היסטוריה קצרה של הרב־תרבותיות

אני מהרהר בכל הדברים הללו, באנשים שנלחמים ומפסידים בקרב והדבר שלמענו נלחמו קורה למרות תבוסתם, ובבואו מתגלה שאין זה מה שהתכוונו לו ואחרים צריכים לצאת למלחמה למען מה שהתכוונו תחת שם אחר.¹ (London: Longmans, Green, 1938), pp. 39-40, cited in Seligman, The Idea of Civil Society, p. 206. ויליאם מוריס

footnotes: ¹ William Morris, A Dream of John Ball

ב־1908 עלה בוושינגטון הבירה מחזה חדש אשר זכה לביקורות מהללות. מחברו היה יהודי אנגלי ושמו ישראל זנגוויל.² (New York: Oxford University Press, 1964), pp. 120-121. אחד מבאי התיאטרון היה תיאודור רוזוולט, ששיבח את המחזה והסכים שמהדורה מתוקנת שלו תוקדש לו בשנת 1914. המחזה רץ בהצלחה בערים אחדות ברחבי אמריקה וללא ספק נגע ברגישות מסוימת. כותרתו הפכה לימים לסיכום ממצה של גישת דור שלם לזהותו בעולם החדש. שם המחזה היה כור ההיתוך.

footnotes: ² ראו Milton M. Gordon, Assimilation in American Life

גיבורו של זנגוויל הוא יהודי רוסי ושמו דוד קיחנו, שהגיע לאמריקה אחרי שכל משפחתו נרצחה בפרעות קישינב ב־1903. דוד הוא מלחין וכבר חיבר סימפוניה בשם הכּוּר שלתוכה יצק את כל תקוותיו לסדר חברתי חדש. הוא פוגש צעירה רוסייה נוצרית, וֶרה רֶוֶונדל, שישבה בכלא הצאר בגלל פעילות מהפכנית, ומתאהב בה. השיא הדרמטי של המחזה הוא פגישה בין דוד לבין אביה של ורה, הברון רֶוֶונדל, שאותו הוא מזהה כקצין הרוסי שעמד בראש החיילים במהלך הפוגרום: האדם האחראי למות הוריו.

הטעם לכתיבת גרסה חדשה זו של רומיאו ויוליה הוא שהפעם הסוף איננו טרגי. רוונדל מודה באשמתו, הסימפוניה של דוד מבוצעת, דוד וּורה מתנשקים. זוהי מלודרמה תקופתית שכיום קשה לנו לעכלה, אבל אנחנו חשים היטב את להט חלומו של זנגוויל. כך מתאר דוד את האמונה שהביאה אותו לאמריקה:

אמריקה היא כור המצרף של אלוהים, כור ההיתוך הגדול שבו מותכים ונוצָרים מחדש כל הגזעים של אירופה. כאן אתם עומדים, אנשים טובים, נדמה לי, כשאני רואה אתכם באליס איילנד, כאן אתם עומדים בקבוצות של חמישים, על חמישים לשונותיכם ותולדותיכם וחמישים שנאות הדם והיריבויות שלכם. אבל לא תישארו כך זמן רב, אחיי, כי באתם אל להבות האל... אין חשיבות ליריבויות ולנקמות הדם העתיקות! גרמנים וצרפתים, אירים ואנגלים, יהודים ורוסים – כולכם בסך אל כור ההיתוך. אלוהים יוצר את האדם האמריקאי.

כור ההיתוך היה מקבילו האמריקאי של אידיאל בית הכפר האנגלי. ההבדל הוא שבאמריקה לא הייתה תרבות מבוססת מימים ימימה: לא בית, לא מארח, לא אורח, לא משפחת מלוכה, לא אצולה בעלת קרקעות, לא כנסייה מבוססת. זו הייתה חברת מהגרים. אבל מתוך כל זה, קיוו האנשים, יצמח משהו חסר תקדים. העולם הישן – רוסיה, הפוגרומים, סכסוכים עדתיים ודתיים, שפיכות דמים – הוא הדבר שמפניו ברח דוד, ובמשתמע בני זמנו של זנגוויל, לאמריקה. נולדת כאן מעין תרכובת שאליה מוכנס הטוב של אירופה וממנה מופרד החלק הרע שלה. כאן, בגרסה המודרנית של הארץ המובטחת, "האלכימאי הגדול ממס ומתיך" את האמונות והעדות השונות "כדי לבנות את רפובליקת האדם ואת ממלכת האל".

המחזה של זנגוויל היה גרסה פופולרית לדברים שכתב יותר ממאה שנה קודם לכן הסופר הצרפתי ז' אקטור סן ג'ון קרֶווקר (Crevecoeur), שהיגר לניו יורק וחיבר את הספר "מכתבים מאיכר אמריקאי" (Letters from an American Farmer, 1782).³ מהו האמריקאי, נשאל קרווקר, מהו אותו אדם חדש? הוא נולד להורים ילידי אירופה, אבל נעשה אמריקאי בכך שהוא "מותיר מאחוריו את כל הדעות הקדומות והמנהגים... כאן מותכים בני כל האומות לגזע חדש של אנשים, שעמלוֹ ושגשוגו עתידים ביום מן הימים לחולל שינויים גדולים בעולם".

footnotes: ³ ראו שם, עמ' 116.

מה שכבש כל כך את לב הצופים במחזהו של זנגוויל ב־1908 היה העובדה שאותם ימים היו שיא ההגירה לארצות הברית ממזרח אירופה. האמריקאים נקרעו בין הזעזוע מפרעות קישינב לבין החששות שהמהגרים החדשים, שהיו מערביים פחות מקודמיהם, לא יוכלו להיטמע. מנקודת מבט זו סיפק המחזה של זנגוויל עידוד ונחמה.

אבל הפתוס האמיתי של העלילה טמון בעובדה שזנגוויל כתב כיהודי שאינו רוצה עוד להיות יהודי. תקוותו האמיתית הייתה לראות עולם שבו יושלכו לפח כל המונחים הקשורים להבדלי גזע ודת. ביסוד הדבר הזה רבצה הטרגדיה של הנאורות והאמנציפציה באירופה. אלה הבטיחו עידן חדש, שבו התבונה תחליף את הדת והסובלנות תתפוס את מקום הדעה הקדומה, עידן שבו הכול יהיו שווים ואיש לא יופלה לרעה.

בית הכפר האנגלי בבריטניה התקדם המהלך בצורה שונה במקצת. היהודים היו כאן מאז המאה ה־11. אדוארד הראשון גירש אותם ב־1290, אך הם שבו ב־1656, תחת שלטון קרומוול. ליתר דיוק, הואיל וכבר הייתה באנגליה קהילה קטנה של אנוסים, הם קיבלו רשות לחיות בפומבי על פי דתם. הקהילה נשארה קטנה עד המאה ה־19 ולא סבלה מרדיפות רבות. רבים מהיהודים היו סוחרים בסיטי של לונדון.

רק עם פרוץ הפרעות במזרח אירופה בשנות השמונים של המאה ה־19 החלה הגירה המונית לבריטניה. הבאים התקבצו באיסט אנד של לונדון. הם היו חסרי כול וחסרי מיומנויות, וחיו במשכנות עוני צפופים. רבים מהם עבדו בסדנאות יזע בתנאים שזעזעו ויקטוריאנים שוחרי רפורמה חברתית שבאו לצפות בהם, כמו צ'רלס בות' (Booth) וביאטריס וֶבּ.

לראשונה התעוררה עוינות אמיתית. תושבי האזור, שהיו הם עצמם עניים ומחפשי עבודה, חשו שהם נרמסים ושנשקפת סכנה לפרנסתם. בשנת 1887 התלונן אדם במכתב למערכת הטיימס על "אביונים זרים שתופסים את מקומם של פועלים אנגלים וממיטים ייאוש על גברים, נשים וילדים שהם בשר מבשרנו".⁴, p. 201. ה־East London Advertiser זיהה את האשמים: "נחילי היהודים הזרים שפלשו לשוק העבודה של האיסט אנד הם האחראים המרכזיים...".⁵ ג'וזף צ'מברליין, הפוליטיקאי הליברלי ואיש האיגודים המקצועיים, אמר שאנגליה הופכת חיש מהר ל"מזבלה של אירופה".⁶ ב־1903 אמר חבר הפרלמנט של סטִיפּני, מייג'ור אוונס גורדון, בכינוס בוחריו, "בחדר זה אין כמעט אנגלי אחד שאינו חי בצל הסכנה המתמדת של גירוש מביתו, דחיקתו לרחובות, ולא בגלל גידול טבעי של אוכלוסייתנו אלא בגלל הזוהמה המגיעה אלינו מאירופה".⁷

footnotes: ⁴ Kershen, Strangers, Aliens and Asians ⁵ שם. ⁶ שם, עמ' 202. ⁷ שם, עמ' 205.

בסופו של דבר השתלבה אותה זוהמה בחברה האנגלית. היא הקימה עסקים כמו מרקס אנד ספנסר, טֶסקוֹ וחברת הנפט שֶל. ייסדה חנויות בגדים כמו מוֹס ברוס ובֶּרטונס. העמידה כותבים כמו הרולד פינטר ופיטר שייפר. הולידה מפיקי תיאטרון, במאי קולנוע, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ואנשי צבא, שופטים, מתאגרפים, משוררים, פילוסופים וחתני פרס נובל. יש כאן סיפור של תקווה. האלימות המילולית שכוונה נגד יהודים לפני מאה שנה הופנתה בהמשך אל מהגרים מאירלנד, מהודו המערבית, מפקיסטן, מבנגלדש וכן הלאה, בזה אחר זה. והנה כל קבוצה כזאת העשירה את תרבותנו.

עם זאת יש לציין גורם מרשים באופן שבו הגיבה הקהילה היהודית לאווירת שנאת הזרים של שלהי המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים. היהודים התאימו את עצמם. הם השקיעו מאמצים גדולים להשתייך ולהיראות שייכים, וכשלא עשו זאת, הקהילה היהודית המבוססת יותר הורתה להם מפורשות לעשות זאת. "אם בכוונתם להישאר באנגליה", נכתב בג'ואיש כרוניקל ב־1881 על היהודים ממזרח אירופה, "אם הם מבקשים להיות חברים בקהילתנו, זכותנו לתבוע מהם כי יראו סימנים שהם מבקשים ברצינות להגיע להתמזגות מושלמת עם מטרות מארחיהם ועם רגשותיהם".⁸, pp. 178-179. המניעים לכך היו מעורבים. הם חשו ללא ספק שההשתלבות חשובה בזכות עצמה, אך גם חששו שהם עצמם יסבלו מתגובת הנגד החריפה שתתעורר אם המהגרים החדשים לא יהפכו לאנגלים. הג'ואיש כרוניקל הבהיר זאת היטב ב־1883:

footnotes: ⁸ Winder, Bloody Foreigners

משימתנו הדוחקת ביותר היא לתרבת את המוני היצורים הפגועים והסובלים, ונוכל להיות סמוכים ובטוחים שאם לא נעשה את חובתנו, ונעשה אותה ללא דיחוי, תקום זעקה נגד היהודים שזה מקרוב באו, והדבר יפגע נוראות בנוחותם ובשמם הטוב של אלה שקדמו להם. זו חובתנו לדתנו, לרגש האחווה, זו חובתנו לתפיסה נאורה של האינטרס שלנו, לטפל ללא דיחוי ומתוך חמלה בזרם המגיע אל חופינו מהים הסוער של הייאוש וההשפלה ברוסיה.⁹ (London: Tymsder, 1998), pp. 123-133.

footnotes: ⁹ מובאה זו, כמו המובאות בפסקה הבאה, לקוחה מתוך Gerry Black, J.F.S.: The History of the Jews’ Free School, London since 1732

מוריס ג'וזף, רב בית הכנסת (הרפורמי) של מערב לונדון, אמר למהגרים היהודים החדשים שהם חייבים "לזנוח את הרעיונות וההרגלים שנסבלו ברוסיה". בריגדת הבנים היהודים (Lads' Brigade) הוקמה במטרה להקנות לחניכיה התנהגות אנגלית, למחוק את "כפיפוּת הגטו" ו"להחדיר בלב הדור הבא את כל הטוב הכרוך באופי האנגלי – עצמאות גברית, כבוד, אמת, ניקיון, ואהבה לעיסוקים פעילים ומבריאים". הממסדים החינוכיים, למשל ה־Jews' Free School, הכשירו את תלמידיהם להיות אנגלים ואנגליות למופת. לואי אברהמס הפציר בהורים לתמוך במסר שמקבלים ילדיהם בבית הספר:

חזקו את מאמצי המורים למחות כל שריד למקום הלידה הזר ולנטיות זרות, כדי שילדיכם יזדהו, במחשבה ובמעשה, עם כל מה שהוא אנגלי, עד שלא ייוותר צל צילה של אנטישמיות. וזאת כדי שבניכם ובנותיכם יגדלו נאמנים לדגל שאותו הם לומדים בין כתלים אלה לאהוב ולכבד, כדי שייקחו חלק ראוי בצמיחתה של אימפריה גדולה זו, שכולי תקווה כי לא תסיר מהם לעולם את הגנתה ואת חסותה.

אקולטורציה, אימוץ המנהגים התרבותיים והחברתיים המקובלים בחברה האנגלית, ופטריוטיות, אהבת המולדת האנגלית, הועדפו על פני חינוך יהודי מובהק, אם כי ודאי שהתלמידים למדו להתגאות בעמם ובדתם. האמת היא שהיהודים האנגלים של אותם ימים לא ראו סתירה בין השניים. הם היו אנגלים ואנגליות בני הדת היהודית. הערכים הוויקטוריאניים היו בדרך כלל גם הערכים המקובלים על יהודים.

ליהודים היו שלושה יתרונות עצומים: 2,600 שנות היסטוריה כמיעוט דתי ואתני בארצות שונות בעולם; קהילה מבוססת שיכלה לעזור למהגרים חדשים להסתגל לארצם החדשה; ומודלים חיים להשתלבות מוצלחת. הדמות המרכזית הייתה סר משה מונטיפיורי, יהודי שומר מצוות, מנהיג קהילה שאינו נושא משרה דתית ונשיא ועד הצירים של יהודי בריטניה. היה דמות ידועה בציבור הרחב, השריף של הסיטי של לונדון וחבר אישי קרוב של המלכה ויקטוריה.

ביום הולדתו ה־99, ושוב ביום הולדתו המאה, פרסם הטיימס מאמרי מערכת לכבודו.¹⁰ (Oxford: Littman Library of Jewish Civilization and Oxford University Press, 1985), pp. 362-368. המאמר לכבוד יום הולדתו המאה, ב־24 באוקטובר 1884, הוא מסמך מרתק במיוחד. הוא מדבר על נדבנותו של האיש כלפי נוצרים ויהודים כאחד, ומשבח את הסינתזה שיצר מונטיפיורי בין שתי הזהויות: "הוא היה למגינם המנצח של יהודים נרדפים מפני שהיה הג'נטלמן האנגלי המושלם". באישיותו הצליח "לפתור אחת ולתמיד את בעיית יכולתם של היהודים הדתיים ביותר להיות בכל זאת אנגלים מושלמים". המאמר הסתיים בקריאת נזיפה חמורה לקהילה היהודית לנהוג כמוהו ולאמץ את "נחישותו להראות באמצעות חייו כי יהדות נלהבת ואזרחות פטריוטית יכולות בהחלט לעלות בקנה אחד".

footnotes: ¹⁰ Reprinted in Sonia and V. D. Lipman (eds.), The Century of Moses Montefiore

זוהי החברה כבית כפר. היהודים אימצו אותה בבריטניה כפי שזנגוויל אימץ בלהט את כור ההיתוך האמריקאי. היו בכך פנים לחיוב ולשלילה. פעולה זו עודדה את המהגרים היהודים החדשים להשתלב בחברה. היהודים שמעו ועשו. ב־1895 דיווח כתב של ה־Daily Graphic, שביקר ב־ Jews' Free School ובדק איך מסתדרים ילדי המהגרים: "כשהם יוצאים, הם מדברים אנגלית מתוך הקפדה על דקדוק ומבטא צח, הרבה מעבר לממוצע בשכונה זו".¹¹ הם פיתחו אהבה עמוקה ואמיתית לאנגליה.

footnotes: ¹¹ Black, J.F.S., p. 127.

החיסרון היה שלמרות ניסיונות ההשתלבות, הם עדיין נחשבו לאורחים. האחרים ידעו זאת. הם ידעו זאת. איזבל קולגייט (Colegate) היטיבה לתאר זאת ברומן "מסע הציד" (The Shooting Party), המתרחש ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.¹² (Harmondsworth: Penguin, 1980), p. 9. קבוצת אורחים מבלה סוף שבוע בבית הכפר של סר רנדולף נֶטְלבּי. אחד האורחים הוא יהודי מתבולל מאוד, מסוגו של בנג'מין ד'יזראלי. בבואו שואל המארח את אחד האורחים: "האין ישראל בתוכנו?". בשלב מסוים מחווה האורח היהודי בידו תנועה המזכירה ליתר האורחים "משהו קדום, לבנטיני, סמוי וערמומי".

footnotes: ¹² Isabel Colegate, The Shooting Party

כאשר המארחים נוהגים באדיבות כמו האנגלים, אי־השתייכות עשויה להתבטא באי־נוחות שולית ותו לא. אבל בצרפת ובגרמניה היה קשה יותר. גם שם אימצו היהודים את תרבות מארחיהם, ובכל זאת גילו שהם ניצבים מול עוינות שהולידה מילה חדשה, אנטישמיות – מילה שטבע ב־1879 העיתונאי הגרמני וילהלם מאר (Marr). האנטישמיות הייתה שונה מקודמתה הנוצרית, שנאת היהודים. בעקבות המהפכה הצרפתית נעשתה אירופה חילונית ושוויונית בעיקרון. דעות קדומות שהתבססו על דת לא נחשבו עוד מכובדות. השנאה נאלצה למצוא לעצמה מקור סמכות חדש. בשביל חניכי הנאורות היה זה המדע. ואכן, המדע סיפק לשנאה את הכסות של "דרוויניזם חברתי" (החזק שורד, החלש מת) ואת הענף המדעי הכוזב של הגזע. כך נולדה האנטישמיות הגזעית. חדי־ההבחנה שבין יהודי אירופה זיהו מייד כי השנאה החדשה מסוכנת מקודמתה, שכן אנשים יכולים להמיר את דתם אך לא לשנות את גזעם.

תיאודור הרצל היטיב לנסח ב־1897 את כישלון הניסיון להעניק שוויון ליהודים במאה ה־19:

בכל מקום ומקום ניסינו בכל מאודנו להיטמע בקהילות הלאומיות שבתוכן חיינו וביקשנו לשמר רק את אמונת אבותינו. הדבר לא הותר לנו. לשווא נהיה פטריוטים נאמנים, לפעמים פטריוטים מעל ומעבר; לשווא נקריב את חיינו ורכושנו לא פחות מאחינו האזרחים; לשווא נתאמץ להגביר את תהילתן של ארצות מולדתנו בתחומי האומנות והמדע, או את עושרן באמצעות מסחר וכספים. בארצות שבהן אנו חיים מאות שנים עדיין ניחשב לזרים נקלים, ולא פעם בעיני אנשים שאבותיהם עדיין לא הגיעו לשם כשאנחות היהודים כבר נשמעו זה מכבר בארץ... אילו הניחו לנו לנפשנו... אבל דומני שלא יניחו לנו לנפשנו.¹³, edited and with an introduction, an afterword and biographical notes by Arthur Hertzberg (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1997)

footnotes: ¹³ בתוך The Zionist Idea: A Historical Analysis and Header

מה שהביא את הרצל אל המסקנה הזאת היה החוויה שחווה בפריז מייד אחרי מתן פסק הדין במשפט דרייפוס ב־1895. דרייפוס, יהודי מתבולל ששירת כקצין בצבא צרפת, הואשם בריגול (על לא עוול בכפו, כפי שחשדו רבים). המונים נאספו לפני בית המשפט וצעקו "מוות ליהודים!". הרצל, כמו זנגוויל לפניו, הבין שליהודים אין עתיד באירופה. חצי מאה אחר כך התממשו פחדיו באופן שלא היה מסוגל לשער גם בסיוטיו האפלים ביותר. עד 1945 נרצחו יותר ממחצית יהודי אירופה והפכו לאפר באושוויץ, טרבלינקה וברגן בלזן.

פלורליזם תרבותי בינתיים, באותם ימים שבהם הוצג המחזה כור ההיתוך, בחן צעיר יהודי חילוני אחר, הוראס קאלן, את רעיונותיו בשיעורים שלימד בהרווארד. ב־1915 הוא פרסם אותם ב־The Nation! במאמר שנשא את הכותרת "Democracy Versus the Melting Pot" ("הדמוקרטיה לעומת כור ההיתוך").¹⁴ (New York: Boni and Liveright, 1924). ראו גם Milton R. Konvitz (ed.), The Legacy of Horace M. Kallen (Rutherford, N.J.: Fairleigh Dickinson University Press, 1987).

footnotes: ¹⁴ Reprinted in Horace Kallen, Culture and Democracy in the United States

קאלן לא האמין שרעיון כור ההיתוך מעשי או אפילו רצוי. אנשים אינם יכולים לזנוח את זהותם: "אנשים יכולים להמיר במידה זו או אחרת את לבושם, את דעותיהם הפוליטיות, את נשותיהם, את דתם, את תפיסות החיים שלהם, אבל הם אינם יכולים להמיר את סביהם". אתניות אינה ניתנת למחיקה. "יהודים או פולנים או אנגלוסקסים יצטרכו לחדול להיות כדי לחדול להיות יהודים או פולנים או אנגלוסקסים".

מה כן, אפוא? עצם החידוש והפתיחות של אמריקה הביאו עימם אפשרות נוספת: שהקבוצות השונות ישמרו את ההבדלים ובמקביל ייצרו סוג חדש של אומה. שהרי ארצות הברית, כפי שמלמד שמה, הייתה פדרציה של מדינות. מדוע לא ליישם את הרעיון הזה לא רק מבחינה טריטוריאלית אלא גם תרבותית?

בסידור כזה עשויה אמריקה להפוך ל"דמוקרטיה של לאומים, שתתנהל בשיתוף פעולה מרצון ובאופן עצמאי באמצעות מוסדות משותפים". יהיה זה מקום שבו גרמנים, פולנים, שוודים, אירים ואיטלקים ימשיכו לקיים את מנהגיהם ואת מסורותיהם ויחיו זה לצד זה תחת מטרייה פוליטית אחת. "השפה המשותפת של חבר העמים הזה, שפת המסורת הגדולה שלו, תהיה אנגלית, אבל לכל לאום יהיו דיאלקט או דיבור משלו לצורך חייו הרגשיים והלא־רצוניים, צורות אינטלקטואליות ואסתטיות אינדיבידואליות והכרחיות משלו".

במקום היעלמות ההבדלים ויצירת זהות היברידית או קוסמופוליטית חדשה, כפי שחזה זנגוויל, קאלן קרא להמשך קיומם של ההבדלים. הוא ראה בכך עובדה וערך גם יחד. עובדה, מפני שאנחנו הננו מה שאנחנו באמצעות משפחתנו וההיסטוריה שלה. אך גם ערך, מפני שהיצירה, קבע קאלן, "נובעת מכוח הגיוון". אם נערבב איטלקים ואירים ויהודים, יפרחו פרחים חדשים ואקזוטיים. קאלן עצמו העדיף מטפורה מתחום המוזיקה: "כמו בתזמורת, שבה הכלים השונים, שלכל אחד גוון משלו ומוטיב משלו, תורמים לקומפוזיציה חלקים מובהקים ומזוהים, כך גם בחייה ובתרבותה של אומה, הקהילות השונות מבחינה אזורית, אתנית, תעסוקתית, דתית ואחרת מצרפות את פעילויותיהן השונות ומרכיבות יחד את הרוח הלאומית. הרוח הלאומית מורכבת מאיחוד זה של השונה".

את החזון הזה כינה קאלן "פלורליזם תרבותי", והיה זה הביטוי הראשון למה שכעבור יותר מחצי מאה עתיד להיקרא רב־תרבותיות. קשיים לא חסרו. מצד אחד, קאלן התנגד ליצירת גטאות של מגורים או תרבות. הוא שאף שה"לאומים" השונים ייפגשו ויתערבבו ויתרמו לחברה בכללותה. בד בבד הוא רצה שישמרו את זהותם אל מול דחף ההיטמעות וחלחול התרבות המקומית. לא קל ללכת בדרך זו.

הרעיון של קאלן גם עורר ביקורת. שנה אחרי פרסומו נשא הפילוסוף ואיש החינוך האמריקאי הגדול ג'ון דיואי הרצאה ובה תיאר בצורה שונה את האופן שבו אפשר ליצור זהות משותפת לתערובת אתנית: "האמריקאי עצמו הוא פולני־גרמני־אנגלי־צרפתי־ספרדי־איטלקי־יווני־אירי־סקנדינבי־בוהמי־יהודי וכן הלאה. מה שחשוב הוא לדאוג לכך שהמקף יהיה מקף מחבר ולא מפריד. ופירוש הדבר לפחות שבתי הספר הציבוריים שלנו ילמדו כל גורם לכבד כל גורם אחר ויתאמצו להבהיר לכול את תרומות העבר הגדולות של כל זן במכלול המורכב שלנו".¹⁵, 1916, pp. 185-186. אם קאלן שאף לקערת פירות, דיואי העדיף סלט פירות.

footnotes: ¹⁵ John Dewey, “Nationalizing Education”, National Education Association of the United States, Addresses and Proceedings of the Fifty-Fourth Annual Meeting

אבל לא היו אלה ימים אידיאליים לאף אחת משתי הגישות. מלחמת העולם הראשונה גרמה לאמריקאים להתפכח מאירופה. קשה היה לראות באור חיובי את ההבדלים שהובילו למותם של מיליונים ללא מטרה ברורה. והיו גם תגובות גזעניות נגד קהילות המהגרים החדשים. והיו הבהלה מפני "הסכנה האדומה" ופעילות גוברת של הקו קלקס קלאן. היה לחץ להפסקת ההגירה ההמונית, וחוק ההגירה של 1924 אכן הטיל עליה הגבלות חמורות. ואז פרץ המשבר הכלכלי הגדול ואנשים התמקדו בעיקר בהישרדות ולא במחוזות הנשגבים של התרבות.

מלחמת העולם השנייה, יותר מכול, שמה קץ למחשבות על שונות יצירתית. היה צורך דוחק באחדות לאומית. פרנקלין ד' רוזוולט היה בוטה וחד־משמעי: "העיקרון שעליו נוסדה ארץ זו ושעל פיו נשלטה הוא שאמריקניזם הוא עניין של הדעת והלב; הוא איננו ולא היה מעולם עניין של גזע ומוצא. אמריקאי טוב הוא אדם הנאמן לארץ זו ולאמונתנו בחירות ובדמוקרטיה".¹⁶ (New York: Norton, 1992), p. 37. רעיון הפלורליזם התרבותי הושעה לעת עתה.

footnotes: ¹⁶ Quoted in Arthur M. Schlesinger, Jr., The Disuniting of America

הולדת הרב־תרבותיות מדוע אפוא שב והופיע מושג הרב־תרבותיות בשנות השבעים באמריקה, בבריטניה ובחלקים נוספים של אירופה כדוקטרינה מושכת וכמדיניות ממשלתית? פול סניידרמן ולוק הכנדורן, הכותבים על הולנד, מעלים רעיון מפתיע.¹⁷, p. 1. הם קובעים בעצם שהרב־תרבותיות לא הייתה מלכתחילה מדיניות שנועדה לגרום למהגרים להרגיש בבית, אלא להפך. היא "אומצה מטעמי נוחות". שנות השבעים היו תקופה של הגירה מסיבית להולנד: פליטים מסרי לנקה, איראן, עיראק, סומליה ומדינות נוספות באפריקה, ועובדים ממרוקו, צפון אפריקה וטורקיה שסיפקו את הדרישה לפועלים לא מיומנים.

footnotes: ¹⁷ Sniderman and Hagendoorn, When Ways of Life Collide

בשעתו רווחה ההנחה שהזרים יישארו זמן קצר ואז יחזרו לארצותיהם. מדיניות הממשלה נועדה אפוא לתמוך בקשריהם עם מקומות מוצאם ולא עם הולנד. "מכאן תוכניות הממשלה לתמוך בתרבות המיעוטים המהגרים – לוודא למשל שימשיכו לדבר בשפת המקום שממנו באו גם אם לא ירכשו את שפת המדינה שבה חיו. היעד היה לציידם לקראת עזיבה – כלומר, להניא אותם מלהישאר". על פי תיאור זה, הולנד רכשה את הרב־תרבותיות באותה דרך שבה בריטניה רכשה אימפריה: בהתקף של היסח הדעת.

אם אמירה זו נכונה אם לאו, מעניין לראות שאירופה ואמריקה, בנקודת זמן מסוימת, ויתרו על עיקרון שהנחה אותן מאז המאה ה־17, יהא כינויו אשר יהא – אינטגרציה, אקולטורציה או היטמעות. העיקרון של Cuius regio, eius religio – דת השליט היא דת העם – איבד אולי את מעמדו, אבל הרעיון בדבר עם אחד ותרבות אחת שלט בכיפה. המיעוטים נדרשו להתאים את עצמם, ללמוד את הכללים, לדבר את השפה, לדעת את ההיסטוריה: להשתייך. ציפייה כזאת לא נחשבה לדיכוי, שהרי אלה שבאו בחרו מרצונם לבוא. הם ידעו אל מה הם מצטרפים וגם מה הם משאירים מאחוריהם. לכל חברה כללים משלה. בחברות החופשיות הכללים נוטים להיות בלתי כתובים, לא פורמליים, נתמכים על ידי ציפייה חברתית ולאו דווקא על ידי החוק. אבל לכל חברה יש אופי משלה והיא תבחר בדרך כלל שלא לאבד אותו. ככל שביטחונה העצמי של החברה גדול יותר, כן יהיה אופייה מכליל יותר.

אלא שבדרך זו או אחרת, כמעט ללא דיון ציבורי, נעלם העיקרון הזה, ולא במדינה אחת בלבד. ההנחה החדשה הייתה שאין לצפות מקבוצות מהגרים להתאים את עצמן למקום החדש, והדבר בא לידי ביטוי כמובן בצורה שונה במדינות שונות. המהגרים היו אמורים להמשיך לדבר במידה מסוימת בלשונותיהם ולקיים את תרבותם. במקומות מסוימים ניתנו להם תקציבים להקמת בתי ספר ומוסדות חברה ורווחה משלהם; במקומות אחרים סיפקו בתי הספר של המדינה הדרכה במסורות של קהילות המהגרים, והמורים שעשו זאת הגיעו מהקבוצות האתניות או הדתיות הרלוונטיות. לראשונה נדרשה החברה בכללותה, ולא המהגרים, להתאים את עצמה. אני עצמי, כבן למיעוט דתי, קיבלתי בברכה את השינויים האלה אך גם תמהתי עליהם. מה קרה? מה השתנה?

מאחורי ההתפתחות הזאת עומדות לפי הבנתי שלוש השפעות אינטלקטואליות. הראשונה היא האסכולה המחשבתית שדוברה הנודע ביותר הוא ישעיהו ברלין, שעליו כתב נואל אנאן (Annan) כי "דומה עליי שכתב את הפרשנות האמיתית והמרגשת ביותר מכל הפרשנויות על החיים שכתבו בני דורי".¹⁸, ed. Henry Hardy (London: Pimlico, 2001), pp. 1-23; John Gray, Isaiah Berlin (London: HarperCollins, 1995), pp. 38-75. ברלין, וגם קרל פופר ופרידריך האייק, נמלטו לבריטניה מגרמניה הנאצית או מהקומוניזם הסובייטי. כל אחד מהם היה רדוף פחד מפני עריצות וטוטליטריות, ובאופן כללי יותר מפני אידיאולוגיות, דתיות או חילוניות. הם ידעו שהניסיון להקים גן עדן עלי אדמות משיג בדרך כלל את התוצאה ההפוכה.

footnotes: ¹⁸ ראו “My Intellectual Path”, in Isaiah Berlin, The Power of Ideas

ברלין, כמו קאלן, האמין בפלורליזם. הוא טען שאין גן עדן אפלטוני שבו כל האידיאלים מתקיימים יחד בהרמוניה. הרעיון הזה מוטעה מיסודו. אין להעלות על הדעת יקום שבו קיימים כל הדברים הטובים זה לצד זה. אי אפשר לשלב במערכת אחת ויחידה את אומץ הלב הצבאי של היוונים, הגאווה האזרחית של הרומאים, הענווה הנוצרית, החוכמה הטאואיסטית וההתמקדות הבודהיסטית בעולם הבא. אי אפשר לשלב בנרטיב אחד דמויות מטרגדיה יוונית, מקומדיה שייקספירית, מרומן של ד"ה לורנס ומסיפור קצר של הנרי ג'יימס. גם בתוך תרבות קיימת התנגשות בין אידיאלים. אפשר להשיג שוויון במחיר חירות או חירות במחיר שוויון, אך לא את זו ואת זה בעת ובעונה אחת. אין אמת מידה משותפת לערכים, תרבויות וציוויליזציות, כלומר הם אינם חלק מספקטרום אחד ואין למדוד אותם זה לעומת זה על פי סולם אחד. דמוקרטיה ליברלית היא במקרה דרך החיים שלנו, אבל ישנן גם דרכים אחרות ואין סיבה מסוימת להעדיף את זו על פני זו. אומנם ברלין לא אמר זאת, וייתכן בהחלט שלא היה מסכים, אבל ברוח תפיסותיו אפשר אולי לומר שחברה הוגנת היא חברה המשקפת את הפלורליזם של הערכים האנושיים. מכאן, חברה רב־תרבותית.

גורם שני היה התחושה הרווחת שהלאומיות, אותו רעיון גדול של המאה ה־19, הכזיב. הוא הביא לשתי מלחמות עולם ולעשרות מיליוני מתים. הוא ודאי לא היה מכיל, והביא ליצירת התופעה החדשה ששמה אנטישמיות, וביתר הכללה – לגזענות. זמן רב נדרש לתחושה הזאת לחלחל לתודעה. פרימו לוי כתב ב־1946 את הממואר שלו על החיים באושוויץ, הזהו אדם?, אבל בשעתו איש כמעט לא רצה לקרוא אותו. רק בשנות השישים החלה השואה לחדור באמת למודעות הציבורית. אותן שנים היו גם ימי מרטין לותר קינג ומאבקם של האפריקאים־אמריקאים לשוויון אזרחי. אלה היו התרחשויות הרות חשיבות והן הצביעו על פגמים חמורים: אחד בתוך התרבות האירופית, האחר באמריקה. הרעיון של אומה אחת ותרבות אחת החל להיתפס כשורש כל רע, שכן באירופה הייתה זו תרבות שהדירה יהודים ובאמריקה היא הדירה את השחורים.

רעיון נוסף, שאף הוא השפיע רבות בשעתו, קשור לאברהם מאסלו, אריך פרום ותיאודור אדורנו: "האישיות הסמכותנית".¹⁹ (New York: Harper, 1950); Erich H. Fromm, Escape from Freedom (New York: H. Holt, 1994); Abraham H. Maslow, Toward a Psychology of Being (New York: J. Wiley & Sons, 1999). במשפטי נירנברג טענו נאצים רבים שרק צייתו לפקודות. אדורנו ואחרים טענו כי מה שאִפשר מלכתחילה את השואה הוא עצם קיומה של תרבות (ספק לותרנית ספק קאנטיאנית) של חובות ברורות וצייתנות. קבלת המוסכמות החברתיות והכניעה לסמכות היו הקרקע שעליה יכלו התנועות האנטי־דמוקרטיות לצמוח. הן עוררו את השאיפה למנהיגים חזקים: היטלר, מוסוליני, לנין, סטלין. הן עיכבו את הצמיחה האישית והנפשית ולפיכך גם את היכולת להתנגד לעריצים ולעריצויות. מכאן: סמכות היא דבר רע; אוטונומיה אישית היא דבר טוב.

footnotes: ¹⁹ T. W. Adorno, The Authoritarian Personality

לראשונה זה מאות שנים היה דור בוגר שלם שאיבד את הביטחון ברעיונותיו ובמוסדותיו. באמריקה הוחרף המצב בגלל מלחמת וייטנאם, בצרפת – בגלל מהומות הסטודנטים של 1968, בבריטניה – בגלל הרוק, הפופ, המיסטיקה מן המזרח והסמים. מאז ימי רוסו הייתה זו ההתפוצצות הגדולה ביותר של הרומנטיקה, במובן שייחס לה ט"א יום (Hulme).²⁰, ed. Herbert Read (London: Kegan Paul, 1924), p. 116. הרומנטיקה, אמר ט"א יום, היא האמונה שבני האדם טובים ביסודם, ויש לצמצם ככל האפשר את המגבלות שמטילה עליהם החברה כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר. לעומתה, קלסיציזם הוא הרעיון שהאדם הוא "בעל חיים מקובע ומוגבל במידה יוצאת דופן וטבעו קבוע באופן מוחלט. רק באמצעות מסורת וארגון אפשר לחלץ ממנו משהו סביר". בקלסיציזם הסדר החברתי חיוני לציוויליזציה. ברומנטיקה הוא מדכא. שנות השישים היו שחר חדש של רומנטיקה.

footnotes: ²⁰ T. E. Hulme, Speculations

החד־תרבותיות (מונוקולטורליזם) ספגה אפוא ביקורת משלושה כיוונים. היא שיקפה תפיסה מסולפת של האידיאלים האנושיים; היא השתייכה ללאומיות וליוצאת חלציה המושמצת, המלחמה; והיא דיכאה שלא לצורך את האינדיבידואליות ואת האותנטיות. למשך זמן מה נדמה היה שכמעט כל תרבות שאיננה מערבית היא אופציה טובה יותר מהמוצר המקומי. הנאורות הכזיבה. המערב איבד את אמינותו המוסרית. הבה נניח לתרבויות אחרות לפרוח; יפרחו אלף פרחים. כששוחרי הרב־תרבותיות ביקשו להסתער על מבצר הציוויליזציה המערבית, הם גילו שהמבצר נטוש והחיילים ברחו.

בריטניה הייתה בית הכפר, אמריקה הייתה "כור ההיתוך". היו אלה שתי תופעות שונות, אך שתיהן בחרו בהיטמעות. המיעוטים נדרשו לאבד את זהותם או להישאר בשוליים. באנגליה הם עתידים לִדמות יותר ויותר למסגרת הישנה, ובאמריקה – להתמוסס לתוך משהו חדש. אבל לחברה הייתה זהות אחת. המדינות היו קהילות של אופי שלכל אחת תרבות משלה, ואותה היו המהגרים אמורים לאמץ.

על הרקע הזה הציג הוראס קאלן את תיאוריית הפלורליזם שלו. הוא האמין שמיעוטים אתניים ודתיים ישמרו את זהותם, כפי שהם אמורים לעשות, אם כי ישתמשו בשפה משותפת ויהיו חלק ממסגרת־על פוליטית אחת. הרעיון הקדים את זמנו. העולם הקשוח של שנות העשרים והארבעים היה טרוד בסוגיות דוחקות יותר: משבר כלכלי, אבטלה, ואחר כך מלחמה. ואלה קראו לאחדות לאומית, לא לגיוון.

בשנות השבעים צצה הרב־תרבותיות שוב, הפעם כעובדה יותר מאשר כערך, בעקבות ההגירה ההמונית ממדינות לא מערביות אל המערב. היא לא נוצרה מתוך האווירה האינטלקטואלית ששררה אז, אבל מצאה בה סביבה תומכת. הרעיון של עם אחד ותרבות אחת כבר נתפס כמסוכן ושגוי. אבל באותם ימים החל להתרחש משהו הרה חשיבות: הדעיכה האיטית של המוסר עצמו, שנתפס עתה כקשר המחבר בין אינדיבידואלים במיזם החברה המשותף. ובכך אעסוק בפרק הבא.