לתאר את העולם כבריאה, אין פירושו להוקיע את תורת האבולוציה ולהציג את המדע ככלי ריק. להפך: פירושו לצרף ברית ומדע יחדיו, מתוך הכרה בשלמותה של הבריאה… לראות את העולם כבריאה פירושו לאשרר את מחויבותנו לטיפוחו, לא על תקן היצורים החזקים והמסתגלים ביותר על פני פלנטת החיים, אלא משום שאנחנו מין שיש לו אחריות ייחודית לשגשוגה של הבריאה. (ויליאם פ׳ בראון¹, New York, Oxford University Press, 2010, p. 240.)

footnotes: ¹ William P. Brown, The Seven Pillars of Creation: The Bible, Science, and the Ecology of Wonder

אנחנו ישויות תבוניות. ישויות תבוניות אינן יכולות להיווצר בידי ישות אדישה, עיוורת וגסה… לפיכך, תבונתו של ניוטון מגיעה מתבונה אחרת. (וולטיר², selected and trans. H. I. Woolf, Knopf, 1924.)

footnotes: ² Voltaire, The Philosophical Dictionary

ככל שאנו יודעים, אותם מקטעים זעירים של היקום המגולמים באדם הם המרכזים היחידים של מחשבה ושל אחריות בכל העולם הנראה לעין. אם כך הוא, הרי שהופעתה של התודעה האנושית היא לעת עתה נקודת השיא בתקומתו של העולם. (מיכאל פולני³, Chicago, Chicago University Press, 1974, p. 405.)

footnotes: ³ Michael Polanyi, Personal Knowledge

המדע אינו יכול לפענח את חידת הטבע עד תומה. וזאת מפני שבסופו של דבר, אנו עצמנו חלק מהטבע, ולפיכך חלק מהחידה שאנו מנסים לפתור. (מקס פלאנק⁴ trans. J. Murphy, London, Allen and Unwin, 1933.)

footnotes: ⁴ Max Planck, Where Is Science Going?

שלוש הן הקושיות הגדולות על הדת. הראשונה, והעמוקה ביותר, שתידון בפרק הבא, עולה מלב לבו של המונותיאיזם עצמו, והראשון שביטא אותה היה אברהם: ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ (בראשית יח, כה). איך יכול טוּבו של אלוהים להתקיים בצוותא עם נוכחותו של הרע ועם דמעות החפים מחטא? הקושיה השנייה היא בעצם בבואתה של הראשונה. היא, כביכול, אינה שאלה שלנו על אלוהים, אלא שאלה של אלוהים עלינו: איך יכולים אנשים דתיים לעשות רעה בשמו של אלוהים? זהו נושאו של פרק יג. והקושיה השלישית — אפשר לקרוא לה התנגשות הדת והמדע — משתנה מזמן לזמן, אבל יש לה בדרך כלל מתכונת אחידה, ובמקרא היא הוצגה לראשונה בסיפור מגדל בבל.

בני־אדם מגלים מדע חדש, או טכנולוגיה חדשה: במקרה של בבל, את אומנות עשיית הלבֵנים. הם פרצו את מגבלות העבר, ועתה הם מרגישים כאילו נעשו אלים, והנה הם מסעירים את השמים. כל פריצת דרך של ידע או של עוצמה משכה את בני־האדם אל מלכודת ההיבריס. ״האם לא דין הוא, כי אנו עצמנו נהיה לאלים?״ שאל ניטשה.⁵

footnotes: ⁵ פרידריך ניטשה, המדע העליז, ספר שלישי, סעיף 125, עמ׳ 275.

זיגמונד פרויד אולי צדק, אבל באופן שהוא עצמו לא כיוון אליו. הוא טען שהמיתוס של אדיפוס מסביר חלק גדול מההתנהגות האנושית, ובכלל זה הדת. אנו, ובפרט הבנים שבינינו, מתאווים לרצוח את הורינו, בפרט את אבותינו. אנו מרגישים אשמה על תשוקה זו — פרויד קרא לה ״שיבת המודחק״ — ומאשמה זו צמחה הדת: קולו התובעני של האב, קול שלא מהעולם הזה.⁶

footnotes: ⁶ זיגמונד פרויד, ״טוטם וטאבו״.

כתיאוריה של הדת, התיאוריה האדיפלית עשויה להסביר את המיתולוגיה היוונית; לא את המונותיאיזם האברהמי. במיתוס היווני, האלים היו עוינים כלפי בני־האדם. במונותיאיזם האברהמי אלוהים אוהב את בני־האדם, טובע בהם את צלמו ובורא להם מרחב שיוכלו להביא בו את החופש שלהם לידי ביטוי. בייחוד מוצלח המיתוס של סיזיפוס כהסבר לא לאמונה הדתית, אלא להיפוכה: לאתיאיזם. אנשים מרגישים בצורך לרדוף אחר הדעת בלי הפסקה ובלי הגבלה, ועלולים לחוות את הדת — את עמדת הכנסייה כלפי גליליאו בזמנו, או את עמדתה כלפי תורת האבולוציה כיום — כמגבלה הכובלת את החופש הזה. במצב זה, הם עלולים להרגיש צורך לרצוח את האמונות והמסורות של העבר, כדי לפנות מקום לעתיד הומני וחופשי יותר.⁷ זה שורש הזעם האתיאיסטי, וזה מקור תשוקתו העזה להדיח את האב־האל ממקומו. אפשר להצביע דווקא על האתיאיזם, לא על הדת, כעל אשליה מנחמת. אנחנו חופשיים מפני שאין מי שיגיד לנו מה אנחנו חייבים לעשות ומה אסור לנו לעשות.

footnotes: ⁷ לתיאוריה דומה בתחום השירה ראה הרולד בלום, חרדת ההשפעה, מאנגלית: עופר שור, תל אביב: רסלינג, 2008.

הרעיון שיש התנגשות בין הדת למדע שאוב במידה רבה מהמיתולוגיה היוונית, ובייחוד מהמיתוס של פרומתיאוס. פרומתיאוס היה אל יוצא דופן: הוא אהב את בני־האדם. משום כך גנב מזאוס את סוד האש וגילה אותו לבני־תמותה. על כך העניש אותו זאוס עונש נורא. פרומתיאוס נכבל לסלע, ובכל יום בא נֶשר וניקר את הכבד שלו. הכבד התחדש מדי לילה, כדי שיוכל להיאכל שוב.

מיתוס זה מבטא אמונה עמוקה שהעולם עוין כלפי האנושות, שהדעת ובקשת הדעת מסוכנות ואף מהוות חטא כלפי האלים, ושלפנינו משחק סכום אפס בין האלים לבני־האדם, משחק שבו צד אחד מנצח והשני מפסיד. ומכאן — או הדת או המדע, אפשר למצוא את שלוחותיו של מיתוס פרומתיאוס בקריאה הנוצרית של סיפור האכילה מעץ הדעת. על פי קריאה זו, אלוהים רוצה שלא נדע.

אלא שזו אינה הדרך היחידה להבין את הסיפור. הרמב״ם, למשל, סבר שעץ הדעת מייצג את הסוג הלא־נכון של הדעת: אסתטיקה, ולא פיזיקה או מטפיזיקה. על עץ הדעת נאמר כי ״תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם״ (בראשית ג, ו). הוא ייצג את ההופעה החיצונית, לא את המציאות.⁸ ואכן, כשאדם וחוה אכלו ממנו, הם לא הבינו לפתע מערכת של אמיתות — אלא קלטו שהם עירומים וחשו אשמה. הרגישות שלהם עברה מהאוזן אל העין. הם נעשו מוטרדים ממראם של דברים יותר מכפי שהוטרדו מקולו של אלוהים המהדהד בתודעתם, ממה שאנו קוראים לו החוש המוסרי.

footnotes: ⁸ רמב״ם, מורה נבוכים א ב.

במסורת היהודית, אלוהים רוצה שנבקש דעת. הדבר הראשון ששלמה המלך ביקש, והדבר הראשון שאנו מבקשים בתפילת העמידה שלנו שלוש פעמים ביום, הוא חכמה, בינה ודעת, ובכלל זה המדע. כפי שכבר הזכרנו, חז״ל תיקנו ברכה שיש לומר כאשר רואים אנשי מדע, בין שהם יהודים ובין שלא. חז״ל גם סיפרו סיפור השולל את מיתוס פרומתיאוס. גם סיפור זה מסביר כיצד נתגלה לבני־האדם סוד האש האלוהי.

בטקס ההבדלה שבמוצאי שבת, המבדיל בין הזמן המקודש לזמן החול, נאמרת ברכת ״בורא מאורי האש״ לאורו של נר מיוחד. מדוע? מה הקשר בין בריאת האש למוצאי שבת? חז״ל ענו שאדם וחווה נבראו, וגם חטאו, ביום שישי. הם נידונו לגירוש מגן עדן, אבל אלוהים השהה את העונש למשך יממה, כדי שהשניים יזכו לשהות יום מלא אחד, יום השבת, בגן עדן. כשיצאה השבת והלילה ירד, פחדו בני־הזוג מההליכה באפלה. לכן לימד אותם אלוהים איך להדליק אש ולהעלות אור.⁹ לזכר המאורע ההוא מברכים בהבדלה על מאורי האש. זהו היפוכו הגמור של סיפור פרומתיאוס. איננו צריכים לגנוב סודות מאלוהים. אלוהים רוצה שנדע, ושנשתמש בידע הזה באחריות.

footnotes: ⁹ תלמוד בבלי, פסחים נד ע״א; בראשית רבה יא ב.

את רגע ההתחלה של תהליך הסילוק של אלוהים בשם המדע בעת החדשה אפשר לסמן בשנת 1796, בדמות תשובתו של המדען פייר סימון לַפְּלָאס לשאלה שהציג לו נפוליאון מה מקומו של אלוהים בשיטתו המדעית. לפלאס השיב: Je n’ai pas besoin de cette hypothèse, אין לי צורך בהשערה הזאת. היקום המכניסטי אינו זקוק להתערבויות מתמשכות מצדו של אלוהים; נראה שהוא פועל כסדרו בלעדיהן. כאן מקור כוחו של הדיאיזם, הרעיון שאלוהים כביכול בנה את המכונה, הפעיל אותה, ואז פרש מהסצנה. כמו שאמרה כתובת גרפיטי שראיתי בעת לימודיי לתואר ראשון, ״אלוהים קיים, הוא פשוט לא רוצה להתערב״.

תורת דרווין, עשרות שנים לאחר מכן, נראתה מאתגרת הרבה יותר מבחינה דתית, משום שהיא הראתה שלפחות בתחום אחד של הטבע, הביולוגיה, אין צורך אפילו להניח תכנון מוקדם: החיים אינם מכניסטיים, ועל כן אינם מתוכננים. הם הופיעו כתוצאה של תהליך אקראי ועיוור. קיומם של החיים, של החושים, של המודעוּת ושל ההומו ספיינס עצמו — כולו על טהרת המקרה. ״האדם״, כתב ג׳ורג׳ גיילורד סימפסון בספרו משמעות האבולוציה, ״הוא פריו של תהליך טבעי חסר תכלית שלא התכוון ליצור אותו״.¹⁰, New Haven, Yale University Press, 1949.

footnotes: ¹⁰ George Gaylord Simpson, The Meaning of Evolution, A Study of the History of Life and of Its Significance for Man

אם הטיעון שהצגתי בפרק א נכון, ברור למה הדרוויניזם הוא האתגר הגדול ביותר לאמונה הדתית, אתגר המציק למאמינים יותר מכל אתגר יחיד אחר כגון מתקפתו של מרקס או של פרויד או האתיאיזם הפשוט. שכן טענְתי שהסוגיה היסודית של האמונה הדתית, ובפרט של המונותיאיזם האברהמי, היא השאלה אם המצב האנושי רווי משמעות או ריק ממשמעות.

הדרוויניזם, או לפחות השימוש שעשו בדרווין ממשיכיו המאוחרים, האתיאיסטים החדשים, נותן לכאורה המחשה מדעית משכנעת להעדר המשמעות של החיים. החיים נוצרו במקרה. אף אחד לא תכנן אותם. אין תכנון, אין התכוונות, אין תוצר צפוי מראש. לא היה שום מעשה מכוון של בריאה, לפחות לא של החיים. אנחנו כאן מפני שאנחנו כאן, מפני שכך יצא בסופה של שרשרת מקרים וכורחי־מציאות, כלומר של מוטציות גנטיות ושל אירועים של ברירה טבעית. היינו עלולים גם שלא להיות. זה הרקע לאמירתו של ריצ׳רד דוקינס שדרווין הוא ״שהעניק לאתיאיזם את הגשמתו האינטלקטואלית״.¹¹ לכאורה, הדרוויניזם מוכיח שלחיים אין משמעות.

footnotes: ¹¹ ריצ׳רד דוקינס, השען העיוור, מאנגלית: עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1993, עמ׳ 20.

אבל אם טענָתי נכונה, כי אז האתיאיסטים החדשים בהכרח טועים. טענתי הייתה שנוכחותה או העדרה של המשמעות אינם כשהם לעצמם דבר שאפשר לבססו באמצעים מדעיים. המשמעות, או חוסר המשמעות, הם בעיני המתבונן. אם נרצה לתת שתי דוגמאות מתבקשות — התערוכה הראשונה של הציירים האימפרסיוניסטים, ב־1874, ובה בין היתר תמונות מאת מונה וסזאן, חוללה סערה בקרב רבים משוחרי האמנות המסורתית. זו לא הייתה האמנות כפי שהם הכירו אותה. כך היה גם בביצוע הבכורה לפולחן האביבמאת סטרווינסקי, שאף עורר התפרעות באולם. אלו לא היו לא המוסיקה ולא המחול שהקהל הכיר עד כה. אלא שלא הציורים החדשניים ולא המקצב המהפכני היו כאוטיים או חסרי משמעות. הם תוכננו במדויק כדי להשיג מטרות מסוימות. הקהל פשוט היה זקוק לתקופת הסתגלות, כדי להתחיל לראות ולשמוע בדרכים חדשות.

במובנים רבים הדבר נכון גם באשר לדרוויניזם. תחילה נראה היה שהוא שומט את המשמעות מן החיים. הוא שלל את הבריאה, את התכנון, ואפילו את האדם שהציבור היה רגיל להם. זה היה שינוי פרדיגמטי מזעזע ומטלטל. בשביל רבים הוא עדיין כזה. אבל הדרוויניזם לא בהכרח אומר לנו שהבריאה, התכנון והסדר אינם קיימים; ייתכן שהוא אומר לנו להתחיל לחשוב עליהם בצורה אחרת.

הספרות הדרוויניסטית והספרות הבריאתנית עצומות בהיקפן, וברובן המכריע הן מורכבות ממתקפות של אנשי מדע על הדת, ומטענות של מאמינים דתיים נגד ממצא מדעי זה או אחר. אבל שוב, אם אני צודק, שתי הספרויות הללו שוגות. המדע אינו דת; הדת אינה מדע. לכל אחד מהם היגיון משלו ודרך משלו לשאול שאלות ולחפש תשובות. הדרך לבחון השערה מדעית היא לפעול באופן מדעי, לא לקרוא כתבי קודש. הדרך לבחון את הדת היא לפעול באופן דתי: לשאול בכנות מוחלטת ובעיניים פקוחות אם זה באמת מה שאלוהים מבקש מאתנו; לא להשמיע הכרזות על האמת או הכזב שבתיאוריה מדעית מסוימת.

אינני טוען כאן בזכותו של המידור, כלומר תפיסתם של המדע והדת, כדרכו של סטיבן ג׳ גוּלד, כ״שתי ממלכות שאין האחת נוגעת בחברתה״, כשני עולמות נפרדים.¹², March 1997. הם דווקא חופפים, מפני ששניהם עוסקים באותו עולם, העולם שאנו חיים ונושמים ומתקיימים בו. הטיעון שלי הוא בזכות שיחה, והוא אפילו מעז לקוות לאינטגרציה. מפני שאם המדע עוסק בעולם שיֶשנו, והדת עוסקת בעולם שראוי שיהיה, כי אז הדת זקוקה למדע, שהרי איננו יכולים לממש את רצונו של אלוהים בעולם אם איננו מבינים את העולם. אם ננסה לתקן את העולם בלי להבינו, התוצאה תהיה מאגיה או על־טבעיות שלא במקומה. נצטרך לסמוך על נסים, וחז״ל כבר קבעו כי אין סומכים על הנס: ״לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושים לו נס״.¹³

footnotes: ¹² Steven J. Gould, “Non-Overlapping Magisteria”, Natural History ¹³ תלמוד בבלי, שבת לב ע״א.

באותו אופן, המדע זקוק לדת, או לכל הפחות להבנה פילוסופית כלשהי של המצב האנושי ושל מקומנו בעולם, משום שכל פריט יֶדע טרי וכל נגישות לכוח חדש מעלים את השאלה איך ראוי להשתמש בהם, ולשם כך נדרשת לנו חשיבה מסוג אחר. כפי שאיינשטיין אומר:

המדע יכול רק לברר מה יש, לא מה צריך להיות. והשיפוט הערכי, מכל הסוגים, המצוי מחוץ לתחומו של המדע, נותר הכרחי… אנשי מדע מנסים תכופות ליצור שיפוט ערכי על בסיס השיטה המדעית, ועל ידי כך הם מתייצבים כאופוזיציה לדת. אלא שעימותים אלו מיוסדים על שגיאות פטליות.¹⁴, New York, Philosophical Library, 1950, p. 25.

footnotes: ¹⁴ Albert Einstein, Out of My Later Years (Essays)

הפער בין העולם כפי שהוא ובין העולם כפי שראוי שיהיה הוא הזירה הנכונה לשיחה בין המדע לדת. ועל כל אחד מהם לפתח פתיחוּת כלפי התפיסות של משנהו. השאלה איננה אם הדרוויניזם מפריך את הדת, ולא אם הדת מפריכה את הדרוויניזם; השאלות שצריכות להישאל הן אילו תובנות חדשות מציע הדרוויניזם לדת — ואילו תובנות חדשות מציעה הדת לדרוויניזם. ועל השאלות הללו אני מבקש להציע בקצרה כמה מחשבות.

לדרוויניזם יש השלכות דתיות עצומות.

ראשית, הוא מלמד אותנו שאלוהים מתענג על רבגוניות. יש, לדוגמה, ארבעים אלף סוגים שונים של חיפושיות, מספר מרשים בכל קנה מידה. אלוהים שברא חיים במגוון מהמם כל כך בוודאי אינו אל אפלטוני שאינו מתעניין בפרטיקולרי. חז״ל עמדו על כך באמרם כי ״אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן יתירה בעולם, כגון זבובין ופרעושין ויתושין, אף הן בכלל ברייתו של עולם הן, ובַכֹּל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו. אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי יתוש, אפילו על ידי צפרדע״.¹⁵ הרבגוניות הביולוגית מעוררת את השתאותו של משורר תהלים:

footnotes: ¹⁵ בראשית רבה י ז.

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה׳, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָָ . זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. (תהלים קד, כד–כה)

אלוהים אוהב את הרבגוניות, לא את האחידות. לעובדה זו משמעות תיאולוגית ממש כשם שיש לה משמעות אקולוגית. כל ניסיון לכפות על הרבגוניות אחידות הוא במובן מסוים בגידה ברצונו של אלוהים. הפונדמנטליזם מוגדר לפעמים כניסיון לכפות אמת יחידה על עולם מגוון. הגדרה זו מסבירה בעצם מדוע הפונדמנטליזם אינו נכון מבחינה דתית.

שנית, וזו תגליתו המופלאה של דרווין: יוצר העולם יָצר עולם יצירתי. משכבר הימים ידענו שאלוהים ברא אדם יצירתי. עכשיו, הודות לדרווין, אנחנו יודעים שהדבר נכון גם באשר לטבע. אלוהים לא ברא עולם סטטי, מכוֹנה הנעה ללא הרף במעגלים של לידה, גדילה, דעיכה ומוות. אל תוך המנגנון המכני שהחיים משתכפלים בעזרתו, הגנום, שתל אלוהים אפשרות זערורית לטעוּת בשכפול, שתוצאתה היא קיום מִגוון ואפשרויות ביולוגיות חדשות. האל שבחר לברוא את היקום שלנו הוא אל המתענג על היצירתיות. עולם שצורות החיים בו משתנות הוא עולם יצירתי יותר מעולם שהן קבועות בו לנצח.

האלוהים שאנחנו פוגשים בפרק ב של ספר בראשית הוא גנן, לא מכונאי. הוא שותל מערכות שצומחות. אופיים המתפתח תמיד ומשתנה תדיר של החיים, שנחשף לעינינו בזכות הביולוגיה שלאחר דרווין, הולם את תפיסת העולם הדתית הרבה יותר מהיקום המכני, הצפוי והנשלט שתיאר המדע במאה השמונה־עשרה.

מחבר ספרי המדע טימותי פֶריס טוען שעל פי הידע המדעי שבידינו, מתקבל על הדעת ״שאלוהים ברא את היקום מתוך יצר של יצירתיות ספונטנית״. והוא שואל, ״מה יהיה טיבו של יקום יצירתי כזה? ראשית חוכמה, לא יהיה אפשר לנבא אותו בפירוט. ודומה שזה דינו של היקום שבו אנו מתגוררים״. הוא מוסיף ואומר כי ״ביקום יצירתי צריכים להופיע גורמים שהם יצירתיים בעצמם, דהיינו בלתי־צפויים. יש ביקומנו גורם כזה, בעל יכולת מזהירה להפוך לאחור את מהלכה העגמומי של האנטרופיה ולהביא להופעתם של דברים מפתיעים. אנו קוראים לו החיים״.¹⁶

footnotes: ¹⁶ טימותי פריס, היקום וכל אשר בו: דין וחשבון על מצב היקו(מי)ם, מאנגלית: עמנואל לוטם, אור יהודה: הד ארצי, 2000, עמ׳ 286.

יש אפילו רמז לכך בסיפור הבריאה במקרא. לפרשת הבריאה הראשונה, מבראשית א, א עד בראשית ב, ג, יש תכונה מופלאה. כולה מושתתת על המספר 7, באופנִים שלא כולם משתמרים בתרגומי המקרא ללשונות אחרות. הפרשה מספרת על שבעת ימי הבריאה, אבל מעבר לכך, המספר 7 וכפולותיו מארגן גם את הטקסט עצמו. המילה ״טוב״ מופיעה 7 פעמים. המילה ״אלוהים״ מופיעה 35 פעמים. הופעותיהן של המילים ״שמים״ ו״ארץ״ בפרשה מגיעות יחדיו לכדי המספר 21. המילים ״אור״ ו״יום״ מופיעות בסך הכול 7 פעמים בפסקה הראשונה, זו המספרת על היום הראשון לבריאה. בפסוק הראשון יש 7 מילים, ובפסוק השני — 14. בפסקה המתארת את היום השביעי יש 35 מילים. ועוד ועוד. הפרשה כולה מכילה 7X67 מילים. הפרשה בנויה כפְרַקְטָל: מוטיב השביעיות המאפיין אותה כשלם משתקף בחלקיה ובחלקי־חלקיה.

כאשר טקסט מאורגן באופן מדוקדק כל כך, כל מילה הנראית עודפת נעשית בולטת מאוד. יש מילה אחת שעודפותה ניכרת לעין במיוחד: המילה האחרונה בפרשה. הנה הפסוק כולו: ״וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״ (בראשית ב, ג). מה תפקידה של המילה ״לעשות״? למה היא נדרשת? מה פירוש ״ברא לעשות״?

שני פרשנים קלאסיים, אבן־עזרא ואברבנאל, מסבירים ״׳ברא אלוהים לעשות׳ — השורשים בכל המינים, שנתן בהם כוח לעשות דמותם״ (אבן־עזרא). אפשר לומר, בלי לאלץ את הטקסט כלל, ש״לעשות״ משמעו כאן ״לפתֵח״. ואם כך הוא, הנה לנו במילה האחרונה בסיפור הבריאה רמז לאבולוציה.

פוטנציאל יצירתי זה של הבריאה הוא שנסך בדרווין, במשפט האחרון במוצא המיניםשלו, רגש המתקרב ליראת כבוד דתית:

יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים וכוחותיהם, שהופחו מתחילה על ידי הבורא בצורות מועטות או רק בצורה אחת; וכל זמן שכוכב הלכת היה סובב במסלולו לפי חוק המשיכה בל־יעבור, התפתחו מראשית פשוטה כל כך צורות החיים היפות והמופלאות ביותר, ועדיין בהתפתחותן הן עומדות.¹⁷

footnotes: ¹⁷ צ׳ארלס דארווין, מוצא המינים, מאנגלית: שאול אדלר, ירושלים: מוסד ביאליק, 1960, עמ׳ 365.

צמד הפעולות, המוטציה הגנטית והברירה הטבעית, הוא הדרך הפשוטה ביותר ליצור רבגוניות מתוך אחדות. זו פשטות עוצרת נשימה, שתוצאתה רבגוניות העולה על כל דמיון.

שלישית, אנחנו יודעים עכשיו כי כל צורות החיים השתלשלו ממקור יחיד. זו עובדה בלתי־צפויה וכלל לא מובנת מאליה. הנה דבריו של מאט רידלי על כך:

המילים בנות שלוש האותיות של הצופן הגנטי זהות בכל יצור ויצור. CGA פירושו ארגינין ו־GCG פירושו אלאנין — אצל העטלפים, אצל החיפושיות, אצל עצי הדולב ואצל החיידקים. פירושן זהה אפילו אצל אותם אורגניזמים בעלי שם מוליך־שולל, האַרְכֵיאַבקטריות החיות בטמפרטורות הקרובות לרתיחה של מעיינות גופרית המבעבעים אלפי מטרים מתחת לפני האוקיינוס האטלנטי, או אצל הנגיפים, אותם מארזים מיקרוסקופיים של רוע טהור. בכל אשר תפנו בעולם, כל אימת שתביטו בחיה, בצמח, בחרק או בגוש סחי — אם הוא חי, הוא משתמש באותו מילון עצמו ומכיר את אותו הצופן. כל החיים חד המה. הצופן הגנטי — מלבד כמה חריגות מקומיות זעירות, בעיקר (בגלל סיבות שאינן ידועות) אצל הפְּרוֹטוֹזוֹאות הריסָניוֹת — הוא זהה בכל יצור ויצור. כולנו דוברים שפה אחת ודברים אחדים. פירוש הדבר — ואנשים דתיים אולי ימצאו כאן טיעון מועיל — הוא שהייתה רק בריאה אחת, היה רק אירוע אחד שבו נולדו החיים.¹⁸

footnotes: ¹⁸ מאט רידלי, גנום: האוטוביוגרפיה של המין האנושי בעשרים ושלושה פרקים, מאנגלית: עמנואל לוטם, לוד: זמורה-ביתן, תשס״א, עמ׳ 35–36.

הנה שוב, האחדות בשמים יוצרת רבגוניות על פני האדמה.

רביעית, המדע וספר בראשית מתלכדים לפתע במטפורה אחת: החיים כלשון. ״ויאמר אלוהים יהי… — ויהי״. על פי הקבלה, כל צורות החיים הן תוצאה של חילופים ושינויים באותיות שם ה׳. זו כמובן רק מטפורה. לפנינו שירה, לא מדע. ובכל זאת, גילוי צופן הדנ״א, הבנוי כרצפי אותיות משתנים, הראה שלחיים יש מבנה שאיש לא שיער קודם לכן. הדנ״א הוא חומרה ותוכנה גם יחד. התא הוא מערכת לעיבוד מידע. האם אפשר היה להעלות דבר כזה על הדעת לפני המצאת המחשב?

זכרו שמגלי צופן הדנ״א, ווטסון וקריק, פעלו בקיימברידג׳ בשנות החמישים, פחות מעשור לאחר שאלן טיורינג הציג את רעיונותיו החלוציים על האפשרות ליצור מכונה המעבדת מידע. זכרו גם שפרנסיס קולינס, שעמד בראש אחד משני הפרויקטים למיפוי הגנום האנושי, הגיע בעקבות החוויה הזאת לידי אמונה דתית, ולספרו קרא שפתו של אלוהים.¹⁹, New York, Free Press, 2006. ההבנה שהחיים מקודדים במנגנון אינטליגנטי בעל אופי לשוני נופחת רוח חדשה ברעיון שמקור החיים הוא הוויה תבונית המשתמשת בשפה, ושהטבע, לא פחות מהתנ״ך, איננו מכונה שיש לפרקה אלא ספר שיש לפענחו. נזקקנו לפיתוח הבינה המלאכותית כדי לראות באור חדש את הבינה האלוהית.

footnotes: ¹⁹ Francis Collins, The Language of God: A Scientist Presents Evidence for Belief

חמישית, קישוריוּת הגומליןשל כל צורות החיים — העובדה שלצמחים, לבעלי החיים ולאדם מוצא משותף — עוזרת לנו להבין ברובד עמוק יותר את מטבע הלשון המקראית ״תּוֹצֵא הָאָרֶץ…״ האמורה על הצמחים ועל החיות (בראשית א, יב, כד), ואת הקשר בין שמו הגנרי של המין האנושי, אדם, ובין האדמה. הרב יוסף דוב סולובייצ׳יק²⁰, Jersey City, Ktav Publishing House, 2005. סבר שזו אחת התובנות המרכזיות העולות מהביולוגיה הדרוויניסטית, ושמהדהדים בה פסוקים מן המקרא:

footnotes: ²⁰ Joseph Dov Soloveitchik and Michael S. Berger, The Emergence of Ethical Man

כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר. (ישעיה מ, ו) וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. (קהלת ג, יט–כ)

אנחנו אחראים לשימור הטבע וממלכת החי, מפני שאנחנו והחיות שייכים לאותו רצף של חיים. כך ביטאו זאת חז״ל:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו, ״ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי — בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך״.²¹

footnotes: ²¹ קהלת רבה ז יג.

הרעיון שממצאי המדע במאתיים השנים האחרונות — התגליות הקוסמולוגיות, מכניקת הקוונטים, תורת היחסות, האבולוציה של דרווין, הגנטיקה ומיפוי הגנום, סקירות PET וחקר המוח — מערערים על הדרך הדתית שלנו להבנת העולם, הוא אבסורד.

התיאולוגים היהודים בימי הביניים התמודדו עם אתגר קשה הרבה יותר: האמונה האריסטוטלית בנצחיותו של החומר, שממנה השתמע שעקרון הבריאה, מעקרונות היסוד של אמונת אברהם, הוא עיקרון כוזב. כל ההוגים הללו, לא רק הרמב״ם הרציונליסט אלא גם מבקר הרציונליזם יהודה הלוי, הסכימו שאם אריסטו היה מוכיח את צדקת אמונתו זו, היה עלינו לפרש מחדש את פרק א בספר בראשית. בפרק ג נתתי שתי דוגמאות לסוגיות שבהן הודו חכמינו ברצון שהם טעו והיוונים צדקו — תנועת כוכבי הלכת ומועד כניסת הנשמה לעובּר. המדע המודרני לימד אותנו לימים שבסוגיה הראשונה היוונים דווקא טעו, ובסוגיה השנייה אין לנו דרך להכריע. אבל העיקרון הוא החשוב: חז״ל הסכימו שבשאלות הקשורות בהבנת טבע העולם התשובות נתונות בידי המדע, ושהאמונה צריכה להתאים את עצמה לעובדות כפי שהן ידועות למדע. דבר זה עצמו נובע מהאמונה שאלוהי הבריאה ואלוהי הגאולה הם אחד.

אם התיאולוגים היהודים בני ימי הביניים היו מוכנים להעלות על דעתם שהעולם נצחי, כיוון שזו הייתה טענת המדע בן־זמנם — קל וחומר שפרק זמן מוגבל בן 13.7 מיליארד שנה אינו אמור להפריע לנו. בשנת 1905 פנה לרב אברהם יצחק הכהן קוק יהודי שממצאיו של דרווין הציקו לו. הרב קוק השיב לו בציטוט מדרש חז״ל האומר שבראשית הזמנים הקב״ה ״היה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו. אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי [עולם זה טוב בעיניי, קודמיו לא היו טובים בעיניי]״.²² הרעיון שלפני זמננו היו עידנים אחרים ומינים שנכחדו אינו צריך להציק לאדם המאמין.

footnotes: ²² בראשית רבה ג ז; אגרות הראי״ה א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ״ה, עמ׳ קה-קז.

כמובן, לא בזה טמון האתגר העיקרי שהציב הדרוויניזם לאמונת אברהם. לא בזה — אלא בעובדה שהדרוויניזם נראה כמוכיח מעל לכל ספק, שהיווצרות החיים והופעת האנושות לא היו אירועים מתוכננים ומתוסרטים, אלא התחוללו בתהליכים עיוורים שנמשכו מיליארדי שנים. אנחנו כאן כתוצאה של ״תהליך טבעי ובלתי־מתוכנן״ שלא חשב עלינו מראש.

על הדבר הזה ממש מספר לנו המקרא סיפור המציע אבחנות דקות על סיפורים בכלל, ועל תפיסתם של מאורעות כאקראיים או מתוכננים — בפרט. ניזכר בסיפור יוסף ואחיו. האחים מקנאים ביוסף ושונאים אותו. הם שומרים לו טינה על שאביהם מעדיף אותו על פניהם. מראה כתונת הפסים שיוסף קיבל מהאב מעורר את חמתם. כך גם סיפוריו על חלומותיו, שבהם הוא רואה אותם משתחווים לו.

הדברים מידרדרים במהירות לכדי סכנה. עד שמגיע הרגע המכריע. האחים נמצאים הרחק מהבית, רועים את צאן אביהם בשכם. יעקב שולח את יוסף לבדוק מה שלומם. אנחנו מרגישים שעומד להתרגש עלינו מפגש מכריע, ואכן כך הדבר. האחים מבחינים ביוסף מרחוק, מתכננים להרוג אותו, ולבסוף מוכרים אותו לעבדות. למרבה האירוניה, דווקא מעשה זה מחולל שרשרת מאורעות המוליכה להתגשמות חלומות הגדוּלה של יוסף.

אלא שבין צאתו של יוסף לדרך ובין פגישתו עם אחיו אנחנו קוראים את הדברים האלה:

וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, ״מַה תְּבַקֵּשׁ?״ וַיֹּאמֶר, ״אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים״. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, ״נָסְעוּ מִזֶּה. כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה״. וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. (בראשית לז, יד–יז)

יוסף מגיע למקום שאחיו אמורים להיות בו, ואינו מוצא אותם שם. איש זר מספר לו איפה הם. זהו קטע יוצא דופן בסיפורת המקראית. סיפור יוסף הוא מן המהודקים שבסיפורי המקרא. כל פרט חשוב, ומה שאיננו נחוץ איננו מסופר. מדוע אפוא נמסרים לנו הפרטים הזניחים הללו, על כך שיוסף לא מצא תחילה את אחיו וזר עזר לו?

סיפור יוסף בנוי בקפידה באופן שאפשר יהיה לקראו בשני רבדים לפחות. מצד אחד, זהו סיפור על מגעים אנושיים מקריים. סיפור על העדפה הורית ועל יריבות אחאית. אנשים מדברים, חווים רגשות ומחליטים החלטות שיש להן השלכות. הם היו יכולים גם להחליט אחרת.

אולם ברובד אחר, זהו סיפור על ההשגחה האלוהית, סיפור שסופו ידוע מראש — דבר שאינו שכיח כלל במקרא. על הסוף מכריזים החלומות: יוסף יהיה למנהיג. אחיו ישתחוו לו אפיים ארצה. כמו בטרגדיה יוונית, כל מעשה, תהיה אשר תהיה כוונת עושהו, תורם את תרומתו לַהתגלגלות לקראת סוף שנחרץ מן ההתחלה.

אם כן, מצד אחד אפשר לקרוא את סיפור יוסף כסיפור של מקריות טהורה. ברגע הקובע יכול היה גם לקרות אחרת: יוסף היה עלול גם שלא למצוא את אחָיו. הוא היה משוטט בסביבות שכם ומבקש אותם, מתייאש וחוזר הביתה. הדרמה הגדולה של נפילת יוסף ועלייתו לא הייתה מתחוללת כלל.

אך מהצד האחר, ההשגחה האלוהית פעילה בכל השלבים. ועל כך מאותת לנו הפרט המוזר על האיש חסר השם משכם. ברגע הנכון מופיע האיש ומשגר את יוסף אל המפגש הגורלי עם אחיו. באופן שאינו מפתיע, המסורת היהודית זיהתה את הזר הזה כמלאך — מלאך שלא ידע שהוא מלאך, ״מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם״, כלשון הזהב של הרמב״ן.²³

footnotes: ²³ רמב״ן לבראשית לז, טו.

למקרה שהחמצנו את הנקודה, התורה שמה דברים מפורשים בפי יוסף. שנים רבות לאחר מכן, כשהוא כבר המשנה למלך מצרים, יוסף אומר לאחָיו: ״וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים״ (בראשית מה, ה–ח).

ואם עדיין לא הבנו, יוסף חוזר על כך בתמונה נוספת בסיפור, כעבור עוד כמה שנים וכמה פרקים: ״וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה — אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב״ (בראשית נ, כ).

התנ״ך משמיענו, כאן ובמקומות נוספים, טענה פילוסופית שיש בה עידון ועוצמה. זוהי דחייה של העיקרון האריסטוטלי הידוע כחוק הסתירה: או א׳ או לֹא־א׳; דחייה של מה שוויליאם בלייק כינה ״השקפה יחידה״ וביקש מאלוהים שיצילנו מפניו. התנ״ך מבקש ללמדנו שייתכן שאין תשובה חד־משמעית לשאלה אם מאורע X מקרי או שהוא פרי תכנון אלוהי; שייתכן ששתי התשובות נכונות. מנקודת מבט אחת, סיפור יוסף הוא סדרה של אירועים אקראיים, שהניעה אותם סדרה של החלטות אנושיות שהיו יכולות גם להיות אחרות. מנקודת מבט אחרת, הסיפור הוא ביצועה של תכנית ההשגחה, שעל סופה נתבשרנו כבר מראש בחלומות יוסף.

באותו אופן, גם משפט כמו ״האדם הוא תוצר בלתי־מתוכנן של תהליכים טבעיים וחסרי תכלית״ עשוי להיות אמיתי וכוזב באותה מידה. ננסה עתה ליצוק למשפט הזה תוכֶן, בלי להזעיק לעזרתנו את ההשגחה האלוהית.

מקובל לומר שדרווין הפריך הוכחה מפורסמת לקיום אלוהים, ״הטיעון מן התכנון״. דרווין עצמו סבר כך. האמת היא שדרווין אכן הפריך משהו, אבל לא את הטיעון מן התכנון — אלא גרסה מסוימת וכושלת שלו.

ב־1802 פרסם ויליאם פֵּיילי ספר ושמו תיאולוגיה טבעית. הספר זכה לתפוצה נרחבת בבריטניה הוויקטוריאנית, ובייחוד השפיע עמוקות על צ׳רלס דרווין הצעיר. פיילי הציע בספר גרסה מעודכנת לאחת ההוכחות הקלאסיות לקיום האל, הוכחה עתיקה שהייתה ידועה כבר לקיקרו, עוד לפני הופעת הנצרות — הלוא היא ״הטיעון מן התכנון״.

דַמיינו, אומר פיילי, שאתם הולכים באחו. בדרככם אתם רואים אבן. אינכם מוטרדים בשאלה מי הניח אותה שם ולמה. היא פשוט נמצאת שם. אבל נניח שאתם רואים באחו שעון. ברור שהשעון לא היה שם מראשית הזמנים. העובדה שהוא מורכב מחלקים רבים, עשויים חומרים שונים, המסודרים באופן מורכב היוצר שלמות תפקודית, מלמדת שמישהו תכנן אותו. זהו דבר עשוי. מראהו מעיד על כך שנבנה בשׂום שכל. מכאן, שהיה לו מתכנן. העולם, אומר פיילי, דומה לשעון יותר משהוא דומה לאבן. מכאן שגם לָעולם היה מתכנן.

כוחה של תיאוריית דרווין על מוצא המינים טמון בכך שהיא מראה בפשטות ובאלגנטיות כיצד יכול להיווצר עולם מורכב ותפקודי מאין כמוהו בלי מתכנן, באמצעות תהליכים פשוטים של התגוונות וברירה טבעית החוזרים דור אחר דור לאורך פרקי זמן עצומים. בתוך כל צורת חיים נתונה תהיינה וריאציות. הן תתחרינה זו בזו על המשאבים המועטים הנחוצים להישרדותן. אלו מהן שתָּטֵבְנָה להסתגל לסביבה תצלחנה לשים ידיהן על המשאבים שיאפשרו להן לחיות די זמן כדי לגדל דור חדש. אחרות, מתאימות פחות, עלולות למות. וריאציות שונות עשויות גם להתקיים בתוך אותו המין בלי לדחוק זו את זו, משום שלכל אחת מהן יתרון הסתגלותי בסביבה אחרת. לאורך הזמן, וריאציה מסוימת עשויה להיעשות שכיחה ומובחנת די הצורך כדי לכונן מין חדש. הפעולה הכפולה של המקרה (המוטציה הגנטית) ושל ההכרח (התחרות על המשאבים המועטים) יוצרת עולם כמו־מתוכנן שאין לו מתכנן. וכך, אומר דרווין באוטוביוגרפיות שלו:

הטיעון הישן על התכנון בטבע, כפי שביטא אותו פיילי, אשר נראה לי פעם כה פסקני, מתמוטט עכשיו משנתגלה חוק הברירה הטבעית. איננו יכולים עוד לטעון, למשל, שצִיר יפהפה של קונכיית צדפה חייב היה להיעשות בידי ישות תבונית, כפי שציר דלת נעשה בידי אדם. נראה שבשונות שבין היצורים החיים, ובפעולתה של הברירה הטבעית, לא משוקע תכנון רב יותר מזה המשוקע במסלול נשיבתה של הרוח.²⁴, London, Penguin, 2002, p. 50.

footnotes: ²⁴ Charles Darwin, Autobiographies

דרווין הקפיד לאַיֵךְ את הכרזתו. הוא אומר שהוא הפריך את הטיעון הישן של התכנון בטבע כפי שביטא אותו פיילי. אכן, מתברר שהחיים אינם דומים לשעון. אבל מי אמר שזאת הדרך היחידה לתכנן מערכת?

אחד ממקורות ההשפעה העיקריים על דרווין היה הכלכלן תומס מלתוס. מלתוס עצמו היה תלמידו של הכלכלן הגדול הראשון, אדם סמית. בספרו עושר העמים גולל סמית את משנתו המפורסמת על אופן פעולתה של כלכלת השוק. חלוקת העבודה מוליכה לצמיחה כלכלית. ככל שגוברת מגמת ההתמחות כך גדלה התפוקה, והשוק מאפשר ליותר אנשים למכור את הסחורות שהם מייצרים ולרכוש את אלו שהם צריכים. הפרדוקס הוא שתהליך זה, שכולם (או כמעט כולם) מרוויחים ממנו, מתחולל לא בזכות אמפתיה ואלטרואיזם, אלא בגלל המרוץ אחר הרווח האישי. ״אין אנו מצפים לחסדם של הקַצב, מבשל השֵׁכר והאופה; דאגתם לעצמם היא המקנה לנו את סעודותינו״.²⁵

footnotes: ²⁵ אדם סמית, עושר העמים, מאנגלית: יריב עיטם ושמשון ענבל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ״ז, ספר א, פרק ב, עמ׳ 102.

למערכת בשלמותה — השוק החופשי — יש נכס שאין אף לא לאחד ממרכיביה, הלוא הוא האנשים והנשים והעסקאות המרובות שלהם הגורמות למערכת לעבוד. התוצאה היא הטוב המשותף, אבל האנשים שבתוך המערכת מתכוונים רק לטובתם הפרטית, האישית. סמית תיאר את הפרדוקס הזה במונחים כמעט מיסטיים: ״כשהיצרן מכוון את עבודתו כך שלמוצר שלו יהיה הערך הגבוה ביותר האפשרי, עומד לנגד עיניו רק הרווח האישי שלו — אבל כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל בידי יד נעלמה לקדם מטרה שלא הייתה כלולה בכוונותיו״.²⁶, Book IV, II, 9.

footnotes: ²⁶ Adam Smith, The Wealth of Nations

כשסמית אומר ״יד נעלמה״ כוונתו שלמערכת יש היגיון הנראה לעין רק כאשר מתבוננים במערכת בשלמותה. כלכלת מאקרו שונה מכלכלת מיקרו. כאשר יחידים רבים מחפשים רווח אישי, התוצאה היא שבמשותף הם מפיקים רווח כללי, הלוא הוא ״עושר העמים״. ה״מטרה״, כלומר התוצאה וההשפעה של המערכת, איננה כלולה ב״כוונות״ של המיליונים הכלולים בה. בשבילם היא ״נעלָמה״.

זוהי תכונה המאפיינת מערכות בכלל, ממושבות נמלים ועד כרכים. יחידים יוצרים יחדיו מבנים מאורגנים של התנהגות בלי שמישהו או משהו מנווט את התהליך. השם שניתן לתהליך זה הוא ״התהוות״, ולתוצאה שלו ניתן השם ״מורכבות מאורגנת״.²⁷, New York, Scribner, 2001.

footnotes: ²⁷ Steven Johnson, Emergence: The Connected Lives of Ants, Brains, Cities, and Software

המיוחד בהתהוות הוא שהיא מתחוללת מלמטה למעלה באמצעות בינה מבוזרת, ולא, כפי שאפשר היה לצפות מתהליך תבוני, בתהליך ריכוזי הנכפה מלמעלה. מושבות נמלים מתפקדות מפני שכל נמלה ונמלה מצייתת לחוקים פשוטים של זיהוי תבנית, ועוקבת אחר מסלולי הפֶרומון שנמלים אחרות משאירות. התוצאה היא סוג של אינטליגנציה משותפת, שהמושבה בשלמותה מבטאת.

כך פועלת הברירה הטבעית. בתהליך עיוור לכאורה, של צורות חיים המשתכפלות ומורישות את הגנים שלהן לדור הבא, נוצרים וריאנטים. הברירה הטבעית מסננת את האוכלוסייה ומותירה את צורות החיים המיטיבות להסתגל. על ידי כך מתהווה רבגוניות ביולוגית, המפיקה צורות חיים שמורכבותן גדלה והולכת, ושיאה הוא אנחנו. כמו בכלכלת השוק, עם מיליארדי העסקאות הנעשות בה, שום גורם בתוך המערכת אינו מתכוון לתוצאה, אבל היא אינה אקראית. הרי כדי להשיג את התוצאה הזאת תוכננה המערכת השלמה.

הברירה הטבעית היא תהליך כה מוצלח, עד שמשנות השמונים ואילך היא משמשת מודל חישובי לפיתוח בינה מלאכותית. בהשראת ספרו של ריצ׳רד דוקינס הגֶן האנוכיי פיתחו דייוויד ג׳פרסון וצ׳אק טיילור מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס תוכנת מחשב המשכפלת את עצמה בשינויים אקראיים פעוטים, כמו ברבייה בטבע. את התוכנות שהתקבלו הם בחנו באמצעות הרצה תחרותית שלהן, כל אחת נגד האחרות. הם הוציאו את המפסידות מהמשחק, ולמנצחות אפשרו להמשיך להשתכפל ולהשתנות — וכן הלאה.²⁸ התוצאה היא בעצם מחשב המתכנת את תוכנותיו שלו כך שתפתורנה בעיות, באופן המחקה את תהליך הברירה הטבעית.

footnotes: ²⁸ שם, עמ׳ 59.

משמעות הדבר פשוטה ומכרעת: אפשר לתכנן מערכת הפועלת באופן דרוויניסטי. המערכת הזאת אינה מקרית או אקראית כלל, אף על פי שכל רכיביה נראים כמתפקדים באופן עיוור. מתוך מספר גדול של פעולות מקומיות, שאף לא אחת מהן מכוונת ליעד שמעבר לעצמה, מתהווה סדר ברמת המערכת השלמה.

מה עשוי לגרום לנו לחשוב על האבולוציה כעל חלק ממערכת גדולה יותר, מסֵדר גבוה יותר, כמו כלכלת השוק? התשובה שמציע הביולוג סיימון קוֹנוֵיי מוריס מקיימברידג׳ היא התכנסות. מערכות ביולוגיות אינן אקראיות. במקרים רבים הן מגיעות במסלולים שונים ליעדים דומים. כך, למשל, ראש־רגלאים כגון התמנונים פיתחו עין דומה מאוד לזו של חולייתנים כגון הלווייתן הכחול. התכנסות דומה קיימת בהתפתחות האינטליגנציה במערכות חי שונות. הנתיבים שצורות חיים שונות מתפתחות בהם אינם אקראיים. הם מוגבלים בידי תנאי הסביבה שהן צריכות לתפקד בה ובידי בעיות שהן צריכות להתגבר עליהן. צורות חיים מתחילות מנקודות זינוק שונות, ומתפתחות במסלולים שונים, אך נוחתות באותו יעד עם תוכנות וחומרות דומות מאוד.

כיוון ההתפתחות אינו בעל גמישות אינסופית. האבולוציה היא תהליך מצטבר, סיפור על אורגניזמים בעלי מורכבות גדלה והולכת המסוגלים לשגשג בנישות אקולוגיות שונות, לעתים בסימביוזה עם צורות חיים אחרות. ידועה אמירתו של סטיבן ג׳ גוּלד שאם הסרט של האבולוציה היה מורץ שוב, אין שום ערובה שההומו ספיינס היה מופיע גם הפעם. אלא שאם ההתכנסות היא מתכונותיה של האבולוציה, הרי במוקדם או במאוחר היה מופיע משהו כמו ההומו ספיינס — ברייה בעלת תבונה ומודעות עצמית. כדבריו של קונוויי מוריס, ״ממה שידוע לנו על האבולוציה עולה ההפך הגמור [מהשקפתו של סטיבן ג׳ גולד]: ההתכנסות הוֹוָה בַּכול, ומגבלות החיים הופכות את הופעתן של תכונות ביולוגיות רבות [למשל אינטליגנציה] לסבירה מאוד אם לא בלתי־נמנעת״.²⁹, Cambridge, Cambridge University Press, 2003, pp. 283–284. בקצרה, אפשר לתכנן עולם שבסופו של דבר יצמיח דבר מה דומה מאוד להומו ספיינס, גם אם תהליך צמיחתו יהיה מורכב משלבים שאף לא אחד מהם מכוון כשהוא לעצמו לתוצאה הזאת.

footnotes: ²⁹ Simon Conway Morris, Life’s Solution: Inevitable Humans in a Lonely Universe

הביולוגיה הדרוויניסטית אינה מחייבת את העדר התכנון. דרווין לא הפריך את הטיעון מן התכנון, אלא את גרסתו של פיילי לטיעון זה. עולם הטבע אינו דומה לשעון. הוא איננו מכני, הוא אינו סידור מתוכנן מראש של חלקים שלובים זה בזה. אבל מיהו שטען מלכתחילה שהעולם דומה לשעון? אלה לא היו התיאולוגים, אלא המדענים והפילוסופים בני המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה: ניוטון, לייבניץ, לַפְּלָאס ואוגוסט קונט. הם האמינו שכל התופעות הפיזיקליות נקבעות בידי חוקים פשוטים דוגמת חוקי ניוטון, ושאפשר לחזות אותן על בסיס החוקים הללו. הבעיה בטיעון של פיילי לא הייתה תיאולוגית כי אם מדעית. מדע טוב מפריך מדע רע. אבל הוא אינו אומר לנו שום דבר על אלוהים.

מה עשוי לגרום לנו לחשוב שדווקא בדרך זו תכנן אלוהים את העולם? העובדה שדווקא בדרך זו מתאר המקרא את דרכו של אלוהים עם בני־האדם.

הניסויים הראשונים כושלים. אלוהים נותן לאדם ולחווה גן עדן, והם חוטאים. אלוהים מנסה להזהיר את קין מפני האלימות ויצר הרצח, אבל קין איננו מקשיב. כשהארץ מלאה חמס אלוהים מביא עליה מבול, מציל את נוח ונותן לאנושות להתחיל מחדש, תוך שהוא מתיר לה דברים שקודם לכן אסר עליה כגון אכילת בשר — אך גם הפעם בני־האדם אינם עומדים בניסיון. נוח משתכר. האנושות ניגשת לבנות את מגדל בבל.

ואלוהים מנסה שוב. הפעם עם אדם יחיד, אברהם. אבל גם עכשיו התוצאה המיוחלת אינה מושגת. בתוך שלושה דורות בני יעקב מוכרים את אחיהם לעבדות. אלוהים שולח את צאצאיהם לחוות עבדות על בשרם, כדי שילמדו עבדות מהי ותתעורר בהם השאיפה לבנות חברה של חופש. משהוא פודה אותם מהשעבוד הוא נותן להם מצווה, את השבת, שבה אפילו העבדים חופשיים, כדי לזרוע בהם את ההבנה שֶלשוּם אדם אסור לשעבד אדם אחר. והנה, לתהליך הזה נדרשות יותר משלושת אלפים שנה.

אלוהי המקרא, כפי שהוא מצטייר ביחסי הגומלין הסבוכים שלו עם האנושות, פועל ברוחה של האבולוציה הדרוויניסטית הרבה יותר מכפי שהוא פועל כאלוהי אפלטון או אריסטו, אותו מסובֵב־נטול־סיבה המתכנן את צורתם המופשטת והבלתי־משתנה של הדברים. אלוהים, כמו האבולוציה, פועל בתוך הזמן ובאמצעות הזמן. בני־אדם עושים, אלוהים מגיב, בני־אדם מגיבים לתגובה האלוהית וכן הלאה, בדרכים שלעתים תכופות הן מפתיעות ובלתי ניתנות לניבוי. איך כל זה מתיישב עם הידיעה המוקדמת של אלוהים — זו בעיה המעסיקה את התיאולוגיה היהודית מימים ימימה (בימי הביניים, רלב״ג סבר שהבחירה החופשית של האדם מגבילה את הידיעה האלוהית, רבי חסדאי קרשקש חשב שההפך נכון והידיעה האלוהית מציבה גבול לבחירה החופשית, והרמב״ם הסביר שהידיעה האנושית שונה כל כך מהידיעה האלוהית, שכל שאנחנו יכולים לדעת הוא שלעולם לא נדע איך אלוהים יודע).³⁰ מגמת פניו של אלוהים, כמו של האבולוציה, היא אל העתיד שעדיין לא התממש: מכאן שמו, ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, היכול באותה מידה גם לשמש הגדרה דרוויניסטית לחיים עצמם. אלוהים, כמו האבולוציה, פועל על בסיס התכנסות: אצלו מדובר בחזון אחרית הימים, כאשר לא יישא גוי אל גוי חרב ובעולם תשרור הרבגוניות המשולבת וההרמונית ששְמה שלום.

footnotes: ³⁰ ראה רמב״ם, מורה נבוכים ג כא, והוויכוח בין הרמב״ם לראב״ד במשנה תורה לרמב״ם, הלכות תשובה ה ה והשגות הראב״ד שם; רבי לוי בן גרשום, מלחמות השם, מאמר ב-ג; רבי חסדאי קרשקש, אור ה׳, מאמר שני, הכלל השני.

המדע הדרוויניסטי מהווה אפוא לא הפרכה של קיום אלוהי אברהם, אלא קבורה סופית של המדע האריסטוטלי, של הרעיון שבטבע אפשר להבחין בתכליות ברורות. המקרא מלמד אותנו, בסיפור יוסף למשל, שברובד מסוים עשויים החיים להיראות כרצף אקראי לגמרי של מאורעות. התכנון האלוהי אינו ניכר לעין. הוא עקיף, עדין, ולעתים גם פתלתל. כדי להבחין בו יש צורך בתבונה רבה ובעומק. כדי להבחין בו יש צורך להפעיל לא את מנגנוני המוח השמאלי של ניתוח פרטני לרכיבים מיקרוסקופיים, אלא את יכולתו של המוח הימני לצעוד צעד אחד לאחור ולראות את התמונה השלמה.

למה לו לַבורא לבחור לפעול בדרך זו, לתת למינֵי החי ולבסוף למין האנושי להופיע בדרכי עקיפין במקום לברוא אותם ישירות? מאותה סיבה שהמשק המתוכנן בברית־המועצות ובסין העממית נכשל, וכלכלות השוק במערב הצליחו. כלכלה מתוכננת אינה יודעת לשחרר אנרגיות. היא איננה נותנת חופש. היא אינה מצמיחה יצירתיות. היא ניתנת לניבוי, היא קפוצת יד, היא רודנית — בדיוק אותם דברים שאלוהי אברהם איננו.

האבולוציה הדרוויניסטית מתאימה ככפפה למודל שהצגתי בפרק א בעניין המונותיאיזם האברהמי ומשמעות החיים. משמעותה של מערכת נמצאת מחוץ למערכת. הדבר נכון, טענתי שם, למערכות בכלל, וליקום בשלמותו. כל מערכת עשויה חוקים שעל פיהם ההתרחשויות בה מתנהלות. חוקים אלו מסבירים איך המערכת פועלת, אבל לא מדוע נוצרה או התפתחה. על כן תורם הדרוויניזם תרומה חשובה למונותיאיזם האברהמי. הוא מלמד אותנו שאלוהים, משברא את התנאים המתאימים להתפתחות החיים, מתעלה מעבר לחיים, טרנסצנדנטי להם, ממש כשם שהוא מתעלה מעבר לעולם. הרעיון שעלינו לחפש את אלוהים בטבע הוא פגאני במהותו. זוהי שארית פגאנית שהצליחה להשתרבב אפילו לתורתו של אריסטו הגדול. האמונה אומרת כי ״כל הנשמה תהלל יה״; היא אינה אומרת ״כל הנשמה מוכיחה את מציאות יה״.

המקרא אינו מתעניין בהומו ספיינס כמין ביולוגי. אפילו בהומו פאבר, האדם כצורת חיים המייצרת כלים ומשנה את סביבתה, הוא מגלה רק התעניינות קלושה. הוא מזכיר בקצרה את יָבָל, ״אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה״, את יובל, ״אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב״, ואת תובל קין, שהיה ״לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל״ (בראשית ד, כ–כב). כל מַעייניו של המקרא נתונים להומו רליגיוזוס, לאדם השומע את הקול האלוהי ונענה לו.

קהלת אומר שמבחינה ביולוגית ״מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן״ (קהלת ג, יט). כולנו מעפר, כולנו ישויות חומריות בעלות דחפים חומריים. אנחנו חיים, אנחנו אוכלים, אנחנו ישנים, אנחנו מתרבים, אנחנו מזדקנים ומתים. ובכל זאת, בני־האדם מיוחדים. אנחנו חיות יוצרות־תרבות. חיות חברתיות יש גם אחרות, אבל אף לא אחת מהחיות יצרה — מעֵבר לרמה בסיסית מאוד — תרבויות, סמלים ומערכות משמעות. זה מקורו של כושר ההסתגלות הייחודי שלנו, בני־האדם. לחיות אחרות יש התניה גנטית לפעול בדרכים מסוימות כשהן נתונות בתנאים מסוימים. לנו יש דבר מה חזק יותר מאינסטינקטים המקודדים בגנים. אנחנו חיות יוצרות־תרבות, חולקות־מידע, לומדות־משמעות. הטבע בנה אותנו לְתַרבות.³¹.

footnotes: ³¹ Roy Baumeister, The Cultural Animal: Human Nature, Meaning, and Social Life

שום חיה לא ציירה את המקבילה השימפנזית לתקרת הקפלה הסיסטינית. שום חיה לא תהתה אם ״להיות או לא להיות״. שום חיה לא התפלספה על כך שמותר הבהמה מן האדם אין. שום חיה לא הייתה אפילו אתיאיסטית, ככל הידוע לי. אנחנו חולקים חלק גדול מהחומר הגנטי שלנו עם קופי אדם, אבל גם עם זבובי פירות, בננות ושמרים. הרכב המינרלים באבניה של בקתה עתיקה דומה לזה שבאבנים שקתדרלת שארטר נבנתה מהן. אבל הדמיון מסתכם בכך.

המקרא מתעניין לא בַּפיזיס, אלא בנוֹמוֹס: לא בחוקים המושלים בטבע, אלא בחוקים המוסריים שצריכים למשול באנושות. ביוונית מכונה התורה נומוס, כלומר חוק. ואכן, סיפור האנושות שבמקרא מתחיל לא בהולדת ההומו ספיינס, המין הביולוגי שלנו, לפני מאות אלפי שנים, אלא בגילוי המונותיאיזם לפני כששת אלפים שנה. הרגע המכריע היה כנראה רגע הולדתו של היחיד המודע לעצמו**.**

ברונו סנֶל טוען בספרו גילוי התודעה שהיוונים גילו את האדם כיחיד, כאינדיבידואל, מתישהו בין הומרוס לאריסטופאנס, בין המאה התשיעית למאה החמישית לפנה״ס.³², Oxford, Blackwell, 1953. התנ״ך ממקם את האירוע ההוא כמה אלפי שנים קודם לכן, בשחר הציביליזציה. אדם וחווה הם ייצוגים טיפולוגיים של המונותיאיסטים הראשונים. במצאם אלוהים יחיד ובלבדי, הם מצאו גם את האדם היחיד והבלבדי.

footnotes: ³² Bruno Snell, The Discovery of the Mind

מהעובדה שכמעט כל פעילות אנושית מתווכת בידי התרבות, ומהעובדה שבני־האדם הם החיות יוצרות־התרבות היחידות (אם נתעלם מכמה הצלחות צנועות של בעלי חיים, כגון שימפנזים שלמדו לשטוף תפוחי אדמה), נובע שקווי הדמיון הביולוגיים שבין בני־האדם לחיות אינם רלוונטיים לרוב ההתנהגויות האנושיות. לעתים הדמיון מעניין, ובכל זאת מה שעושה את האדם לאנושי הוא האופן שבו דחפים בסיסיים — אכילה, רבייה, מִדְרְגֵי שליטה — הופכים אצלו בידיה של התרבות למחולות עתירי כוריאוגרפיה, לצורות של משמעות בפעולה.

הפסיכולוגיה האבולוציונית אומרת שיש לנו כנראה אינסטינקטים שקודדו בגנים, חלקם עוד מההיסטוריה הקדם־אנושית שלנו, מ״המוח הזוחלי״. הוגים דתיים ידעו זאת מזמן. הקבלה מדברת על ״הנפש הבהמית״ שלנו, שעלינו להכניע בפני ״הנפש האלוקית״ שלנו. גם מדענים מטריאליסטיים מושבעים מסכימים שלאינסטינקטים המולדים הללו אין שום קשר למוסר. ריצ׳רד דוקינס בכבודו ובעצמו אומר בספרו הגן האנוכיי כי ״יש לנו היכולת לעמוד בפני הגֶנים האנוכיים שעמם נולדנו… אנו, לבדנו עלי אדמות, יכולים להתמרד כנגד עריצותם של המשכפלים האנוכיים״.³³ סטיבן פינקר כותב שאנחנו יכולים לפעול נגד נטייתנו המוקדמת התורשתית, ״ואם הדבר אינו נראה לגנים שלי, הם יכולים לקפוץ למי הים״.³⁴ אבל בפיה של קתרין הפבורן זה נשמע הכי טוב. ״הטבע״, היא מכריזה בגאון באוזני האמפרי בוגרט בסרט המלכה האפריקאית, ״הוא מה ששָמו לנו על הארץ כדי שנגדַל מעליו״.

footnotes: ³³ ריצ׳רד דוקינס, הגן האנוכיי, מאנגלית: עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1991, עמ׳ 212. ³⁴ סטיבן פינקר, כיצד פועל המוח: מבט חדש על נפלאות החשיבה האנושית, מאנגלית: עמוס כרמל, תל אביב: מטר, 1999, עמ׳ 55.

הסיפור המקראי מתחיל ברגע שבו הייתה לבני־האדם די מודעות עצמית כדי לתפקד כפועלים מוסריים שוקלים, בוחרים, חופשיים ואחראיים; ברגע שיכלו לראשונה להבין ש״הטבע הוא מה ששמו לנו על הארץ כדי שנגדל מעליו״. המקרא מתעניין לא במין הביולוגי הומו ספיינס, אלא בחיה המוסרית, זו שכאשר היא מתַקשרת עם מקורה ומקור ההוויה כולה, היא מגלה לראשונה שאף על פי שכמו לכל חיה יש לה חשקים, להבדיל מכל חיה אחרת היא יכולה גם להעמיד אותם לשיפוט. אז שמע האדם את קול האלוהים בפעם הראשונה.

הסיפור שמספרות הקוסמולוגיה המודרנית והביולוגיה הדרוויניסטית הוא מופלא וכמעט בל ייאמן. הוא מתאר יקום המכויל בדיוק מדהים להתהוותם של כוכבים, ולאחר מכן להופעת דור שני, שלישי ורביעי של כוכבים, ואז להיווצרות כוכבי הלכת, שאחד מהם ימלא את התנאים המופלגים הנדרשים לקיום חיים. ואז, כך ממשיך הסיפור, החיים הופיעו והתפתחו לאורך מיליארדי שנים, בדרכים שהן עדיין בגדר תעלומה גמורה, והניבו מערכות ארגון עצמי בעלות מורכבות גדלה והולכת. לבסוף הופיעה צורת חיים אחת המסוגלת לחרוג ממסגרת דחפיה הביולוגיים, לעמוד מחוץ לה די זמן כדי להיעשות מודעת לעצמה ולָאי־סבירות של עצם קיומה, ולזהות בתוך כל זה בינה כבירה המניעה אותה ונוכחות אכפתית שבראה אותה באהבה. 13.7 מיליארדי שנים נדרשו עד שלראשונה הפנה אדם את הרהוריו אל מעבר לעולם החומרי, ביקש אלוהים, ומצא אלוהים המבקש אותנו.

איך זה קרה, לעולם לא נדע אל נכון. אבל גם בגרסתו הלא־גמורה שבידינו, זהו סיפור על סבלנות אלוהית כמעט אינסופית, התואם את כל הידוע לנו מן התנ״ך, אך הפעם בסדר גודל שעד כה רק המיסטיקנים העלו על דעתם. לכן, אינני מופתע מכך שחז״ל קבעו ברכה על המדענים. הרי סיפורם זה הוא היפה והמופלא מכל הסיפורים.