בין כל המטופלים שלי במחצית השנייה של חיי… לא היה אפילו אחד ששורש הבעיה שלו לא נגע לגיבוש מבט דתי על החיים…ובין אלה מהם שלא הצליחו לגבש מבט כזה, איש לא הבריא באמת. (קרל יונג¹, vol. 11, 509.)

footnotes: ¹ Carl Jung, “Psychotherapists or the Clergy”, in Carl Jung, Collected Works

אם תיעלם הדת מקרב העמים, לא ייוותר בידיהם מאומה לאפשר חיים מתוך שיתוף חברתי — לא מגן להתגונן בו, לא אמצעי לטכס עצות, לא בסיס להישען עליו, ולא צורה שבזכותה יתקיימו בעולם. (ג׳מבטיסטה ויקו²)

footnotes: ² ג׳מבטיסטה ויקו, המדע החדש, מאיטלקית: אריאל רטהאוז, ירושלים: שלם, תשס״ה, סיום היצירה, סעיף 1109, עמ׳ 482–483.

רגעים של היתוך אנרגטי בין דת חיה ובין תרבות חיה הם הרגעים היצירתיים של ההיסטוריה, ולעומתם כל ההישגים החיצוניים בתחום הכלכלי והמדיני הם ארעיים וחסרי חשיבות. (כריסטופר דאוסון³, New York, Doubleday, 1957, p. 224.)

footnotes: ³ Christopher Dawson, Religion and the Rise of Western Culture

בינואר 2009 ערכה האגודה ההומניסטית הבריטית מסע פרסום על דופנות אוטובוסים בלונדון. השלטים הכריזו, ״מסתבר שאין אלוהים״. הפרסומות הללו הן ששכנעו אותי לכתוב את הספר הזה, מפני שהן העלו על הפרק את ההכרעה הקיומית הגדולה מכולן: איך ראוי שנחיה את חיינו? על פי הסתברות — או אולי על פי אפשרות? האנושות הצליחה עד היום להשתנות רק בזכות נכונותה לשקול גם את הבלתי־מסתבר. בייחוד נכון הדבר באשר לתגליות המדעיות של המאה הקודמת.

קחו למשל את הבריאה. לאורך יותר מאלפיים שנה נדרשו ההוגים הדתיים להתמודד עם ההשקפה השלטת, השקפתו של אריסטו, שלפיה לא הייתה בריאה משום שליקום אין נקודת התחלה בזמן. החומר הוא נצחי. במאה השתים־עשרה, במורה נבוכים, אמר על כך הרמב״ם דבר מעניין. תחילה הכריז שאם יתברר שאריסטו צודק, יהיה עלינו לפרש מחדש את פרק א של ספר בראשית. לא היה לו שום קושי לקבוע שהאמונה הדתית צריכה להתאים לאמת המדעית, גם אם זו האחרונה שוללת עיקר אמונה כה בסיסי כמו הבריאה.⁴

footnotes: ⁴ רמב״ם, מורה נבוכים ב טו.

אבל הרמב״ם לא הסתפק בכך. הוא הוסיף שלדעתו אריסטו לא הוכיח את טענתו. הרמב״ם היה מעריץ גדול של אריסטו. הוא אימץ את עמדותיו בתחומי האתיקה, הפסיכולוגיה והמטפיזיקה. אך הוא היה ביקורתי מספיק כדי לומר שגם אם הוגה מסוים צודק ברוב העניינים, הוא אינו בהכרח צודק בכולם. הרמב״ם לא השתכנע בנכונות עמדתו של אריסטו בשאלת נצחיותו של החומר, וספקנותו התגלתה כספקנות מוצדקת. ב־1964, כמעט 800 שנה אחרי שהרמב״ם כתב את מורה נבוכים, ארנו פנזיאס ורוברט וילסון זיהו את קרינת הרקע הקוסמית, השריד המובהק מהמפץ הגדול שאירע לפני 13.7 מיליארד שנה, והוכיחו בזאת שליקום היה רגע של התחלה. קרתה ההתחלה הזאת כפי שקרתה — בכל מקרה, היה כאן מעשה של בריאה. בלתי־סביר — אבל נכון.

עוד נתגלה לאורך המאה החולפת כי היקום החומרי כולו, מהגדולות בגלקסיות עד הזעירים שבחלקיקים, נשלט בידי שישה קבועים מתמטיים: היחס בין הכוח האלקטרומגנטי לכוח הכבידה בין שני אלקטרונים; הקבוע המבני המתווה את היווצרותם של אטומים שונים מאטום המימן; הקבוע הקוסמולוגי; הכוח האנטי־כבידתי הקוסמי; הערך הקובע את מידת לכידותם הפנימית של צברי גלקסיות; ומספר הממדים המרחביים ביקום. לו היה איזה מן הקבועים הללו שונה אפילו מעט, אפילו במידה שכמעט שואפת לאפס, לא היה יקום שחיים עשויים להיווצר בו. החומר היה מתפשט מהר מכדי שיתלכד לכדי כוכבים, או שהיקום היה קורס אחרי המפץ הראשון, וכן הלאה. כוונון עדין זה של היקום לכדי האפשרות לקיים חיים נודע בשם ״העיקרון האַנתרופי״. כל זה נראה מדויק מכדי שיתחולל במקרה.

הפתרון שהציעו לכך כמה מדענים, ביניהם הלורד מרטין ריס וסטיבן הוקינג, היה שיש אינסוף יקומים מקבילים, שבכל אחד מהם הקבועים הם בעלי ערכים שונים מעט. היקום שלנו הוא בלתי־מסתבר רק אם הוא היחיד שישנו; אבל אם יש אינסוף יקומים, לפחות אחד מהם צריך להתאים לפרמטרים הדרושים לקיום חיים — וזהו היקום שלנו.

כך נפתרת בעיית האי־סבירות של היקום שאנו חיים בו — אבל המחיר הוא אי־סבירות אחרת, קשה אפילו יותר. שכן אין לנו שום סיבה להניח שיש יקומים מקבילים, ולעולם לא נוכל להיווכח בקיומם. אם יהיה בידנו לקיים מגע עם יקום מקביל, כי אז, מעצם הגדרתו, הוא לא יהיה יקום מקביל אלא חלק מהיקום שלנו, שהוא, כך יתגלה, גדול משחשבנו.

האי־סבירות גדלה כפל כפליים אצל אותם מדענים הטוענים שהיקום ברא את עצמו: שהוא חילץ את עצמו מן האַין אל ההוויה. הדבר אפשרי בהחלט. כך הייתה נראית הולדתו של היקום על פי המקרא, לו הושמטה ממנו בשיטתיות המילה ״יהי״ — משל צפינו במאורע הבריאה בטלוויזיה במצב אילם, במראות ללא קול. אלא שתיאוריה זו רק ממחישה שכדי להסביר את קיומו של עולם העומד בפרמטרים המתמטיים הנדרשים להיווצרות כוכבים וחיים בלי להודות בקיומו של בורא, אין לנו ברירה אלא לשער, נטולי ראיות לחלוטין, את דבר קיומם של אינספור יקומים בוראי־עצמם. חוק הלוגיקה הידוע כ״תערו של אוקהם״ — אין להרבות בישויות יותר מכפי ההכרח — היה כמדומה מחייבנו להעדיף ישות אחת בלתי ניתנת להוכחה, אלוהים, על פני אינסוף ישויות כאלו, הלוא הן אינסוף היקומים המקבילים. כך או כך, הקוסמולוגיה נעשתה אחד מאותם תחומים שבהם הבלתי־מסתבר מחליף כיום רעיונות ישנים שנחשבו מסתברים.

וכמו הקוסמולוגיה, גם הביולוגיה. בין יותר ממאה מיליארד גלקסיות, שבכל אחת מהן סביב מאה מיליארד כוכבים, ידוע לנו עד כה רק כוכב לכת אחד המותאם בדיוק להופעת חיים, הלוא הוא כדור הארץ שלנו. מהם שלבי הביניים הנדרשים לדומם כדי להיעשות חי? תהום עמוקה רובצת בין החומר הדומם ובין צורת החיים הפרימיטיבית ביותר, הבקטריה. הפשוטה בכל הבקטריות, המיקופלזמה, מכילה 470 גנים. איך קורה שחומר אדיש וחסר תנועה הופך לחי המסוגל להתרבות, וזאת בתוך פרק זמן קצר יחסית? התעלומה מוזרה כל כך, עד שפרנסיס קריק, ממגלי הדנ״א, אתיאיסט מושבע, נאלץ להגיע למסקנה שהחיים לא נוצרו על פני כדור הארץ. הם הגיעו אליו מהמאדים. והיות ששום עקבות חיים לא נתגלו עדיין במאדים, פתרון זה נשמע אף הוא כהמרתה של אי־סבירות אחת באחרת.

ואיך החיים נעשו בעלי יכולת חישה? וכיצד התגלגלה יכולת החישה לכדי מודעות עצמית, אותו כשרון משונה המוכר רק אצל ההומו ספיינס, המאפשר לנו לשאול את השאלה ״למה?״ כל כך הרבה אירועים בלתי־מסתברים היו צריכים להתרחש לשם כך, עד שסטיבן ג׳ גוּלד נדחק אל המסקנה שאם תהליך האבולוציה היה מתחיל שוב מההתחלה, ספק אם ההומו ספיינס היה מופיע אי פעם.

אין צורך להיות דתי כדי להשתאות מעצם אי־סבירותם של הדברים. ג׳יימס לה־פנוּ טוען בספרו למה אנחנו? שאנו עומדים בפני שינוי פרדיגמטי בחשיבה המדעית. המורכבויות של הגנום, הופעתן של צורות החיים הרב־תאיות הראשונות, עלייתו של ההומו ספיינס, קליפת המוח המופלאה שלנו — כל התופעות הללו ואחרות הן מתוחכמות מכדי שתוסברנה בכליו של מדע דרוויניסטי, מטריאליסטי, רדוקטיבי.

ממצאי הפענוח של הגנום האנושי היו בלתי־מסתברים להפליא. הציפייה המוקדמת הייתה שיימצאו לפחות 100 אלף גנים שיאפשרו לנו להסביר מה עושה את בני־האדם לבני־אדם, ולהציע מתאם של אחד־לאחד בין גנים ובין תכונות. למרבה האי־סבירות נמצא שיש רק 26 אלף גנים — לא הרבה יותר מ־19,100 הגנים שיש לסי־אלגנס, תולעת עיוורת שאורכה מילימטר.

ובלתי־מסתבר אפילו יותר: מתברר שגֶנֵי־המַפתח המנצחים על בנייתן של צורות חיים מורכבות זהים בקרב מינים שונים. אותם גנים הגורמים לזבוב להיות זבוב — גורמים לעכבר להיות עכבר. כאשר גן מסוים, Pax 6, שאצל העכבר גורם לצמיחתה של העין העכברית דמוית המצלמה, מושתל בעובּר זבוב, הוא גורם לצמיחת עין מטיפוס אחר לגמרי, העין המורכבת, זו האופיינית לזבובים. הגן הבודד איננו, אפוא, ״אנוכי״. הוא דומה יותר לנגָן בתזמורת המשתלב בה ובמשימה שהוטלה עליה, ומנגן בכל יצירה את התפקיד שנועד בה לכלי שלו. בדרכים נעלמות ״יודע״ הגן איזו ״יצירה״ הוא צריך לנגן: מהי הישות שהוא נמצא בתוכה, מהו ההקשר שהוא נדרש לפעול על פיו. סטיבן ג׳ גולד אמר שהחשיבות המיוחדת של ממצאים אלו ״טמונה לא בידע החדש שהם מספקים לנו, אלא במהותם הבלתי־צפויה״.⁵, p. 141. שוב, האי־סבירות.

footnotes: ⁵ James Le Fanu, Why Us? How Science Rediscovered the Mystery of Ourselves

עוד לא התקרבנו כלל להבנה כיצד ייתכן שהאבולוציה של מיני החי, כתהליך ביולוגי, הִצמיחה יצור המסוגל למודעות עצמית, לחשיבה, להתבוננות, לזכירה, להעלאת השאלה ״למה?״ זוהי אולי התופעה הבלתי־סבירה מכולן, ובה בעת היא גם זו שתוצאותיה מרחיקות לכת מכולן. בלי אותה ״ישות חושבת והוגה, האדם״, כתב האנציקלופדיסט הצרפתי דֶני דידרו, העולם היה ״בדידות עצומה, תופעה המתרחשת באפילה, באין רואים״.⁶, Indianapolis, Hackett Publishing, 2001, p. 292. עם ההומו ספיינס, היקום נעשה לראשונה מודע לעצמו.

footnotes: ⁶ Dennis Diderot, Rameau’s Nephew and Other Works

סטיבן ג׳ גוּלד וריצ׳רד לבונטין טענו שמצבי המודעות העילאיים הם לחיי האדם מה שמשולשי האבן שמעל לקשתות, הספנדרלים, הם לקתדרלה: תוצר לוואי מקרי, מוטיב קישוטי. האם אפשר להוכיח שהם טועים? לא. אבל אפשר לומר במידת מה של ודאות שזו דרך מוזרה מאוד להבין מהו אדם. המודעות העצמית האנושית נמצאת בגרעין של כל אמנות, כל מטפיזיקה וכל שירה; של כל מדע, של כל מתמטיקה ושל כל קוסמולוגיה; של כל מה שבגללו האנושות היא אחרת, מובחנת, ייחודית. העובדה שהתפתחנו כדי לשרוד היא השולית שבכל העובדות הנוגעות לאנושות. הרי כל דבר חי התפתח כדי לשרוד. לכל דבר חי, אמר שפינוזה, יש קוֹנאטוס, רצון לחיות. מה שמייחד אותנו מכל בעלי החיים הוא שאנו חיה מחפשת־משמעות, חיה יוצרת־תרבות. זוהי אבן הפינה של האנושיות שלנו. לראות את המודעות העצמית כספנדרל זהו סוג של חירשות סלקטיבית, ממש כמו לחשוב על קתדרלה כעל מבנה שנועד לתת מחסה מגשם. קתדרלה היא בניין שנבנה ad majorem Dei gloriam, למען תהילת האל. מי שמתעלם מכך אינו מבין מהי קתדרלה. ולמה ייגרע חלקה של האנושות מחלקה של קתדרלה?

בלתי־צפוי באותה מידה, ותוצאה ישירה של גילוי הדנ״א, הוא הממצא שכמעט כל החיים, מהבקטריה הפרימיטיבית ביותר עד אלינו, מוצאם אחד — הדנ״א עצמו. כל הדברים החיים חולקים אותו מרשם גנטי. מרשם שפרנסיס קולינס, שעמד בראש אחד משני הפרויקטים הגדולים למיפוי הגנום האנושי, כינה ״שפתו של אלוהים״. קולינס הוא רק אחד מכמה וכמה מדענים בכירים שהמסע המדעי שלהם הובילם למסקנה דתית. הביולוגיה החדשה ביססה את ההיגד שאף על פי שאינו מוכיח איזו אמיתה תיאולוגית, יש עמו הדהוד רוחני עמוק — שהאחדות מולידה רבגוניות. הרבים באים מן האחד.

האחדות אינה מסתכמת במוצא המשותף ובתשתית הגנטית הזהה. המחקר האקולוגי לימד אותנו שכל עולם החי והצומח, ברבגוניותו העולה על כל דמיון, קשור ברשת אחת גדולה של זיקות. לא רק האנושות כולה גורלה אחד — כשורותיו המפורסמות של ג׳ון דאן, ״מוֹת כָּל אָדָם הוּא הֶפְסֵד שֶׁלִּי עַצְמִי, כִּי אֲנִי חֵלֶק מֵהָאֱנוֹשׁוּת״.⁷ כך הוא גם כל הטבע. החיים הם סדרה של מערכות המקיימות יחסי גומלין, וכל אחת מהן היא חלק מהשלם. אבדנו של מין אחד עלול להשפיע על מינים רבים אחרים. שוב, הרבים מצביעים אל האחד.

footnotes: ⁷ ג׳ון דאן, מדיטציה מס׳ 17, מאנגלית: משה גנן.

עצם האי־סבירות של התגליות המדעיות במאות העשרים והעשרים ואחת מהמם. ב־1894 אמר הפיזיקאי האמריקני יליד גרמניה אלברט מיכלסון כי ״החוקים והעובדות היסודיים והחשובים של הפיזיקה התגלו כולם, והם עומדים על בסיס כה איתן שהאפשרות שאי פעם יוחלפו לאור תגליות חדשות רחוקה מאין כמוה״. ב־1900, בנאום בפני האגודה הבריטית לקידום המדע, אמר הלורד קלווין, ״לא נותר לפיזיקה שום דבר חדש לגלות. כל שנשאר הוא מדידות מדויקות יותר ויותר״. הרשימה הארוכה של התחזיות הכושלות צריכה ללמדנו לצפות לבלתי־צפוי. אנו, החיה־הבלתי־ניתנת־לניבוי, מנווטים כיום בעולם הפיזיקה הקוונטית, החורים השחורים ובוזון היגס, עולם מוזר יותר מכל מה שמדעני המאה התשע־עשרה יכלו לחלום.

כל מה שמעניין בחיים, ביקום ובכל אשר בו הוא בלתי־מסתבר, כפי שמזכיר לנו נסים ניקולס טאלב בספרו הברבור השחור, שכותרת המשנה שלו במקורו האנגלי היא ״השפעתו של הבלתי־מסתבר־כלל״.⁸ כותרת הספר שאובה מהעובדה שהאנשים בעולם הישן היו משוכנעים שמכיוון שלא ראו אף פעם ברבורים שחורים, יצורים כאלה אינם קיימים — עד שמישהו גילה את אוסטרליה.

footnotes: ⁸ נסים ניקולס טאלב, הברבור השחור: השפעתו המטלטלת של הבלתי צפוי על הכלכלה והחיים, מאנגלית: אורי שגיא, אור יהודה: דביר, 2009.

האי־סבירות החביבה עליי ביותר היא העובדה שהאדם שהמציא את תורת ההסתברות, מתמטיקאי צעיר ושמו בלז פסקל, החליט כשהיה בן שלושים לוותר על המתמטיקה ועל המדע ולהקדיש את שארית חייו לחקר האמונה הדתית.

כל הדברים הללו אינם מנסים לשמש הוכחה לקיום האל. התורה עצמה שמה ללעג את חרטומי מצרים שכאשר אינם מצליחים לשחזר את מכת הכינים הם מצהירים כי ״אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא״ (שמות ח, טו). זהו מין ״אלוהים של סתימת חורים״ — אלוהים המגויס כל אימת שיש להסביר דבר שעדיין אינו נהיר לחוקרים. זו דרכם של המצרים, לא דרכה של אמונת אברהם. המדע נוסך בנו תחושת פליאה, אך הוא אינו חושף מי יצר את הפלא הזה. הרמב״ם אמר שהמדע, המגלה את גודלו ועוצמתו של העולם ואת קטנותו של האדם, מעורר אותנו לאהוב את אלוהים ולירא ממנו.9 הוא אינו אומר שהמדע גורם לנו להאמין באלוהים.

ההתבוננות בעולם הטבע היא רמז — לא יותר מזה אך גם לא פחות — לנוכחותה הַפעילה של תבונה עצומה, שיש לה היכולת להפתיענו בלי הרף, ולהראות לנו שככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו גם יודעים יותר כמה איננו יודעים — ועם זה, היא קוראת לנו להמשיך ולצעוד אל נקודה שמעבר לאופק הנראה.

אי שם, מעברו האחר של סף היקום, בקצה קצהו של הניתן לידיעה, נמצאת או איננה הנוכחות שהביאה לידי קיום את העולם, ואת החיים, ואתכם. אתם צריכים לבחור. הכרעתכם תעצב את כל חייכם.

אתם יכולים לומר, ״אני מסרב להאמין למה שאינני יכול לבחון, למה שאינני יכול להכפיף, ולוּ עקרונית, לסוג כלשהו של הוכחה״. יהי כן. אבל ההכרעות הגדולות בחיים, כך למדתי מברנרד ויליאמס ומהדילמה של גוגן, הן כאלו. אף פעם אי־אפשר לדעת מראש את העובדות שתצבענה, בבוא העת, על כך שהכרעה הייתה נכונה. כאלו הן ההכרעות להתחתן, להוליד, להקים עסק, להתחיל מיזם מחקרי, לחבר סימפוניה, לצייר תמונה. אין יצירה בלי הסתכנות. המקרא — וזהו אחד הדברים המרשימים בו ביותר — נותן לנו להבין שאפילו אלוהיםהסתכן בבראו את האנושות, ולפחות פעם אחת הוא אפילו התחרט על המעשה.

דבר זה נכון גם באשר לעמדות הבסיסיות שאנחנו מאמצים כלפי החיים. איך אפשר לדעת מראש, בוודאות גמורה, אם נכון לבטוח באנשים, להתיידד אתם, לאהוב, לסלוח למי שפגע בנו, לתת הזדמנות חוזרת למי שאכזב אותנו, לפעול באצילות, להילחם בפיתויים, להימנע מלעשות את הרע גם כשאנו בטוחים שלא ניתפס, להקריב למען אחרים, לסרב להיעשות ציניים גם כשאנו יודעים דברים איומים על העולם ועל יושביו? אין שיטה רציונלית של קבלת החלטות הנוטלת מההכרעות הללו את מרכיב האי־ודאות — וזאת, במידה רבה, מפני שהן משפיעות לא רק על מה שיקרה, אלא גם על סוג האדם שאנו נהיה.

להיות אדם הוא לחיות בעולם הרה סיכונים. אנחנו מתמודדים עם עתיד שלא רק שהוא אינו ידוע, הוא גם אינו ניתן לידיעה. אמונה היא הסתכנות, ואין דרך למזער את הסיכון הזה. תהייתו של המלט, ״כִּי אֵילוּ חֲלוֹמוֹת יָצוּצוּ בְּשֵׁנָה כָּזֹאת שֶׁל מָוֶת״,⁹ מזכירה לנו שאפילו המוות כרוך בהסתכנות, קל וחומר החיים. מי שאינם מוכנים להסתכן, אינם מוכנים לחיות חיים מלאים.

footnotes: ⁹ ויליאם שייקספיר, המלט, מערכה שלישית, תמונה ראשונה.

אמונה היא האומץ להסתכן.

ומה אם אני טועה? בעיניי מוטב לחיות מתוך אמונה שהעולם והאנושות טובים, ולא שהם רעים. אבל אפשרי לגמרי והגיוני לחלוטין להאמין שאין תבונה יוצרת גדולה הפועלת ביקום, ושאם ישנה כזו, היא עיוורת; שהחיים מרושעים, אכזריים ובלתי־הוגנים; שאדם לאדם זאב. אדם פסימי לעולם אינו מתאכזב, ואדם ציני אף פעם לא יחוש נבגד.

אין שום אי־רציונליות באמונה שלחיים אין משמעות, שעולם בלי אנושות אינו שונה במהותו מעולם עם אנושות, שהחיים קצרים והמוות ארוך ולכן כדאי שנרדוף תענוגות ככל יכולתנו ובתוך כך ניזהר מן הרעות והפורענויות שהתענוגות עלולים להמיט עלינו. אין שום אי־רציונליות, בקיצור, באורח חיים כמו זה של ההדוניסטים, האפיקוראים והסטואיקנים ביוון של המאה השלישית לפנה״ס — אותם פרשנים תשושים של חיי האדם, שאפשר למצוא בכל ציביליזציה בערוב ימיה.

יש כמובן הומניסטים חילונים המנהלים חיים אלטרואיסטיים למופת, נאבקים בעוול או בעוני או בתחלואה, מבקשים את האמת או הטוב או היופי ממניעים טהורים בלבד — וכל זאת בלי שום תשתית, או מבנה־על, של אמונה במטפיזיקה הגדולה של הקיום. אני חש שאני מתברך באנשים האלה, ואני מקווה שכמוני חשים כל מאמיני הדתות. להאמין שלדת יש מונופול על המידות הטובות הרי זו צרות מוחין, ממש כמו להאמין שלמדע יש מונופול על האמת.

אבל אין זה אומר שאין קשר בין אמונתנו הדתית ובין השאלה איזה מין בני־אדם אנחנו. עשרות מחקרים הראו שהציפיות של הורים ומורים מתלמידים משפיעות על הישגיהם. כשמורים מאמינים בפוטנציאל של תלמידיהם, ומשדרים להם את המסר הזה בכיתה, ביצועי התלמידים עולים על הנורמה. ואילו כאשר מורים משדרים לתלמידים שאין להם סיכוי, הישגי התלמידים ירודים מכפי שהיו יכולים להיות.

המונותיאיזם מצפה מאתנו לגדולות, ועל ידי כך מגדיל אותנו. הוא רואה אותנו כצלם אלוהים, כבניו של אלוהים, כשותפיו בברית. הוא מדרבן אותנו לבנות יחד עם אלוהים חברה אנושית יותר ועולם צודק יותר. הוא אומר לנו שכל אחד מאתנו ייחודי, לא בר־החלפה, יקר בעיני ה׳. שכל אחד מאתנו איננו רק פנוטיפ של גנוטיפ, פרט של מין בעיני הביולוג, מקור להכנסות בעיני הממשלה, סעיף הוצאות בעיני המעסיק, לקוח בעיני המפרסם, פתק בעיני הפוליטיקאי.

אני רואה אנשים שהאמונה הזאת שינתה אותם, אנשים שימיהם עוברים עליהם מתוך הכרת תודה לאלוהים על מתת החיים וניסיון להחזיר לו טובה באמצעות נתינה לאחרים. אני רואה אותם מתייחסים לנישואים בקדושה; אני רואה אותם מתייחסים להורוּת ברצינות, כשם שאלוהים אמר לאברהם לעשות. אני רואה אותם יוצרים קהילות שיסודן חסד. אני רואה את מנוע האמונה מחולל אנרגיות מוסריות באופן ששום מנוע אחר אינו מחולל.

וכאשר אני רואה כיצד צומחים אנשים לגובה מוסרי תחת שִמשה ושמֶיה של האהבה האלוהית, יותר מכפי שהיו צומחים תחת שמים ריקים, אני מוצא, כמו אותו מחפש ב״הדרך לאל־מועתצם״ של בורחס, את העקבות המובילים אל הנוכחות הגדולה. אני מוצא אותם בקרב אנשים שאינם פועלים באופן שמרקס, דרווין, פרויד וחסידיהם לימדו אותנו לצפות מהם לפעול בו. אנשים אלו הם גרגירי הזהב המוכמנים בין גרגירי החול. הם אותותיו של הנשגב.

אינני רואה את הערך הזה מיוחס לאדם באידיאולוגיה חילונית כלשהי, ודאי לא באופן מעשי. וכי איך אפשר? מבחינה ביולוגית, כפי שמזכירים לנו הניאו־דרוויניסטים, 98 אחוז מהגנום שלנו זהה לזה של הפרימטים, ושיעור נכבד ממנו זהה אף לזה של זבובי הפירות. בכל מקרה, המדע עוסק בהיגדים אוניברסליים, לא במה שג׳יימס ג׳ויס כינה ההתגלויות של היומיום. המתודה המדעית חייבת לעקור מהייחודי את ייחודיותו, את מה שבעיני השירה והאמנות משווה לו זוהר.

כאשר גילה ההומו ספיינס את האל היחיד והייחודי, הוא גילה גם את האדם היחיד והייחודי. אין גדוּלה רבה מזו; ראינו זאת בנאום של פיקו דלה־מירנדולה, נקודת השיא של ההתבוננות הרנסנסית באדם. המונותיאיזם קורא לנו, לכולנו, לא רק לאליטה מתוכנו, לעלות לגדולה.

זהו אפוא האני־מאמין שלי. אני מאמין שהרעיון שהעולם נברא באהבה בידי אלוהים של אהבה המבקש מאתנו ליצור באהבה — הוא ההשערה האצילה ביותר שרוממה אי פעם את רוח האדם.

אנחנו החיה המחפשת־משמעות, צורת החיים הידועה היחידה בעולם ששאלה את השאלה ״למה?״ אין לשאלה הזאת תשובה יחידה, מוחשית, איתנה, מתבקשת, משכנעת ואוניברסלית. אולם הסירוב האידיאולוגי לנסות לענות עליה, מתוך התעקשות שהיקום פשוט קרה ואין עוד מה לומר על כך, הוא בגידה ביצר החקרנות והחיפוש אחר הבלתי־נודע, היצר שהתניע את המדע מראשית דרכו.

משמעותה של מערכת נמצאת מחוץ למערכת. לפיכך משמעותו של היקום נמצאת מחוץ ליקום. משום כך, המונותיאיזם האברהמי, המדבר על אלוהים החורג מן היקום החומרי, אלוהים אשר ברא אותו במעשה של יצירתיות חופשית, היה ההשערה הראשונה שהעניקה לחיים משמעות, ונשארה יחידה עד עצם היום הזה. בלי האמונה הזאת אין משמעות; יש רק בחירוֹת של יחידים, מִבְדים המאומצים כגורלות. בהעדר משמעות, חיי האדם אינם בעלי מהות ייחודית, אלא רק מאבק הישרדות חייתי המקושט בתחבולות שבני־האדם המציאו כדי להפיג את השעמום או את הייאוש.

בלי אמונה באל טרנסצנדנטי, באלוהי החופש הבוחר לפעול ופועֵל, אין תקומה לרעיון שאנחנו חופשיים, שיש לנו בחירה, שהכרעותינו הן המעצבות אותנו, שאנחנו פועלים־מוסריים בעלי אחריות. המדע אינו משאיר שום מקום לחופש האנושי, וכשהחופש חדֵל להתקיים כרעיון, נחרץ דינו להפסיק להתקיים גם כמציאות. הציביליזציות שהושתתו על נטישת האלוהים ועל הסגידה למדע — צרפת המהפכנית, ברית־המועצות, הרייך השלישי וסין הקומוניסטית — ניצבות כיום כסימני קריאה של ההיסטוריה המזהירים אותנו מפני מה שקורה כשאמצעים נעשים למטרות. מדע המחפש בענווה את האמת הוא דבר אחד. מדע הנתפס כמציאות יחידה הוא כבר דבר אחר. הוא עלול להפוך לָאכזר שבאֵלים.

בלי חופש, אין כבוד האדם. ישנו רק האדם כדָבר, אורגניזם ביולוגי הנמצא על רצף אחד עם כל יתר האורגניזמים. גילוי כבוד האדם הוא אולי הרעיון המהפכני ביותר שהמונותיאיזם האברהמי הנחיל לעולם. אמונה זו הייתה הראשונה שלימדה שכל אדם, בלי תלות בצבע, בתרבות או באמונה, ברוא בצלם אלוהים ובדמותו; הראשונה שלימדה על קדושת חיי האדם ועל כבודו של כל יחיד, ושהראתה איך אפשר לממש ערכים אלה במבנים חברתיים.

אלוהי אברהם הוא אלוהי ההפתעות, הכוח העליון שהתערב בהיסטוריה כדי לשחרר את מחוסרי הכוח ולהוציא אותם למסע הארוך אל החופש. הוא לימד אותנו שלגודל הפרדוקס, אומות שורדות לא בזכות עושרן אלא בזכות העזרה שהן מגישות לענייהן; לא על ידי כוח אלא על ידי דאגה לחלשים. ציביליזציות נעשות חסינות רק כשהן מטפלות בַּפְּגיעים שבתוכָן.

במבט היסטורי, האמונה באלוהים מתגלה כדרך המוצלחת היחידה לסמן גבולות מוסריים לכוח. לאמונה בריבונות האל יש יתרונות עצומים על פני האמונה בריבונות האדם. בני־אדם סוגדים. לעתים הם סוגדים לעושר, לעתים לכוח. לעתים, למשל כיום, הם סוגדים לָעצמי. יש אנשים הסוגדים למדע. כל הדברים הללו הם חלקים מן החיים, הם אינם המכלול שלהם, וכל סגידה לַחֵלק במקום לשלם הובילה בעבר לאסון. המונותיאיזם מלמד אותנו ששום דבר אינו ראוי שנסגוד לו אם הוא איננו הכול, אם הוא איננו בורא־הכול ואדון־הכול.

המונותיאיזם של אברהם מדבר בשמם של העני, החלש, המשועבד. הוא מספר סיפור על כוחו של החופש האנושי, במפגשו המרומם עם מקורו העליון של החופש, ליצור מבנים המבססים את כבוד האדם. הוא מגלם חזון של עולם של חן וחסד. הוא מספר לנו שאין אדם שהוטלה עליו קללה מבֶּטן ומלידה, שאין אדם שנידון להיות כישלון. הוא מודיע לחזקים ולעשירים שיש להם אחריות כלפי אלה שחסרים להם הדברים העושים את החיים נסבלים. הוא מזמין אותנו להיות חלק ממהפכת קטיפה, בגלותו את אוזנינו שההשפעה חזקה מהכוח, שחובתנו להגן על הפגיעים ביותר בחברה, שעלינו להיות נכונים להקריב לשם כך ממשאבינו, ולבסוף, הדבר הנועז מכולם, שהאהבה חזקה מהמוות. הוא מעמיד את האהבה כציר העולם: אהבת אלוהים, אהבת הרֵע, אהבת הגֵר. אם יש בברירה הטבעית מסר, זהו המסר: שהאמונה הזאת, הקיימת זמן רב יותר מכל אמונה אחרת, יוצרת אצל חסידיה כושר הישרדות מדהים.