פנים־אל־פנים, שכם־אחד

וכך קורה שאנשים המחזיקים בהשקפות עולם מטפיזיות או דתיות שונות, ואפילו מנוגדות, יכולים להגיע לאותן מסקנות מעשיות לא על בסיס דוקטרינה זהה אלא בזכות דמיון אנלוגי של עקרונות מעשיים, ויכולים להיות שותפים באותה אמונה חילונית מעשית, בתנאי שיוקירו באותה המידה, גם אם אולי מסיבות שונות, את האמת והתבונה, את כבוד האדם, החירות, האחווה והערך המוחלט של הטוב המוסרי.¹ (Washington, D.C.: Catholic University of America Press, 1998), p. 111. ז'ק מריטאן

footnotes: ¹ Jacques Maritain, Man and the Slate

המהלך הדיפלומטי היצירתי והמבריק ביותר שהכרתי שייך ללורד ויקטור מישקון המנוח. הוא פעל בלהט למען שלום במזרח התיכון ובתחילת שנות השמונים נוכח שיש לו הזדמנות לעשות מעשה. הוא הכיר את שליט ירדן דאז, המלך חוסיין – ילדיהם למדו באותו בית ספר והמשפחות התיידדו. הוא גם הכיר את שר החוץ הישראלי שמעון פרס, כי היה פרקליטו.

הוא החליט להפגיש בין השניים והזמינם לסעודת ערב בדירתו. הערב התנהל בנעימים עד שהשניים קמו לעזוב והודו למארחם על הכנסת האורחים. מישקון העמיד פני מופתע. "אבל אתם לא יכולים ללכת עדיין", אמר. "מה עם הכלים?". "אתה שואל ברצינות?" שאלו השניים. "לגמרי", השיב מישקון. וכך פשטו השניים את מקטורניהם, הפשילו שרוולים, נכנסו למטבח והדיחו את הכלים.

קשר בין אנשים נוצר כשהם עושים משהו יחד. וכך מלך ירדן שטף, שר החוץ הישראלי ניגב, וידידות נולדה. התוצאה הייתה עשויה להיות הסכם שלום בין ישראל לירדן, אלמלא פסל זאת ראש ממשלת ישראל דאז. אבל ההסכם קרם עור וגידים אחר כך, ב־1994, וב־1995 העניק המלך חוסיין למישקון את כוכב ירדן. פעולה משותפת, לפעמים שכם־אחד, אפקטיבית יותר מדיבור משותף פנים־אל־פנים.

אני־ואתה במטפורה "הבית שאנו בונים ביחד" מובלעת דרך חשיבה מסוימת על היחסים בין קבוצות שונות בחברה מגוונת. אם נוכל ללמוד דבר אחד מרכזי ממגיני החירות במאה העשרים – קרל פופר, פרידריך האייק וישעיהו ברלין – הרי זו חשיבותן של הגישות הלא־אוטופיות לתמורה חברתית. האוטופיות יפות מאוד בתיאוריה, אך במבחן המעשה הן חסרות תועלת במקרה הטוב והרות אסון במקרה הרע. איך מתרגמים רעיונות נעלים לקוד פעולה מעשי המביא בחשבון את היכולת האנושית לטעות?

בפרק זה אני מבקש להציע דרך חשיבה על היחסים בין קבוצות ובין דתות שתהיה שונה מזו שכבשה את הדמיון בשישים השנים האחרונות. אבי דרך החשיבה הקודמת היה מרטין בובר, אחד ההוגים היהודים הנודעים ביותר במאה העשרים. בובר הבין שהיהדות במהותה אינה עוסקת במטפיזיקה אלא באיכות היחסים בין בני אדם. בהשראת דברי הנביאים ומעשיות חסידיות הוא דיבר על המיידיות של מפגשי האדם בצורתם העזה והלא־שיפוטית ביותר. כששני אנשים נפגשים וכל אחד מהם פתוח לחלוטין לזולת, אין חשיבות לשום דבר אחר. אנו חדלים להיות נושאי שמות תואר ושמות עצם – הגזע הזה, הדת ההיא – והופכים לעצמי פשוט, לנוכחות אישית, ייחודית, יחידה במינה. בובר האמין שהנוכחות האלוהית חיה במפגשים כאלה, שאותם כינה אני־ואתה.

כשמתקיים מפגש אמיתי בין שני עצמיים נוצר דיאלוג, לא במובן האפלטוני של חיפוש שיתופי אחר האמת, אלא במובן המיסטי יותר של מפגש לא מוכתב שבו אנו חוצים את התהום המפרידה בין עצמי לעצמי ונפגשים ב־das Zwischenmenschliche, הבין־אנושי או הבין־סובייקטיבי, שבו בדידות אחת פוגשת בדידות אחרת ומוצאת חסד. אף אחד מהשניים אינו מנסה לשנות את הזולת, אבל שניהם משתנים מעצם המעשה של הושטת היד.

אחרי השואה נתפס מפגש כזה כתשובה לבעיה הסבוכה ביותר בציוויליזציה האנושית: איך ננתק את הקשר בין דת לקונפליקט, בין זהות קבוצתית לבין עוינות כלפי מי שאיננו שייך אלינו? עד היום נותרה השאלה הבעייתית באיזו מידה העוינות הנוצרית הקדומה כלפי היהודים אפשרה את התוכנית הנאצית לרצח עם. עם זאת, דבר אחד היה ברור מעל לכל ספק: הקרע בין הנצרות ליהדות חייב להתאחות.

דומה היה שמושג הדיאלוג של בובר הוא התשובה המושלמת, שהרי מה מאחה יותר מפגישה של יהודים ונוצרים ברוח אני־ואתה, כשאף אחד מהצדדים אינו מנסה לשכנע את זולתו או להעבירו על דתו, אלא רק למצוא אצלו את הפנים האנושיות, שהן צלם אלוהים? וכך, תחילה בשקט ואחר כך בתנופה הולכת וגוברת, יהודים ונוצרים נפגשו ושוחחו וגילו זה את אמונותיו העמוקות של זה והחלו לזהות את קווי המתאר האנושיים זה אצל זה. לאחרונה מקיף הדיאלוג הזה גם דתות אחרות: אסלאם, הינדואיזם, סיקיזם, בודהיזם ועוד. זוהי תוכנית מקסימה ואני מעורב בה זה שנים בצורה זו או אחרת.

לא אגרע דבר מיופייה אם אומר שבסופו של דבר זהו עיסוק לאליטות, כי הוא מחייב מידה רבה של ביטחון, ידע, פתיחות, רוחב יריעה ודמיון נדיב, שיאפשרו להתייצב פנים אל פנים מול אדם שאמונותיו מנוגדות באופן קיצוני לאמונות שעליהן אתה מבסס את חייך. הדיאלוג הבין־דתי יכול לזקוף לזכותו הישגים עצומים, אבל הוא נוטה להתקיים בין מעטים, בסביבות מנותקות מאוד מקווי ההעתק ומקווי החזית של הקונפליקט. אני תומך בדיאלוג כזה, מייחס לו ערך רב, ומשתתף בו. אבל כשישים שנות דיאלוג עדיין לא הניבו שלום בין הדתות.

מושג הדיאלוג הוא אוטופי. ובדיוק כפי שהדמיון המערבי היה מתדלדל ללא האוטופיות הנבואיות שלו, כך היה מתדלדל גם ללא הרעיון העצום בחשיבותו של אני־ואתה. השאלה איננה אם נוכל להסתדר בלי דיאלוג. התשובה לכך היא לא. השאלה האמיתית היא אם נוכל גם לעשות משהו אחר, משהו שאיננו אוטופי, משהו מעשי, בקנה מידה קטן, מקומי, כלל ארצי, שאינו מצריך יכולות יוצאות דופן של סובלנות והבנה הדדית. והתשובה היא: נוכל, אם נבין את ההבדל בין פנים־אל־פנים לשכם־אחד. הדבר עמד למבחן בניסוי מרשים שערך ב־1954 מוזאפר שריף, ניסוי המכונה "מערת השודדים".² (1954/1961). הטקסט המלא זמין בלינק http://psychclassics.yorku.ca/Sherif/.

footnotes: ² Muzafer Sherif, O. J. Harvey, B. Jack White, William R. Hood and Carolyn W. Sherif, Intergroup Conflict and Cooperation: The Robbers Cave Experiment

מערת השודדים שריף ביקש להבין את הדינמיקה של קונפליקט ודעה קדומה בקבוצה. לשם כך בחרו הוא ושותפיו למחקר קבוצה של 22 נערים לבנים בני 11, שלא הכירו זה את זה קודם לכן. הם נלקחו למחנה קיץ מרוחק בפארק המדינה "מערת השודדים" באוקלהומה וחולקו באקראי לשתי קבוצות. תחילה לא ידעה כל קבוצה על קיומה של הקבוצה האחרת. הנערים לנו בבקתות מרוחקות. השבוע הראשון הוקדש לבניית נבחרות. הנערים טיילו ושחו יחד וכל קבוצה בחרה לעצמה שם – השמות היו "הנשרים" ו"הנחשים" – שצויר בסטנסילים על החולצות ועל הדגלים.

ואז הוצגו הקבוצות זו לזו בשורה של תחרויות. המנצחים זכו בגביעים, מדליות ופרסים והמפסידים יצאו בידיים ריקות. כמעט מייד נוצר מתח – שמות גנאי, הקנטות ושירים משפילים. המצב החמיר. כל קבוצה שרפה את דגל הקבוצה היריבה ופשטה על בקתות המגורים. הנערים סירבו לאכול יחד באותו חדר אוכל.

השלב השלישי נקרא "שלב השילוב". אורגנו פגישות. שתי הקבוצות צפו יחד בסרטים, שיגרו יחד זיקוקי די נור לכבוד ארבעה ביולי, והתקווה הייתה שמפגשים פנים־אל־פנים אלה ירופפו את המתח ויביאו לפיוס. לא כך קרה. היו מפגשים שהתפוצצו כשילדים זרקו אוכל זה על זה.

בשלב הרביעי ארגנו החוקרים מצבים שבהם נוצרה בעיה שסיכנה את שתי הקבוצות גם יחד. הבעיה הראשונה הייתה עצירת מי השתייה למחנה. שתי הקבוצות זיהו את הבעיה בנפרד והתכנסו בנקודה שבה אירעה החסימה. הן פעלו יחד לסילוק החסימה וחגגו יחד את פתרון הבעיה. במקרה אחר נערכה הצבעה שבה נבחרו כמה סרטים לצפייה. החוקרים הסבירו שיש לשלם תמורת שכירת הסרטים אבל אין די כסף במחנה. שתי הקבוצות הסכימו לתרום סכומים שווים. במקרה שלישי התקלקל אחד האוטובוסים שהסיעו את הנערים והם נאלצו לדחוף יחד את האוטובוס המקולקל.

כאשר הסתיימו המצבים הבעייתיים השתנה הדימוי השלילי שהיה לבני שתי הקבוצות אלה על אלה. בנסיעה האחרונה הביתה השתמשו חברי אחת הנבחרות בכספי הפרס שקיבלו לקניית משקאות לכולם.

מחקרים אחרים הניבו תוצאות דומות. נדמה אולי שהמסקנה ברורה מאליה, אבל היא מהפכנית ממש. קווי ההעתק בין הקבוצות אינם עובדה נחרצת הקשורה לטבע האדם ומוטבעת בגנים שלנו, כפי שנהוג היה לחשוב. אנחנו אכן חשים עוינות כלפי מי שאיננו שייך אלינו, האחר, הזר, הנוכרי. העוינות הזאת מושרשת בפסיכולוגיה האבולוציונית שלנו והיא צצה ועולה אל פני השטח בכל הזדמנות.

אבל אפשר לשרטט מחדש את הגבולות וליצור מצב שבו אני ואתה נמצאים באותו צד, ולא זה נגד זה. נחוצה רק משימה משותפת ששנינו נוכל לעשותה יחד ואף אחד מאיתנו לא יוכל לעשותה לבדו. אין צורך במפגש של אליטות, בדיאלוג. שריף גילה ש"שלב השילוב", המקבילה שלו לדיאלוג, לא הצליח כשלעצמו לצמצם את הקונפליקט או לשנות תפיסות. מה שהפיל את מחיצות הניכור והעוינות הבין־קבוצתית היה פשוט הצורך בפעולה משותפת לפתרון בעיה משותפת. זוהי תובנה משנה פרדיגמות. שכם־אחד טוב יותר מפנים־אל־פנים.³

footnotes: ³ לתיאור תיאולוגי של ההבדל באמצעות פירוש לבראשית א–ג, ראו הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה הבודד, תרגום קלמן נוימן, ידיעות 2019.

שלום לא־אוטופי השוו את הטקסטים הבאים, העוסקים שניהם בשלום.

האחד לקוח מספר ישעיהו:

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם... לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא, ו, ט).

השני לקוח מהתלמוד:

אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום. תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום.⁴

footnotes: ⁴ בבלי, גיטין נט ע"א – סא ע"א. וראו גם משנה, שביעית ד, ג, וכן ה, ט; גיטין ה, ט; תוספתא גיטין ג, יג-יד; עבודה זרה א, ג.

הראשון הוא טקסט נבואי מנחם. השני הוא תוכנית פרוזאית ליחסי שכנות טובים. הבעיה היא שחזון ישעיהו עדיין לא התממש וכנראה גם לא יתממש בעתיד הנראה לעין (ישנו כמובן הסיפור על שומר גן החיות המציג למבקר בגאווה כלוב ובו דרים בשלום אריה וכבש. "איך הצלחת לעשות את זה?" שואל המבקר. "פשוט מאוד", עונה השומר. "צריך רק להביא כבש חדש בכל יום"). נוסחת חז"ל התממשה בדרך כלל לאורך אלפיים שנה, ואף פעלה במגבלות מסוימות.

הנביאים זכו תמיד לסיקור אוהד יותר מחז"ל, ומסיבות ברורות. הם היו המבקרים החברתיים הראשונים והגדולים ביותר, אנשים שדיברו ללא חת אל השליטים, שלא חששו להתעמת עם מלכים מושחתים וכוהנים בטלנים, שלא חדלו לקרוא ליושרה ולצדק. אבל הצלחתם הייתה מוגבלת. למעשה, פרט ליונה, הנביא היחיד שנשלח אל עיר של לא־יהודים, לא ידוע לנו על אף נביא שהצליח במשימתו לשנות את פני החברה. חז"ל, לעומת זאת, הצליחו. בהדרכתם נעשתה היהדות לאחת הקבוצות הדתיות שנאחזו בעקשנות באמונתן. דרך החיים של היהדות הרבנית הייתה כה משכנעת עד שהיהודים שרדו בתפוצות הגלות, בלי שזהותם תיפגע, זמן רב יותר ובנסיבות קשות יותר מבני כל דת אחרת.

חז"ל הצליחו מפני שלא היו אוטופיסטים. הם חוקקו לצורך הכאן והעכשיו, אך בתוך כך המשיכו להתמקד באחרית הימים. הם לא ויתרו על חלומות הנביאים אלא תרגמו אותם לקודים מעשיים, לנורמות התנהגותיות ניתנות ללמידה. הם השליכו את יהבם על החינוך. הם הורידו רעיונות נשגבים אל קרקע המציאות ויצרו גאולה בצעדים קטנים. הם התבוננו באנושות בעיניים מציאותיות. הם הכירו בחולשות האנושיות ומצאו דרכים לנצלן למטרות טובות. הם ידעו שגם אם מלכתחילה אנשים עושים טוב מטעמים נעלים כאלה ואחרים, ברבות הזמן יתרגלו לעשות זאת למען הטוב עצמו.

הנביאים אמרו פסוקי שיר וחז"ל דיברו בפרוזה, אבל חז"ל הצליחו במקום שבו נכשלו גם גדולי הנביאים. בכל הנוגע למימוש אידיאלים נשגבים אצל בני אדם רגילים, יש לבחור בפתרונות שאינם אוטופיים. פתרונות כאלה אפקטיביים יותר, הומניים יותר.

העיקרון שהדריך את חז"ל היה ככל הנראה העצה הטובה ביותר שניתנה אי פעם לקהילת מיעוט. היא נקבעה במאה השביעית לפנה"ס, עם נפילת ירושלים בידי בבל. המקדש נחרב. מגזרים גדולים ומשפיעים בעם נלקחו לגלות בבבל. באותם ימים שלח הנביא ירמיהו איגרת לגולים. רבים רואים בירמיהו את נביא החורבן, אף כי למעשה היה נביא התקווה. הוא ניחן גם בראייה פוליטית מפוכחת, וידע שבמצב הקיים אין ליהודים סיכוי לנצח את הבבלים. אבל בעיניו חשוב היה שהם ישמרו את זהותם בארץ זרה וימתינו עד לשינוי האקלים הפוליטי. ואכן השינוי חל כחצי מאה אחר כך, כשכורש מפרס כבש את בבל והיהודים הורשו לשוב לארצם. הצדק היה עם ירמיהו.

בינתיים, אמר ירמיהו, דאגו להיות חלק קונסטרוקטיבי מהחברה שלתוכה נשביתם. וכך כתב:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם (ירמיהו כט, ד–ז).

ראו את טובת העיר כטובתכם האישית. פעלו למענה, התפללו לשלומה, תרמו לשגשוגה, ואל תראו את עצמכם כאויביה. החזיקו באמונתכם. שמרו על זהותכם. היו נאמנים לעצמכם, אבל פעלו לטובת האנשים שבקרבם אתם חיים. השתלבו בלי להיטמע. הצירוף "דרכי שלום" אצל חז"ל הוא תרגום של הציווי של ירמיהו לשורה פשוטה של קווים מנחים. נהגו יפה בשכניכם הלא־יהודים, התייחסו אליהם כפי שאתם מתייחסים לשכניכם היהודים. התחלקו איתם במזון, תנו צדקה, בקרו את החולים ודאגו לקבורה נאותה למתים.

הצירוף "דרכי שלום" הוא שם קוד לשכנות טובה, לאזרחות פעילה. זהו אולי התנאי המתועד הראשון לקידום יחסי קהילה טובים ולכידות חברתית. הוא יוצר את הבסיס לקוד התנהגות בין קבוצות אתניות ודתיות שונות. ישעיהו דיבר על שלום אוטופי. חז"ל ניסו למצוא דרכים להגיע ליעד נשגב פחות אך מיידי יותר, שלום אזרחי, לכידות והיעדר חיכוך בין קבוצות שונות החיות במסגרת אותה חברה. "דרכי שלום" הן מצע לא אוטופי לשלום בעולם הלא־מושלם של הכאן והעכשיו. זוהי גם דרך להתמודד עם אחת מבעיות היסוד שזיהו התיאורטיקנים בחברות של היום.

הון מחבר, הון מגשר דתות, בדומה להתאגדויות אזרחיות אחרות, מרשימות ביותר ביצירת "הון חברתי", יחסי אמון ורצון טוב הנובעים מתוך תחושה של זהות משותפת ואחריות הדדית. ראינו כי בבריטניה של המאה ה־19 יצרו קבוצות נוצריות תשתית חברתית שלמה של ארגוני צדקה והתנדבות, חינוך, חברה ורווחה. הם חיברו בין אנשים, יצרו ידידויות, פתרו בעיות בלי להזדקק לפעולת המדינה והעניקו ממד הומני להשפעות הדה־הומניזציה של התעשייה, העיור וחוסר השוויון בהכנסות.

מתוך אמונה עזה ותחושה של אחווה חברתית היו נוצרים רבים שביקרו חולים, ניחמו אבלים, תמכו בנזקקים, הקימו בתי ספר לעניים ואספו כספים לעזרה למובטלים. המערכת לא הייתה מושלמת. היא לא הבטיחה תנאים שוויוניים וגם לא פעלה באותה מידה מול כל האתגרים החברתיים. אחרי 1945 נולדה מדינת הרווחה, אבל ההון החברתי נשאר חשוב. ארגוני צדקה וקהילות דתיות יכולים לעשות את מה שממשלות אינן יכולות. הם משנים חיים. הם מעניקים גוון הומני לאופני טיפול שבלעדיהם עלולים להיות בלתי אישיים. הם מלמדים אנשים לתת, ומעצם הנתינה לחוש התרוממות רוח.

אבל התיאורטיקן הגדול של ההון החברתי, איש מדעי המדינה מהרווארד רוברט פטנאם, יצר הבחנה חשובה בין הון מחבר להון מגשר.⁵, pp. 22-24, 357-363; Putnam and Feldstein, Better Together, pp. 2-3. הון מחבר הוא צורת יחסים בתוך הקהילה, מה שמחבר את חבריה. המילה religion (דת) עצמה באה משורש לטיני שפירושו "לחבר". חברי קהילה או שכונה, מקצוע או אומנות, עוזרים זה לזה. לשם כך התאגדו.

footnotes: ⁵ ראו Putnam, Bowling Alone

אבל יש גם חיסרון לקהילות שנוצרות בצורה כזאת. חבריהן עשויים להיות ידידותיים זה לזה ובה בעת לנהוג בעוינות, או באדישות, כלפי חברי קהילה אחרת. הם עלולים לנהוג בצרות אופקים ואף ליצור פילוג חברתי. וכאן בא הצורך בהון מגשר, בצעדי ידידות חוצי קווים קהילתיים.

הון מגשר חיוני בחברות מפולגות מאוד. עלינו להיפגש מעבר לגבולות ולקווי השבר ולגלות לא רק את ההבדלים אלא גם את ההומניות המשותפת שלנו. ככל שמעמיקים השסעים כן גוברת חשדנותנו כלפי זרים, כן מתפתחים בנו סטריאוטיפים חזקים יותר לגבי מי שאינם כמונו, כן יורדות רמות האמון שלנו. זה מה שהופך את המושג "דרכי שלום" למעניין כל כך כמקרה פרטי, מפני שהוא בדיוק זה: מצע של הון מגשר, שתוכנן במפורש ליצירת קשר בין יהודים לשכניהם הלא־יהודים באמצעות מעשים טובים.

בשנת 2002 הייתה לנו הזדמנות להפעיל מיזם לאומי של הון מגשר על בסיס הרעיון שמאחורי "דרכי שלום". המלכה חגגה אז את יובל הזהב שלה, ולצד הארכיבישוף מקנטרברי ומנהיגי דת אחרים החלטנו לציין את האירוע בהזמנת חברי קהילותינו לעשות טוב לאנשים שאינם בני דתנו – להושיט יד של ידידות אל מעבר למחיצות. הנסיך מוויילס הציע את תמיכתו ואת השתתפותו האישית. התוכנית, שנקראה Respect (הוקרה), יצאה לדרך באנגליה באביב 2002, ובהמשך הופעלה גם בסקוטלנד. השתתפו בה כל תשע הקבוצות הדתיות העיקריות בבריטניה – נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים, סיקים, בודהיסטים, ג'ייניסטים, זורואסטרים ובהאים. היה זה ביטוי לרעיון ששלום אזרחי אינו יכול להסתפק בסובלנות. סובלנות היא יחס פסיבי, ואילו עשיית טוב בין בני דתות שונות היא אקטיבית: היא נוטלת את חוטי הקהילות שלנו על שלל צבעיהם ושוזרת אותם לאריג החברתי שאנו אורגים יחד.

נדמה לי שזה אמור להיות חלק מהאמנה החדשה בין הדתות. כידוע, דתות עשויות לאחד וגם לפלג. הן מאחדות על ידי פילוג, על ידי הזדהות כ"אנחנו" מול "הם". לפיכך הטוב והרע שלהן כרוכים זה בזה. אנחנו בני האור, הם בני החושך. תפיסה כזאת מולידה אור אך גם חושך.

יש רק דרך לא אוטופית אחת ליצור טוב ללא רע, והיא ליצור מפעלי חסד, caritas בלטינית, חוצי גבולות. עלינו לאהוב לא רק את שכנינו אלא גם את הזרים, במובן הפשוט של עזרה מעשית. ציווי זה נובע מאמנת האחווה האנושית, ובהקשר הלאומי – מאמנת האזרחות.

כך יוכלו הדתות להוביל את הדרך לריפוי כמה מהמתחים המתקיימים כיום בתוך הדמוקרטיות הליברליות במערב. כל כנסייה, בית כנסת, טמפל או מסגד יוכלו לקבל על עצמם פרויקט של חסד כלפי זרים: מאור פנים ללא תנאי, ללא שמץ של הטפה או תקווה להמרת דת, משהו שאנו נותנים לאנשים פשוט מפני שהם בני אדם ויש להם צרכים, ולא את כולם הם יכולים לספק בכוחות עצמם.

בפרק זה ניסיתי לשרטט את דמותה של אמנה אזרחית פעילה על פי המודל של מושג "דרכי השלום" של חז"ל. בסוג זה של סגרגציה אתנית, המכונה "חיים מקבילים" בדוח קאנטל (Cantle Report), אפשר לטפל באמצעות הושטת יד אל מעבר למחיצות המפרידות בין קהילות. זוהי גישה ברוח שכם־אחד, בניגוד לדיאלוג ברוח פנים־אל־פנים. זוהי פעולה צנועה, מקומית, שאינה מתיימרת להיות מפגש ברוח אני־אתה. היא אינה מגלמת שאיפה נעלה שיום אחד נגלה כי כל ההבדלים בין הדתות לא היו אלא אשליה ונמצא את עצמנו בתמונת השלום שמצייר ישעיהו. מדובר פשוט בפעולה משותפת, חוצת גבולות, שתכליתה לפתור את הבעיות המעשיות והפשוטות המטרידות את כולנו. היא עבדה בניסוי של הנשרים והנחשים. היא כמעט הולידה הסכם שלום בין ירדן לישראל. כוחה טמון ביכולת לגעת בנימים העמוקות של אנושיותנו המשותפת.

כי כולנו הוטלנו יחד אל העולם הזה. יש לנו נשמות, יש לנו דתות, והן שונות. אבל לכולנו יש גופים, ולגופים הללו יש צרכים: מזון, קורת גג, בגדים, השכלה, גישה לטיפול רפואי, הגנה מפני אלף הזעזועים המצפים לכל אדם שהוא בשר ודם, לפעמים אפילו העובדה הפשוטה של הזדקקות לחברת אחרים. אלה הם מאפיינים אנושיים חוצי גבולות תרבותיים, והם מצביעים על מודל לדו־קיום מיטיב לכול.

עלינו לשרטט מחדש את הגבולות בין "הם" ל"אנחנו". כל עוד התקיימה תחרות בין הנשרים לנחשים, חצץ ביניהם גבול. ברגע שהתעמתו עם בעיות שיכלו להיפתר רק בזכות פעולה משותפת, זז הגבול הזה. אלה ואלה כאחד נעשו ל"אנחנו" אל מול מכשולי העולם. קל יותר לשנות גבולות מנטליים מאשר לשנות את טבע האדם, ולכך התכוון ירמיהו באומרו לגולי בבל לדרוש את שלום העיר שאליה הוגלו. אל תראו את עצמכם בצד המנוגד לבבלים. הניגוד קיים אולי מבחינה דתית, אבל לא מבחינה אזרחית. יש לכם אינטרס זהה בטובת הכלל. זוהי אמנת האזרחות: פרוזאית, לא אוטופית, ועם זאת אפקטיבית ומלאת חסד. בסופו של דבר היא הכרה בכך שגם אם אמונותינו הדתיות שונות, גורלנו אחד.

בצפון לונדון נתקלתי פעם בפתרון היצירתי ביותר לבעיה בין־דתית פוטנציאלית. הקהילה היהודית הזניחה כמה שנים את המגרש המקיף את בית הכנסת והוא גדל פרע והפך למפגע חזותי. מול בית הכנסת התגוררה אישה נוצרייה, שחשבה על פתרון אפשרי והגתה רעיון מבריק. היא ביקשה להיפגש עם ראשי בית הכנסת ואמרה: "הייתי רוצה לעזור לכם ליצור כאן גן מקראי. אשמח לעבוד עם הילדים שלכם. הם ילמדו על צמחי התנ"ך וגם על גינון. אני חושבת שזה ישמח אותם". וכך אכן קרה.

היא עבדה שנה שלמה עם תלמידי כיתות העברית של בית הכנסת. הם למדו על צמחי התנ"ך ושתלו צמחים רבים מהם ככל שיכלו. הם גידלו סוּף, לזכר משה התינוק ששט בתיבה על היאור. הם זרעו חיטה ושעורה ושתלו רימון. היו שם שני סוגים של "הסנה הבוער". היה זה מיזם מופלא. באותה שנה למדו הילדים יותר מבכל שנה אחרת. בטקס חנוכת הגן הם דיברו בהתלהבות ובידענות מרשימה. הם יצאו נשכרים, וגם בית הכנסת, ולשכנה הנוצרייה היה עתה גן יפה מול הבית.

עבודה שכם־אחד, בצוותא, יכולה לפעמים לחולל פלאים. עשייה משותפת הופכת זרים לחברים.