אי לכך צריכה תרבות גבוהה לצייד את האדם במוח כפול, כביכול, בשתי לשכות מוח, האחת, כדי לחוש את המדע, השנייה כדי לחוש את שאינו מדעי: הן תהיינה מונחות זו בצד זו, בלי להסתבך זו בזו, ניתנות להפרדה, ניתנות לאטימה. הבריאות היא שדורשת זאת. (פרידריך ניטשה¹)

footnotes: ¹ פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח, מגרמנית: יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, ירושלים: מאגנס, תשס״ח, כרך ראשון, פסקה 251, עמ׳ 168.

המדע חוקר, הדת מפרשת… הדת והמדע הם שתי הֵמיספרות של המחשבה האנושית. (מרטין לותר קינג², VI: Advocate of the Social Gospel: September 1948 – March 1963, Berkeley, University of California Press, 2007, p. 108.)

footnotes: ² Luther King and Susan Carson, The Papers of Martin Luther King, Jr.

מִצֶּמֶד דְּבָרִים יִשְׁמְרֶנּוּ הַשֵּׁם: / מֵהַשְׁקָפָה יְחִידָה וּמִנְּיוּטוֹן הַיָּשֵׁן. (ויליאם בלייק³, London, Rupert Hart Davis, 1956, p. 79.)

footnotes: ³ William Blake, letter to Thomas Butt, 22 November 1802, quoted in Geoffrey Keynes (ed.), The Letters of William Blake

נתחיל מהסוף: אני מקווה שעד סוף פרק זה אצליח לשכנע אתכם בצדקתה של טענה פשוטה אך מהותית: המדע מפרק דברים כדי להבין איך הם פועלים. הדת מצרפת דברים כדי להבין מה משמעותם.

ההבדל בין הדת למדע הוא יסודי וחד. הם מייצגים שתי פעולות שכליות נבדלות. שניהם חיוניים. שניהם יחד מבטאים את אנושיותנו במלואה. הם שונים ונחוצים ממש כמו שתי ההמיספרות של המוח. והאמת היא שהא־סימטריה הזאת בין שתי מחציות המוח היא־היא המחוללת את הדרמה של האי־הבנה ההדדית, ושל היצירתיות המשותפת, של הדת והמדע.

בפרק הזה נשחזר כמה מסעות מחשבתיים, שיובילו אותנו דרך שורה של נופים רעיוניים: נתחקה אחר השוני בין אורחות החשיבה במזרח ובמערב, נתוודע למחקר חלוצי על אוטיזם, ונעיין בשאלה מדוע אנשים אינם מסתפקים בבניית טיעונים, אלא גם מספרים סיפורים. המרתק במחקרים אלה הוא שאף על פי שהם יוצאים מנקודות זינוק שונות, כולם מגיעים למסקנה זהה לגבי התודעה האנושית, ועוזרים לנו להבין מדוע הדת והמדע כה שונים. יחד עם הפרק שיבוא אחריו, פרק זה ייתן בידינו הסבר רדיקלי לשאלה מדוע היחסים בין הדת למדע נעשו בעת החדשה מתוחים, ואפילו עוינים.

אבל אפתח במה שהיה בשבילי רגע ה״אאוריקה!״. תגלית שנראית טריוויאלית להפליא, אך היא הדליקה אצלי רשת של חיבורים עצביים שכמה מהם אתאר בפרק זה. וזו התגלית: מערכות אלפבית נטולות אותיות תנועה, כגון הכתב העברי והכתב הערבי, נכתבות מימין לשמאל; מערכות אלפבית שיש בהן אותיות תנועה, כגון זו המשמשת את האנגלית, נכתבות משמאל לימין.⁴, Berlin, Springer-Verlag, 1988; Robert Ornstein, The Right Mind: Making Sense of the Hemispheres, New York, Harcourt Brace, 1997, pp. 26–42; Iain McGilchrist, The Master and His Emissary: The Divided Brain and the Making of the Western World, New Haven, Yale University Press, 2009, pp. 276–279. למראית עין, לא בדיוק התגלית שתשנה את העולם. אבל הבה נשעה את השיפוט המוקדם שלנו, ונסביר את חשיבותה.

footnotes: ⁴ ראה Derrick De Kerckhove and Charles J. Lumsden, The Alphabet and the Brain: The Lateralization of Writing

בשפות שיש בהן אותיות תנועה, אפשר לזהות מילים ולהבינן כשהן לעצמן, יחידות. מידת הרב־משמעיות הגלומה בכל מילה מוגבלת ביותר. העיבוד הוא סדרתי: מילה אחר מילה. לעומת זאת, בשפות שאין בהן אותיות תנועה (או, כמו במקרה של העברית, שיש בהן מערכת חלקית בלבד של אותיות תנועה), כל מילה יכולה להיקרא בדרכים רבות, ולכן בהינתן מילה בודדה לא קל לדעת אל נכון מהי ומה משמעותה. המילה דבר, למשל, יכולה להיות דָּבָר, דְּבַר, דַּבָּר, דֶּבֶר, דִּבֵּר, דַּבֵּר, דֻּבַּר, ועוד אפשרויות רבות מחוסרות משמעות כגון דֻּבֻּר. אפשר לדעת מהי המילה רק על פי ההקשר שהיא נמצאת בו (או בעזרת מערכת הניקוד, אך זו נוצרה בתקופה מאוחרת). קריאת טקסט עברי כרוכה אפוא במידה נכבדה של פעילות מנטלית. הקורא עברית שואל את עצמו, במובלע, בכל מילה שהוא קורא — מה היו המילים הקודמות? מה אפשר לצפות שהמשפט יאמר? בעזרת אילו תנועות תיווצר מילה שתשתלב בטקסט הכולל? קריאתה של כל מילה כרוכה בשיפוט המבוסס על הטקסט ועל הקונטקסט כאחד.

לפנינו שתי פעולות מנטליות שונות — עיבוד סדרתי לעומת הבנה מתוך השָלם — הכרוכות, כל אחת, בשימוש באזורים אחרים במוח. במהלך 150 השנים האחרונות, מאז גילה פייר פול בְּרוֹקָה את אזור־המוח הקרוי כיום על שמו, אזור ברוקה שבהמיספרה השמאלית, המתמחה בעיבוד לשוני, עמדו חוקרי המוח על ההבדל הניכר בין שתי מחציות המוח, ובין הדרכים שבהן כל אחת מהן מעבדת מידע. ההמיספרה השמאלית נוטה להיות ליניארית, אנליטית, אטומיסטית ומכנית. היא מפרקת דברים לרכיביהם ומטפלת בהם באורח ליניארי, על פי תור. ההמיספרה הימנית נוטה להיות אינטגרטיבית והוליסטית. כמו בביטוי שטבע הסופר אדוארד מורגן פורסטר, היא רואה את החיים בהתמדה ורואה אותם כמכלול.⁵ כשאנו מבקשים לקלוט מצב עניינים מסוים, היא נותנת בידינו מבט־על בעוד ההמיספרה השמאלית מתמקדת בפרטים מסוימים.

footnotes: ⁵ אדוארד מורגן פורסטר, אחוזת הווארד, מאנגלית: עודד פלד, תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2005, פרק 33, עמ׳ 314.

ההמיספרה הימנית כוחה יפה באמפתיה וברגש. היא מפענחת סיטואציות, אווירה ומצבי רוח. האינטליגנציה החברתית שלנו ממוקמת בה. היא מבינה דקויות, עמימויות, אירוניה ומטפורה. היא חיה בשלום עם המורכבויות שאחותה השמאלית מנסה לפתור באמצעות פירוקן לחלקים. כל אחת מהן שולטת במחצית הנגדית של הגוף, וכך מי שלקה בשבץ במוח השמאלי יסבול מליקויים בתפקוד הצד הימני של גופו. כשל במוח הימני, לעומת זאת, ישפיע על שמאל הגוף.

וכך, שפה עם אותיות תנועה, שאפשר להבין את מילותיה בזו אחר זו, יכולה להיות מעובדת במחצית השמאלית של המוח. אנחנו קוראים שפות אלו משמאל לימין, מניעים את ראשנו ימינה, ובכך מפעילים את צד שמאל של המוח. ואילו שפות נטולות אותיות תנועה, הדורשות תשומת לב מתמדת להקשר, זקוקות ליכולותיה של ההמיספרה הימנית — ולכן אנו קוראים אותן מימין לשמאל, מניעים את ראשנו שמאלה, ומשתמשים במוח הימני.

מאחורי הסיפור הזה יש סיפור נוסף: הסיפור על הולדת האלפבית עצמו. שתי המצאות שינו את פניו של העולם העתיק. הראשונה הייתה המצאת הכתב, במסופוטמיה, לפני יותר מחמשת אלפים שנה. הולדת הכתב הייתה הולדת הציביליזציה, כי הכתב הפך את הידע האנושי למצטבר. הכתב מאפשר להעביר מדור לדור מידע שהוא רב מכוח זיכרונו של אדם אחד. ככל הידוע, הכתב הומצא שבע פעמים, באופן בלתי־תלוי: כתב היתדות במסופוטמיה, ההיירוגליפים במצרים, הכתב של עמק האינדוס, הכתב המינואי המוכר בשם הכתב הליניארי ב׳, האידיאוגרמות הסיניות, כתב בני המאיה והכתב האצטקי.

הכתב התפתח מפיקטוגרמות, שרטוטים פשוטים המציגים את מראהו של המושג המיוצג בהם: ראש של שור, חמור, שיבולת. הללו הפכו בהדרגה לאידיאוגרמות, סמלים מופשטים יותר; ואחר כך, כשבני־האדם שמו לב שהמילים אינן רק שמות לדברים אלא גם צלילים, הם הפכו לסמלים המייצגים הברות. אבל גם בשלב ההוא, מספר הסמלים שהיה צורך ללמוד — כ־900 סימני כתב היתדות, כ־700 היירוגליפים — היה רב מכדי שידיעת קרוא וכתוב תתפשט. היא נשארה נחלתה הנצורה היטב של אליטה אוריינית. המאורע שפרץ את דלתות הידע לרווחה היה המצאת האלפבית: צמצומה של מערכת הסמלים לממדים שכל אדם יכול, עקרונית, להשתלט עליהם. המצאת האלפבית הייתה הולדת האפשרות לאוריינות אוניברסלית, ותחילת הסוף של החברות ההייררכיות.

האלפבית הראשון, הידוע בשם הכתב הפרוטו־סינאי, נתגלה בידי הארכיאולוג הבריטי פלינדרס פיטרי ב־1905, ותוארך לסביבות שנת 1800 לפנה״ס. פיטרי מצא סדרות של סימנים חקוקים באבן חול בסרביט אל־ח׳אדם שבמדבר סיני, אתר שבימי הפרעונים היו בו מכרות אבן טורקיז. פיטרי שיעֵר שהכתב היה מעשה ידיהם של עבדים עברים בעת שעבדו במכרות, או אולי אפילו במהלך מסעם אל הארץ המובטחת. אלא שהוא לא ידע לפענח את סימני הכתב שמצא, ולא זיהה שבידיו כתב אלפביתי: שהסמלים כבר לא ייצגו עצמים, ואפילו לא הברות, אלא את הצליל הראשון של ההברה — למשל, הסמל שתיאר בַּיִת ייצג פשוט את הצליל ״ב״. על עובדה זו עמד לראשונה אחרי יותר מעשור, ב־1916, האגיפטולוג הבריטי אלן גרדינר. בשנות התשעים של המאה העשרים נתגלה ממצא חשוב נוסף בוואדי אל־חול, כחמישים קילומטר מצפון מערב ללוקסור שבמצרים, בידי הארכיאולוג האמריקני ג׳ון דרנל. גם כאן היו אלה סימני כתב חקוקים בסלע, דומים לאלה שבסרביט אך לא זהים להם, והם תוארכו לאותה תקופה, או מעט מוקדם יותר.

ייחודו של האלפבית הוא שהוא הומצא רק פעם אחת. כל מערכות האלפבית הן צאצאיות ישירות או עקיפות של אותה מערכת ראשונה, שהשתמשו בה אנשים שחיו באזור המוכר היום כארץ ישראל: העברים ואולי עובדים־נודדים אחרים, הכנענים, הפיניקים וכן הלאה. המילה הבינלאומית ״אלפבית״ עצמה מאותתת שכך הדבר, שהרי אלף ובית הן שמות שתי האותיות העבריות הראשונות. לאלפביתים הראשונים לא היו אותיות תנועה, והם נכתבו מימין לשמאל.⁶, London, Thames and Hudson, 1962; The Alphabet: A Key to the History of Mankind, London, Hutchinson, 1968; The Story of the Aleph Beth, New York, Yoseloff, 1958. עוד ראה David Sacks, The Alphabet: Unravelling the Mystery of the Alphabet from A to Z, London, Hutchinson, 2003 וכן ספרו המרתק של דייוויד שליין David Shlain, The Alphabet versus the Goddess: Male Words and Female Images, London, Penguin, 2000.

footnotes: ⁶ ראה ספריו של יוסף נווה אותיות ותולדותיהן, ירושלים: כתר, 1979, וראשית תולדותיו של האלפבית: מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית־מערבית, ירושלים: מאגנס, תשמ״ט. כן ראה ספריו של דייוויד דירינג׳ר: David Diringer, Writing

ליוון הובא הכתב השמי בידי הפיניקים, בסביבות המאה העשירית לפנה״ס. ארבע האותיות הראשונות באלפבית היווני, אלפא, ביתא, גמא ודלתא, מקבילות במדויק לארבע האותיות הראשונות בעברית — אלף, בית, גימל, דלת. אולם במעברו ליוונית הוקנו לאלפבית אותיות נוספות לסימון תנועות. כיוון הכתיבה היה תחילה כמו במקור השמי, מימין לשמאל. אבל אז החל תהליך מרתק. בין המאות השמינית והשישית לפנה״ס לבשה הכתיבה היוונית צורה משונה של שרשרת רציפה: הכתיבה החלה מימין לשמאל, ואז, בסוף השורה, פנתה לאחור ונמשכה בשורה הבאה משמאל לימין. בקצה השורה סבה שוב על עקביה, וחוזר חלילה. היוונים קראו לזה ״בּוֹסְטרוֹפֵדון״, כלומר ״כחרוש השור״. לבסוף, במאה החמישית, התייצבה הכתיבה בכיוון קבוע חדש, משמאל לימין, וכך נשארה עד עצם היום הזה.

דבר נוסף, שהשלכותיו כבירות, התחולל בעוד הכתיבה היוונית מתהפכת הנה והנה: הופעתם של ראשוני הפילוסופים והמדענים — האנשים הראשונים שחשבו באופן שיטתי על חומר ועל צורה, על יסודות הטבע ועקרונות הפעולה שלו, ועל היחס בין מה שמשתנה למה שנשאר קבוע. תחילתו של המדע מזוהה עם תאלֶס ממילטוס, בן תחילת המאה השישית לפנה״ס, שסבר שהמים הם היסוד הראשוני של החומר. אחריו באו תלמידו אנכסימנדרוס, שטען שראשיתם של כל הדברים היא ״הבלתי־מוגבל״; הרקליטוס, שהחזיק בדעה שהטבע כולו נמצא בתנועה מתמדת; פיתגורס, המיסטיקן, שתיאר את היקום כהתגלמות של הרמוניה מתמטית ודיבר על המוסיקה השמימית שמפיקים היחסים בין מסלולי הכוכבים; פרמנידס, שהאמין שהמציאות נצחית ובלתי־משתנה, ומשום כך העולם המשתנה־תדיר הנתפס בחושים אינו אמיתי; ודמוקריטוס, שגרס שהעולם עשוי חלקיקים אלמנטריים שהוא כינה אטוֹמים.

אותה תקופה חזתה גם בהולדתה של הפילוסופיה — החיפוש אחר האמיתי, הטוב והיפה — ובפריחתה העילאית במאות החמישית והרביעית לפנה״ס, עם השלישייה המזהירה סוקרטס־אפלטון־אריסטו. אצל אפלטון בפרט אירעה התפתחות שעיצבה את פני המחשבה המערבית מאז ועד היום: מתן עדיפות לאוניברסלי על פני הפרטיקולרי, למה שמעל הזמן על פני מה שנתון בכבליו, למופשט על פני המוחש והמסוים, ולבלתי־אישי על פני האישי. אצל אפלטון, אפילו האהבה חדלה להיות אישית. האהוב הוא רק נקודת זינוק שהאוהב ממשיך ממנה אל ההרהור על היופי הנצחי.

אי־אפשר להגזים בחשיבותם של כל הדברים האלה בהתפתחותה של הציביליזציה המערבית. כמעט את כל המושגים המופשטים המשמשים אותנו תרמו לנו היוונים. בתנ״ך אין שמץ מן הרעיונות הללו. יש סיפור בריאה — סיפורים, ליתר דיוק — אבל אין דיון תיאורטי באשר ליסודות שהעולם עשוי מהם. יש סיפור מרתק על הולדת המלוכה בישראל, אבל אין שום דיון מסוג אלה המצויים בכתבי אפלטון ואריסטו על יתרונותיהן וחסרונותיהן של המונרכיה, האוליגרכיה והדמוקרטיה. כשהתנ״ך רוצה להסביר משהו, הוא אינו מנסח תיאוריה. הוא מספר סיפור. הולדת המלוכה, למשל, מסופרת בו בעזרת דיוקנאות בהירים של האנשים שהיו מעורבים בה — שמואל, שאול ודוד. בהם עניינו של הספר. יש בתנ״ך אמביוולנטיות בסיסית כלפי המלוכה — האם היא מחויבת, מותרת מלכתחילה או מותרת בלית ברירה — אבל בשום מקום בתנ״ך אין ביטוי שיטתי לכך. רק רמז פה וניואנס שם. הנושא כולו נידון מנקודות מבט מרובות, ובמידה של עמימות ורומזנות המקובלת יותר בספרות יפה מאשר בחיבורים בפילוסופיה ובמדע המדינה.

ואולי יש קשר בין ההבדל הזה שבין שתי התרבויות ובין השוני בכיוון הכתיבה הנהוג בהן? באותן מאות שכיוון הכתיבה ביוונית התהפך בהן, יוון נעשתה לציביליזציית המוח השמאלי הראשונה והגדולה בעולם. אמת, לא רק תפקודי המוח השמאלי פרחו בה; היא עשתה נצורות גם בתחומי האמנות, האדריכלות והדרמה, הקשורים יותר למוח הימני. אבל ההמשגה וההפשטה, האנליזה של החומר לחלקיו האטומיים, פחיתות הערך שייחס אפלטון לאישי ולַפרטיקולרי — בכל אלו טבוע חותמה המובהק של ההמיספרה השמאלית. העובדה שצורת החשיבה הזאת הופיעה באותו זמן, ובאותו מקום, שהופיע בו האלפבית הראשון שכל התנועות מסומנות בו וכיוון הכתיבה שלו הוא משמאל לימין — עובדה זו אינה יכולה להיות יד המקרה.

לאופן שאנו רושמים בו ומוסרים בו מידע יש השלכות עצומות על צורת החשיבה שלנו. בעודי כותב ספר זה מתפרסמים עוד ועוד מחקרים וספרים על הדרך שבה האינטרנט, גוגל, פייסבוק וטוויטר משנים את דרך החשיבה שלנו; ספרים הגדושים בצירופים כגון ״עומס יתר של מידע״, ״עודף קוגניטיבי״ ו״הפרעת קשב״.⁷, London, Atlantic, 2010; Richard Watson,Future Minds: How the Digital Age Is Changing Our Minds, Why This Matters, and What We Can Do About It, London, Nicholas Brealey Publishers, 2010; Clay Shirky, Cognitive Surplus: Creativity and Generosity in a Connected Age, New York, Penguin, 2010. ראה גם John G. Palfrey and Urs Gasser, Born Digital: Understanding the First Generation of Digital Natives, New York, Basic, 2008. כשטכנולוגיית המידע משתנה, משתנה גם צורת החשיבה שלנו. כניסוחו של וולטר ג׳ אוֹנג בדברו על המעבר מתרבות שבעל פה לתרבות שבכתב, ״הכתיבה בונה את ההכרה מחדש״.⁸, London, Routledge, 2002.

footnotes: ⁷ Nicholas G. Carr, The Shallows: How the Internet Is Changing the Way We Think, Read and Remember ⁸ Walter J. Ong, Orality and Literacy: The Technologizing of the Word

הנה עדות אחת לכך. התנאים, חכמי המִשנה במאות הראשונות לספירה, הכירו את הפילוסופיה והמדע היווניים, ולו באופן בסיסי. ארץ ישראל הייתה נתונה לשלטון הלניסטי מימי אלכסנדר הגדול עד מרד המכבים בימי אנטיוכוס הרביעי במאה השנייה לפנה״ס. התרבות השלטת באזור נותרה הלניסטית גם במאות שלאחר מכן. ובכל זאת, היהודים המשיכו לכתוב ולקרוא מימין לשמאל, ולחשוב בדרכים מוח־ימניות. הנה, לדוגמה, פתיחתו של הטקסט הגדול הראשון של עידן חז״ל, המשנה. הנושא העומד על הפרק בפתיחת המסכת הראשונה במשנה, מסכת ברכות, הוא תפילה; והמסכת פותחת במילים אלו:

מאימתי קורין את שמע ב[תפילת] ערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה — דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו [של רבן גמליאל] מבית המשתה. אמרו לו: ״לא קרינו את שמע״. אמר להן: ״אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות״.⁹

footnotes: ⁹ משנה, ברכות א, א.

שימו לב מה חסר כאן. אין שום דיון בשאלות מהי תפילה, או למה אנחנו מתפללים. אין שום עקרונות כלליים מסוג כלשהו. תחת זאת המשנה מתחילה מהאמצע, בתפילה מסוימת אחת, קריאת שמע שבתפילת ערבית. יתרה מזאת, למרות העובדה שהמשנה היא קובץ דינים, אין כאן שום דין. יש לנו שלוש דעות שונות בשאלה מהו הדין, בלי שום קביעה איזו מהן נכונה או מקובלת. מיד אחר כך מובאת אנקדוטה, המציבה את הדעה השלישית בהקשר של מאורע ממשי בחייו של האדם שהביע אותה. פענוחה של משנה זו דומה לקריאה באלפבית שאין בו אותיות תנועה: בלי ידע מקדים נרחב והיכרות מעמיקה עם ההקשר, אי־אפשר להגיע אפילו להבנה בסיסית של התוכן.

במבט ממעוף הציפור, יוון וישראל הקדומות מציגות בפנינו את הניגוד החד ביותר שבנמצא בין תרבות מוח־שמאלי מובהקת לתרבות מוח־ימני מובהקת. בשתיהן רווחה ידיעת קרוא וכתוב, ושתיהן העריצו את הידע ואת הלמדנות, את החכם ואת המורה. שתיהן הציבו את החינוך ואת אהבת החכמה בראש סדר העדיפויות שלהן. אלא שהסגנונות הקוגניטיביים שלהן היו שונים, ממש כשם שהאלפביתים שלהן נכתבו בכיוונים מנוגדים. הן העריכו דברים שונים. היוונים סגדו לתבונה האנושית, ואילו היהודים — להתגלות האלוהית. היוונים הורישו למערב את הפילוסופיה והמדע שלהם, ואילו היהודים, אמנם בדרך עקיפין, הורישו לו את נביאיהם ואת אמונתם.

אני מבקש לקחת אתכם עכשיו לסיור בכמה אזורי נוף, שונים זה מזה, שימחישו את ההבדל בין שני סגנונות החשיבה. זכרו נא שאינני מפעיל שום שיפוט ערכי. לִשאול איזו מחצית־מוח חשובה יותר, הימנית או השמאלית, הרי זה כמו לשאול איזה חדר בלב חשוב יותר, הימני או השמאלי. אנחנו זקוקים לשניהם. האי־סימטריה בין מחציות המוח היא מאפיין ביולוגי של בני־האדם ושל מינים נוספים, ופירושו של דבר הוא שיש באי־סימטריה הזאת יתרון הסתגלותי חיוני. נוסף על כך, יש לזכור שהדיבור הדיכוטומי על תפקוד מחציות המוח הוא הכללה לשם פישוט, ושלמעשה הדברים מורכבים הרבה יותר. עוד מראשית הניסויים בטכנולוגיית PET, המדמה את פעילות המוח, בשנות השמונים, אנחנו יודעים שאפילו פעילות מוחית פשוטה, כגון יצירת החיבור בין המילה ״כיסא״ למילה ״יושב״, מתרחשת בשתי מחציות המוח גם יחד. המחקר המדעי גם התוודע לגמישות המדהימה של המוח.¹⁰ ילדים שאיבדו המיספרה שלמה מסוגלים במקרים רבים לנהל חיים נורמליים מלאים, למעט ליקויים קלים בראייה ההיקפית ובמוטוריקה העדינה.¹¹, London, HarperPress, 2009.

footnotes: ¹⁰ נורמן דוידג׳, המוח הגמיש: סיפורים של ניצחון אישי מקו החזית של חקר המוח, מאנגלית: חנה עמית, ירושלים: כתר, 2009. לתיאור מרגש של אישה שחזרה לתפקוד מלא לאחר שבץ קשה ששיתק את כל מוחה השמאלי, ראה ג׳יל בולטה טיילור, התקף התובנה שלי: סיפור אמיתי, מאנגלית: נעמי כרמל, בן שמן: מודן, 2010. ¹¹ James Le Fanu, Why Us? How Science Rediscovered the Mystery of Ourselves

הבינו נא אם כן את ה״ימין״ וה״שמאל״ לא כמונחים נוירולוגיים מדויקים, אלא רק כמטפורות לאופנויות שונות של שיג ושיח עם העולם.

אחד התענוגות הבלתי־צפויים של ימי לימודיי לתואר ראשון הייתה נוכחות החשיבה המערביות ובין אלו המזרחיות, סדרה שהוא מתאר בספרו הגיאוגרפיה של החשיבה. ההבדלים רבים ומובהקים. סטודנטים אמריקנים ויפנים שצפו בתמונה של דג באקווריום עם צמחים, אבנים ובועות, ציינו כולם שראו את הדג, אבל מספר הפריטים הנוספים שהיפנים זכרו לציין היה גבוה ב־60 אחוז מזה שציינו האמריקנים. כשהראו לילדים אמריקנים וסינים תמונות של שלושה דברים — תרנגולת, פרה ואלומת עשב — ושאלו אותם ״אילו שני דברים פה הולכים יחד?״ הילדים האמריקנים בחרו בתרנגולת ובפרה — שתי חברות באותה קבוצה, החיות — ואילו הילדים הסינים בחרו בפרה ובעשב, משום שהיכן שיש פרות יש עשב. במחקר אחר נמצא שילדים אמריקנים לומדים שמות עצם מהר יותר מפעלים, ואילו אצל ילדים מדרום אסיה ההפך נכון. שמות עצם הם עניין של מיוּן; פעלים מבטאים יחסים.

הבדלים באותה רוח עלו בשורה ארוכה של מחקרים. כשנבדקים התבקשו לבחור בין הצעת עבודה שיש בה כר נרחב ליזמה אישית ובין עבודה הדורשת היטמעות בצוות, רוב האמריקנים העדיפו את הראשונה, ורוב היפנים את האחרונה. בַּקשו מאמריקני ״ספר לי על עצמך״, והוא יספר לכם על עצמו; סינים, יפנים וקוריאנים, לעומת זאת, ייטו יותר לספר לכם על עצמם בתוך הקשר של מערכות יחסים, משפחה וחברים. אמריקנים חושבים במונחים של זכויות הפרט, ואילו סינים מתקשים להבין את המושג הזה: הם רואים את העצמי, את הפרט, כחלק משלם גדול יותר. אמריקנים מנסים ליישב סכסוכים על פי עקרונות אוניברסליים של צדק; הסינים יעדיפו מתווך שמטרתו אינה להשיג צדק, אלא להפחית את העוינות. ספר אמריקני ידוע ללימוד קריאה מתחיל במשפטים ״הנה דיק רץ. הנה דיק משחֵק. הנה דיק רץ ומשחק״ — ואילו הספר הסיני המקביל מספר בשורותיו הראשונות ש״האח הגדול משגיח על האח הקטן. האח הגדול אוהב את האח הקטן. האח הקטן אוהב את האח הגדול״. מערביים נוטים לחשוב במונחים של או־או, ואילו הסינים מעדיפים את ו׳ החיבור: יִין ויאנג, נשי וגברי, סביל ופעיל: כוחות משלימים וכרוכים זה בזה.

כמו אתונה וירושלים, כך גם המערב והמזרח: יש יותר מסגנון קוגניטיבי אחד, יותר מדרך אחת לראות את העולם באספקלריית התודעה.

ויש גם יותר מדרך אחת לחשוב על מוסריות. בשנות השבעים, בימי ״הגל הפמיניסטי השני״, ערכה קרול גיליגן מאוניברסיטת הרווארד מחקר שזכה לפרסום רב כשהופיע בספרה בקול שונה, מחקר שמסקנתו היא שלגברים ולנשים יש סגנונות נבדלים של הבנה מוסרית. גברים, גרסה גיליגן, מגדירים את זהותם באמצעות בידול, ואילו נשים — על ידי התחברות. גברים נוטים לחוש שאינטימיות מאיימת עליהם, אך על נשים מאיימת יותר הבדידות. גברים אוהבים לשחק משחקים קבוצתיים תחרותיים המתנהלים על פי חוקים; נשים מכווננות פחות לחוקים, יוצרות קבוצות משחק קטנות והדוקות יותר, ואצלן מוקדשים משאבים מצומצמים יותר ליישוב סכסוכים.¹²

footnotes: ¹² קרול גיליגן, בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, מאנגלית: נעמי בן־חיים, תל אביב: ספריית פועלים, 1995.

כשגיליגן בדקה את החשיבה על דילמות מוסריות, היא מצאה שגברים נוטים יותר לנתח מצבים במונחים של זכויות, ונשים — במונחים של אחריות. החשיבה המוסרית של גברים קרובה יותר להיות פורמלית ומופשטת, ושל הנשים הקשרית ומבוססת על סיפור סיפורים. גברים מדברים על צדק, נשים על מערכות יחסים. גברים מעריכים היבדלות והישגיות, נשים התחברות ואכפתיות. בעיני גברים, המוסר עוסק בראש ובראשונה בעולם הפומבי של הכוח החברתי, ואילו בעיני נשים זירת פעולתו העיקרית של המוסר היא העולם הפרטי של הקשרים הבין־אישיים. גברים רואים את המוסריות כמערכת חוקים המבקשת למנוע אלימות — בעוד נשים נוטות יותר לחשוב על המוסריות כעל סגנון של יחסים המבוסס על אמפתיה וחמלה. זמן רב מדי, טענה גיליגן, קולן של הנשים לא נשמע. הסטריאוטיפ הגברי נחשב לנורמה. עכשיו הגיע הזמן להאזין לקול אחר, חלופי:

מושג הזהות מתרחב וכולל את חוויית הקשר ההדדי. התחום המוסרי מתרחב אף הוא בצורה דומה, כשכוללים בתוכו את האחריות והדאגה שבזיקה הדדית. וכך משתנה הנחת היסוד של תורת ההכרה מן האידיאל היווני של הדעת כיחס תקין שבין גוף לנפש לתפיסה התנ״כית של הדעת כביטוי ליחסי אנוש.¹³

footnotes: ¹³ שם, עמ׳ 185.

אכן, שוב: יוון הקדומה מול ישראל הקדומה. התזה של גיליגן עוררה מחלוקת,¹⁴, 55.3, 1984, p. 677; Sara Jaffee and Janet Shibley Hyde, “Gender Differences in Moral Orientation: A Meta-analysis”, Psychological Bulletin, 126.5, 2000, pp. 703–726; Christina Hoff Sommers, The War against Boys: How Misguided Feminism Is Harming Our Young Men, New York, Simon & Schuster, 2000. וכמוה עורר מחלוקת כל מחקר אחר, כמעט, המייחס הבדל בין־מגדרי לביולוגיה ולא לתרבות. ואף על פי כן, סטיבן פינקר בספרו הלוח החלק מתעקש שישנם הבדלים כאלה, ושהם אוניברסליים, חוצי תרבויות. בכל חברה הגברים נוטים יותר להתחרות זה בזה באלימות, והנשים נוטות יותר לקיים יחסים חברתיים קרובים. נשים ״רגישות יותר לקולות ולריחות, תפיסת העומק שלהן טובה יותר, הן מתאימות צורות מהר יותר, והן הרבה יותר טובות בקריאת הבעות פנים ושפת גוף״ מגברים. גברים ״נכונים יותר לסכן את חייהם ואת גופם למען סטטוס, תשומת לב ותגמולים מפוקפקים אחרים״. וכן הלאה.¹⁵

footnotes: ¹⁴ Lawrence J. Walker, “Sex Differences in the Development of Moral Reasoning: A Critical Review”, Child Development ¹⁵ סטיבן פינקר, הלוח החלק: על הכחשת טבעו המולד של האדם בימינו, מאנגלית: עמנואל לוטם, תל אביב: מטר, 2005, עמ׳ 361 (ולאורך הפרק ״מגדר״ כולו, עמ׳ 355–387).

ויכוח ארוך יומין נסב על הבדלים בין המינים ביחס למדעי הטבע ולמדעי הרוח. בארצות־הברית, אף שמחצית הסטודנטים למדעי הטבע הם נשים, נשים מאיישות רק 20 אחוז מהמשרות בתחומי המדע והטכנולוגיה, ורק 9 אחוזים בהנדסה. פינקר מצטט מחקר שעקב אחרי קבוצה של תלמידי כיתה ז׳ שהצטיינו במתמטיקה. לבנים ולבנות היו אותם כישורים מתמטיים יוצאי דופן, אבל הבנות סיפרו לחוקרים שהן מתעניינות יותר באנשים, בערכים חברתיים ובעניינים הומניטריים — ואילו הבנים ביטאו באוזני החוקרים יותר עניין בדברים (להבדיל מאנשים), בערכים תיאורטיים ובעיונים אינטלקטואליים מופשטים. בקולג׳, הנערות נטו ללמוד מדעי הרוח ואמנויות; הבנים פנו אל המתמטיקה והמדע. למרות המאמצים הרבים שנעשו למשוך יותר נשים למדעים ולהנדסה — סיכמה חוקרת ההכשרה המקצועית לינדה גוטפרדסון — ״בממוצע, נשים מעוניינות יותר לעבוד עם בני־אדם, וגברים — עם דברים״.

ענייני כאן אינו בהבדלים בין המינים, אלא בסגנונות קוגניטיביים. כמו בין מזרח למערב, כך גם בין נשים לגברים, יש הבדלים מובהקים בסגנונות החשיבה ובהתמחויות האקדמיות בין אלה השמחים יותר לפרק דברים, לנתח את מרכיביהם ולבנות מערכות תיאורטיות, ובין אלה החושבים במונחים של יחסי אנוש, חיבורים, אמפתיה ואוריינות רגשית.

הבדל זה עצמו הוא שהוביל את הפסיכולוג והפסיכיאטר סיימון ברון־כהן (בן־דודו של הקומיקאי סאשה) לנסח תיאוריה חדשה של האוטיזם.¹⁶ שלושה מכל ארבעה ילדים אוטיסטים הם בנים. בקרב בעלי אוטיזם בתפקוד גבוה — אוטיסטים שיש להם מנת משכל נורמלית או גבוהה — וכן בקרב הלוקים בתסמונת אספרגר שעל הקשת האוטיסטית, שיעור הזכרים גבוה מתשעים אחוז. הלקויות הכרוכות באוטיזם מזוהות עם המוח הימני. לילדים אוטיסטים חסרה היכולת לחוש אמפתיה עם זולתם. כישוריהם החברתיים לקויים. הם מתקשים ליצור קשר עין, או בוהים זמן רב מדי. לעתים קרובות הם מצטיינים במשימות מכניות, במתמטיקה, בזכירת רשימות ארוכות או בלימוד מילים זרות. הם עלולים להיות כפייתיים. אבל הם אינם מסוגלים לקלוט מצבי רוח, או להבין אירוניה, הומור או דו־משמעות. הם נוטים להתייחס לבני־אדם כאל עצמים, וקשה להם לפתח נקודת מבט אישית ודימוי עצמי משלהם.

footnotes: ¹⁶ סיימון ברון־כהן, ההבדל המהותי: גברים, נשים והמוח הגברי הקיצוני, מאנגלית: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד, 2006.

התיאוריה של ברון־כהן היא שאוטיזם הוא מצב של היפר־גבריות. התזה שלו היא ש״המוח הנשי בנוי בראש ובראשונה לאמפתיה. המוח הגברי בנוי בראש ובראשונה להבנת מערכות ולבנייתן״. התיאוריה הזאת פותחה לראשונה בידי הנס אספרגר ב־1944, אך עבודתו בעניין תורגמה לאנגלית לראשונה רק ב־1991. התיאוריה של אספרגר ושל ברון־כהן היא של״אמפתים״ ול״מערכתנים״ יש כישורים שונים מאוד. האמפתים מתייחסים לבני־אדם, המערכתנים מתייחסים לדברים. לאמפתים יש אינטליגנציה רגשית; הם קוראים את רגשותיהם של אנשים. למערכתנים יש אינטליגנציה מנותקת יותר, מדעית יותר; מרתק אותם להבין איך דברים פועלים. כמעט לכולנו יש שני הכישורים. בממוצע, נשים עולות על גברים באמפתיות, וגברים עולים על נשים במערכתנות, אבל יוצאי הדופן רבים מאוד. חידושו של ברון־כהן הוא שהאוטיזם הוא מקרה קיצוני של מוח המצטיין במערכתנות ולוקה באמפתיות.

מדהים לראות כיצד תואמת תיאוריה זו את התיאוריה של קרול גיליגן על חשיבה מוסרית, ואת מסקנותיו של סטיבן פינקר על העדפות בבחירת מקצוע. שוב — עניינִי כאן אינו במגדר, אלא בעדות הנוספת שהאוטיזם נותן בידינו בדבר ההבדל החד בין אינטליגנציה הממוקדת בבני־אדם ובין אינטליגנציה הממוקדת במערכות.

ג׳רום ברונר, יהודי אמריקני, הוא פסיכולוג קוגניטיבי ותיאורטיקן של החינוך, שבשלהי שנות החמישים היה שותף למהלך להחזרת הממד האנושי, המתבונן פנימה, הרפלקסיבי, אל הפסיכולוגיה. בימים ההם, פסיכולוגים שרצו לבסס את מעמדם המדעי נטו לעקוף את העיסוק במנגנוניה הפנימיים של התודעה, ולהתמקד במקום זאת בהתנהגות ניתנת לצפייה, בתבניות של גירוי ותגובה, או אפילו, בהשראת התפתחותו של מדע המחשב, ב״עיבוד מידע״. אלא שכל הדברים הללו מתעלמים מהמאפיין המרכזי של התודעה: מהדרך שבה היא שואפת לחלץ מהעולם משמעות. פעולותיה העיקריות של התודעה — האמונה, ההשתוקקות, ההתכוונות, הבחירה — נוגעות לדרך שהאדם מנסה לעמוד בה באינטראקציה עם העולם. ההתמקדות בהתנהגות החיצונית מחמיצה את מהותה ההתכוונותית של הפעולה. משימתם של ברונר ועמיתיו הייתה ״לכונן את המשמעות כמושג המרכזי של הפסיכולוגיה״ ולהבין את בני־האדם כבעלי חיים ״יוצרי משמעות״.¹⁷, Cambridge, Harvard University Press, 1994.

footnotes: ¹⁷ Jerome Bruner, Acts of Meaning

אבן יסוד בתיאוריה של ברונר, שהוצגה בספרו תודעות ממשיות, עולמות אפשריים, היא ההבדל בין שני סוגים של הבנָיה מנטלית: טיעון ונראטיב. אפשר להציג טענות, ואפשר לספר סיפור; שתי פעולות אלו שונות בשיטה, בהיגיון הפנימי ובמטרה. הטיעון מציג אמת שאפשר לוודא, ואילו הסיפור מתיימר רק להיות סביר, להיות דְמוי מציאות. לטיעון נלווים תיאוריה, ניתוח, לכידות לוגית ובדיקה אמפירית. לעומת זאת, הנראטיב מדבר אל הדמיון ואל הרגשות. הוא יוצק דרמה למצבים אנושיים מתקבלים על הדעת. הוא חוגג את מה שג׳יימס ג׳ויס כינה ״ההתגלויות של היומיומי״. הטיעון מתייחס לעקרונות האוניברסליים של הלוגיקה והמדע; הסיפור — לפרטים הייחודיים של החוויה האנושית. אפשר לבחון טיעון; אי־אפשר לבחון סיפור, ובכל זאת הוא עשוי לחשוף בפנינו אמיתות עמוקות.¹⁸, Cambridge, Harvard University Press, 1986.

footnotes: ¹⁸ Jerome Bruner, Actual Minds, Possible Worlds

לדעתו של ברונר, הנראטיב הוא מרכיב מרכזי בהבניית המשמעות, והמשמעות היא ההופכת את מצבו של האדם לאנושי. שום מַחשב אינו צריך להשתכנע באשר למטרתו בחיים לפני שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות. הגֶנים אינם זקוקים להכשרה באנוכיות. גם הווירוסים אינם נדרשים לאימון. איננו צריכים לנבור בנבכי נפשם כדי להבין מה הם עושים ולמה, מפני שאין להם נפש שננבור בנבכיה. אולם לבני־האדם יש. אנחנו פועלים בהווה בגלל דברים שעשינו בעבר, או קרו לנו בעבר — מתוך מטרה לממֵש עתיד מסוים. אם ננסה להסביר מה אנחנו עושים, ולו רק בתמצית, נמצא את עצמנו מספרים סיפור. קחו שלושה אנשים שאוכלים סלט במסעדה, אחד מפני שהוא צריך לרזות, השנייה מפני שהיא צמחונית אידיאולוגית, השלישי כי הוא שומר כשרות. כלפי חוץ, אלו הן שלוש פעולות דומות. אך כל אחת מהן שייכת לסיפור אחר, ויש לה משמעות אחרת לאדם שעושה אותה.

יש הבדל יסודי בין התנהגות ובין פעולה. התנהגות היא תנועה גופנית, כגון הרמת יד. פעולה היא תנועה שיש לה מטרה וכוונה. אני יכול להרים את ידי כדי לשאול שאלה, כדי לעצור מונית, כדי להפגין תמיכה או כדי לנופף לחבר לשלום: התנהגות אחת, פעולות שונות. התנהגות אפשר, ואף מומלץ, לחקור מתוך ניתוק מדעי; ואילו כדי להבין פעולה יש צורך באמפתיה, בהזדהות, בהבנה כיצד האדם העושה אותה רואה את עצמו ואת העולם.

ההבדל בין התנהגות לפעולה מזכיר לנו דבר נוסף. נקודת השוני המכרעת בין בני־האדם ובין כל יתר בעלי החיים היא שאנחנו יוצרים משמעויות. השם שאנו נותנים למערכות משותפות של משמעויות הוא תרבות.¹⁹, Oxford and New York, Oxford University Press, 2005. כדי להבין את הפעולה האנושית עלינו להיות מסוגלים להבחין בין טבע לתרבות, ועל ידי כך בין מדעי הטבע למדעי הרוח. מערכות מסבירות טבע. סיפורים עוזרים לנו להבין את טבע האדם.

footnotes: ¹⁹ Roy F. Baumeister, The Cultural Animal: Human Nature, Meaning, and Social Life

בארבעה סיפורים אלו ביקשתי להדגים דבר אחד בארבע דרכים. ההבדלים הקוגניטיביים בין מזרח למערב, סגנונות החשיבה השונים של גברים ונשים, מהותו של האוטיזם, ההבדל בין מערכות לסיפורים — כל אלה ממחישים לנו את השניוּת הבסיסית שיש בהתייחסותנו כבני־אדם אל העולם. זהו כפל פנים המעוגן בפיזיולוגיה שלנו — בַּאי־סימטריה התפקודית שבין שתי מחציות המוח — ומתוּוָך בידי הַתרבות: הפילוסופיה והמדעים מצד אחד, והנראטיב, האמנויות והדת מן הצד האחר.

יש אמיתות שאפשר לבטא במערכות, אבל יש אמיתות אחרות שאפשר רק לספרן כסיפור. ישנו סוג של ידע שבשבילו דרוש ריחוק אובייקטיבי, אבל יש גם סוג אחר של ידע, שאפשר להגיע אליו רק בהתקרבות וחיבור: באמפתיה ובהזדהות עם אדם אחר. יש אמיתות הנכונות לכל הזמנים ולכל המקומות, אך ישנן אחרות שהן תלויות הקשר. יש אמיתות שאפשר לספרן בפרוזה, אבל לאחרות מתאימה רק השירה. בספר צדק פואטי מסבירה מרתה נוסבאום מדוע ראוי ששופטים יקראו ספרות יפה. רק בעזרת תרגול ההזדהות שעל דרך הדמיון, אומרת נוסבאום, יכולים שופטים לאזן בין האוניברסליות של החוק ובין הבנת המכלול האנושי של האדם הייחודי העומד על דוכן הנאשמים.²⁰, Boston, Beacon, 1995.

footnotes: ²⁰ Martha Nussbaum, Poetic Justice: The Literary Imagination and Public Life

אחד הרעיונות המדעיים הסוחפים ביותר של המאה העשרים היה עקרון ההשלמה (קומפלמנטריות) של נילס בוהר. עיקרון זה בא לפתור אחד מהפרדוקסים הגדולים של פיזיקת החלקיקים. האור אינו יכול להיות גם גל וגם חלקיק, ובכל זאת הוא מתנהג לפעמים כגל ולפעמים כחלקיק. בוהר הסביר שהרעיון צץ במוחו כשבנו נתפס בגניבה קטנה. הוא ניסה לראות את בנו תחילה מזווית ראייה של שופט, ואז מנקודת מבטו של אב. הוא יכול לעשות את שני הדברים, אבל לא את שניהם באותו הזמן. הרעיון הומחש מאז פעמים רבות, בדוגמאות פשוטות כגון ציור שכאשר מסתכלים עליו בדרך אחת הוא נראה כברווז, וכאשר מביטים בו בדרך אחרת הוא נראה ארנבת. נראה שאנו מסוגלים לעבור מתבנית אחת של זיהוי לתבנית אחרת, ממסגרת אחת לחברתה — אבל לראות את שתי התמונות בו בזמן איננו יכולים.

עקרון ההשלמה נכון לגבי המוח האנושי ממש כפי שהוא נכון לגבי החלקיקים התת־אטומיים. אנחנו יצירתיים, אבל אנו עצמנו נוצרנו. אנחנו סובייקטים וגם אובייקטים. אנחנו פועלים וגם נפעלים. אנחנו חותרים לאי־תלות, אבל גם לתלוּת הדדית. אנחנו יכולים לעבור מנקודת מבט של גוף ראשון לנקודת מבט של גוף שלישי, מה״אני״ הצופה ל״אותי״ הנִצפה. אנחנו יכולים להביט בגינה מזווית ראייה של מתווך נדל״ן, של גנן ושל צייר אימפרסיוניסטי. יש יותר מדרך אחת להסתכל על מקומנו ביקום.

ישנם, כמובן, אנשים שאינם מסוגלים ליישם את עקרון ההשלמה. הבוס המתנהג בביתו כדרך שהוא נוהג במשרד, הקנאי היכול להתקיים רק מתוך התמרמרות מתמדת, האקדמאי שאינו יודע לנהל שיחת רעים, רודף ההצלחות שאינו מסוגל להרפות לרגע, הרודן הביתי שמרגיש צורך לחלוש על כל מפגש חברתי, הפונדמנטליסט הדתי שאין לו זמן למדע, והפונדמנטליסט החילוני שאינו מצליח לראות שום דבר חיובי בדת.

ניסיתי להראות בפרק זה את ההבדל התהומי שיש בין שתי צורות חשיבה שהמדע והדת הם נציגיהן המובהקים. **המדע מפרק דברים כדי להבין איך הם פועלים. הדת מצרפת דברים כדי להבין מה משמעותם.**הבדל יסודי זה, בין אטומיזציה לאינטגרציה, בין הסבר לפרשנות, בין הפרדה וניתוק לבין חיבור ואיחוי, נוגע בשורשי הזהות שלנו ודרך המחשבה שלנו. בסופו של דבר, זה ההבדל בין ידע בלתי־אישי ובין ידע אישי; בין הבנת דברים ובין הבנת אנשים.²¹, Chicago, University of Chicago Press, 1958; John Macmurray, Persons in Relation, Atlantic Highlands, Humanities International, 1991.

footnotes: ²¹ ראה Michael Polanyi, Personal Knowledge: Towards a Post-Critical Philosophy

ציביליזציה שיש בה מקום למדע אבל אין בה מקום לדת תשיג אולי יכולות טכנולוגיות — אבל היא לא תכבד את בניה בייחודם וביחידיותם. היא תהפוך עד מהרה ללא־הומנית ולא־אנושית. תנו דעתכם למהפכה הצרפתית, לברית־המועצות הסטליניסטית ולסין הקומוניסטית, ולא תזדקקו לשום הוכחה נוספת. עולם המדע הוא זירה של סיבות ותוצאות. עולם בני־האדם, בהֲדָרָם ובדִרדוּרם, הוא ממלכה של תקוות, חששות, חלומות, חרדות, כוונות ושאיפות. והללו מצויים כולם בתוך מסגרות־המשמעות שדרכן אנו מגלים, אם מתמזל מזלנו, את מטרתנו בחיים; את מה שנקראנו לעשות — מפי אלוהים, מפי הטבע, מפי קול דממה דקה.

פתחתי פרק זה בהצגת הניגוד החד בין יוון של הפילוסופים ובין היהדות של המקרא ושל חז״ל. העליתי את ההשערה שיש קשר בין הבדל זה ובין השוני בצורות הכתיבה של השפות היוונית והעברית. הייתכן שניגוד פשוט בין כתיבה משמאל לימין ובין כתיבה מימין לשמאל יכול להסביר את ההבדל העצום שבין שתי התרבויות? מוזר יהיה לגלות שכל כך הרבה השתנה בגלל פרט קטן כל כך.

אבל הסיפור שאני עומד לספר בפרק הבא מוזר הרבה יותר. מסופר בו כיצד רוחניות של המוח הימני יוּצְאָה למערב בלשון של המוח השמאלי, וכיצד יצר הדבר סינתזה ייחודית בין העולמות של אתונה ושל ירושלים — סינתזה שהחזיקה מעמד אלף ושבע מאות שנה, ואז החלה להתפורר. סיפור זה מאיר באור חדש את סוגיית היחס שבין דת למדע, ומראה שיש יותר מדרך אחת להַבְנות אותה. והוא מתחיל, כאמור, בסיפור שממעטים מדי לחשוב עליו: כיצד אימץ המערב דת מתורגמת.