיתיים הם הדתיים המתונים. ניפטר מהמתונים, אומר הטיעון הזה, ויהיה לנו קרָב הוגן: מדענים אתיאיסטים מול ניאנדרתלים דתיים. לו ידע סם האריס קצת היסטוריה, היה יודע מהי תוצאתם של מפגשים כאלה. הברברים מנצחים. תמיד.

אינך צריך להיות אתיאיסט כדי לפחד מהדתיות החדשה, הקנאית. אני אדם מאמין, וגם אני פוחד ממנה. אני פוחד מאנשים זועמים המגייסים את אלוהים ואת הדת כדי לצַדק את זעמם על העולם שאיננו עומד בציפיות שלהם. אני פוחד מדת כשהיא גורמת למאמינים לתייג ככופר כל מי שנבצר מהם להבינו; כשהיא נעשית צד במלחמה ומושכת את המאמינים להיות נגד כל העולם במקום לנסות לתקן את העולם; כשהיא נכנסת לזירה המפלגתית, ושוסעת שסעים אף שתפקידה לאחֵד; וכשהיא יוצרת חברות רודניות או טוטליטריות, המנהיגות עונשים ברבריים ושוללות זכויות אדם.

יש הבדל בין צדיקוּת לצדקנוּת. הצדיקים ענווים, הצדקנים יהירים. הצדיקים מסכינים לספק, הצדקנים מבינים רק ודאות. הצדיקים רואים באנשים את הטוב, הצדקנים רק את הרע. הצדיקים גורמים לך להרגיש שגדלת, ואילו הצדקנים גורמים לך להרגיש קטן. עם הראשונים קל להתיידד, ומהאחרונים קל להתרחק.

דרושים לנו מתונים, כלומר אנשים המבינים שתיתכן גם התנגשות בין טוב לטוב, לא רק בין טוב לרע. דרושים לנו אנשים המסוגלים להבין פלורליזם קוגניטיבי, כלומר לדעת שיש יותר מדרך אחת להתבונן בעולם. דרושים לנו אנשים שיכולים להקשיב לדעות שאינן שלהם בלי להרגיש מאוימים. דרושים לנו בעלי ענווה.

זו הסיבה שאני מבקש את הבנתך. אדוארד א׳ וילסון כתב את ספרו הקטן והחביב על שימור הטבע, הבריאה, כסדרה של מכתבים גלויים לכומר בפטיסטי דרומי. הוא מסביר מדוע:

כי הדת והמדע הם שני הכוחות המשפיעים ביותר כיום בעולם, ובארצות־הברית במיוחד. אם הדת והמדע יצליחו להתאחד על הבסיס המשותף של השימור הביולוגי, הבעיה תיפתר במהירות.³, New York, W. W. Norton & Co., 2006, p. 5.

footnotes: ³ Edward O. Wilson, The Creation: An Appeal to Save Live on Earth

אני עצמי אינני חושב שבעיות אמיתיות נפתרות במהירות. הדרך תמיד ארוכה וקשה. אבל הדרך היחידה היא לעשות זאת ביחד. דת ומדע, מאמין וספקן, אגנוסטי ואתיאיסט. כי תהיה אשר תהיה השקפתנו באשר לאלוהים, על כפות המאזניים נמצאים האנושות שלנו, העתיד שלנו, נכדינו שעוד לא נולדו.

לדת ולמדע יש הרבה במשותף. בפרט משותפת להם אמונה. זה נשמע מוזר. הרי דברים אלו שיצאו מפי ריצ׳רד דוקינס מתועדים גם בדפוס:

אפשר לומר שאמונה, פשעה האידיאולוגי של כל דת, היא מהרעות הגדולות של העולם, בת־השוואה לאבעבועות שחורות אבל קשה יותר להכחדה. האמונה היא התחמקות גדולה.⁴, January/February 1997.

footnotes: ⁴ Richard Dawkins, “Is Science a Religion?” The Humanist

אך ברור שאין זה כל הסיפור. האזן למקס פלאנק, הפיזיקאי זוכה פרס נובל ומייסד תורת הקוונטים:

כל מי שעסק פעם ברצינות בעבודה מדעית מכל סוג שהוא מבין שעל שער הכניסה להיכל המדע חקוקות המילים עליכם להיות בעלי אמונה. זו תכונה שהמדען איננו יכול לוותר עליה.⁵, trans. J. Murphy, London, Allen and Unwin, 1933, p. 217.

footnotes: ⁵ Max Planck, Where Is Science Going? With a Preface by Albert Einstein

והנה איינשטיין:

מדע יכול להיווצר רק בידי אנשים חדורי שאיפה לאמת ולהבנה. מוצאה של תחושה זו הוא בספירה הדתית. אליה שייכת גם האמונה בָּאפשרות שהחוקים התקפים בעולם החומרי הם רציונליים, כלומר מובנים לשכל. אינני יכול להעלות על דעתי מדען אמיתי שאין לו אמונה עמוקה זו. אפשר לבטא זאת בדימוי: מדע בלי דת הוא חיגר, דת בלי מדע היא עיוורת.⁶

footnotes: ⁶ Albert Einstein, “Science, Philosophy and Religion: A Symposium”, speech made at the Conference on Science, Philosophy and Religion in their Relation to the Democratic way of Life, New York, 1941.

ולבסוף, דברים שכתב פרידריך ניטשה:

שבכל זאת אמונה מטפיזית היא זו שעליה מיוסדת אמונתנו במדע — שגם אנו, אנשי ההכרה שבהווה, גם אנו חסרי האלוה ומתנגדי המטפיזיקה, גם את האש שלנו אנו נוטלים מאותו מוקד אשר הודלק על ידי האמונה בת אלפי השנים, אמונת הנוצרים, שהייתה גם אמונתו של אפלטון, וזה דברה: האלוהים הוא האמת והאמת אלוהית…⁷

footnotes: ⁷ פרידריך ניטשה, המדע העליז, ספר חמישי, סעיף 344, עמ׳ 360.

ברור שכאשר דוקינס אומר ״אמונה״ הוא מתכוון לדבר שונה מזה שמתכוונים אליו האחרים. הוא תופס את האמונה כסירוב לשאול שאלות. אלא שהאמונה כפי שהבינו אותה פלאנק, איינשטיין וניטשה היא ההפך מכך: היא האומץ והנחישות העקרונית להמשיך לשאול שאלות אף על פי שאין להן תשובות קלות או מיידיות.

האמונה מניעה את המחשבה המדעית ואת המחשבה הדתית במסלוליהן השונים, אך באותו סירוב בסיסי להסתפק בידע הקיים; באותה נכונות לא־רציונלית, אך גם לא אי־רציונלית, לנסוע ליעד בלתי־ידוע שמעבר לאופק הנראה, לנסות להבחין בסימנים של סדר מאחורי התוהו הנראה לעין, לשמוע את המוסיקה שמאחורי הרעש.

זהו האומץ לצאת למסע בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו, מתוך ביטחון שהוא יוביל לאנשהו, שאכן יש יעד, סדר, מנגינה. עמומה, קלושה, נשמעת בקושי — אבל מנגינה אמיתית. כזו היא אמונתו של המדען, וכזו היא גם אמונתו של אברהם ששמע קול האומר לו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו, ועשה כך, מתוך ידיעה ודאית שהקול ששמע לא היה פרי הדמיון, ושהיעד איננו ארץ גזירה.

אותה אמונה תזזיתית, אותה אי־נחת קדושה, אותו ניתוץ אלילים דווקני, דחפו את המערב להשיג מה שהשיג. הדבר אינו מאפיין כל תרבות שהיא. תרבויות רבות שהצליחו להגיע לכלל סדר חברתי לא ניסו להתקדם אל מעבר לזה. האמת היא שרוב גילויי הדתיוּת בהיסטוריה האנושית היו שמרניים מאוד — כאן אנחנו וכאן נישאר. אלוהים, או האלים, נתפסו בדרך כלל כמאשרים את הכרחיותו של הסטטוס קוו.

אלוהי אברהם, קולו של העולם־שעדיין־איננו־אך־מן־הראוי־שיהיה, האלוהים ששמו, ״אהיה אשר אהיה״, מודיע על האי־אפשרות לדעת את העתיד בְּעולם המיוסד על אדני החופש, הוא מה שהמדענים מכנים סינגולריות, הוא מאורע יחיד וייחודי ובלתי־חוזר המשנה את העולם. ואנחנו, דתיים ושאינם דתיים כאחד, אנחנו במובן מסוים יורשיו.

מה עשויה להיות משמעות הדבר בשבילנו, כאן, עכשיו? פרקי המקרא העוסקים באברהם נותנים בידינו, למרבה התימהון, מידע מועט ביותר היכול לרמוז לנו מדוע דווקא הוא נבחר למשימה שהוטלה עליו. המקרא אינו מכנה אותו ״צדיק״ כפי שהוא מכנה את נוח. הוא גם אינו מצייר את דמותו כעושה נסים, כפי שהוא מצייר את משה. המקום היחיד במקרא המסביר מדוע אברהם נבחר הוא הפסוק הזה:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. (בראשית יח, יט)

מהפסוק הזה אפשר ללמוד שלושה דברים על משמעות היותנו יורשיו של אברהם. ראשית, שאנחנו השומרים של עתיד ילדינו. עלינו מוטלת האחריות שיהיה להם עולם לָרֶשת. כיום, פירוש הדבר הוא קיימות פוליטית, כלכלית וסביבתית.

שנית, שחינוך — כלומר הכוונת ילדינו ובני־ביתנו — הוא משימה קדושה. לַמד ילדים לאהוב, ותהיה להם תקווה. למד אותם לשנוא, ויהיו להם רק זעם ותאוות נקם. חשיבה על העבר מובילה למלחמה. חשיבה על העתיד עוזרת לנו לעשות שלום.

שלישית, איך שומרים את דרך ה׳? בעשיית צדקה ומשפט, כלומר בעשיית הטוב והנכון. זה המבחן. אם אנשים דתיים עושים צדקה ומשפט, הם שומרים את הדרך. אם לא, הם הלכו איכשהו לאיבוד.

אני חושב שאנחנו יכולים להסכים על שלושה עקרונות אלה בין אם אנחנו מאמינים בה׳ ובין אם לא.

גוטהולד אפרים לסינג, הפילוסוף ומבקר האמנות איש הנאורות בגרמניה, חיבר בשנת 1779 מחזה ושמו נתן החכם. המחזה כומס בתמציתיות בהירה את בעיית הסכסוכים הדתיים ואת פתרונה, באופן שאפשר להחילו גם על ויכוח עכשווי בין מאמין לספקן.

המחזה מתרחש בארץ ישראל במאה השתים־עשרה. השולטאן צלאח א־דין ניצח בקרב עם הצלבנים, אך גם צבאו שלו מלקק את פצעיו, ובירושלים מתקיימת שביתת נשק מתוחה. מוסלמים, נוצרים וגם יהודים משקיפים זה על זה בחשד.

צלאח א־דין מזמין את נתן, סוחר יהודי מירושלים המפורסם בחכמתו. ״שם גדול יצא לך בחכמה״, אומר השולטאן. ״הדתות הגדולות, היהדות, הנצרות והאיסלאם, סותרות זו את זו. לא ייתכן ששלושתן נכונות. אמור לי אפוא, איזו היא הנכונה?״

נתן מזהה מיד את השוחה שנכרתה לרגליו. אם יאמר שהיהדות היא הדת הנכונה, יעליב את השולטאן. אם יאמר שהאיסלאם, יתכחש לאמונתו שלו. אם יאמר נצרות, יפגע בשולטאן ובעצמו גם יחד. לפיכך הוא עושה מה שעושים יהודים במקרים כאלה. הוא מספר סיפור.

לאדם אחד הייתה טבעת שלא תסולא בפז. האור השתבר באבן הלֶשם המשובצת בה והיא בהקה במאות צבעים. אבל חשוב מכך, היה לה כוח מסתורי שגרם למי שעונד אותה למצוא חן בעיני אלוהים ואדם. האיש הוריש את הטבעת לבנו האהוב עליו מכל בניו, וזה הורישה בבוא העת לבנו, וכך הוסיפה והתגלגלה מדור לדור.

עד שהגיעה לאדם שהיו לו שלושה בנים שהוא אהב שווה בשווה. מאחר שלא יכול לבחור אחד מהם, הוא פנה בחשאי לצורף וביקש ממנו להכין שני העתקים מדויקים של הטבעת. על ערש דווי קרא לכל אחד מהבנים בנפרד, ונתן לו טבעת. כל בן האמין שרק הוא מחזיק בטבעת המקורית.

האיש מת. לאחר ההלוויה, החלו הבנים להתווכח. כל אחד טען שהוא זה שהאוצר המופלא הופקד בידו. לא נמצאה שום דרך להכריע ביניהם, מפני שהטבעות היו זהות לחלוטין. לבסוף באו אל השופט. הוא שמע את הסיפור והביט בטבעות. ״הטבעת המקורית״, כתב בפסק דינו, ״גורמת לעונד אותה למצוא חן בעיני אלוהים ואדם. יש אפוא רק דרך אחת לדעת אם בידכם הטבעת המקורית: להתנהג כך שתמצאו חן בעיני אלוהים ואדם״.

הידד, קרא השולטאן כשנתן חתם את סיפורו, ושילח אותו לביתו בשלום.

דוגמה פשוטה, אולי תמימה מדי, לאופטימיות של הנאורות. אבל יש בה אמת. מאמיניו של אלוהי אברהם יודעים שאינם יכולים להכיר אותו עצמו, אלא רק לראות את השפעות מעשיו. כך גם באשר למאמינים עצמם: מעשיהם מעידים עליהם.

אם הם אוהבים וסולחים, אם הם פתוחים לאחרים, אם הם מכבדים את יריביהם ואת חבריהם לאמונה כאחד, אם הם פועלים למען עולם טוב יותר בשמרם על אוצרות הטבע והתרבות, אם הם דואגים לעתיד שנוריש לנכדינו אך לא נזכה לראותו בעצמנו — כי אז יאהבו אותם בני־האדם האחרים, והם ישמשו שגרירים נאמנים של האל האוהב את פועלי האהבה.