בדברי ימי העולם, עד לתקופתנו, אין שום דוגמה משמעותית לחברה שהצליחה להתמיד בחיים מוסריים בלי עזרתה של דת. (ויל ואריאל דוראנט¹, New York, Simon & Schuster, 1996, p. 51.)

footnotes: ¹ Will and Ariel Durant, The Lessons of History

כל אתוס מקורו בהתגלות, בין שהוא יודע עליה ונאמן לה ובין לאו. (מרטין בובר²)

footnotes: ² מרדכי מרטין בובר, ״תמונות של טוב ורע״ (חלק שלישי, פסקת הסיום), מגרמנית: חנוך קלעי, בתוך בובר, פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ״ב, עמ׳ 374.

דוסטויבסקי שם בפי גיבורו איוון קרמאזוב את המילים ״אם אין אלוהים, הכול מותר״. האם הוא צדק? האם כדי להיות טובים מוכרחים להיות דתיים?

התשובה הקצרה היא ״לא״. אינך חייב להאמין באלוהים כדי שתציל ילד טובע, תיתן אוכל לרעב או תקדיש את חייך למלחמה בעוני באפריקה. בין האנשים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים בשואה היו אנשים דתיים — וגם אנשים שאינם דתיים. אצל אלו כאלו, ראויה לציון העובדה שהם חשבו שאין במעשה שלהם שום דבר ראוי לציון.

החוש המוסרי קודֵם לחוש הדתי. לילדים קטנים יש תפיסה של הוגנות וצדק, והם אף תובעים אותם בעקשנות, זמן רב לפני שהם מתחילים לחשוב על אלוהים או על המצב האנושי. אדם סמית סבר שכולנו (כמעט) מסוגלים לאמפתיה. כאבו של הזולת כואב לנו, מצוקתו מכווצת את לבנו. ״גם אדם הנחשב אנוכי מאין כמוהו, יש בנפשו בלי ספק יסודות הגורמים לו להתעניין בגורלם של אחרים ולמצוא נחיצות באושרם, אף שהוא עצמו אינו מקבל מאושר זה דבר למעט עצם העונג שבראייתו״.³, Oxford, Clarendon, 1976, opening.

footnotes: ³ Adam Smith, The Theory of Moral Sentiments

כיום אנחנו יודעים איך זה עובד. במוח יש נוירונֵי מראָה. אלה הם תאי עצב המגיבים לא רק כשאנחנו מבצעים פעולות, אלא גם כשאנחנו רואים אחרים עושים זאת.⁴, New York, Harmony, 2009, p. 79. על ידי כך אנחנו מזדהים עם אחרים — בדמיוננו. כשאנחנו צופים בלוליין ההולך על חבל, אנחנו חולקים עמו את המתח. כשאנו רואים אדם מושפל, אנחנו חולקים עמו את המבוכה והבושה. בתוך קבוצה, רגשות הם דבר מידבק. כשמישהו צוחק, צוחקת כל החבריה. האֵם ועוללהּ מחקים זה את זה בשפת גוף מסונכרנת היטב. למרבה התדהמה, אפילו תינוקות בני־יומם בוכים בשמעם קול בכי של תינוק אחר.⁵, New York, W. W. Norton & Co., 2009, p. 232. אנחנו מתוכנתים לאמפתיה. אנחנו ״החיה המוסרית״.⁶, New York, Pantheon, 1994.

footnotes: ⁴ Frans de Waal, The Age of Empathy: Nature’s Lessons for a Kinder Society ⁵ Dacher Keltner, Born to Be Good: The Science of a Meaningful Life ⁶ Robert Wright, The Moral Animal: The New Science of Evolutionary Psychology

ולא החיה המוסרית היחידה. מחקרי הקופים של ג׳יין גודול ופרנס דה־ואל מלמדים שהאמפתיה נפוצה מאוד בממלכת החי. דה־ואל מספר על שימפנזה ננסית ושמה קוּני שמצאה ציפור פצועה במתחם שלה בגן החיות טוויקרוס באנגליה. היא הרימה את הציפור, וכשעובד גן החיות סימן לה לשחרר אותה היא טיפסה על עץ, פתחה את כנפיה הסגורות של הציפור ומתחה אותן לרוחב: מחווה שבין שימפנזים ננסיים אין לה משמעות, אך כשהיא נעשית לציפור הזקוקה לעזרה לעוּף היא אומרת הכול. הציפור לא הצליחה לעוף, וקוני ירדה מהעץ והשגיחה עליה עד שבסוף אותו יום היא הצליחה לעופף בבטחה.⁷, p. 91; Dacher Keltner, Jason Marsh and Jeremy Adam Smith, The Compassionate Instinct: The Science of Human Goodness, New York, W. W. Norton & Co., 2010, p. 19.

footnotes: ⁷ De Waal, The Age of Empathy

מחקר משנת 1964 הראה שקופֵי רזוס מסרבים למשוך שרשרת המושכת אליהם מזון אם הם מגלים שעל ידי כך מוכה קוף אחר בקבוצתם בהלם חשמלי. אחד הקופים, שראה את חברו מקבל הלם, חדל מלמשוך את השרשרת למשך שנים־עשר יום, והסתכן בגוויעה ברעב, רק כדי לחסוך מחברו כאב.⁸

footnotes: ⁸ לרמב״ם היה מובן מאליו שבעלי חיים מסוגלים לחוש חמלה. ראה מורה נבוכים ג מח.

אני עומד לטעון בפרק זה שהדת חשובה למוסר, ואף חיונית לו. אבל היחסים בין הדת למוסר אינם פשוטים ואינם שטחיים. אנשים דתיים עלולים לגלוש בקלות לאמונה שרק הם טובים; שהאחרים, אלה שאינם מאמינים, הם לא־מוסריים או א־מוסריים. זוהי יהירות, לא ענווה, ובכל מקרה הדבר פשוט איננו נכון. אנחנו בעלי חיים חברתיים, יש לנו אינטליגנציה חברתית, ויש לנו האינסטינקטים והכישורים המאפשרים לנו לשרוד כקבוצות — במקרים רבים תוך העדפת רווחתם של אחרים על פני רווחתנו האישית. יש לנו חוש מוסרי, ואין לו דבר עם הדת או האמונה.

זאת התשובה הקצרה. אבל יש תשובה ארוכה יותר. וולטיר התייחס בספקנות רבה לאמונות דתיות מקובלות, אבל אמר, ״אני רוצה שעורך הדין שלי, החייט שלי, המשרתים שלי, אפילו אשתי, יאמינו באלוהים, מפני שאני חושב שכך יגנבו ממני וינאפו תחתיי לעתים נדירות יותר״.⁹, ed. David Williams, Cambridge, Cambridge University Press, 1994, p. 190.

footnotes: ⁹ Voltaire, Political Writings

ז׳אן ז׳אק רוסו חשב שמדינה המבקשת לקבוע חוקים ומדיניות הצופים פני עתיד — זקוקה לדת. בלעדיה, הציבור ידרוש תמיד מדיניות של תועלת מיידית, גם כאשר בחשבון כולל היא מסבה נזק.¹⁰

footnotes: ¹⁰ ז׳אן ז׳אק רוסו, האמנה החברתית, מצרפתית: עידו בסוק, תל אביב: רסלינג, 2006.

ג׳ורג׳ ושינגטון אמר בנאום הפרידה שלו, ״ההיגיון והניסיון כאחד אינם מרשים לנו לצפות שהמוסר הלאומי יתקיים בהעדר העיקרון הדתי״.¹¹, Charlottesville, University of Virginia Press, 1986, p. 213.

footnotes: ¹¹ מצוטט אצל Robert Horwitz, The Moral Foundations of the American Republic

המשותף לכל ההערות הללו הוא האמונה שהדת הופכת חברוֹת לקהילות מוסריות. יראת האלוהים גורמת לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מרמים או גוזלים. המצפון הוא קולו של אלוהים שבתוך לב האדם, ובלי אמונה דתית האדם עלול להתעלם ממנו בקלות גוברת והולכת. אנשים ינצלו איש את חולשת רעהו בכל פעם שיחשבו שאין מי שרואה אותם, ואט־אט, אך באופן בלתי־נמנע, יתפורר האמון האנושי הבסיסי.

טולסטוי ביטא זאת במשל נפלא:

ההנחיות שנותנת מוסריות חילונית אשר אינה מבוססת על משנה דתית דומות בדיוק לאלו שייתן אדם חסר השכלה מוסיקלית אם יתמנה למנצח וינופף בידיו מול תזמורת מיומנת היטב. המוסיקה תוסיף להתנגן זמן מה, מכוח המומנטום שלה עצמה ובזכות מה שמנצחים קודמים לימדו את הנגנים. אולם מחוות המקל של הבּוּר העומד לפני התזמורת תהיינה מיותרות, וסופן שתבלבלנה את הנגנים ותטינה את המוסיקה ממהלכה.¹², Harmondsworth, Penguin, 1987, p. 150.

footnotes: ¹² Leo Tolstoy and Jane Kentish, A Confession and Other Religious Writings

אבחנתו של טולסטוי דקה ומהותית. כשאנשים מתחילים לאבד את אמונותיהם הדתיות, הדבר הראשון שהם מפסיקים לעשות הוא, בדרך כלל, הריטואלים הדתיים, ואילו הדבר האחרון שהם מאבדים הוא השקפותיהם המוסריות. דור שלם של אינטלקטואלים אנגלים בני אמצע התקופה הוויקטוריאנית, שהבולטים בו בהקשר זה הם ג׳ורג׳ אליוט ומתיו ארנולד, סר מאמונתו הנוצרית אך נצמד למוסר הנוצרי שלו.¹³, New York, W. W. Norton & Co., 1999. אך דבר זה, רומז טולסטוי, אינו יכול להימשך לעד. באים דורות חדשים, והכבלים המוסריים הישנים הם לדידם חסרי משמעות, והם נפטרים מהם. גסיסתן של מערכות מוסר עשויה להאריך ימים, אך לבסוף, בהעדר האמונה שהן התבססו עליה, הן מתות.

footnotes: ¹³ A. N. Wilson, God’s Funeral

הפילוסופית האנגלייה אליזבת אנסקומב כתבה ב־1959 מאמר מרתק שבו אמרה, בעצם, שתחזיתו של טולסטוי התגשמה.¹⁴, Exeter, Imprint Academic, 2005, pp. 169–194. המוסר נעשה חסר לכידות מפני שאיבדנו את היסודות שהוא נבנה עליהם. מילים כמו ״מחויבות״ ו״ראוי״ שייכות לתרבות שבניה מאמינים שישנו חוק אלוהי; אמונה שאכן הייתה משותפת, בין היתר, ליהודים, לסטואיקנים היוונים ולנוצרים. טול מתרבות זו את תוקפה — ונטלת ממילים אלו את משמעותן. אנסקומב המחישה זאת במשל משדה־משמעות אחר. לוּ בוטל החוק הפלילי כולו ונשכח מלב, אך המילה ״פלילי״ הייתה נשארת במילון, מצבה היה כמצבן של המילים ״מחויבות״ ו״ראוי״ בימינו: מילה ריקה.

footnotes: ¹⁴ Elizabeth Anscombe, “Modern Moral Philosophy”, reprinted in G. E. M. Anscombe, Mary Geach and Luke Gormally, Human Life, Action, and Ethics: Essays

צעד נוסף בכיוון הזה צעד אלסדייר מקינטאייר ב־1981. בספרו מֵעֵבֶר למידה הטובה, מן הקלאסיקות של הפילוסופיה המודרנית, הוא טען שכל המילון המוסרי שלנו התמוטט. נשארו לנו רק רסיסים, מילים זכורות־למחצה כגון ״חובה״, ״מידה טובה״ ו״כבוד״, שאיש איננו מבין אותן עוד. אנחנו מדברים בלי לדעת מה אנחנו אומרים. אנחנו טוענים טענות על המוסר בשעה שאין לנו שום אמונות ונורמות משותפות. הקורא בספר עשוי לסכם ולומר שאנחנו נמצאים בעידן פוסט־מוסרי.¹⁵

footnotes: ¹⁵ אלסדייר מקינטאייר, מֵעֵבֶר למידה הטובה, מאנגלית: יונתן לוי, ירושלים: שלם, תשס״ז.

כשקראתי את הטקסטים הללו, תחושתי הראשונה הייתה שהם מגזימים. כולנו מכירים את מצבי הרוח הללו, שאנו משוכנעים שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מגיע אל קצו — ואיכשהו, השמים לעולם אינם נופלים. אולם ככל שנקף הזמן התחלתי להבין כמה נבואיים היו דבריהם של אנסקומב ומקינטאייר. בשיח הציבורי קשה יותר ויותר להגן על שיקולים מוסריים.

כמעט כל גינוי של התנהגות פרטית כלשהי נדחה היום משום שהוא ״שיפוטי״; דומה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהשיפוט, שנתפס בדרך כלל כמידה טובה הקרובה אל החָכְמה, מוצב במחלקת המידות הרעות. מי שטוען שדרך חיים אחת טובה מאחרת מוקע היום כבעל דעה קדומה, כחסר סובלנות או כסמכותני. היחסיות המוסרית מסבירה לנו שאין עוד כללים מוחלטים בחיי המוסר. הרב־תרבותיות מודיעה לנו שחובתנו לכבד כל תרבות במידה שווה. כל עמדה אחרת מוכרזת כצורה של גזענות, פוביה או סמכותנות. ביטוי הומוריסטי נתן לכך אלן בלום, בספרו דלדולה של הרוח באמריקה, כאשר שִכתֵב את הדיבר הראשון בסגנון העידן החדש: ״אנוכי ה׳ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים: הירגע!״¹⁶ האמת היא שאנחנו קרובים מאוד לאבד את החוש המסורתי של טוב ורע, את ההכרה הברורה שיש דברים שחייבים לעשות ודברים שאסור לעשות; אפילו אם אין איש רואה, אפילו אם לעולם לא יתפסו אותנו, אפילו אם איננו מזיקים לאיש.

footnotes: ¹⁶ אלאן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה, מאנגלית: בת־שבע שפירא, תל אביב: עם עובד, 1989.

אין פירוש הדבר שכבר לא אכפת לנו מכלום. ניכר שאכפת לנו. אכפת לנו מדברים שאבות אבותינו כמעט לא חשבו עליהם: מהעוני בעולם, מפערים כלכליים, מההתחממות הגלובלית ומאבדן המגוון הביולוגי. אך המשותף לסוגיות אלו הוא שהן גדולות, רחוקות וגלובליות. אלו הן בעיות הדורשות פעולה מתואמת של מיליוני אנשים, אולי מיליארדים. לכן, אלו הן סוגיות פוליטיות יותר משהן סוגיות מוסריות.

נכון שכל אחד מאתנו יכול להשפיע, ושבידינו להפעיל לחץ על ממשלות, על תאגידים בינלאומיים ועל שחקני מפתח אחרים. אבל העוני בעולם או כלכלת השוויון אינם עניינים של מוסריות אישית. הם אינם דורשים מהיחיד מידות כזהירות, צדק, איפוק או חכמה, וגם לא אמונה, תקווה, נדיבות או אהבה. אין הם נוגעים למחול העדין, החינני, של החיים שבין אדם לחברו. הכלכלה הגלובלית והסביבה הן סוגיות חיוניות לעתידנו. אבל הן אינן מה שהדורות הקודמים היו מחשיבים כסוגיות מוסריות.

התרגלנו לחשוב שבהתנהגות אישית שבדל״ת אמותיו של אדם אין נכון ולא נכון; יש רק בחירוֹת. השוק מקדם את הבחירות הללו. המדינה מטפלת בתוצאות שלהן ואוספת את השברים כשמשהו משתבש. הרעיון שישנן בחירות שעלינו להימנע מהן, תשוקות שלא ראוי שנשׂביע, משאלות שבהישג ידנו וכיסנו אך אל לנו למלאן מפני שהן מחפירות או מפרות אמון — רעיון זה נראה היום מיושן.

דוגמה פשוטה: התנהגות בלתי־אחראית, ולעתים גם חורגת מהאתיקה העסקית, מצד בנקים ומוסדות פיננסיים, הובילה למפולת הגדולה של 2008. ובכל זאת, כמעט שלא נשמעה חרטה מצדם של האנשים שהיו אחראים לכך. רק בודדים מבין המעורבים הודו שפעלו שלא כשורה. הם בעצם אמרו: זה חוקי, ולכן זה מוסרי. וחוץ מזה, כולם עושים ככה, אז למה לא אני? אלא שהמוסר מבוסס על הרעיון שיש דברים שהם רעים אפילו אם הם חוקיים, ואפילואם אחרים עושים אותם.

חל פה מעתָק יסודי שממדיו היסטוריים. אחד הראשונים שאבחנו אותו היה הסוציולוג האמריקני דייוויד ריזמן. הוא טען עוד בשנות החמישים שהחברה האמריקנית נמצאת במעבר מחברה מוכוונת־פְּנים לחברה מוכוונת־אחֵר. חברה מוכוונת־פנים היא חברה שבניה מפנימים את כושר השיפוט בין טוב לרע, ובעזרתו הם מכוונים את מעשיהם. ואילו בחברה מוכוונת־אחר כל אדם מחפש אצל האחרים רמזים שעל פיהם הוא מחליט על מעשיו. רק בחברה מהסוג השני יימצאו אנשים האומרים ״אם כולם עושים את זה, זה לא יכול להיות לא בסדר״.¹⁷, New Haven, Yale University Press, 1961.

footnotes: ¹⁷ David Riesman, The Lonely Crowd: A Study of the Changing American Character

כשהקונפורמיות החברתית נעשית אמת מידה יחידה, מושגים כגון חובה, מחויבות, אחריות וכבוד מתחילים להיראות מיושנים ובלתי־רלוונטיים. רגשות כגון אשמה, בושה, נקיפות מצפון וחרטה נמחקים מהלקסיקון הרגשי שלנו — כי הרי כולנו זכאים להערכה עצמית, הלוא כן? קולו הקטן והשקט של המצפון כמעט שאינו נשמע בימינו. המצפון הועבר למיקור חוץ.

וכך, במקום קוד אתי פנימי, יש לנו רגולטורים. במקום שבו אנשים האמינו פעם שאלוהים רואה את כל מעשינו, יש לנו היום מצלמות אבטחה. כשהריסון העצמי נעלם, מוכרחה למלא את מקומו כפייה חיצונית. התוצאה היא שנעשינו לחברה המפוקחת והחודרנית ביותר שהייתה אי פעם. ועדיין היא כושלת, ותמשיך להיכשל, מפני שבלי הפנמתה של תחושת האחריות כלפי הזולת, אנשים ימצאו תמיד דרכים להערים על המערכות המתוחכמות ביותר. זה הופך למשחק: מי מצליח לעקוץ את השיטה, באיזו עוצמה ובאיזו תדירות.

לכך התכוון וולטיר בדבריו שציטטנו, גם אם הלבישם במעטה דוקרני. להאמין באלוהים פירושו להאמין שיודעים עלינו. אלוהים צופה. מכאן שאנחנו נצפים. אנחנו יכולים לרמות אנשים אחרים, ולפעמים אפילו את עצמנו, אבל אף פעם איננו יכולים לרמות את אלוהים. הדבר כופה עלינו מידה רבה של יושר, שהוא מרכיב הכרחי בשלמותנו המוסרית.

בהמדינה של אפלטון מבקש מאתנו גלאוקון, אחד המשתתפים בדיון הבדיוני, להשתתף בניסוי מחשבתי. הוא מספר לנו את סיפור טבעת גיגס, שמי שעונד אותה נעשה רואה־ואינו־נראה. מה ימנע מבעליה של הטבעת לבצע כל פשע שיתחשק לו? הוא לעולם לא יילכד. כלום לא היינו כולנו מתפתים, אילו הייתה לנו טבעת כזאת, לעשות את כל אשר יעלה על לבנו, בידענו שלעולם לא נתגלה?¹⁸

footnotes: ¹⁸ אפלטון, המדינה, ספר שני, ב, 360d–359a.

התשובה הדתית היא שאם אלוהים קיים, הרע שאנחנו עושים, הגם שבסודיות גמורה, הוא בכל זאת רע, והוא גם ידוע. פירוש הדבר איננו שאלוהים הוא שוטר קוסמי המסייר במסדרונות הנסתרים של תודעתנו, כפי שיש השׂשׂים להגחיך זאת — אלא שיש לנו הנעה פנימית לבחור בטוב גם אם אלה שסביבנו אינם עושים זאת. לכך התכוון ריזמן כשדיבר על אנשים מוכווני־פְּנים, אנשים שאינם נסחפים עם הזרם אלא יש להם האומץ המוסרי להתייצב נגדו.

אדמונד בֶּרק כתב פעם, ״התאמתו של אדם לחירות אזרחית עומדת ביחס ישר לנטייתו לשים כבלים מוסריים על חשקיו שלו. חברה אינה יכולה להתקיים בלי כוח המרַסן את התאוות והרצונות; וככל שכוח זה קטן בפנים, כך הוא גדול בחוץ״.¹⁹, London, F. & J. Rivington, 1852, vol. 4, p. 319. רוצה לומר, ככל שיהיה לנו פחות ריסון עצמי, כך ניאלץ להגדיל את תלותנו במשטרה, בפיקוח ובכל יתר צורות הפלישה לפרטיות שהתוודענו אליהן לאורך מחצית המאה האחרונה. וכך אכן קרה. בשעה שהשתכנענו שלכל אדם זכות לעשות ככל אשר יעלה על לבו, איבדנו את הרעיון של קוד מוסרי משותף הנאכף מרצון, והתחלנו להישען על רשויות אכיפת החוק. החברה נעשתה בוטחת פחות ופתוחה פחות מכפי שהייתה כשאפשר היה להשאיר דלתות לא נעולות וכשאנשים יכלו ללכת ברחוב בלילה בלי פחד.

footnotes: ¹⁹ Edmund Burke, “Letter to a Member of the French Assembly”, in The Works and Correspondence of Edmund Burke

הצרה עם בני־דורנו, העיר ההוגה ריצ׳רד ויבֶר, היא שהם שוכחים לקרוא את סיכום הישיבה הקודמת.²⁰, Chicago, University of Chicago Press, 1948, p. 176. קל לנו להתמכר לאשליה שמאחר שמבחינה מדעית וטכנולוגית אנחנו מתקדמים הרבה יותר מחברות העבר, אנחנו מתקדמים יותר גם מבחינה מוסרית. השארנו מאחורי גבנו את האמונות התפלות והעכבות מן העבר, ואנחנו מוכנים לקדם פני עולם חדש ואמיץ.

footnotes: ²⁰ Richard M. Weaver, Ideas Have Consequences

אין זה כך. יש אפילו מקום לומר שלא קדימה צעדנו, אלא לאחור. שני הוגים קדמונים אחזו בהשקפות קרובות מאוד לאלו של המטריאליסטים החילונים בני־זמננו: היווני אפיקורוס (341–270 לפנה״ס), ותלמידו הרומי שחי שתי מאות ומחצה אחריו, לוקרטיוס (95–52 לפנה״ס).²¹ הם האמינו שהעולם החומרי הוא כל מה שישנו; שאנחנו מבנים ארעיים של אטומים שיתפרקו כשנמות. אין לנו נשמות. אין חיים אחר המוות. האלים אדישים לענייניהם של בני־האדם. אנחנו כאן, אנחנו חיים, אנחנו נמות ונחדל מהיות. אין סיבה לפחד מהמוות, מפני שכל עוד אנו קיימים המוות איננו, ואילו כשהמוות ישנו אנחנו איננו קיימים. אפיקורוס ולוקרטיוס יכלו לכתוב את דבריהם גם כיום. ספריהם היו נעשים רבי־מכר.

footnotes: ²¹ אפיקורוס, אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמתיות, מיוונית: יוסף צ׳ ליברזון, בנימינה: נהר, 2011; טיטוס לוקרטיוס קרוס, על טבע הדברים, מרומית: שלמה דיקמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ״ב.

מהם, לדעת השניים הללו, החיים הראויים? כצפוי, הם לא התעניינו במושגי הטוב והרע. לדידם יש רק שני שיקולים חשובים בחיים, בקשת העונג ומניעת הכאב. אוכל טוב וחברים טובים הם מתכון יעיל לעונג. ואילו כדי לברוח מהכאב מומלץ להתרחק מהחיים הציבוריים, שרק גורמים לאחרים לקנא בנו. אַל תִתחתנו ואַל תולידו ילדים: הסיכון להסתבכות רגשית רב מדי. מין הוא דבר נחמד, אבל מוטב להימנע מאהבה. הקפידו שמשאלותיכם תהיינה פשוטות: כך לא תצטערו על דברים שידכם אינה משגת. התוצאה הסופית תהיה אָטָרַקְסְיָה, שלוות הנפש, אותו העדר רצונות שהיוונים — לא רק האפיקוראים, אלא גם הסטואיקנים, הציניקנים והספקנים — ראו כמדומה כסימן לחיים פילוסופיים. במילה אחת: הירגעו!

האפיקוראיות היא דרך מצוינת לחסוך מעצמנו את כאבי הלב של העולם. אבל כמה דַלת השראה היא הדרך מפחיתת־הסיכונים הזאת, כמה עלוב הוא מדריך יווני זה לעזרה עצמית, בהשוואה לחזון האמת, הטוב והיופי! בספרו צֶלם האדם²², New York, Harper & Row, 1961, pp. 84–88. אומר הרשל בייקר שהפילוסופיה האפיקוראית היא ״מתסמיני שקיעתה של המחשבה היוונית״ ושהיא שייכת ל״חברה מתפוררת״. ב״פתלתלותה ורדידותה״, הוא מוסיף, היא מייצגת ״מאמץ אחרון, תשוש, של העולם הפגאני״. אפילו ברטרנד ראסל אמר כי ״עידן אפיקורוס היה עידן נלאה, והכחדה עשויה הייתה להיתפס כמרגוע מבורך מעמל הרוח״.²³, New York, Simon & Schuster, 1972, p. 258.

footnotes: ²² Herschel Baker, The Image of Man: A Study of the Idea of Human Dignity in Classical Antiquity, the Middle Ages, and the Renaissance ²³ Bertrand Russell, A History of Western Philosophy

כשהאנושות מאבדת את אמונתה בָּאמונה — כפי שעשתה בחלקה בימים ההם, ימי אפיקורוס ולוקרטיוס, ובזמן הזה, זמנם של המטריאליסטים המדעיים — התקרה האנושית נראית פתאום נמוכה יותר, ואופקי האפשרות צרים.

עוד משהו קושר את היוונים בני המאה השלישית לפנה״ס עם ההשקפות המוסריות בנות־זמננו. היוונים לא האמינו בקדושת החיים. הם ביצעו הפלות בהיקף נרחב. הם גם הנהיגו רצח יילוֹדים.²⁴, Oxford, Clarendon, 1983. תינוקות עם פגמים מולדים הופקרו תכופות למותם. כך מתחיל סיפור אדיפוס — כשאביו לאיוס עקד את קרסוליו ומסר אותו למשרתו, שינטוש אותו על הר סמוך. גם אותנזיה, ״המתת חסד״, לא הסבה להם ייסורי מצפון. המילה עצמה היא יוונית, ופירושה המילולי ״מיתה יפה״.

footnotes: ²⁴ Michael Tooley, Abortion and Infanticide

יחסם להתאבדויות היה קליל להדהים. בעיני הסטואיקנים, הציניקנים, הספקנים והאפיקוראים, ההתאבדות הייתה ביטוי לגיטימי לחלוטין של חירות האדם. אם החיים קשים, שימו להם קץ. אם החיים דורשים מכם להתפשר על דרישותיכם, בחרו במוות. לאפיקטטוס, עבד לשעבר שנעשה פילוסוף סטואי, יצאו מוניטין על אמירתו שעזיבת החיים אינה הרת גורל יותר מעזיבת חדר אפוף עשן. מסופר אפילו שזנון, הסטואיקן הראשון, מעד, שבר בוהן, ומיד התאבד.²⁵, Lanham, Rowman & Littlefield, 2005; אנתוני גוטליב, חלום התבונה: סיפורה של הפילוסופיה מראשיתה עד הולדת המדע המודרני, מאנגלית: אסף שור, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2009.

footnotes: ²⁵ Ian Dowbiggin, A Concise History of Euthanasia: Life, Death, God, and Medicine

המערב של זמננו צועד בכיוון הזה. ההפלות חוקיות, יש תמיכה ציבורית נרחבת בהמתת חסד מרצון ובסיוע להתאבדויות, וכמה אתיקנים, ביניהם פיטר סינגר מהרווארד, טוענים בזכות התרתה של המתת תינוקות.²⁶, New York, St Martin’s Griffin, 1996.

footnotes: ²⁶ Peter Singer, Rethinking Life and Death: the Collapse of Our Traditional Ethics

מה נאמר להגנתה של השקפה זו? לפנינו שתי פילוסופיות חיים שאינן מתיישבות. על פי האחת, באנושיות אין שום דבר מיוחד, שום דבר היוצר הבחנה מהותית בינינו לבין צורות חיים אחרות. אנחנו גופים ולא נשמות, חומר ולא רוח. דבר אינו נשאר מאתנו אחרי מותנו. מעפר אנחנו ואל עפר נשוב. איזו הצדקה מתקבלת על הדעת יש לנטילת חופש הבחירה מאנשים שבגלל כאב בלתי־נסבל או מחלה חשוכת מרפא מרגישים שאין להם סיבה לחיות?

הפילוסופיה השנייה גורסת שאכן אנחנו עפר הארץ, אבל בתוכנו מנשבת רוח אלוהים. להיות מוסרי פירושו להכיר בכך שלא אנחנו בוחרים מהו טוב ומהו רע. אנחנו אחראים בפני אלוהים, בפני העולם, בפני החיים עצמם. להיות בָּשֵׁל מבחינה מוסרית פירושו להכיר בכך שיש גבולות למה שמותר לנו לעשות. לא תמיד המציאות מתרצה לרצוננו. לעתים צריך רצוננו להתרצות למציאות. ישנם דברים מסוימים שהם קדושים ובלתי נתונים למשא ומתן. יש קווים אדומים. למסורת היודיאו־נוצרית הדבר החשוב ביותר הוא החיים עצמם, השייכים לאלוהים, לא לנו.

מחלוקת נקודתית זו מעניינת גם מפני שהיא מַנהירה סוגיה רחבה יותר הנתונה על כפות המאזניים. לדידם של היוונים בני המאה השלישית לפנה״ס וההוגים החילונים של זמננו, הערך הבסיסי הוא ההעדפה האישית, האוטונומיה, האני הבוחר. ואילו בעיני המסורת היודיאו־נוצרית, הערך הבסיסי הוא דבר גדול לאין שיעור מה״אני״: זהו קולו של אלוהים, הקול שֶׁמִתּוֹךְ ושמעֵבר. מעניין להיווכח כי חיבור זה שבין העצמי ובין העולם שמעבר לו הוא הנותן את התשובה לשאלה מסוימת שאתיאיסטים נוטים שלא לשאול: בהנחה שדרווין צדק, והישרדות לאורך זמן היא המדד הטוב ביותר להתאמה או להצלחה — מדוע הדת מפגינה ביצועי הישרדות טובים כל כך, יותר מאלו שמפגין האתיאיזם?

אחד הטיעונים המרכזיים בזכות הדת הוענק לנו בידי צ׳רלס דרווין עצמו ולא אחר. הוא מספר את הסיפור בספרו מוצא האדם.

זה התחיל בפרדוקס שדרווין מצא בלבה של שיטתו שלו. אם האבולוציה היא מלחמת ההישרדות, אם החיים הם תחרות על משאבים מצומצמים, אם החזק מנצח והחלש מת — כי אז האכזריות אמורה לשרור בכול. אלא שאין זה כך. כל החברות האנושיות מוקירות את האלטרואיזם. אנשים מעריכים את אלה המקריבים למען זולתם. הדבר נראה כסותר לחלוטין את תורתו של דרווין, והוא היה ישר דיו להודות בכך.

״האנשים האמיצים ביותר, הנכונים למסור את נפשם״, כתב, ״אמורים, בממוצע, למות במספרים גדולים יותר מאנשים אחרים״. אדם אציל נפש ״לעתים קרובות לא ישאיר אחריו צאצאים שיירשו את אופיו האצילי״. קשה להניח אפוא שהמידות הטובות ״עשויות להתפשט באמצעות ברירה טבעית, קרי באמצעות הישרדות המתאימים ביותר״.²⁷, Princeton, Princeton University Press, 1981, pp. 158–184.

footnotes: ²⁷ Charles Darwin, The Descent of Man

תשובתו של דרווין היא אות לגדולתו, שכן הוא הודה בה שהתזה שלו אינה מושלמת. הברירה הטבעית, הסביר, פועלת ברמת הפרט. הפרטים, גברים ונשים, הם שמורישים את הגנים מדור לדור. הציביליזציה, לעומת זאת, פועלת ברמת הקבוצה. במילותיו של דרווין:

שבט שכָּלל חברים רבים המצטיינים ברוח פטריוטית, נאמנות, צייתנות, אומץ וסימפתיה, שמתוך כך היו מוכנים תמיד לעזור איש לרעהו ולהקריב את עצמם למען הטוב המשותף, ניצח בדרך כלל את השבטים האחרים; וגם לזאת ייקרא ברירה טבעית.²⁸

footnotes: ²⁸ שם, עמ׳ 166.

אולם חידת היחס שבין היחיד לקבוצה, כתב דרווין, ״קשה מדי לפתרון בשלב זה״.

במישור הטכני, הבעיה מוכרת כ״בעיית הטרמפיסט״. האינטרס שלי הוא תמיד לשלם פחות מחלקי היחסי בהנאה ממשאב ציבורי מסוים, ולקבל יותר. למשל, לנסוע באוטובוס בלי לקנות כרטיס ובלי להיתפס. קיומם של טובין ציבוריים — לא רק ממשיים, כגון כבישים ומערכות תחבורה, אלא גם ערטילאיים, כגון ביטחון ואמון — תלוי בכך שכל הציבור יישא בנטל. אם אני יכול להתחמק מתשלום, אפיק מכך רווח; אבל אם כולם יעשו כמוני, המערכת תתמוטט. לכן צריכה כל קבוצה חפצת חיים למצוא דרכים לחשוף טרמפיסטים המנצלים את המערכת ולהרתיעם.

אחת הדרכים הללו, כפי שכבר ראינו, היא להעמיד מערכות מורכבות של חקיקה, רגולציה, פיקוח, בילוש, גילוי ואכיפה. אך הדבר יקר, מסורבל ולא תמיד עובד. החלופה לכך היא ליצור, בתוך תודעתם של היחידים המרכיבים את הקבוצה, הזדהות עם טובתה של הקבוצה בשלמותה, הזדהות שתהיה חזקה דייה להכניע את הפיתוי המתמיד להיות טרמפיסט. קבוצות שהצליחו לעשות זאת הן קבוצות של ״אמון גבוה״. קבוצה שכל חבריה יכולים לבטוח זה בזה נהנית מיתרון עצום על פני האחרות.

ואת הדבר הזה, טוען הביולוג האבולוציוני דייוויד סלואן וילסון, מצליחה הדת לעשות טוב יותר מכל מערכת אחרת.²⁹, Chicago, University of Chicago Press, 2002. אלוהים הוא קולו של הזולת שבתוך העצמי. אלוהים הוא שמלמד אותנו לאהוב לרעֵנו כמונו, לאהוב את הגר, לדאוג לעני, לאלמנה וליתום, להקשיב למי שקולו אינו נשמע, להאכיל את הרעב, לתת קורת גג לחסר הבית ולרכך את מידת הדין במידה מספקת של רחמים. ניטשה, בן־זמנו הצעיר של דרווין, היטיב להבחין בחוסר הטבעיות של כל אלה. הטבע הוא הרצון לעוצמה. ואילו האמונה, במסורת היודיאו־נוצרית, היא הדאגה לחסרי העוצמה. הדת היא הדוגמה הראשונה במעלה לכך שאצל ההומו ספיינס התרבות גוברת על הטבע.

footnotes: ²⁹ David Sloan Wilson, Darwin’s Cathedral: Evolution, Religion, and the Nature of Society

דרווין, אולי בלי שהבין את מלוא משמעות מעשהו, הפנה את מבטנו לדרמה המרכזית של הציביליזציה. האבולוציה הביולוגית מעדיפה את היחידים, אבל האבולוציה התרבותית מבכרת את הקבוצות. משום כך — וכפי שהיהדות והנצרות יודעות זה מכבר — בתוך כל אחד מאתנו יש מאבק שליטה בין הדאגה לעצמנו ובין הדאגה לאחרים; בין אגואיזם לאלטרואיזם. האגואיזם מועיל ליחיד, אך הוא הרסני לקבוצה; ובלי קבוצה אין היחיד יכול לשרוד. כדברי דרווין עצמו, ״אנשים אנוכיים ואנשי מדנים אינם מתלכדים, ובלי ליכוד שום דבר אינו יכול לצאת לפועל״.³⁰, p. 162.

footnotes: ³⁰ Darwin, The Descent of Man

יש שלוש דרכים לגרום ליחידים לפעול באופן שיועיל לקבוצה. הראשונה היא דרך הכוח: להכריח אותם לעשות זאת. השנייה היא דרך הכסף: לשלם להם על כך. חסרונן של השתיים הוא שהן מותירות את האנוכיות על כנה. הן משתמשות בתמריצים חיצוניים. יש סכנה שיחידים חזקים יערימו על השיטה. הם ישתמשו בכוח או בכסף לטובתם הפרטית.

החלופה השלישית היא לחנך את היחידים להבין שרווחתם של אחרים חשובה ממש כמו רווחתם שלהם. שום מערכת לא עשתה זאת ביעילות רבה יותר מהדת, והסיבה לכך ברורה. הדת מלמדת אותנו שאנחנו חלק משלם, חוט אחד באריג הבריאה האלוהית, תו אחד בסימפוניית החיים. האמונה היא היכולת לראות את עצמנו מחוברים יחדיו עם זולתנו באהבתו של האל.

האמונה לא רק מלמדת אותנו את הדברים האלה. בעזרת הסיפור והטקס, החג והתפילה, היא גם חוקקת אותם על לוח האישיות שלנו, תוך שהיא נוגעת בכל חלקיו של המוח האנושי, אותו מבוך נפתל שמידת מורכבותו משיקה אל האינסוף. אין פלא שהדת שרדה, ושאנו זקוקים לה כדי לשרוד בעצמנו. וצ׳רלס דרווין הוא שהראה מדוע.

הדת מאגדת אנשים בקבוצות. היא יוצרת אלטרואיזם, הכוח היחיד החזק דיו להביס את האגואיזם. האנוכיות טובה לי ולגֶנים שלי, אבל רעה לנו — ולכן, בטווח הארוך, רעה גם לצאצאיי שלי. אצל ההומו ספיינס, פלא טבע פוגש בפלא התרבות: הדת, ההופכת גנים אנוכיים לבני־אדם מתחשבים.

היא עושה זאת מפני שכְּתביה הגדולים מסוגלים להפעיל את דמיוננו המוסרי. בקראנו את התנ״ך אנחנו פוגשים את אלוהים המאזין לתפילתה של אישה עקרה ונותן לה ילד; את משה, המעז לעמוד מול פרעה ולדרוש ממנו לשלח את עמו; ואת הנביאים, שבלא מורא מוכיחים מלכים וכוהנים אדירי שררה על שחיתותם. זהו המוסר במופעו הדרמטי ביותר, מופעו מתקן העולם.

מייקל וולצר טוען שמוסר דתי נוטה להיות מעניין יותר ממקביליו החילוניים. הסיבה לכך היא מקורו הנבואי, ההתגלותי. לפעמים המוסר הדתי מטלטל אמונות מושרשות ואיתנות. בשירת ההודיה של חנה על הולדת בנה היא אומרת:

מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן; לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. (שמואל א׳ ב, ח)

כוחה של התקווה מצלצל מהמילים הללו. אולי המבנה החברתי הקיים אינו נצחי. אולי יש צדק, ככלות הכול. מוסר חילוני, אומר וולצר, ״מתקשה בדרך כלל להתקרב אל מידת החדשנות הרדיקלית והממשיות החריפה של ההתגלות האלוהית״. הוא מציע לבחון, כדוגמה, את ״העיקרון המוסרי האובייקטיבי״ של תומס נייגל, הקובע כי אַל לנו להיות אדישים לסבלם של אנשים אחרים. מעיר וולצר: ״אני מסכים עם העיקרון, אבל חסרה לי ההתרגשות ההתגלותית: ידעתי את זה כבר קודם״.³¹, Cambridge, Harvard University Press, 1987, p. 6.

footnotes: ³¹ Michael Walzer, Interpretation and Social Criticism

לשיממון, לשטחיות ולהיצמדות לציפיות המוקדמות, המאפיינים לעתים תכופות את פילוסופיית המוסר החילונית, נוסף מאפיין לא־אהוב, שהזכרנו בפרק ו: ״הרמנויטיקת החשד״ שגילמו כמה מגדולי הוגיה של פילוסופיה זו. הם פירשו את ההתנהגות האנושית בעזרת מבנים חדשים, השליליים ביותר שבאפשר.

כך, בעיני מרקס תנחומותיה של הדת אינן אלא דרכם של העשירים והחזקים להשאיר את העניים והחלשים במקומם הישן. לדידו של פרויד, קול המצפון הוא רק קולו השׁב־מן־ההדחקה של האב שרצינו להרוג ושעתה מייסר אותנו ברגשי אשמה. לדידם של הניאו־דרוויניסטים, המעשים הנראים לנו אלטרואיסטיים הם רק פרי מעלליהם של גנים אנוכיים עיוורים המנסים להשתכפל. ״גרֵד אלטרואיסט ותקבל צבוּע מדמם״.

אין תמה שככל שאנו מאמינים יותר בסיפורים הללו, כך אנו קרובים יותר לחשוב שהמוסר נועד לנמושות, ושיש לפחות שמץ של אמת בהערתו המפורסמת של מייקל דאגלס בגלמו את גורדון גקו בסרט וול סטריט: ״תאוות בצע, אם אין לנו מילה מוצלחת יותר, זה טוב. תאוות בצע זה נכון. תאוות בצע פועלת. תאוות בצע היא תמצית הרוח האבולוציונית״. כמובן, היא איננה כזאת, אפילו לא בעיני אבולוציוניסטים. אבל ההשפעה המצטברת של 150 שנות ציניות המדברת גבוהה־גבוהה היא שחיקת האנרגיות המוסריות שלנו ובלבול חושינו המוסריים.

בסופו של דבר, יש הבדל בין גילוי של מוסריות ובין המצאתה. אנו מגלים אותה, ולא ממציאים אותה, משמע שהיא קיימת באופן שאינו תלוי ברצונותינו. היא באה אלינו כקריאה מלב ההוויה. אהוב את רעך. אהוב את הגר. האכל את הרעב. רפא את החולה. הושט ידך לעני. אל תשנא. אל תיתן מחסה לשנאה. לא תיקוֹם. אל תחבוק ידיים לנוכח עוול. סלח ומחל. אני, ה׳, עושה את הדברים האלה. עשה גם אתה כמוני. יש באמירות הללו כוח המרומם את רוח האדם ומניֵד אנרגיות מוסריות.

לשום תחליף מעשה ידי אדם לא היה כוח שמתקרב לזה. כן, ראוי שנגרום את מרב האושר למרב האנשים, כצו האתיקנים התועלתנים — אבל מה אם מרב האנשים מוצאים את מרב האושר בדברים שהם רעים בבירור, כגון דעות קדומות בחברה גזענית, או אלימות בהמון פורעי לינץ׳? התועלתיות עלולה להתנגש בַּהגינות, ולפעמים אנחנו צריכים לעשות את הדבר הנכון והטוב גם אם הוא מעציב אנשים.

כן, ראוי שנעשה את חובתנו המוסרית, כדרישת האתיקנים מהאסכולה הדאונטולוגית. אבל חובתנו כלפי מי? כלפי משפחתנו? חברינו? שכנינו? תושבי ארצנו? האנושות כולה? מה נעשה אם חובתנו כלפי מעגל אחד סותרת את חובתנו למעגל אחר? והאם רעיון החובה ממצה את חיינו המוסריים? כמו שברנרד ויליאמס אהב לציין, לפעמים מי שנחמד לבריות מפני שהוא מרגיש שזו חובתו נחמד פחות ממי שהנחמדות טבעית לו.

במֵעֵבֶר למידה הטובהשלו מבקש אלסדייר מקינטאייר להראות שפרויקט הנאורות — בניית מערכת מוסר על בסיס רציונלי, בלי קשר לדת או למסורת — פשוט כָּשל, ולא מפני שהוא לא הציע תשובות, אלא מפני שהוא הציע תשובות רבות מדי. האתיקה של קאנט אינה תואמת לזו של יוּם, והאתיקה של יוּם אינה מסתדרת עם זו של בנתאם, שהיא, מצדה, ניגודה של האתיקה של שופנהאואר. מרוב עצי־דעת לא רואים את הפרדס, ואנו נותרים נבוכים ומבולבלים.

לא טענתי בפרק הזה שצריך להיות דתי כדי להיות מוסרי, או שרק המאמין אמין. כל מי שעיניו בראשו נוכח שאין אלה פני הדברים. הטוּב חולק בין בני־האדם ביד רחבה. בין שאלה ביל גייטס וּווֹרן באפט המעבירים מיליארדי דולרים לצדקה ובין שזו האחות שהשגחתה העדינה וחיוכה השקט משככים את פחדיו של חולה ערירי; בין אם זו יכולתו של נלסון מנדלה לסלוח לאלה שכלאו אותו ושִעבּדו את עמו ובין אם זו המורה שאמונתה בתלמידיה מוציאה מהם את המיטב שבהם — העולם מלא בטוב, גם אם נכנהו חסד אלוהי וגם אם לא.

חשוב שהמאמינים יודו בכך. יש מידה רבה של חנופה עצמית ושל הונאה עצמית במחשבה ש״אנחנו״, אנו עצמנו וכל השותפים לאמונתנו, מחזיקים במונופול על המידות הטובות, שאנו לבדנו מוצאים חן בעיני אלוהים. אין זה כך, והאמונה אמורה לנסוך בנו את הענווה המאפשרת לנו לראות זאת. מורי הדת הגדולים ידעו תמיד להראות לנו שמידות טובות ואומץ מוסרי מתקיימים במקומות שאיננו מעלים על דעתנו לחפשם שם, בקרב אנשים שהעולם מתעלם מהם או רואה בהם מובנים מאליהם; ללמד אותנו שהזר עשוי להיות מלאך, ושאם יש לנו עיניים לראות ולב להקשיב לא נתקשה למצוא יופי מוסרי במשכנות עוני ובערי פחונים.

ואף על פי כן, יש קשר בין דת למוסר. הדתות הגדולות הן המאמנות המוסריות היעילות ביותר שהעולם ידע אי פעם. הן מתחילות בהסבת מבטנו החוצה, אל האחר האנושי שהוא השתקפות של האחר האלוהי. הן מלמדות אותנו הרגלים של מידות טובות בהציבן בפנינו תביעות מוסריות מעשיות — לבקר חולים, לנחם אבלים, לעזור לנזקקים, לתת מזמננו ומכספנו לצורכי צדקה וחסד. כמעט שאין דת שאיננה מעודדת את מאמיניה לעשות מעשים כאלה. והמעשים האלה נעשים בתוך הקשר קהילתי. הקהילה היא המקום שאנו לומדים בו את הרגלי שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית העושים אותנו ל״חיות מוסריות״. כפי שהראה לנו דרווין, בלי אלטרואיזם לא היו קהילות, ובלי קהילות לא היינו שורדים.

היהדות והנצרות רגילות להיות כוחות של תרבות נגד. הנצרות החלה כמיעוט קטן ונרדף. היהדות בילתה שיעור ניכר מארבעת אלפי שנותיה במצב זה. שתיהן יודעות אפוא לקיים זהות ולשמר עקרונות גם כשהדבר כרוך בהליכה נגד הזרם. משום כך הן מצליחות להעמיד ערכים ומוסדות הנחוצים להישרדותנו, ואשר נעלמים והולכים בעולם הרחב שמחוץ להן. נוצרים רבים נאבקו בעבדות.³², Boston, Houghton Mifflin Harcourt, 2009. יהודים רבים נאבקו באפרטהייד בדרום אפריקה. אנשים מוכווני־אחר נסחפים אחר ההמון, ואילו אנשים מוכווני־פְּנים מקשיבים לקולו הקט של המצפון שהופנם בתוכם. אנחנו זקוקים לדת כדי שתזכיר לנו את חשיבותם של הנישואים, של האמונים ושל הנאמנות; כדי שתזכיר לנו שהצלחה, תהילה, עושר, שפע, כל שירוֹת הסירנה המפתות של התרבות העכשווית, הם זוטות בהשוואה ליושר ולהגינות ולאופי הטוב. אנחנו זקוקים גם לקהילות, שהן מרחב המחיה, התרגול וההוקרה של המידות הטובות. כדי לגדל ילד, אומרת המימרה האפריקנית, נדרש כפר; ובאותו אופן, כדי לקיים חיים מוסריים נדרשת קהילה.

footnotes: ³² ביניהם, חשוב לציין, גם דרווין. ראה Adrian J. Desmond and James R. Moore, Darwin’s Sacred Cause: How a Hatred of Slavery Shaped Darwin’s Views on Human Evolution

אתיאיסטים דוגמת ג׳ון סטיוארט מיל וברטרנד ראסל הבינו זאת היטב. מיל כתב על חברות באופן כללי:

בכל פעם שהתרופפו הכבלים המרסנים, ובמידה התואמת את מידת ההתרופפות, חזרה ונתגלתה נטייתו הטבעית של האדם לאנרכיה. המדינה נעשתה חסרת ארגון פנימי; סכסוכים למען מטרות אנוכיות גזלו את האנרגיות שנדרשו למאבק בגורמי הרוע הטבעיים; והאומה, בתום תהליך שקיעה ממושך או קצר, הייתה לאחת מהשתיים: שִפחה לעריצוּת או טרף לפולש זר.³³, Indianapolis, Bobbs-Merrill, 1965, p. 111.

footnotes: ³³ John Stuart Mill, On the Logic of the Moral Sciences

ראסל כתב שאפילו התרבויות המפותחות ביותר, כגון יוון העתיקה ואיטליה של הרנסנס, איבדו לבסוף את ״מגבלות המוסר המסורתיות״ שלהן, מפני שאבדה אמונתם של בניהן ביסודות הרעיוניים שהעמידו את המגבלות הללו:

השחרור מהאזיקים יצר יחידים נמרצים ויצירתיים, שהפיקו זוהר נדיר של גאונות; אבל האנרכיה והבוגדנות שהתפתחו משקיעת כללי המוסר הפכו את האיטלקים, כקבוצה, לחסרי אונים, וכמו היוונים לפניהם הם נפלו לידיהן של אומות מתורבתות פחות מהם אך לא נטולות לכידות חברתית כמותם.³⁴, p. 19.

footnotes: ³⁴ Russell, A History of Western Philosophy

את הלכידות החברתית הזאת הדת מטפחת, וגורמים רבים אחרים מערערים. כשחברות נעשות לחברות שפע; כשנטל שמירת החוק נופל על המדינה ועל מוסדותיה; כשאנשים מגדירים טוב ורע במונחים חיצוניים של עונש ותגמול, או על פי מה שהם רואים שאנשים אחרים עושים ואינם נותנים על כך את הדין; כשאנשים מתמקדים, כטבעם של בני־אדם, ברווח המיידי ולא בקיימוּת ארוכת הטווח — החברה מתחילה להתכרסם מבפנים, ואין בידי איש לעצור זאת.

אי־אפשר לטעות בסימנים:

לפריצות יקראו דרך ארץ, לפריקת עול — חירות, להוללות — נדיבות רוח, ולחוצפה — אומץ לב… שמא אין זה מן ההכרח שבמדינה כזאת תתפשט החירות על כל דבר ודבר?… ואף יתגנב, חברי ויקירי, לתוך בתיהם של הפרטים… האב ירגיל את עצמו להיות דומה כילד ולפחד מפני בניו, והבן — להיות דומה כאב, ולעקור מלבו כל בושה וכל יראה מפני הוריו, למען יזכה לאותה חירות… מפחֵד גם המורה מפני תלמידיו ומחניף להם, והתלמידים מזלזלים במוריהם, וכן בפדגוגיהם. ובכלל מידמים הצעירים לקשישים ומתחרים בהם בדיבור ובמעשה, והזקנים מתרועעים עם הצעירים ומחקים את בדיחות דעתם ועליצותם של הללו, לבל ירננו אחריהם שקפדנים הם… וכמעט שכחנו להזכיר את השוויון והחירות הרווחים בין נשים לגברים, וגברים לנשים… כל הדברים האלה, כשנחברם יחדיו: הרואה אתה שבְּעֶטְיָם תהא נשמת האזרחים ענוגה, עד שתתרעם על כל שמץ של שיעבוד שיוטל עליה, ולא תעמוד בו? הרי ידעת שבסופו של הדבר הם מתעלמים אף מהחוקים, הכתובים ושאינם כתובים, לבל יהא עליהם רב, משום בחינה שבעולם.³⁵

footnotes: ³⁵ אפלטון, פוליטיאה (המדינה) ח (560–564), עמ׳ 487–492.

מטיף אוונגליסט המקונן על החברה החילונית בימינו? לא: אפלטון מדבר על הדמוקרטיה באתונה.

חוק האנתרופיה מושל בחברות האנושיות. הן צוברות עוצמה והון, אך מתחילות לשקוע כשהאינדיבידואליזם חותר תחת הרוח הקולקטיבית שהביאה את החברה לגדולתה מלכתחילה. וכשזה קורה, רק כוח של תרבות נגד יכול להחיות את הרוח הרופסת, לחדש את המוסדות, להכניע את הציניות, לבנות את האמון ולשקם את האלטרואיזם. הדתות המונותיאיסטיות האברהמיות הן כוחות תרבות הנגד החזקים ביותר שידע העולם, מפני שהן פונות אל גרעין המצוי בלב הרוח האנושית: אל תפיסת האנושיות שבנו כצלם אלוהים.

דוסטויבסקי טעה אפוא וטולסטוי צדק. המוסר איננו קורס ברגע שאנשים מפסיקים להאמין. אנשים אינם אומרים לעצמם ״אין אלוהים, משמע הכול מותר״. אבל לאורך זמן, כמו בתזמורת שאין לה מנצח, הם מאבדים את ההרגלים המאמנים את המידות הטובות, אותן מידות היוצרות את האמון הבין־אישי שבזכותו מתקיימים המוסדות המעצבים והמנהיגים את הסדר המוסרי. בשלב הזה נראים סימניה הראשונים של האי־נחת מן החילון. אנשים, גם כאלה שאינם דתיים כלל, מתחילים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר דתיים. ילדים, אם גם מעטים, מתחילים להיעשות דתיים יותר מהוריהם. קולות דתיים מתחילים למצוא אוזניים קשובות ומכבדות, ולו רק מפני שקולות אחרים, קולות רבים מדי, נשמעים ציניים או אובדי דרך. החוש המוסרי איננו אש אוכלת אלא שלהבת רוטטת, ונראה שמאז ומתמיד נפל בחלקה של האמונה לשמור עליה לבל תכבה גם בנשוב סופות האינדיבידואליזם.

ככלות הכול, יש קשר בין אלוהים לטוב ובין מסורת למוסר.