מבוא

שהרי בקרב בני התרבות כבר אין הבנה כוללת: הם אינם יכולים להסתמך על נאמנות משותפת שתרכך מחלוקות; אין ביניהם תמימות דעים סביב רעיונות מוסכמים. אבל אלה הכרחיות לחידוש הסדר התרבותי. אין מחסור בדעות אופנתיות, אך לעומת הדעות הנחרצות של מי שמוכן להרוג או להיהרג למען מטרותיו, הטיעונים התרבותיים הם מעודנים, מורכבים ורפים. לנוכח משבר התקופה של ימינו נחלצים להגנת הציוויליזציה האנשים המשמרים מסורת גדולה שהתרככה בגלל קלות החיים, בגלל אנשים ששכחו את הצרכים החיוניים שמהם חושלו עקרונותיהם.¹ (London: George Allen and Unwin, 1937), pp. 370-371. וולטר ליפמן

footnotes: ¹ Walter Lippman, The Good Society

הרב־תרבותיות הגיעה לסוף דרכה ויש להמשיך הלאה. בשעתו היה זה רעיון יפה, אפילו נאצל. הוא נועד לגרום למיעוטים אתניים ודתיים להרגיש נוח יותר בחברה, לחוש מוערכים ומכובדים יותר. הוא נועד לציידם בתחושה טובה יותר של ערך עצמי שתסייע להם להשתלב בחברה בכללותה. הוא נתן תוקף לתרבותם. הוא העניק כבוד להבדל. ומבחינות רבות הוא גם השיג את מטרותיו. בריטניה, למשל, נעשתה סביבה פתוחה יותר, מגוונת, רב־צבעית, תוססת וקוסמופוליטית יותר מכפי שהייתה בנעוריי. החברה הבריטית כיום מבודדת פחות, הומוגנית פחות, אפורה פחות – ומשקפת יותר את עולמנו הגלובלי והמקושר.

אך יש לכך מחיר, והמחיר הזה מאמיר משנה לשנה. הרב־תרבותיות לא הולידה השתלבות אלא התבדלות. היא אפשרה לקבוצות לחיות בנפרד. היא לא סיפקה להן תמריץ להשתלב אלא דווקא עודדה אותן להתבדל. היא נועדה לקדם סובלנות, אבל בארצות שבהן נוסתה החיכוך דווקא גדל והקבוצות בחברה נעשו מפולגות וחסרות סובלנות יותר מכפי שהיו. המתחים השוררים בבריטניה, ספרד, דנמרק, צרפת וארצות הברית גורמים לפוליטיקאים נבונים לשאול אם לא הגיעה העת לגישה חדשה. הדוגמה המצמררת ביותר היא הולנד. הסוציולוג והפוליטיקאי ההולנדי פרופ' פּים פוֹרטאון אמר זמן קצר לפני הירצחו בידי פעיל למען זכויות בעלי חיים: "בבריטניה, מי שמנסה לדבר על רב־תרבותיות מכונה גזען. אבל כאן עדיין מותר לדבר בחופשיות, ואני אומר שהחברה הרב־תרבותית נכשלה במשימתה. אנחנו לא חיים קרוב יותר, אלא בנפרד".², 4 May 2002.

footnotes: ² Pym Fortuyn, Daily Telegraph

הרב־תרבותיות ההולנדית רק החריפה את עצם הבעיה שאותה נועדה לפתור, קובעים פול סניידרמן ולוק הָכֶנדוֹרן, שכתבו ספר על הנושא.³ (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2007), p. 5. במקום הכלה היא עודדה הדרה, וכדבריהם: "המדיניות שננקטה לצורך השגת פיוס יצרה פילוג". העובדה שדבר זה קרה בהולנד מעבירה בי צמרמורת. ארצות השפלה הן ערש הולדתה של החירות בעולם המודרני, לפחות בצפון אירופה. מכאן יצא הרב מנשה בן ישראל ללונדון בשנת 1655 לקרוא להחזרת היהודים לאנגליה. כאן ניסח שפינוזה, הוגה דעות שקרא תיגר על השקפות של יהודים ונוצרים כאחד, את הטיעון המוקדם החזק ביותר בעד חברה חופשית. אם הולנד נקרעת במתחים פנימיים, אזי המצב חמור.

footnotes: ³ Paul M. Sniderman and Louk Hagendoorn, When Ways of Life Collide: Multiculturalism and Its Discontents in the Netherlands

מעניין לציין שבין המתנגדים לרב־תרבותיות בבריטניה שמור מקום בולט, אם כי לא בלעדי, לאנשים שמתבקש לראות דווקא בהם את מי שאותה רב־תרבותיות עשויה להועיל להם. אחד מהם הוא הארכיבישוף האפריקאי של יורק, ג'ון סנטמו (Sentamu). אחר הוא היושב־ראש לשעבר של הוועד למען שוויון גזעי, טרבור פיליפס (Philips), שהתחנך בגויאנה. שלישי הוא אני עצמי, יהודי. לכל אחד מאיתנו, בדרכו, יש סיבה טובה לשאוף לחברה המייחסת ערך חיובי לשונה. אך אולי מי שאינו מצוי ממש בלב החברה יכול לזהות ביתר קלות את האדוות הרחבות יותר שיוצרות אבנים המוטלות למים. אולי יש לנו סיבה להרגיש לפני אחרים מתי דברים משתבשים. והם אכן משתבשים.

התפוררות החברה רב־תרבותיות היא רק היבט אחד של הבעיה הכוללת שבה עוסק ספר זה: ההתפוררות החברתית בדמוקרטיות הליברליות. האם עדיין אפשר לדבר בכלל על חברה? האם יש לה מקום? ואם כן, איך נוכל לפעול יחד כדי להקים מחדש את מבני חיינו לצורך מימוש טובת הכלל?

הטיעון שאציג כאן אינו מבקש בשום אופן לשוב אל מצב העניינים ששרר בשנות החמישים של המאה העשרים. ההפך הוא הנכון. בדמוקרטיות הליברליות מתקיימות חברות מגוונות: זוהי עובדה וזה גם ערך. הרי כך טען אריסטו כנגד אפלטון, שראה ברפובליקה יחידה מלוכדת הנשמרת מפני כל שינוי.⁴ השוֹנוּת, טען אריסטו, חיונית לחיים הפוליטיים. בימינו זה גם בלתי נמנע. השאיפה לחזור אל העבר – פוליטיקה ריאקציונרית – שגויה תמיד, ולא פעם טמונה בה גם סכנה גדולה.

footnotes: ⁴ אריסטו, הפוליטיקה, ספר ב, פרק ב, תרגום ח"י רות, מאגנס תשל"ה.

הטיעון המנוסח בדפים שלפניכם פונה באופן מובהק אל העתיד. אנחנו חברה מגוונת אבל גם מפוצלת. שוב לא ברור לנו מהי בדיוק זהות בריטית או הולנדית. פוליטיקאים, פרשנים ואנשי מוסר קוראים למיעוטים למהר ולהשתלב. אבל במה להשתלב? כדי להשתלב צריך להיות משהו שבו אפשר להשתלב. חִברוּת מחייב את קיומו של משהו דמוי חברה, אם כי היו כידוע פוליטיקאים ששללו זאת. מדינות מתבססות בין היתר על קוד מוסרי משותף. אבל הליברליזם בלבושו המודרני, וביתר שאת בלבושו הפוסט־מודרני, שולל את אפשרות קיומו של קוד מוסרי משותף. הוא טוען כי עלינו להיות חופשיים בצורה המרבית לעשות את שלנו, לחיות על פי הסגנון המקובל עלינו, לסרב ללכת בתלם. מה יעלה אפוא בגורל רעיון ההשתייכות?

אנו נוטים לחשוב שבעיות הרב־תרבותיות קשורות למיעוטים בלבד, אבל למעשה הן קשורות לכל אחד ואחד מאיתנו. בדוח משנת 2007 על הוראת אזרחות בבתי ספר בבריטניה גילה סר קית' אָגֶ'גבּוֹ (Ajegbo) כי תלמידים לבנים באזורים שבהם יש מידה רבה של גיוון אתני "עלולים לחוות תחושה של מצוקה ודחיקה לשוליים, לגלות שזהותם מאוימת לא פחות מכפי שילדי מיעוט אתני חשים שזהותם אינה זוכה להכרה".⁵, 24 January 2007. תלמידה לבנה בשנות העשרה לחייה, ששמעה בבית הספר כי תלמידים מכיתתה הגיעו לבריטניה מקונגו, פורטוגל, טרינידד ופולין, אמרה שהיא עצמה באה "משום מקום". כאשר תפיסת הזהות הלאומית מתפוגגת כולנו עלולים לחוש מנושלים, עקורים, זרים בארץ זרה.

footnotes: ⁵ The Times

טענתי היא שעלינו לפעול לקראת יעד של בניית חברה, דבר שעד כה לא נעשה כמעט אף פעם בצורה מודעת בבריטניה. עלינו להפיח חיים חדשים במושג "טובת הכלל". חברה היא המקום שבו כולנו מתכנסים כדי להשיג יחד את מה שאיש מאיתנו אינו יכול לעשות לבדו. זהו רכושנו המשותף. אנחנו חיים בחברה, יוצרים אותה, נושמים אותה. בתוכה כולנו יחד חשובים יותר מאשר כל אחד מאיתנו לחוד. זהו המיזם המשותף שלנו, והוא יצליח בהתאם למה שנשקיע בו ונתרום לו.

בתקופות שאין בהן שינוי, או שהשינוי בהן איטי, בניית החברה נעשית באופן בלתי מודע. אנחנו נעשים "מחוברתים", מילה הרת משמעות. אנחנו לומדים את הכללים הלא־כתובים. בראשית לימודיי באוניברסיטה למדתי שאסור לסטודנט לחשוף כמה הוא משקיע בלימודים. אנשים היו חוזרים מחופשה ומכריזים: "לא פתחתי ספר, ואתה?". למדתי שהתשובה הנכונה לכך היא "לא". ברור שכל הסטודנטים עבדו קשה. התחרות הייתה קשה, בייחוד על ציון גבוה בבחינות הגמר. אבל המוסכמה הייתה שעליך לנהוג כאילו רכישת הידע קרתה באופן מסתורי כלשהו, ללא מאמץ מודע מצידך. מי שלמד נחשב "חרשן". הייתה זו מורשת מעידן החובבנות, אותו קוד מעמדי בריטי מוזר שלפיו עבודה היא משהו שאחרים עושים בשבילך. זה היה אנאכרוניזם גמור כבר בשלהי שנות השישים, אבל הוא שרד בכל זאת. לבריטים הייתה דרך שנחשבה נכונה, ונדרשת ללכת בתלם. להשתייך היה להפנים את הכללים. כשאין כללים, כשהמסורות מתות וקודי ההתנהגות נעלמים, כשהכבוד למוסדות מצטמצם עד למינימום ובמקום גאווה לאומית אנו חווים הצלפה עצמית לאומית, אנחנו מרמים את עצמנו אם אנחנו חושבים שיש לנו מה שנדרש לצורך לכידות חברתית. לא מדובר בכך שמיעוט זה או אחר אינו משחק על פי הכללים, אלא שאין עוד כללי משחק. מצב כזה אינו יכול להתקיים לאורך זמן.

אחת הדמויות המרשימות שפגשתי מעודי, לנה רסטין (Rustin) המנוחה, הייתה קלינאית תקשורת שהתמחתה בטיפול בגמגום אצל ילדים. מטפלים רבים העוסקים בבעיה זו מקנים לילדים "טכניקות", אבל לנה סברה שאין די בטכניקות. הגמגום איננו תפקוד לקוי סתם, אלא חלק מדינמיקה משפחתית שלמה. כדי שהילד ישתנה יש להגדיר מחדש את כל מערכות היחסים במשפחה.

הוא הדין בלכידות חברתית. רבים מטילים את האחריות על מיעוט אתני או דתי כזה או אחר וטוענים שהם האשמים הבלעדיים. אם רק ילמדו "טכניקות" – אם רק ילמדו איך הדברים נעשים בבריטניה – הבעיה תיעלם. אלא שלדעתי אין זה כך. הבעיה איננה מיעוט זה או אחר, אלא מכלול היחסים המרכיבים יחדיו תרבות. כדי לרפאה, נצטרך כולנו להשתנות. ודבר זה יקרה רק אם נבין איך חלקי הבעיה משתלבים זה בזה.

במשך עשורים אחדים אימצנו מערכת של הרגלים תרבותיים המבוססים על הרעיון שהפרט הוא הדבר החשוב היחיד. אינני מתכוון לומר בכך שאנו חיים בחברה אנוכית. ודאי שלא. הצער הקולקטיבי שאנו חשים כלפי קורבנות הצונאמי, הרבים המתגייסים לארגון המאבק בעוני Make Poverty History, הדאגה המשותפת לרבים מפני ההתחממות הגלובלית, שיעור ההתנדבות הגבוה בתחומים רבים – כל אלה מלמדים כי בבריטניה יש עדיין מקום נרחב לאלטרואיזם. אבל את האלטרואיזם הזה עלינו להפנות גם פנימה, אל החברה שלנו עצמה. מרחוק הבעיות נראות קלות יותר. מקרוב הן מתגלות במלוא מורכבותן. והבעיות שלנו אכן מורכבות.

טכנולוגיות של תרבות האינטגרציה החברתית נמצאת על סדר יומנו לפחות מאז שנות השישים, שבהן הופיעה לראשונה במלוא חריפותה רוח הרפאים של הגזענות בצורות שלבשה אחרי מלחמת העולם השנייה. אלא שבאותם ימים לא ידע איש לצפות את מהפכת הטכנולוגיה התקשורתית העומדת להתחולל. זכור לי שבשנת 1990 קראתי ספר בשם *"מגה־טרנדים 2000"*⁶ (New York: Morrow, 1990). ומילה אחת בלטה בהיעדרה: אינטרנט. הוא עדיין לא היה קיים אז. כפי שציין ביל קלינטון, כשהחל לכהן כנשיא ארצות הברית ב־1993 ב־www, ה־world wide web, היו בסך הכול 50 אתרים. כעבור שמונה שנים, כשקלינטון עזב את הבית הלבן, כבר היו 350 מיליון אתרים. רבים מאיתנו גם לא היו מודעים להשפעה הפוטנציאלית של הטלוויזיה בלוויין. זו חדרה למודעות הציבורית רק במלחמת המפרץ הראשונה, בינואר 1991, כשרבים מיהרו להתקין את הפיתוח הזה כדי לצפות בהתקדמות המלחמה ברשת CNN. אפילו המילה "גלובליזציה" לא נכנסה אז במלואה למודעות הציבורית. אלא שדווקא הדברים האלה נתנו את הדחף הדרמטי לדברים רבים שקרו בשנים האחרונות.

footnotes: ⁶ John Naisbitt and Patricia Aburdene, Megatrends 2000: Ten New Directions for the 1990’s

המהפכה בתחום טכנולוגיית המידע והתקשורת הגלובלית המיידית חוללו שתי תוצאות, האחת ידועה והאחרת פחות. הראשונה היא ההשפעה על הכלכלה הגלובלית. לא רק שתעשיית הייצור הועברה מהמערב למזרח, אלא שמהפכה זו הביאה באופן בלתי צפוי למיקור חוץ של תעשיות השירותים – ראיית חשבון, עבודת מזכירות, אפילו הזמנת מקומות לינה בטלפון – לארצות כמו הודו. קשה לחזות כיצד זה ישפיע על כלכלות המערב חצי מאה מהיום, וקשה עוד יותר להפנים זאת.

אבל התוצאה הנוספת, שעדיין קשה לעמוד על טיבה באופן מלא, היא ההשפעה ההרסנית על כל מה שנקרא פעם תרבות לאומית. הולדת מדינת הלאום לקראת סוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 הייתה אירוע פוליטי. אבל במידה משמעותית לא פחות היה זה אירוע תרבותי. המהפכה התעשייתית נזקקה לתִקנוּן (סטנדרטיזציה) של תרבויות לאומיות וגם אפשרה תקנון כזה: השפה, ויותר מכול החינוך. דבר זה הושג בחלקו באמצעות מהפכת התקשורת הקודמת, זו של הדפוס והתפשטות הספרים והעיתונים, ובחלקו באמצעות בתי הספר. יש לזכור שרק ב־1870 הופיע לראשונה חוק חינוך חובה לכול, אפילו בבריטניה, מנהיגת העולם מבחינה תעשייתית.

מדינת הלאום צמחה מתוך הצורך לספק כוח עבודה אורבני המסוגל להפעיל הליכים סטנדרטיים. פירוש הדבר היה סופן של המדינה הקורפורטיבית ושל מערכת חינוך שבה הוקמו בתי ספר בעיקר בידי מוסדות דת. חשוב היה שכל אדם יוכל לקרוא ולכתוב, לדבר אנגלית תקנית ולהיות שותף למערכת של הרגלים וערכים. התרבות במובנה הרחב ביותר הועברה לא רק באמצעות בתי הספר והעיתונים אלא גם בידי שכונות והתאגדויות: כנסיות, אגודות אחווה, קבוצות קהילה, מגוון שלם של גופים בוני אמון שקידמו את מה שאלקסיס דה טוקוויל כינה "חכמת ההתאגדות".⁷ מהגרים, דוגמת אבי המנוח וסבי וסבתי משני הצדדים, הסתגלו מהר. מי שלא הסתגל לא שרד.

footnotes: ⁷ אלקסיס דה־טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, תרגום אהרן אמיר, שלם 2008, עמ' 550.

כיום אפשר בלחיצת עכבר לקרוא עיתונים, להאזין לרדיו או לצפות בטלוויזיה בזמן אמת בכל מקום בעולם. בטלוויזיית הלוויין שלי יש יותר מ־900 ערוצים. אני יכול לצפות בחדשות (הרעות בדרך כלל) מאלבניה ומאזרבייג'ן, מלטביה ומלבנון, מסין ומסלובקיה. באמצעות האינטרנט אני יכול להאזין לא רק לרדיו הבריטי אלא לכל רדיו מקומי בכל מקום שהוא. אני יכול לקרוא את הוושינגטון פוסט, פקיסטן טיימס, לה מונד, לה סטמפה והאוסטרליאן. במאה ה־11 כתב רבי יהודה הלוי "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", אך תחבולה ספרותית זו הפכה היום למציאות יומיומית. מה קורה אפוא לתרבות הלאומית?

אבי הגיע לבריטניה מפולין בעשור הראשון של המאה העשרים. מה היה עושה אילו הגיע מאה שנה אחר כך? באותם ימים היה עליו ללמוד אנגלית כדי לתקשר עם העולם שבחוץ. הוא רכש את התרבות האנגלית; הוא התפעל ממנה; הוא וידא שאנחנו, ארבעת בניו, נרגיש בבית בתוכה. לא הייתה לו ברירה. גם לנו לא. אילו הגיע לבריטניה היום, היה ביכולתו לצפות בחדשות בפולנית, להאזין לרדיו פולני, לקרוא עיתונים פולניים. באמצעות טכנולוגיות אינטרנט היה מסוגל לקיים קשר בדיבור ובתמונה עם חברים ובני משפחה במרחק אלפי קילומטרים כאילו נמצאו מעבר לכביש. בגופו היה אולי כאן, אבל ברוחו היה עשוי להישאר שם.

התקשורת הגלובלית, ובעיקר האינטרנט, מחקה למעשה את המרחב, או לפחות את האופן שבו אנו חווים מרחב. אלא שמדינת הלאום התבססה על המרחב. היא הייתה תופעה פוליטית־חברתית־כלכלית־תרבותית שקיבצה יחד קבוצת אנשים, הטרוגנית ככל שתהיה, מעצם העובדה שחיו באותו אזור. ההבדלים ביניהם יכלו להיות גדולים, אבל הם היו שכנים. הם חיו באותו שטח. הם השתמשו באותה שפה. הם חיו במסגרת אותה מערכת פוליטית. הם היו חלק מאותה כלכלה. כשבני משפחתי באו לבריטניה, הם בחרו להיות שותפים לגורלה. הם הקריבו את עברם למען מה שראו כעתיד טוב יותר. הם העבירו את ביתם למקום חדש.

כיום, בזכות הגלובליזציה וכן בזכות קלותה של הנסיעה ועלותה הממשית הנמוכה, איש אינו נזקק עוד לבחירה הזאת. מה יהיה אפוא על הזהות? בריטניה היא המקום שבו אנו נמצאים, אבל באיזה מובן היא מה שאנחנו? כאזרחי העולם איננו רגישים עוד לגוון המקומי, שבו מתחילה הזהות. מדינת הלאום מתפוררת לנגד עינינו. מהי משמעות המילה "בית" בעולם שכזה?

דבר אחד ליכד את מדינת הלאום – העובדה שאזרחיה חלקו שפה משותפת, תרבות משותפת, תחושה של היסטוריה וגורל קולקטיבי. הרב־תרבותיות לא רק שאינה פועלת נגד הכוחות הצנטריפוגליים של זמננו, היא אף מאיצה ומעצימה אותם. כל אחד מאיתנו מתקשה לומר מהי זהות לאומית. הניסיון הרציני האחרון לעשות זאת – הסיסמה המפורסמת Cool Britannia משלהי שנות התשעים⁸ – לבש צורה של סיסמה שיווקית או לוגו תאגידי, ולא של מערכת שורשית עמוקה של מאפיינים או חוויות. אמת המידה המכונה מבחן טביט (Tebbitt test)⁹ – שאפשר לסכמה בשאלה: באיזו נבחרת תתמכו? – הייתה שטחית כמעט באותה מידה. בתוך דור אחד עברנו מ"ארץ התקווה והתהילה" לנבחרת קריקט.

footnotes: ⁸ “Cool Britannia” הוא השם שניתן לתקופה זוהרת בתרבות הבריטית באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. הצלחתן העולמית של להקות בריטיות כמו אואזיס והספייס גירלז, ובמקביל תקופת נסיקה כלכלית, הולידו בקרב הבריטים תחושת גאווה לאומית שאותה מבטא השימוש במונח. הביטוי הוא משחק מילים על שמו של השיר הפטריוטי הבריטי “Rule Britannia”. (הערת העורך) ⁹ מבחן הקריקט, המכונה גם מבחן טביט, הוא ביטוי שנוי במחלוקת שטבע ב־1990 הפוליטיקאי השמרני הבריטי נורמן טביט. טביט טען שכאשר מהגרים אוהדים את קבוצות הקריקט של מדינות מולדתם ולא את הקבוצה האנגלית, הדבר מצביע על כך שהם לא נטמעו כראוי באנגליה ולא השתלבו היטב בחברה האנגלית. (הערת העורך)

הדבר מערער את היציבות במידה רבה, בייחוד מבחינת ניהול סכסוכים. כמעט כל התנגשות בכל מקום בעולם עלולה כיום להפוך להתנגשות גלובלית. אם לפני עשרים שנה הייתה זו בעיה מקומית, שההתמודדות איתה נעשתה בצורה מקומית, בידי אנשים שהבינו את הסוגיה ואת המעורבים בה, היום מופץ המידע לכל רחבי העולם באמצעות האימייל והאינטרנט ומצית שורת מחאות שאי אפשר לשלוט בעוצמתן. במקום לייצא מבריטניה מסר של דו־קיום לאזורי סכסוך במקומות אחרים, כפי שעלינו לעשות, אנחנו מייבאים מסרים של סכסוך מארצות רחוקות לתוך בריטניה. התוצאה קשה, והסכנה עלולה רק להחמיר.

אחת הסיבות לכך היא שהזהויות האתניות הופכות במהירות לזהויות דתיות, ודת, בשונה מאתניות, היא תופעה גלובלית. הדתות היו התרבויות הגלובליות האפקטיביות הראשונות בעולם, שצברו יותר כוח והאריכו ימים הרבה יותר מהאימפריה של אלכסנדר הגדול או של רומא הקדם־נוצרית. לעובדה זו יש משמעות רבה לא רק לאירופה, אלא אפילו למדינה שנחשבה פעם לכור ההיתוך הגדול ביותר בעולם, ארצות הברית. אמריקה גילתה שאף כי האתניות – השפה, התרבות, המטבח – נוטה להתפוגג, זהות דתית אינה מתפוגגת.

כשכל אלה מוכנסים לקלחת אחת אנחנו מקבלים את כל המרכיבים היוצרים עולם פחות ופחות יציב, עולם שבו סכסוכים בעיראק, אפגניסטן, קשמיר וישראל אינם עוד התרחשויות רחוקות אלא "בקרוב על מסך הקולנוע הסמוך לביתכם". הם עלולים לקלקל קשרי ידידות בלוּטוֹן או בלֶסטֶר, לחולל אלימות ברחובות מנצ'סטר או ברמינגהם ולהרעיל מערכות יחסים בעוד ועוד אוניברסיטאות. עולם שבו תקרית שולית אי שם מסוגלת להפוך ל־ cause célèbre (סערה ציבורית) בכל מקום אחר איננו עולם שנעים או בטוח לחיות בו. כדי להבין עד כמה מסוכנת הסביבה אין כל צורך להוסיף למשוואה נשק להשמדת המונים.

להגנת הדמוקרטיה הליברלית הבשורות הטובות הן שבריטניה עומדת הכן להתמודד עם הבעיות האלה. מנהיגי הקהילות הדתיות – נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים, סיקים, בודהיסטים, ג'ייניסטים, זורואסטרים ובהאים – מכירים זה את זה. הם מיטיבים לפעול יחד. יום אחרי מתקפת הטרור בלונדון בשבעה ביולי 2005 כינס אותנו שר הפנים דאז צ'רלס קלארק, שחשש מפני אלימות בין הקהילות האתניות השונות. הוא לא ידע שכולנו חברים עד שהבהרנו לו זאת. כולנו שקדנו על טוויית יחסים טובים בין קהילותינו. כמונו עשו קבוצות אזרחיות ובין־דתיות בכל רחבי בריטניה.

לא זו בלבד, אלא שבריטניה הייתה תמיד חלוצה בסובלנות, דרך ארץ וכבוד לשונה. יעקב טלמון המנוח הצביע על ההבדל בין שני סוגי ליברליזם.¹⁰ ישנו הסוג האנגלי, "היוצא מתוך הנחה שהפוליטיקה היא עניין של ניסוי וטעייה" ו"המכיר במגוון רמות של מאמץ אישי וקולקטיבי, המצויות מחוץ לתחום הפוליטיקה". וישנו הליברליזם הקונטיננטלי, "המבוסס על ההנחה שקיימת בפוליטיקה אמת אחת, יחידה ובלעדית". הסוג האחד פרגמטי, רגוע, מבוסס על ידידות, על כבוד למסורות ומעת לעת גם על "סעודות משותפות עם האופוזיציה". האחר מופשט, תיאורטי, נכון להקריב אנשים למען עקרונות ומוסדות למען אידיאולוגיות. בעולם של התנגשות ציוויליזציות ראוי עדיין לשמר את המסורת הבריטית.

footnotes: ¹⁰ יעקב טלמון, ראשיתה של הדימוקרטיה הטוטאליטרית, דביר תשל"ו, עמ' 1–.12

אני כותב כמי שמאמין בכבוד הגלום בשוני. אם כולנו נהיה זהים, לא תהיה לנו האפשרות לתרום משהו ייחודי או ללמוד משהו מאחרים. ככל שנהיה מגוונים יותר כן תתעשר התרבות שלנו וכן יתרחב אופק האפשרויות העומדות בפנינו. אלא שזה תלוי בנכונותנו להשתמש בהבדלים בינינו לטובת הכלל. ולשם כך יש צורך בהשתלבות ולא בהפרדה, ופירוש הדבר שצריכה להיות לנו הבנה עשירה וחזקה של טובת הכלל. ללא הבנה כזאת נגלה שהבדלים מולידים צרימה, שהם אינם יוצרים מוזיקה אלא רעש.

מחשבה על דמוקרטיה ליברלית היא בסופו של דבר מחשבה על חירות ועל מה שנחוץ כדי להגן עליה. במושג "חירות" אני מתכוון לחירות קולקטיבית, החירות המשותפת לכולנו. אינני מתכוון לחירות הפרט, החירות לקנות מה שנרצה ולהיות מה שאנו קונים. החירות הקולקטיבית בשיאה מכבדת את האדם האנושי ומעניקה הערכה מרבית לכל אחד מהפרטים המרכיבים את החברה. היא מאפשרת לאנשים לממש את מחויבויותיהם העמוקות ביותר ללא דיכוי ופחד, היא מייחסת חשיבות להבדל אך גם כורכת אותנו יחד בחיפוש משותף אחר הדברים שנוכל להשיג רק בפעולה משותפת. אין כמעט קשר בין חירות כזאת לבין כוח, ואין כל קשר בינה לבין אימפריאליזם. היא קשורה לתפיסה מסוימת של היצור האנושי כסוכן מוסרי אחראי בעל יכולת בחירה.

כדי לקיים דיון רציני על רב־תרבותיות, דיון שאיננו מסתפק בקריאה לשורה של תיקונים חפוזים ושטחיים, מן הראוי לעשות זאת בהקשר רחב יותר זה. על הפרק עומדת שאלת הסדר המוסרי – הדמוקרטיה הליברלית – שכדי להשיגו נדרשו שלוש מאות שנים וכדי להגן עליו נדרשו שתי מלחמות עולם. הוא נולד על רקע שורה של מלחמות דת במאות ה־16 וה־17. טובי המוחות עסקו בו: מילטון, הובס, לוק, שפינוזה, תומס ג'פרסון, אלקסיס דה טוקוויל, ג'ון סטיוארט מיל. אחד ההיבטים המסוכנים ביותר של מצבנו הנוכחי הוא שבמידה רבה כבר שכחנו את מלחמת הרעיונות הזאת. למעשה איננו מצוידים היטב לקראת מלחמת רעיונות. מדינה הזוכרת את כישלונותיה ושוכחת את הצלחותיה, מדינה שאיבדה את היכולת לכבד את עצמה אך מייחסת כבוד עצמי לכל אחד מלבדה, אינה משרה ביטחון, בוודאי לא אצל אותם אנשים החיים בה ויש להם מקורות זהות אחרים.

הדמוקרטיה הליברלית נתונה בסכנה. בריטניה ומדינות לאום אחרות במערב הופכות למקומות שבהם חופש הדיבור נעשה מסוכן יותר ויותר, מוסדות לא פוליטיים עוברים פוליטיזציה, קמפוסי האוניברסיטאות הופכים לזירות מאבק אידיאולוגיות, ושילוב של תקינות פוליטית ובדלנות אתנית־דתית שוחק את הנימוסים הנאים של החברה האזרחית. קבוצות דתיות הופכות לקבוצות לחץ ומתמקדות באינטרסים כיתתיים במקום בטובת הכלל. חרמות וקמפיינים פוליטיים מזהמים את הגופים המקצועיים. התרבות מתפצלת למערכות אמונה שאינן מתַקשרות זו עם זו, שבהן מסתיים השיח המתורבת וטענות מנומקות נעשות בלתי אפשריות. קיימת הסכנה שהתהליך הפוליטי ייזנח ויוחלף בגימיק שמטרתו לתפוס את תשומת הלב התקשורתית, וסכנת האלימות אורבת סמוך לפני השטח. פוליטיקת החירות מסתכנת בהתדרדרות אל פוליטיקת הפחד. הדברים כבר החלו לקרות, ואם לא ננקוט צעדי נגד באופן קולקטיבי, ובמהרה, כל זה יקרה יותר ויותר בעתיד.

כדי לקיים חברה חופשית נצטרך להפיח מרץ מחודש בסביבות שבהן היא נולדה, חיה והווה. נצטרך לחזק מוסדות יוצרי תרבות ולחדש את המושג השחוק כמעט עד דק של טובת הכלל. נצטרך לפעול יחד, עם גברים ונשים בעלי רצון טוב מכל דת וגם חסרי דת. החירות הולכת לאיבוד כשהיא נתפסת כמובנת מאליה. החירות שלנו נתפסת בעינינו כבר זמן רב מדי כמובנת מאליה. ומה שמדאיג אותי יותר מכול הוא אי־היכולת המערכתית של תרבות רלטיביסטית מבחינה מוסרית לומר מה משותף לכולנו. כשקובעים שכל התרבויות תקפות באותה מידה, כשאומרים כי הקביעה שתרבות אחת טובה מרעותה היא אמירה שיפוטית ומתנשאת, הורסים את האפשרות, את עצם השפה, של ההשתייכות המשותפת. לא ייתכן שנכון לעשות זאת. ישנן אמיתות אוניברסליות. כולנו זקוקים למזון ולמחסה; כולנו זקוקים לתקשר עם אחרים; כולנו זקוקים לפנות מקום לשונה כדי שאחרים יפנו מקום לנו. הדמוקרטיה הליברלית פירושה יחד־מתוך־שוני, ואנחנו מתחילים לאבד אותה כשאנחנו מבחינים בשוני אבל שוכחים את היחד.

אובדן הזהות הלאומית ופיצול החברה הם חלק מתמורות מבניות כלליות יותר שהתרחשו בעולם הפוסט־מודרני של הקפיטליזם המאוחר. עם התמורות הללו נמנים אובדן הביטחון במוסר והחשש שכל אמונה חזקה שהיא עלולה להוביל ל"אישיות סמכותנית" ולמצב שבו עלול להתרחש רצח עם. הן כרוכות בהתפוררות המשפחה ולפיכך באובדן האמונה בהורות כאחריות של דור אחד לדור הבא אחריו. הן כוללות את עצם הקצב והטווח של הכלכלה הגלובלית ואת ההשפעה הברוטלית לפעמים של השוק החופשי על ערכים כמו מקומיות ונאמנות. אנחנו חיים בעולם של אליטות גלובליות, שבהן השותפים התאגידיים המצויים במרחק אלפי קילומטרים קרובים אולי יותר מאשר השכנים המיידיים. כל הדברים האלה פועלים את פעולתם, ומצמצמים את תחושת ההוויה הכרוכה בגורל משותף עם אלה שסביבנו ועם הבאים אחרינו.

פירוש הדבר שיהיה עלינו לחשוב מחדש על מה שקושר אותנו יחד לגורל אחד עם זהות משותפת. דווקא טבען המגוון של החברות במערב של היום עשוי להגן עלינו מפני לאומנויות צרות מהסוג המייצר דיקטטורות ורצח עם. עלינו ללמוד לחיות יחד, לייחס ערך שווה להבדלים שבינינו ולמה שמשותף לנו. הבעיה הנצחית של הציוויליזציה, המקבלת בימינו עומק חדש ועוצמה חדשה, היא איך להתמודד עם הנפרדוּת ועם היחד, עם ההבדלים ועם התלות ההדדית. אלה ואלה שווים באותה מידה. אילו היינו שונים לחלוטין לא יכולנו לתקשר. אילו היינו זהים לחלוטין לא היה לנו מה לומר. הפוליטיקה היא אומנות החיים עם שונוּת, והאופן שבו אנחנו מתמודדים איתה משפיע על דברים רבים בעולמנו.

מבנה הספר שלפנינו פשוט. בחלק הראשון אני מתבונן בתהליכים שהביאו אותנו עד הלום: אובדן הקונצנזוס המוסרי, השפעת הטכנולוגיה על התרבות, הביטחון העצמי הלאומי שהכזיב, התפוררות המשפחה, והפנייה פנימה מן החברה אל הקהילה. בחלק השני אני משרטט בקווים כלליים תיאוריה של בניית חברה. זהו תחום מוזנח בתולדות המחשבה המדינית. בחלק השלישי אני מתווה כמה דרכים שיאפשרו לנו לחזק את הלאומיות האזרחית, את הזהות הנובעת לא מצבע או מאמונה דתית אלא מהעובדה שכולנו, למרות ההבדלים הרבים, מתלכדים להקמת משהו גדול יותר מכפי שכל אחת מהקבוצות המרכיבות אותנו תוכל להשיג לבדה.

טענתי היא שהחברה היא הבית שאנו בונים ביחד. נוצרים, יהודים, הינדים, סיקים, מוסלמים, אתיאיסטים, אגנוסטים והומניסטים חילוניים. לשם כך נחוצה לנו שפה משותפת. השיחה הדמוקרטית חייבת להקיף את כולנו. עלינו להיות מוכנים להסביר את עצמנו זה לזה ולהקשיב זה לזה. דווקא מפני שאנחנו שונים יש לכל אחד מאיתנו תרומה ייחודית. העיקר הוא התרומה – לחברה בכללותה, לא רק לַתת־קבוצה המסוימת שאליה אנו משתייכים.

אתחיל בשלושה סיפורים, משלים, מטפורות לדרכים השונות שבהן יכולים המיעוטים והרוב להתייחס זה לזה. בכך תלוי כל היתר.