תבוסת החירות בשם החירות

אכן אמת היא, אמת שגדולי המטיפים לחירות... מעולם לא נלאו להדגישה, שמעולם לא פעל החופש בלי אמונות מוסריות מושרשות כהלכה, ושאפשר להסתפק במזער הכפייה בלבד רק במקום שבו אפשר לצפות מאנשים שיקבלו על עצמם בדרך כלל לנהוג לפי עקרונות מסוימים.¹ פרידריך האייק

footnotes: ¹ פרידריך האייק, חוקת החירות, תרגום אהרן אמיר, שלם 2013, עמ' 64.

האדם הוא ברייה מוסרית רק מפני שהוא חי במסגרת חברות מבוססות היטב. אין מוסר ללא משמעת וסמכות, והסמכות הרציונלית היחידה היא זו שבה ניחנה החברה ביחס לחבריה. כללי המוסר אינם נראים לנו כמחויבות – ולפיכך איננו פועלים מתוך תחושת חובה כלל – אלא אם כן קיים סביבנו ומעלינו כוח המעניק להם אישור.² (London: Routledge, 1991), p. 7. אמיל דורקהיים

footnotes: ² Emile Durkheim, Professional Ethics

זכורה לי תמונה מימי נעוריי. היה זה בתחילת שנות השישים. תוכנית טלוויזיה חדשה סחפה אז בסערה את הציבור – "זה היה השבוע שהיה" – אחת מהתוכניות הסאטיריות של דור חדש. צוות המשתתפים, שכלל את דייוויד פרוסט, מיליסנט מרטין, נד שרין ואחרים, התייחס לחדשות השבוע והפך אותן לשורת מערכונים מצחיקים ולא פעם אף מבריקים. בשביל הדור כבד הראש של אחרי מלחמת העולם השנייה הדבר דמה למה שחשיבותה של רצינות של אוסקר ויילד היה בשביל אנגליה הוויקטוריאנית. הייתה זו מדינה שלא ששה לצחוק על עצמה. נושאים שעד אז נחשבו מקודשים – משפחת המלוכה, הדת, בני סמכא – היו חומר גלם משובח לתוכנית הזאת. היא הועברה בשידור חי כדי שתוכל לעסוק גם בחדשות הטריות ביותר.

אחד המאפיינים הפרובוקטיביים ביותר של התוכנית היה מונולוג שבועי עוקצני של העיתונאי ברנרד לוין, אדם אינטליגנטי, לוחמני, חריף ופרובוקטיבי במפגיע. באחת התוכניות ב־1963, כשעמד לפתוח במונולוג, עלה לבמה אנגלי גבה קומה, בן למעמד הגבוה, ואמר בנימוס מלוטש: "רגע אחד, מר לוין, לפני שתתחיל; זה לא ייקח הרבה זמן. אתה מוכן לקום רגע?". לוין קם במבוכה. ואז האיש הכה אותו. מתברר כי כעס על סקירה שלילית שלוין כתב על מחזה שבו שיחקה רעייתו. בשבילי לפחות היה זה רגע מכונן. אנשים לא עשו דברים כאלה, לפחות לא בטלוויזיה, ובוודאי לא עם מבטא שכזה.

העניין נשכח מליבי, אבל התמונה חזרה אליי כשמדינות אירופיות בזו אחר זו היו עדות לסצנות אלימות: משמרות מחאה במהלך שביתת הכורים של 1984/85, השתוללות של אוהדי כדורגל, פעילי סביבה ופעילים למען זכויות בעלי חיים, זעם בגלל קריקטורות דניות או בגלל האפיפיור. זכרו כי בשנות הארבעים כתב ג'ורג' אורוול, אדם שלא נודע בגישה סנטימנטלית במיוחד: "אולי המאפיין המובהק ביותר של הציוויליזציה האנגלית הוא עדינותה".³ (London: Penguin, 1941), p. 17. ב־1946 ציין ההומוריסטן ההונגרי גיורגי מיקש כי "האנגלי, גם כשהוא לבדו, נעמד בתור מסודר של אדם אחד".⁴ (London: Penguin, 1986), p. 54. מניין נבעה אפוא אותה אלימות? ואולי נכון יותר לשאול, הואיל והנטייה לאלימות קיימת בכל הקבוצות האנושיות, איך ייתכן שפעם אפשר היה לנהוג באיפוק, ומדוע אי אפשר עוד לעשות זאת? משהו מהותי קרה בין שנות הארבעים לשנות השישים, ובפרק זה אני מבקש לבחון ממד אחד בשינוי הזה.

footnotes: ³ George Orwell, The Lion and the Unicom ⁴ George Mikes, “How to be an Alien”, in George Mikes, How to Be a Brit

אכיפת כללי המוסר לקראת סוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים התקיים דיון שבו נקבעו המדדים של חלק גדול ממה שקרה מאז. הדיון נערך בין שופט אנגלי נכבד, לורד דוולין (Devlin), לבין פרופסור למשפטים באוקספורד, הל"א הארט (Hart). במרכז הדיון עמדו החוק, המוסר והחברה. איזה חלק ממה שנחשב בעינינו למוסרי אמור להיות מתורגם ללשון החוק? בסופו של דבר עמדה כאן החברה לדיון. האם אנחנו זקוקים למוסר משותף? האם החברה עומדת על בסיס מוסרי?

השאלות עלו לדיון בעקבות דוח ועדת וולפנדן (Wolfenden) מ־1957 על עבירות של הומוסקסואליות וזנות. באותם ימים הייתה הפעילות ההומוסקסואלית אסורה על פי חוק ונחשבה לעבירה פלילית מאז 1885. החוק הוליד כמה סיפורים קשים, והנודע שבהם הוא זה של אוסקר ויילד, שהואשם ב"הפקרות רבתי" וריצה עונש מאסר בכלא רדינג. השאלה שעל הפרק הייתה: האם יש לבטל את פליליות המעשה ההומוסקסואלי?

ועדת וולפנדן השיבה בחיוב, ובכך ניסחה עיקרון מרחיק לכת: קיימת הבחנה ברורה בין מוסר לבין חוק. "לדעתנו אין זה מתפקידו של החוק להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחים". לא כל מה שאינו מוסרי הוא בלתי חוקי, ואינו אמור להיות כזה: "חייב להישאר תחום של מוסר ואי־מוסר פרטי, שבקיצור ובאופן חד־משמעי אינו מעניינו של החוק. מעשה יכול להיות חטא אך לא פשע. גם אם התנהגות הומוסקסואלית נחשבת שגויה בעיני החברה, איסורה בחוק הוא מעשה בלתי נאות ופולשני יתר על המידה. יש לבטל את הפן הפלילי שלה". וכך אכן קרה כעבור עשר שנים.

בתגובתו על דוח ועדת וולפנדן טען לורד דוולין שהוועדה התעלמה מעובדה יסודית אחת: החברה היא דבר קיים, ויש לה בסיס מוסרי. היא איננה תלכיד של פרטים שעושים כרצונם כל עוד אינם פוגעים באחרים. יש לה קוד מוסרי שהאזרחים מתחנכים לאורו ובלעדיו אין היא יכולה להתקיים:

חברה פירושה קהילה של רעיונות; אין לה קיום בלי בסיס רעיוני משותף בשאלות של פוליטיקה, מוסר ואתיקה... אם גברים ונשים ינסו ליצור חברה שבה לא תהיה כל הסכמה בסיסית בשאלות של טוב ורע, הם ייכשלו; אם תיעלם ההסכמה, תתפורר החברה שהתבססה על הסכמה משותפת. כי החברה אינה מוחזקת באופן פיזי, אלא בכבלים בלתי נראים של מחשבה משותפת. אם הכבלים האלה יתרופפו יותר מדי, יינתק הקשר בין חברי הקבוצה. מוסר משותף הוא חלק מהקשר הזה. הקשר הוא חלק ממחיר החברה. והאנושות, הזקוקה לחברה, חייבת לשלם את המחיר.⁵ (Oxford: Oxford Univerity Press, 1965), p. 10.

footnotes: ⁵ Patrick Devlin, The Enforcement of Morals

בתגובה על טענתו של דוולין ניסח פרופ' הארט טענת נגד משלו.⁶ (Oxford: Oxford Univerity Press, 1963). בספרו "חוק, חירות ומוסר" (Law, Liberty and Morality, 1963) טען הארט כי הקונצנזוס המוסרי המתקיים כהנחה מוקדמת בחברה אינו צריך להיות מקיף וכובל כפי שסבור לורד דוולין. בכל חברה נתונה היו וישנם תחומים שיש להותירם בתחום המצפון הפרטי, ושום כלל אוניברסלי לא יוכל להורות לנו מה שייך לבחירה האישית ומה לקונצנזוס שכופה החברה. מכל מקום, נושאים כאלה משתנים עם הזמן. יש מספיק דברים שמאחדים את בריטניה גם בלי שנצטרך לכלול בהם חוק האוסר התנהגות הומוסקסואלית. לדעתו, הצדק עם הוועדה.

footnotes: ⁶ H. L. A. Hart, Law, Liberty and Morality

כפי שהארט עצמו הדגיש, הדעה שהביע הייתה רק ניסוח מחדש של עיקרון שנקבע מאה שנה לפניו אצל ג'ון סטיוארט מיל.⁷ (London: Dent, Everyman’s Library, 1984), p. 78. בספרו על החירות (1859) טען מיל כי "התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח הכפייה כלפי חבר אחד בציבור מתורבת, נגד רצונו של אותו איש, היא – למנוע היזק מאחרים. בטובתו החמרית או המוסרית של אותו חבר עצמו אין למצוא טעם מספיק לכך".⁸

footnotes: ⁷ בתוך John Stuart Mill, Utilitarianism, On Liberty, and Considerations on Representative Government ⁸ ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום אריה סימון, מאגנס תש"ו, עמ' 20.

מיל הפסיד בקרב באנגליה הוויקטוריאנית. מאה שנה אחריו ניצחו ממשיכי דרכו. שנות השישים היו עדות לחקיקת שורה של חוקים ליברליים. ב־1961 חדל החוק להגדיר התאבדות כפשע. החוק הזה עשוי אולי להיראות צעד הומני שולי ומובן מאליו, אבל הארט הבהיר היטב את משמעותו: זהו "החוק הראשון בפרלמנט זה כמעט מאה שנה המבטל לחלוטין את כל העונשים הכלולים בחוק הפלילי ממעשה הנחשב בעת ובעונה אחת מגונה לגמרי בעיני המוסר המקובל ובר ענישה על פי חוק".⁹, Introduction. הייתה זו ראשית קיצה של אנגליה כמדינה נוצרית – כלומר, מדינה שבה המוסר הנוצרי משתקף בחוק. היה זה מבוא לרפורמות נוספות ומשמעותיות יותר. ב־1967 הותרו ההפלות, וכמוהן גם פעילות הומוסקסואלית.

footnotes: ⁹ Hart, Law, Liberty and Morality

שינויים אלה במשותף מייצגים התרחקות מובהקת מהרעיון שהחברה מבוססת – או זכאית להתבסס – על קוד מוסרי, על מוסריות "עבה" או ממשית, מוסריות המקיפה תחומי חיים רבים שאלמלא כן היו נחשבים שייכים לתחום האישי. החברה לא נתפסה עוד במונחים של קונצנזוס מוסרי. החוק נועד מעתה להתערב רק כדי למנוע פגיעה בזולת. כל עוד פגיעה כזאת נמנעת, יכול האדם לחיות כרצונו. הייתה זו ראשיתה של החברה כמלון.

המהפכה הליברלית התחוללה על רקע ההתרחשויות המסחררות של שנות השישים: הביטלס, תרבות הנוער, וודסטוק, סמי הזיה, מדיטציה טרנסצנדנטלית וגורואים מהמזרח כמו מהרישי מהש יוגי. היה זה עשור של מה שמיל כינה "ניסויים בחיים" (experiments in living). הייתה זו גם תקופה של מחלוקות תיאולוגיות. בישוף ווליץ' דאז פרסם טקסט תיאולוגי תחת הכותרת Honest to God, שעורר דיון סוער סביב הביטוי "מות האל". האם אפשר עדיין לשמר את האמונות המסורתיות של הכנסייה? היה כאן בישוף אנגליקני שטען אחרת, והמחלוקת התפשטה גם מחוץ לגבולות בריטניה.

המהפכה הליברלית של שנות השישים הייתה שיאה של שורת רעיונות שהתפתחו לאורך זמן ושעסקו בהם הוגים כמו דייוויד יוּם ועמנואל קאנט. התוצאה הסופית הייתה האמונה שהמוסר אינו יכול עוד להיתפס כקוד ההתנהגות של החברה. זוהי בחירה אישית. רק ניטשה הבין כמה עצומה תהיה המהפכה הזאת. ב־1882 הוא כתב זאת בספרו המדע העליז.

הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק בלי הרף: "אני מחפש את האלהים! את האלהים אני מחפש!" – ומכיוון שאותה שעה נזדמנו שם בני־אדם רבים מאותו סוג שאינו מאמין באלהים, עורר האיש צחוק רב. "האמנם אבד?" שאל האחד. "שמא נתעה בריצתו כמו ילד?" אמר השני. "ואולי מסתתר הוא? המפחד הוא מפנינו. או ירד בספינה? היגר?" – כך קראו וכך צחקו זה אל זה. האיש המטורף קפץ לתוך קהלם ונקבם במבטיו. "לאן פנה האלהים?" כה אמר, "אני אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! אך איככה ביצענו את הדבר הזה? איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק עד תום? מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זאת ממעגלי שמשה? ולאן זה תנוע עכשיו? לאן אנחנו נעים? הלאה־הלאה מן השמשות כולן? האם אין אנו נופלים בלי־הרף? אחורה, קדימה, לצדדים, לכל עבר? וכי קיים עוד מעלה ומטה? וכי אין אנו ניתעים כְּלוּ באפס אינסופי? האם לא נושף עלינו החלל הריק? האם לא גבר הקור?¹⁰

footnotes: ¹⁰ פרידריך ניטשה, המדע העליז, תרגום ד"ר ישראל אלדד, שוקן 1976, פסקה 125, עמ' 274.

שבע שנים אחר כך איבד ניטשה את שפיותו ו־11 שנות חייו האחרונות עברו עליו כחולה נפש. אדם החי בחברה שאין בה אלוהים, מוסר או משמעות כמוהו כאדם הנסחף בחלל ריק. אבל כשכך קרה, בשנות השישים של המאה העשרים, לא נלוותה לכך דרמה. זו התוצאה של מאה שנות דה־קונסטרוקציה אינטלקטואלית.

מעבר למידה הטובה האדם הראשון שזעק כי התפתחויות אלה עלולות להיות גורליות ומסוכנות היה אלסדייר מקינטאייר בספרו מ־1981 מעבר למידה הטובה.¹¹ השפה המוסרית התפוררה. נותרו לנו רק רסיסים של אמונות העבר. המילים שורדות, אך לא האמונות שהעניקו להן משמעות. איננו מסוגלים עוד להעלות טיעונים מוסריים אמיתיים. נדמה לנו שכן, אבל שוב אין לנו שפה משותפת. המילים אינן אלא פסאדה שמאחוריה משתרעת שממה מוסרית. מאחורי הנוף שוררת ריקנות.

footnotes: ¹¹ אלסדייר מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, תרגום יונתן לוי, שלם 2007.

מה קורה לנו כשאנחנו מאבדים את הקונצנזוס המוסרי? נותרים רק משפטים מופשטים ממשמעותם. נדמה לנו שאנחנו מציינים עובדות אבל למעשה אנחנו רק מביעים את רגשותינו. המוסר מצטמצם לשאלות של טעם. "טוב" ו"רע" נעשים משהו כמו "יאמי" ו"איכסה": את זה אני אוהבת; את זה לא. דמיינו לכם שני אנשים שאחד מהם אומר "אני אוהב גלידה" והאחר אומר "אני לא". זה אינו ויכוח. כל אחד מהם מצהיר על טעמו. ועכשיו דמיינו לכם שני אנשים שאחד מהם אומר "אני בעד הפלות" והאחר אומר "הפלה זה נורא". זה כבר לא נשמע כמו שאלה של טעם בלבד. בעיני האחד ההפלה מייצגת את זכות האישה לבחור, ובעיני האחר היא מייצגת את רמיסת זכותו של העובר לחיים. אנחנו באמת מתווכחים כאן בשאלות מוסר – או כך נדמה לנו.

מקינטאייר סבור שהסיבה לכך היא רסיסים מעידנים קודמים שבהם התקיימו קודים מוסריים. החברה השתנתה מהר יותר מדפוסי המחשבה שלנו. איבדנו את בסיס המוסר כמערכת ערכים משותפת המאחדת את החברה. אנחנו חיים מעבר למידה הטובה – כלומר, בעידן שבו אין עוד לאנשים תפקידים או חובות במסגרת מבנה חברתי יציב. כשכך קורה נעשה המוסר לפסאדה ותו לא. הטיעונים נעשים בלתי נגמרים ובלתי נסבלים. התשובה ההולמת היחידה לנקודת מבט הפוכה משלנו היא "לְדעת מי?". בדיון שבו אין אמות מידה משותפות מנצח הקול הרם ביותר. הדרך היחידה להביס את יריביך היא להגחיך אותם, להציגם באור אבסורדי כדמויות חלשות, ריאקציונריות, לוקות בדעות קדומות. כך הגיע מקינטאייר לאמירתו המפורסמת על הפוליטיקה המודרנית, שהיא "מלחמת אזרחים באמצעים אחרים".¹² כשהמילים מכזיבות, האלימות אורבת בשוליים ומחכה לשעת כושר. האלימות, אומר אלן ברין (Brien), היא תשובתו השנונה של העילג.

footnotes: ¹² שם, עמ' 279.

תקינות פוליטית: מהקדשת מחשבה לפיקוח עליה מעבר למידה הטובה ראה אור לפני שיא פריחתה של התופעה שהוכיחה את טענתו של מקינטאייר: התקינות הפוליטית. התופעה החלה כצורה של כללי התנהגות מילוליים.¹³ (New York: Knopf, 1994); Anthony Browne, The Retreat of Reason: Political Correctness and the Corruption of Public Debate in Modern Britain (London: Civitas, 2006); David G. Green, We’re (Nearly) All Victims Now: How Political Correctness Is Undermining Our Liberal Culture (London: Civitas, 2006). זקנים נעשו לאזרחים ותיקים. מיעוטים גזעיים נעשו people of colour. נכים נעשו לאנשים עם מוגבלויות. השינוי הזה נעשה מתוך רגישות והיה ראוי. עלינו להימנע משפה פוגעת, מכפישה, מלגלגת, מזלזלת או משפילה. קוד כזה קיים גם בגמרא¹⁴ והוא מכונה "לשון סגי נהור", השפה שבה העיוור הוא מי שרואה "הרבה אור". הגמרא מתייחסת ברצינות לרגשותיהם של בני אדם ומאמינה שהדאגה לכבוד האדם צריכה להשתקף בצורת הדיבור שלנו.

footnotes: ¹³ ראו Richard Bernstein, Dictatorship of Virtue: Multiculturalism, and the Battle for America’s Future ¹⁴ בבלי, ברכות נח ע"א.

אלא שהתקינות הפוליטית לא הסתיימה כאן. היא המשיכה והכפישה מוסכמות מערביות בזו אחר זו כגזענות, סקסיזם, הטרוסקסיזם, גילנות וכן הלאה. רבות נכתב על התקינות הפוליטית, אך כאן מעניין אותי לברר מדוע היא הופיעה דווקא בשעה ובמקום שבהם הופיעה. רגישות דיבור הייתה בעבר נימוס, דרך ארץ, טקט. היא לא הייתה פוליטית. חשוב ביותר לבחון איך קרה שנעשתה כזאת.

אם אין אמת מוסרית מוסכמת, לא נוכל לקיים דיון תבוני. כל אמת נעשית סובייקטיבית או יחסית, לא יותר מקונסטרוקט, נרטיב, אחת מדרכים רבות לספר סיפור. כל אמת מייצגת נקודת מבט, וכל נקודת מבט מבטאת קבוצה. וכך, הציוויליזציה המערבית איננה אמת אלא הגמוניה של האליטה השלטת. לפיכך יש לחשוף אותה ולהתנגד לה. הציוויליזציה המערבית הופכת לשלטונם של גברים לבנים מתים. יש אמיתות נוספות: מרקסיסטית, פמיניסטית, הומוסקסואלית, אפריקאית־אמריקאית, היספנית־אמריקאית ועוד ועוד. השאלה מי מהן תגבר אינה תלויה בתבונה אלא בעוצמה. ועל כוח יש לענות בכוח.

בהיעדר שפה משותפת עלינו לתקוף את הדובר, לא את דבריו. ואת זאת נעשה על ידי פסילת דעות מסוימות לא מפני שאין בהן אמת – שהרי אין אמת מוסרית – אלא מפני שהן מייצגות מתקפה על כבודם של אלה שמאמינים בדברים אחרים. וכך: הנוצרים הומופובים. אנשי הימין הפוליטי פשיסטים. המאמינים בזכותם של היהודים למדינה הם גזענים. המאמינים בנישואים מסורתיים הם הטרוסקסיסטים. התקינות הפוליטית, שנועדה להימנע מדיבור מכפיש, הופכת היא עצמה לדוגמה המובהקת לדיבור מכפיש.

דוגמה אחת מני רבות: ועדת וולפנדן מ־1957, שהייתה אז שיא החדשנות הליברלית, קבעה כי פעילות הומוסקסואלית היא חטא אבל אין לראות בה פשע. ב־2004 בחר נשיא הנציבות האירופית חוסה מנואל ברוסו (Barrosso) ברוקו בוטיליוני (Buttiglioni), השר לענייני אירופה בממשלת איטליה וקתולי בחייו הפרטיים, לנציב המשפט בנציבות. בוטיליוני עבר תשאול בנציבות ובמהלכו הודה כי כקתולי הוא סבור שפעילות הומוסקסואלית היא חטא אבל אין לראות בה פשע. הוא נפסל לתפקיד מפני שתפיסותיו המוסריות הפרטיות עמדו "בסתירה ישירה לחוק האירופי". הוא הגדיר זאת כ"טוטליטריזם החדש". אם יש בכך ממש ואם לא, דבר אחד ברור: הסובלנות החדשה מתירנית הרבה פחות.

היא גם ההפך הגמור מדעותיו של ג'ון סטיוארט מיל. אלן רייאן סבור כי הדברים שכתב מיל בספרו על החירות נוגעים לדעת הקהל הרבה יותר מאשר לחקיקה.¹⁵ (New York: Pantheon, 1970), pp. 233-255. לא רק החוק יכול ליטול את חירותנו – גם לעג וזלזול בדעת הקהל מסוגלים לכך. מיל כתב:

footnotes: ¹⁵ Alan Ryan, John Stuart Mill

החמור ביותר בין החטאים ממין זה בשטח הפולמוס הוא להבאיש את ריחם של בעלי הדעה המתנגדת כאנשי בליעל ונפסדים. דיבה רעה כזאת, גדולה ביחוד הסכנה שבה לבעלי דעה שאינה אהובה על הקהל... כשמצדדי הדעה המקובלת מחרפים ומגדפים את מתנגדיהם ככל אוות נפשם, הם באמת מונעים על־ידי־כך בעד בני אדם מלחוות דעות נגדיות ומלהאזין לדבריהם של בעלי דעות כאלה.¹⁶

footnotes: ¹⁶ מיל, על החירות, עמ' 94–93.

מיל כינה במרירות השתקה של דעה זו או אחרת "רעה מיוחדת במינה". איך קרה אפוא שתנועה שבראשיתה התבססה על השקפותיו של מיל על החירות הפיקה בהמשך תוצאה שהיא ההפך הגמור מהן?

זה קרה מפני שמיל האמין בָאמת, וממשיכיו הפוסט־מודרניסטים לא. הם מאמינים בכוח. עם מות האמת נתפס מקומה תחילה על ידי הבחירה האישית. זה מה שקרה בשנות השישים. אבל התהליך אינו נעצר כאן. חסרי הרחמים – אלה שמבקשים לכפות את השקפותיהם על הזולת – חשים בריק שנוצר ומנצלים אותו. הם מגייסים את דעת הקהל, הם משתמשים בכל מה שנותר מהקונצנזוס הציבורי שהיה פעם עשיר ועתה התדלדל.

במערב נותרו שני מושגים: זכויות ואותנטיות, החירות להיות "עצמך". שום מוסר מסורתי אינו מיתרגם לשפה זו מפני שתורות המוסר המסורתיות מדברות על חובות ולא על זכויות, ועל מחויבויות ולא על חירויות. וכך אפשר להביס כל מוסר מסורתי באמצעות שימוש בשפה החדשה. אפשר לאסור את קיומה של אגודת סטודנטים נוצרית בקמפוס מפני שהיא "הומופובית": נוצרים הדבקים באמונותיהם תוקפים את זכותו של הפרט לבחור כאוות נפשו את נטייתו המינית. כל קבוצה המוגדרת על פי קוד מוסרי עלולה להיחשב לבעלת דעה קדומה נגד אלה שאינם שותפים לאותו קוד מוסרי, ולפיכך אשמה בשלילת זכותם של אנשים לנהוג אחרת. אין זה תרחיש דמיוני. כפי שראינו, דבר כזה עלה לרוקו בוטיליוני בתפקיד הנציב. זה גם הפך כל אוניברסיטה לשדה קרב פוטנציאלי.

וזה גם אינו עוצר כאן. אילו קרה כך, היה זה ניצחון לליברטריאניזם, לרעיון שכל אדם חופשי לבחור את המוסר של עצמו. אבל אם "אותנטיות" נוגעת לאינדיבידואלים, הרי היא נוגעת גם לקבוצות, ובין היתר לקבוצות דתיות. כדי להבין את ההשלכות, ערכו את ניסוי המחשבה הבא: קבוצה קטנה של נוצרים רדיקלים מחליטה שהחברה המערבית, שזנחה את הנצרות, דוהרת עתה אל אובדנה. הם רוצים להפוך את כיוון הדהרה הזאת. הם אינם יכולים עוד לטעון בעד אמיתותה של הנצרות, אבל הם יכולים לגייס תמיכה פוליטית בעדה.

הם מתחברים עם נוצרים רדיקלים במקומות אחרים. הם מתעדים רדיפות נוצרים במקומות שונים בעולם: ניגריה, לבנון, ערב הסעודית, פקיסטן. הם מצלמים סרטוני וידאו ומפיצים אותם באינטרנט. הם מספרים סיפורי זוועה; הם יוצרים שיח; הם ממציאים מילה, "כריסטופוביה". הם לומדים שיטות מהפכניות. הם יוצרים תאים פעילים המחוברים ביניהם באמצעות האימייל. הם יוצרים אהדה. אפילו אנשים שאינם נוטים להיות נוצרים רדיקלים נדהמים לראות ולשמוע את הדברים. בקמפוסים ברחבי הארץ נערכות פגישות. נוצר צונאמי של תמיכה.

בשלב הבא נערכים עימותים מכוונים. הרדיקלים עושים משהו מחושב שנועד לפגוע ברשויות. הם מחליטים, למשל, להפריע לכל הרצאה בקמפוס באמצעות תפילה. שלטונות האוניברסיטה נוקטים אמצעים לבלום זאת. וזה בדיוק מה שקיוו הרדיקלים לקבל. הם מוכנים. הם מכנסים המוני מפגינים המניפים דגלים ומאשימים את האוניברסיטה בכריסטופוביה. פורצות התכתשויות. צוותי הטלוויזיה, שיודעו על כך מראש, ניצבים הכן לתעד את המתרחש. עוד באותו ערב משודרים האירועים בחדשות.

בכל רחבי הארץ יוצאות קבוצות נוצריות למחאות. האוניברסיטה, החוששת לשמה הטוב, נסוגה. הרדיקלים שנחלו ניצחון מתכננים עימותים נוספים. הם מפיצים את הבשורה לקבוצות במדינות אחרות. המחאות נעשות גלובליות. כל אוניברסיטה יודעת עכשיו שלא תוכל עוד להתנגד לרדיקלים. האוניברסיטה מקומית, ואילו הרדיקלים גלובליים. לרדיקלים ניתנת למעשה יד חופשית בכל קמפוס.

הרדיקלים מביעים התנגדות עמוקה להומוסקסואליות. פעילי זכויות הגאים שנחלו ניצחון לטווח הקצר מפסידים בטווח הארוך. מתנגדיהם למדו את שיטותיהם והשתמשו בהן – ובצורה נרחבת וחסרת רחמים עוד יותר. הרדיקלים אינם מתעמתים ישירות עם פעילים לזכויות הגאים, אלא רק מוודאים שיחושו מאוד שלא בנוח לקיים פגישות בקמפוסים. הרדיקלים פוררו למעשה את המהפכה הליברלית בלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילים "חטא" או "מידה מגונה" או "רעה". הם זקוקים רק להוכחה שנוצרים מסוימים נרדפים אי שם בעולם; לטכנולוגיות הווידאו, האינטרנט והאימייל; למילים "זכויות" ו"אותנטיות"; ולשיטות של הפוליטיקה המהפכנית והטוטליטרית. ניסוי מחשבתי זה איננו היפותזה סתמית. דבר דומה מאוד כבר קרה בבריטניה, על פי התיאור שמביא אד חוסיין בספרו The Islamist ("האסלאמיסט").¹⁷ (London: Penguin, 2007).

footnotes: ¹⁷ Ed Husain, The Islamist

מה קרה בתרחיש הזה? המוסר עבר מוטציה והפך לפוליטיקה. המוסר עוסק במידה הטובה, לעומת הפוליטיקה שעוסקת בכוח. ברגע שמושג המידה הטובה אינו מובן עוד לחברה בכללותה – לכך התכוון מקינטאייר בדברו על "מֵעֵבֶר למידה הטובה" – נותר רק הכוח. מובן שלא לכך התכוונו ג'ון סטיוארט מיל או ועדת וולפנדן, אלא להפך. הם ניסו לגבש חברה שבה אנשים חופשיים לפעול לפי בחירתם בלי התערבות אחרים. וזה אכן מה שקרה תחילה. אבל ישנה תופעה שאין להפריז בחשיבותה לעולם האנושי, והיא כלל התוצאות הלא־מכוונות. תהליכים, משהחלו, מתפתחים בדרכים בלתי צפויות. תנועות שנועדו למקסם את החירות נופלות בידי אנשים המתנגדים לחירות. כך קרה במהפכה הצרפתית, כך קרה במהפכה הרוסית, וכך קורה גם היום. איש לא היטיב לתאר את מה שקורה כשרדיפת האמת הופכת לשאיפה לכוח יותר משייקספיר במחזה טרוילוס וקרסידה:

כוח יהיה מִצְווה; או למעשה, מִצְווה וחטא, שבַּתהום בינם שוכן הצדק, כבר יאבּדו את שמם, וגם הצדק. אז כל דבר רק יהפוך לְכוח, וכוח לְרצון, והרצון לְתיאבון; ותיאבון, כמו זאב כלל־עולמי, אשר נתמך בִּידֵי רצון גם כוח, יהפוך כך בהכרח לְטורף מוחלט ולבסוף יטרוף גם את עצמו.¹⁸

footnotes: ¹⁸ טרוילוס וקרסידה, תרגום דורי פרנס, מערכה ראשונה, תמונה 3, אתר שייקספיר ושות', https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=troilus-and-cressida&text=568.

בגידה אינטלקטואלית כשהמוסר מת, קורה משהו נוסף. יש הפונים לשימוש בכוח, אך אחרים, שבדור אחר היו מגלים אולי התנגדות, הופכים לצופים מן הצד, סבילים, אפילו נלהבים. האתיקה עלולה לעבור מוטציה לאסתטיקה בעלת אופי ברברי אלים במיוחד. ניטשה קישר זאת לאל היווני דיוניסיוס, ופרויד כינה זאת תָנָטוֹס, דחף המוות. אחת ההתרחשויות המזעזעות ביותר שאחרי אירועי 11 בספטמבר הייתה תגובתם של שני סמלי הפוסט־מודרניזם האירופי, המלחין קרלהיינץ שטוקהאוזן והתיאורטיקן החברתי ז'ן בודריאר. שטוקהאוזן דיבר באקסטזה על הרס מגדלי התאומים וכינה זאת "יצירת האומנות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בקוסמוס כולו... מוחות המשיגים משהו במעשה שלא יכולנו אפילו לחלום עליו במוזיקה, אנשים שהתאמנו כמטורפים עשר שנים מתוך הכנה קנאית לקונצרט, ואז מתו... יש כאן אנשים שהתמקדו בביצוע ועוד 5,000 אנשים ששוגרו אל העולם הבא ברגע יחיד. אני לא יכולתי לעשות זאת. בהשוואה לכך, אנו המלחינים הננו עפר ואפר".¹⁹, 27 September 2001.

footnotes: ¹⁹ Karlheinz Stockhhausen quoted in Die Zeit

כשנשאל על ידי כתב אם הוא אומר בכך שהאומנות מצדיקה פשע, הסביר: "זהו פשע מפני שהמעשה לא היה מוסכם. האנשים לא הלכו ל'קונצרט'. זה ברור. ואיש לא התרה בהם שהם עלולים להתעופף לכל עבר [draufgehen]. מה שקרה שם מבחינה רוחנית, אותה קפיצה מתוך הביטחון, מתוך היומיום, מתוך החיים, שבאומנות קורית לפעמים poco a poco. שאם לא כן אין בה דבר". באסתטיזציה של האלימות אצל שטוקהאוזן שמעתי הד לאותה תרבות שאפשרה לבני תרבות משכילים להאזין לרביעיות מיתרים של בטהובן באושוויץ־בירקנאו בעוד מיליון ורבע יהודים ואחרים מומתים בגז, נשרפים והופכים לאפר: רצח המונים כאומנות פרפורמנס.

בהרצאה שנשא זמן קצר אחרי אירועי 11 בספטמבר ושראתה אור לימים תחת השם "רוח הטרור" (The Spirit of Terrorism), אמר בודריאר כך:

הגינוי המוסרי והברית הקדושה נגד הטרור נמצאים על אותה סקלה כמו העליצות הכבירה של אנשים למראה חורבנה של מעצמת־על גלובלית זו – ואולי מוטב, למראה מעצמה המשמידה את עצמה, המתאבדת בלהבת פאר. שכן אותה מעצמת־על היא שבכוח בלתי נסבל עוררה את כל האלימות האנדמית כיום לעולם כולו, ולפיכך גם (בהיסח הדעת) את הדמיון הטרוריסטי השוכן בכל אחד מאיתנו.

המצפון המוסרי המערבי אינו מסוגל לקבל את העובדה שחלמנו על האירוע הזה... אבל זוהי עובדה... בשעת הדחק אפשר לומר שהם עשו זאת, אבל אנחנו ייחלנו לכך... כששני המגדלים קרסו נוצר הרושם שהם הגיבו להתאבדות המטוסים המתאבדים בהתאבדות משלהם.²⁰, trans. Chris Turner (London: Verso, 2003), pp. 4-5.

footnotes: ²⁰ Jean Baudrillard, The Spirit of Terrorism

אין ספק שמדובר באנשים בעלי יושרה ותבונה; אין ספק שיש היגיון בלתי נתפס בהתחזויות אינטלקטואליות אלה. אבל אילו חשבתי שהן מייצגות מגמה כללית יותר בהגות האירופית, הייתי מייעץ לילדיי לעזוב את אירופה ללא דיחוי ולגדל את ילדיהם הרחק ככל האפשר.

ב־1927 פרסם ז'ילין בנדה (Benda) ספר בשם "בגידת האינטלקטואלים" (Le Trahison des Clercs). הוא טען שפעם דבקו האינטלקטואלים בָּאמת ונשמרו שלא להיכנס לקלחת הפוליטית. אבל כיום כבר עברו פוליטיזציה. "דורנו", אמר בנדה, "הוא אכן דור הארגון האינטלקטואלי של השׂנאות הפוליטיות".²¹

footnotes: ²¹ ז'ילין בנדה, בגידת האינטלקטואלים, תרגום ניר רצ'קובסקי, כרמל 2020, עמ' 55–56.

נדמה לי שזהו תיאור מדויק של מה שהחל לקרות בקמפוסים של האוניברסיטאות ברחבי העולם. כאשר החרם, האיסור והנידוי מתחילים לעצב את הסביבה שבה חיים אנשי אקדמיה, עיתונאים, איגודים ומוסדות מקצועיים, כשדעות מנוגדות עוברות דה־לגיטימציה והמחזיקים בהן אינם רשאים להשתתף בזירות שנחשבו בעבר למבצרי חופש הדיבור והרדיפה אחר האמת, אנו חיים בתקופה מסוכנת. כדי לאפשר את הרוע צריך רק שאנשים נבונים ירדימו את החוש המוסרי של הדור. וזה עלול להפוך לבגידת האינטלקטואלים של זמננו.

במקום שבו נפסק השיח מתחילה האלימות וכך, שורת אירועים שהחלה בשנות השישים של המאה העשרים שינתה מן היסוד את מושגי החברה והשיח המוסרי. עד לאחרונה היו הוגים רציניים שטענו כי החברה תלויה בקיומו של קונצנזוס מוסרי. בלעדיו לא תיתכן חברה, אלא רק שאון של קולות המתחרים זה בזה והתנגשות של רצונות סותרים. השקפה זו החלה להתפורר אל מול עליית האינדיבידואליזם. אנשים החלו לראות את המוסר במונחים של אוטונומיה אישית, בחירה קיומית או השאיפה לכוח. אם המוסר פרטי, אין כל היגיון באכיפתו על חברה באמצעות חקיקה.

אבל אם אין אמת מוסרית, יש רק ניצחון. הרדיפה אחר האמת הופכת לשאיפה לכוח. במקום להפריך דעות של מתנגדים באמצעות טיעונים רציונליים, מכפישים אותן ותולים בהן את החטא החמור ביותר של הפוסט־מודרניזם: גזענות בכל אחת מאינספור צורותיה, שרק הולכות ומתרבות. כך קרה שהתממש חששו הגדול ביותר של מיל, החשש מפני "עריצות הרוב", או מה שזכה לאחרונה לכינוי "הדיקטטורה של המידה הטובה". מוסדות שהוקדשו בעבר לחופש אינטלקטואלי עברו פוליטיזציה.

אם כך, הקונצנזוס המוסרי נעלם והשיח המוסרי גווע. מתנגדים עוברים דמוניזציה. חדשות לבקרים מופיעים "איזמים" חדשים המדירים עוד ועוד דעות. צורות חדשות של הפחדה מופיעות: מחאות, איומים באלימות, לפעמים אלימות ממש. כי כשאין סטנדרטים משותפים לא יכול להתקיים שיח, וכשהשיח מסתיים מתחילה האלימות.

בדיעבד, זה מה שראיתי במתקפה על ברנרד לוין ב־1963. זה היה הסימן הראשון לכך שמבני הנימוס, האיפוק והתיווך המוסרי של סכסוכים, שעורערו בידי הסאטירה, נותרו החיץ היחיד שלנו בפני הברבריות והשאיפה לכוח. מיל חזה גם זאת:

תמיד, ובאופן פרופורציונלי להתרופפות ההקפדה על המשמעת המרסנת, הנטייה הטבעית של המין האנושי לאנרכיה, חושפת את עצמה. הסדר של המדינה מופר מבפנים. האנרגיות שנדרשו כדי להמשיך להתחרות עם סיבותיו הטבעיות של הרוע, נוטרלו בעקבות ההתמקדות בקונפליקט ההדדי למטרות אנוכיות. והאומה, לאחר תקופה ארוכה או קצרה של דעיכה מתקדמת, נעשתה לשפחה של עריצות, או לטרף של פולש זר.²², vol. 10 (Indianapolis: Liberty Fund, 2006), p. 133.

footnotes: ²² John Stuart Mill, “Coleridge”, in Collected Works of John Stuart Mill

כך נבגדת החירות בשם החירות, כך נרמסת הסובלנות בשם הסובלנות. לחברה שממשיכה ללכת בדרך זו לא צפוי סוף טוב.