דרך ארץ¹

footnotes: ¹ הפרק עוסק במונח civility, שאין לו תרגום חד־משמעי בעברית. בחרתי לתרגם אותו בדרך כלל כ"דרך ארץ", ולפעמים כ"נימוס". (הערת המתרגמת)

דרך ארץ היא אמונה המעניקה תוקף לאפשרות קיומה של טובת הכלל; זוהי אמונה בקהילה של מחנות ניצים בתוך אחדות חברתית בעלת תוקף מוסרי.², ed. Steven Grosby (Indianapolis: Liberty Fund, 1997), p. 4. אדוארד שילס דרך ארץ... היא סך הקורבנות הרבים ששומה עלינו להקריב למען החיים יחד.³ (New York: Basic Books, 1998), p. 11. סטיבן קרטר

footnotes: ² Edward Shils, The Virtue of Civility: Selected Essays on Liberalism, Tradition, and Civil Society ³ Stephen L. Carter, Civility: Manners, Morals, and the Etiquette of Democracy

לפני שנים אחדות הייתי בירושלים לרגל קבלת פרס ירושלים. נהוג שאחרי הטקס בכנסת עורך נשיא המדינה קבלת פנים לזוכי הפרס. בשעתו היה הנשיא אדם חילוני בוטה שנודע בגישתו הישירה. הוא דיבר על הזוכים ועל הסיבה לקבלת הפרס. כשהגיע אל שמי, אמר: "אני רואה שהרב זכה בפרס על תרומתו לחינוך הדתי בתפוצות". הוא עצר רגע ואז המשיך: "ודאי שחינוך דתי טוב יותר משום דבר, אבל..." ואז המשיך ונשא נאום שטנה נגד הדת. מה שבאמת נחוץ, אמר, הוא בתי ספר חילוניים שילמדו עברית. היה זה ללא ספק נושא שנוי במחלוקת, אבל לא היה זה אולי הרגע המתאים ביותר להעלות אותו לדיון. בשובי לבריטניה אמרתי לשגריר ישראל: "עכשיו אני מבין מדוע גם אחרי ארבעת אלפים שנה עדיין אין בשפה העברית מקבילה למילה טקט". הוא חשב רגע ואז אמר: "המילה העברית לטקט היא טקט".

בפרק הקודם דיברתי על אמנת האזרחות. אפשר להבין זאת בשתי דרכים, על פי השאלה אם הכוונה היא למדינה או לחברה. אם הכוונה למדינה, אזרחות פירושה השתתפות בבחירות, שמירה על החוק, הכרת הזכויות והבנת המבנים הפוליטיים של המדינה. אבל אם הכוונה לחברה, אזרחות היא עניין שונה לחלוטין. פירושה עזרה לזולת, תרומה למטרות צדקה, התנדבות ושירות לקהילה. החברה, בשונה מהמדינה, עושה שימוש במידות טובות ברוח הברית, שאותן אנחנו מגדירים כהרגלי אופי שאינם כרוכים בכסף או בכוח כי אם בידידות, אמון, נאמנות, חמלה. המידות הטובות האלה פגיעות מאוד ויש להגן עליהן מנזקי הפוליטיקה והשוק. כאשר הכסף או הכוח הופכים לחזות הכול, אין קיום למידות הברית הטובות ולמוסדות שהן יוצרות: נישואים ומשפחה, ידידות וקהילה. ישנם שני דברים שמגינים עליהן: האחת היא זירה והאחרת הרגל. אם נאבד את אלה, תאבד בסופו של דבר הדמוקרטיה הליברלית. הזירה היא החברה האזרחית; ההרגל הוא דרך ארץ.⁴

footnotes: ⁴ פעם ניהלתי שיחה פומבית באחת האוניברסיטאות בישראל עם הסופר עמוס עוז, חילוני מובהק. רצינו להראות שיהודים חילונים ויהודים דתיים יכולים לנהל שיח מכבד. זה היה אירוע נפלא, אבל לא יכולתי שלא להבחין שהוא נערך בחסות מה שכונתה "הקתדרה ל־civility" על ידי הנדבן האמריקאי שמימן אותה. בעברית אין מילה שמקבילה בדיוק ל־civility ותרגמו את השם ל"קתדרה לאזרחות", אף על פי שאזרחות היא דבר אחר לחלוטין.

לא כל התרבויות מפתחות הרגלים ומוסכמות של דרך ארץ, אבל הבריטים שכללו אותה לכלל אומנות של ממש. אהבתי לראות איך סר המפרי – איש השירות הציבורי הבכיר בסדרה הבריטית הקומית "כן, אדוני ראש הממשלה" – מאותת לאדונו הפוליטי על הסתייגותו. "אתה טועה לגמרי" הפך אצלו ל"במידה מסוימת, אדוני ראש הממשלה". במקום "זו תהיה טעות קטסטרופלית" היה אומר "מהלך אמיץ, אדוני ראש הממשלה". "כן" לעיתונאי היה מיתרגם אצלו ל"אין לי אפשרות להגיב על כך". לדרך ארץ יש חשיבות מיוחדת כשמדובר בדו־קיום בשלום בין קבוצות אתניות ודתיות שונות, אך היא לא התקיימה מאז ומתמיד. כיצד התפתחה ומדוע?

לדעת נורברט אליאס הכול החל במזלג.⁵ (Oxford: Blackwell, 1978). עד המאה ה־17 אמות המידה המקובלות בהתנהגות ציבורית היו שונות מאלו שהיו מקובלות לאחר מכן. אנשים אכלו בידיהם ובעזרת סכין. הם קירבו את הצלחות והכלים אל פיהם. לא בלתי שכיח היה לראות אדם מקנח את חוטמו במפת השולחן. במסה Diversoria משנת 1523 תיאר ארסמוס תמונה טיפוסית בפונדק גרמני שבו אנשים אוכלים בצוותא. האחד מכבס את בגדיו ומניח אותם לייבוש על התנור. אחר מצחצח את מגפיו על השולחן. אנשים יורקים בכל מקום. איש אינו משתמש במזלג. מזלג הוא דבר שאינו קיים.

footnotes: ⁵ Norbert Elias, The Civilizing Process: The History of Manners

מתברר שמזלגות התקיימו בכל זאת מאות שנים קודם לכן בקרב האצולה הביזנטית. במאה ה־11 נשא דוג'ה ונציאני נסיכה יוונייה שהביאה איתה מזלג והשתמשה בו בארוחות. בעיני הוונציאנים הייתה זו התנהגות שערורייתית: "החידוש הזה נחשב סמל מופרז לעידון, עד כדי כך שבכירי הכנסייה נזפו קשות בדוג'רסה ואיימו עליה בעונש משמיים". רק חמש מאות שנה אחר כך החל המזלג לשמש את המעמדות העליונים באיטליה, אחר כך בצרפת, ואחר כך באנגליה ובגרמניה. עוד במאה ה־19 ראו האמריקאים במזלג התייפייפות אירופית, והשימוש בו, אמר מישהו, כמוהו כ"אכילת מרק בעזרת מסרגה".

המזלג נתפס כחלק ממה שאליאס מכנה "מגמה הולכת ומתחזקת של הרחקת כל דבר פוגעני מעיני החברה". דרך הארץ צצה עם התפוררות ימי הביניים, התפתחות הסחר, השוק החופשי, חלוקת העבודה, ובייחוד צמיחתו של מעמד ביניים. הנימוסים, שעד אז נקשרו בתודעה לחצרות המלוכה, החלו לחלחל לשכבות רחבות יותר ויותר. ההליכות עברו ריכוך ועידון. קודי התנהגות נקשרים באופן עמוק למבנה חברתי ולמדרגי כוח. כשאלה משתנים, משתנה גם ההתנהגות. מכאן המזלג. כאשר חברה מבוססת על סחר והסוחרים מאמצים את הרגלי האצולה, אכילה בידיים איננה נחשבת עוד להתנהגות מנומסת.

המילה האנגלית civility, כמוה כ־civilization (ציוויליזציה) ו־citizen (אזרח), נגזרת מהמילה הלטינית civis, עיר. גם המילים politic ו־politics (פוליטיקה) נגזרות מהמילה היוונית polis, עיר. נגזרות אלה מלמדות כי מקורו של אשכול המידות הטובות שהן מייצגות הוא חיי עיר מובהקים. שהרי בעיר, הן בעת העתיקה והן כיום, מתקבצים אנשים מארצות שונות ומתרבויות שונות לצורך עסקים. הכפרים היו מקומות שבהם אנשים הכירו אלה את אלה, גדלו יחד, היו בעלי תרבות משותפת והשפיעו הדדית אלה על אלה. התוצאה הייתה פמיליאריות, בוטות, הליכות גסות. אין צורך להפגין את מיטב הנימוסים בחברת אנשים שאנחנו מכירים היטב. דרך ארץ היא אפוא אתיקה שנועדה לשמש מול זרים, מול אנשים שבאים אולי מרקע שונה מאוד. זהו קוד לדו־קיום אדיב של שונוּת.

קיים קשר הדוק במיוחד בין דרך ארץ לבין סחר. בימי קדם אפשר היה למצוא אותה בערי המסחר שלחופי הים התיכון. מהמאה ה־17 ואילך היא התקדמה בעקבות מרכזי הסחר הגדולים: איטליה, הולנד, צרפת ואנגליה. מקס ובר טען כי יש קשר בין "רוח הקפיטליזם" לבין האתיקה הפרוטסטנטית, וקשר כזה אכן התקיים, אם כי לא בהכרח באופן שהוא תיאר זאת. הוא טען כי מה שהניע את הפרוטסטנטים, ובייחוד את הקלוויניסטים, לפעול בשילוב של חריצות וחסכנות היה אמונתם בגזֵרה מראש וההשקפה שהצלחה בעולם הזה היא סימן מבשר טובות לעולם הבא. אבל גורם נוסף וחשוב לא פחות הוא שהפרוטסטנטיות הפנימה את האתיקה. נורמות אתיות עברו מ"שם" ל"פה", מקוד שנאכף על ידי החברה למצפון שנאכף באופן אישי.

בכלכלת ימי הביניים, שבה רוב העסקאות נעשו בין אנשים שהכירו זה את זה, הייתה חשיבות מיוחדת למנהגים, למסורות, למוסכמות. דבר זה השתנה עם צמיחת השוק החופשי. פירוש הדבר היה שהסחר לא נעשה עוד בראש ובראשונה בין בני משפחה וחברים אלא בין זרים. וכאן עלתה חשיבותו של האמון. איך אדע שאפשר לבטוח בך? רק אם אדע שהבטחתך מחייבת. האופי קיבל אפוא חשיבות, ועימו המסמנים השונים שבאמצעותם אפשר לשפוט אופי. במחקרם הנודע על השתנות התרבות האמריקאית בשנות החמישים של המאה העשרים, "ההמון הבודד" (The Lonely Crowd), טענו דייוויד ריזמן, ניית'ן גלייזר ורעואל דני כי חברות חלוץ אינן זקוקות לטיפוסי אישיות מוכווני מסורת או מוכווני סמכות אחרת, אלא לאינדיבידואלים מוכווני פנימיות, הנושאים עימם את מצפונם כמין מצפן פנימי.⁶ (New Haven: Yale University Press, 1952).

footnotes: ⁶ David Riesman in collaboration with Reuel Denney and Nathan Glazer, The Lonely Crowd: A Study of the Changing American Character

נימוס ודרך ארץ מופיעים בשלב מסוים בהתפתחות החברה וכלכלתה, כשהאינדיבידואל נעשה חשוב מהקבוצה והסחר חשוב מהמלחמה. החברה הצבאית, על קוד הכבוד והאבירות שלה, מפנה בהדרגה את מקומה לחברה מסחרית המעלה על נס מידות טובות שונות מאוד – זהירות, חריצות ואמינות. אחד הראשונים שמיפו את השינוי הזה הוא הפילוסוף וההיסטוריון הסקוטי אדם פרגוסון בחיבורו "מסה על תולדות החברה האזרחית", (An Essay on the History of Civil Society, 1767).⁷, ed. Fania Oz-Salzberger (Cambridge: Cambridge University Press, 1996), p. 179. נימוסים מהוקצעים הופיעו, כותב פרגוסון, כאשר "בתוך השאיפות ההדדיות לשלווה, שהחלו לפעם בחברה, ובאותם מוסדות ציבור הנוטים לשמר את שלום החברה", אנשים ביקשו למצוא "מנוח ממלחמות זרות ומרגוע מהפרות סדר מבית". בשלב זה הם "לומדים להכריע כל תחרות ללא מהומה ולהבטיח באמצעות החוק כי כל אזרח יוכל להחזיק בזכויותיו האישיות". ה־Gemeinschaft, חייהן של קהילות מלוכדות, פינתה את מקומה ל־Gesellschaft, אגודה של זרים שפעולות הגומלין ביניהם מוגנות מפני חיכוך ומפני דברים בלתי צפויים מראש באמצעות כללים מופנמים המקיפים כל דבר, מניקיון כפיים ועד נימוסי שולחן.

footnotes: ⁷ Adam Ferguson, An Essay on the History of Civil Society

החברה האזרחית דרך ארץ, civility, קשורה ברעיון החשוב לא פחות של חברה אזרחית. כשאנשים מתחילים לנוע מהכפרים אל הערים, הם חווים את הצורך ברשתות התמיכה שסיפקו להם קודם לכן שכניהם. מכאן הצמיחה האדירה של אגודות צדקה, אחווה וידידות שידעו בריטניה ואמריקה במאה ה־19. המתעד הגדול של תהליך זה היה אלקסיס דה טוקוויל, שראה בו את אחד המאפיינים הבולטים של החברה האמריקאית. אמריקאים בני כל הגילים והמעמדות, כתב טוקוויל, יוצרים אגודות על כל צעד ושעל:

יש להם לא רק חברות של מסחר וחרושת, שבהן הכל משתתפים, אלא גם אגודות מאלף סוגים אחרים – דתיות, מוסריות, חשובות, חסרות ערך, כלליות מאוד ופרטיות מאוד, גדולות מאוד וקטנטנות. האמריקנים מאגדים אגודות כדי לערוך חגיגות, לייסד סמינריונים, לבנות פונדקים, להקים כנסיות, להפיץ ספרים, לשלוח מיסיונרים לעברו השני של כדור הארץ; בצורה זו הם מייסדים בתי חולים, בתי כלא ובתי ספר. אם עולה הצעה להחדיר איזו אמת או לטפח איזה רגש בעידודה של איזו תורה גדולה, הם מקימים אגודה. בכל מקום שבו תראה בראשה של יזמה חדשה בצרפת את הממשלה, ובאנגליה איזה איש מעלה, מובטח לך שבארצות הברית תמצא בראשה אגודה.⁸

footnotes: ⁸ טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 546.

בעיני טוקוויל הייתה זו עדות לעוצמתה הגדולה של החברה האמריקאית, ואני סבור שאפשר לומר כך גם על החברה הבריטית. טוקוויל כינה זאת "לימוד החירות" (apprenticeship of liberty), סמינר מתמשך באזרחות, תרופת הנגד האחת למה שהוא תפס כסכנה הגדולה הנשקפת לדמוקרטיה הליברלית: האינדיבידואליזם. האינדיבידואליזם גורם לבני אדם להתעניין יותר בסיפוקם האישי מאשר בחובתם הציבורית. במקרה זה הם מותירים בידי הממשלה את מלאכת העזרה לזולת. הם מאבדים את היכולת לנקוט פעולה קולקטיבית; הם אינם חושבים עוד על טובת הכלל; הם נעשים למקבלים סבילים, בניגוד למשתתפים פעילים, במלאכת בניית הקהילה. טוקוויל חשש שהתוצאה תהיה הרת אסון: "משעה שתנסה ממשלה לחרוג מן התחום הפוליטי ולעלות על הנתיב החדש הזה מיד תיעשה, אפילו שלא במתכוון, ממשל עריצות שאין הדעת סובלתו".⁹

footnotes: ⁹ שם, עמ' 549.

מכאן חשיבותם של מוסדות אלה כאמצעי לטיפוח המידה הטובה הציבורית, לביקורת על צמיחת מנגנון המדינה, וליצירת תחושה של אחריות. לא פעם יש קשר בין מוסדות אלה לבין בית התפילה המקומי. כמעט בכל כנסייה או בית כנסת פועלות עשרות קבוצות כאלה, והוא הדין גם בבתי תפילה של דתות אחרות. יחד הן אחראיות לאחת התרומות הגדולות של הדת בחברות ליברליות דמוקרטיות.

משמעותן של קבוצות אלה, אם דתיות ואם חילוניות, היא שזוהי הזירה הראשונה במעלה ליחסי ברית המבוססים על ידידות, אלטרואיזם, תחושת העצמי הבאה לידי ביטוי בשירות לקבוצה הרחבה שאני משתייך לה. בדמוקרטיה הליברלית זהו משקל הנגד החשוב – ולא פעם היחיד – למדינה ולשוק, לפוליטיקה ולכלכלה. האגודות של טוקוויל, "המחלקות הקטנות" (little platoons) של אדמונד ברק, "המבנים המתווכים" של הסוציולוגיה, הם המגזר השלישי בין הפרט למדינה, והם מגינים על יחסי הברית כדי שלא ילבשו צורה של חוזי נאמנות זמנית המבוססת על אינטרסים.

סימן ההיכר של חברות טוטליטריות הוא היעדרן של קבוצות כאלה. רוסו ראה שהן מתפשרות על נאמנות שלמה למדינה ולפיכך התנגד לקיומן. אדם אינו מסגיר את חבריו או את בני דתו למשטרה. ומכאן שמדינת משטרה חייבת להישמר מפני ידידות, דת או כל דבר אחר שמחבר אנשים בהתאגדות חופשית. היעדרה של חברה אזרחית הוא אחת הסיבות שאנשים שחיו בעריצויות או במדינות טוטליטריות מתקשים להקים דמוקרטיה. הם אינם רגילים לעשות דברים בעצמם, בשיתוף עם אחרים, בלי הזדקקות למנגנון המדינה. טוקוויל ראה בחוש שהחברה האזרחית – הזירה המורכבת והמגוונת של התקשרויות וולונטריות – היא אמצעי ההגנה האחרון והטוב ביותר של החירות.

לכאורה, דרך ארץ וחברה אזרחית הן שני דברים שונים. האחת היא עניין אישי של נימוסים, רגישות, אדיבות, טקט, והאחרת היא תופעה חברתית: אגודות, קהלים, קהילות של מחויבות. מה שמקשר ביניהן הוא הדאגה לרווחת הזולת, הסירוב להניח לפוליטיקה ולכלכלה להיות חזות הכול, עמידה על כך שבני אדם חבים זה לזה כבוד ללא כפייה או תשלום, פשוט מעצם היותם בני אדם. דרך ארץ וחברה אזרחית מייצגות את כוחו של האישי בעולם שבו פועלים כוחות בלתי אישיים. הן יוצרות ידידויות בחברות שלתוכן אנו מוטלים יחד כזרים. הן נאות מדבר של צוותא באנונימיות של החיים האורבניים וההמון הבודד. הן חוצות קונפליקטים ותחרות. אם נאבד את דרך הארץ, ואם החברה האזרחית תעבור פוליטיזציה, עתיד החירות יהיה נתון בסכנה.

אובדן דרך הארץ שני הדברים הללו קורים עתה. אנחנו חווים את מותה של דרך הארץ. זוהי תמורה יוצאת דופן. ב־1944 יכול היה ג'ורג' אורוול לדבר על "האנגלי של ימינו, יפה הנימוסים, המאופק, המציית לחוק",¹⁰, ed. Sonia Orwell and Ian Angus, vol. 3: As I Please: 1943-1945 (London: Seeker & Warburg, 1968), pp. 2-3. ולציין כי "משקיף זר מדומיין יתרשם ללא ספק מנעימותנו; מההתנהגות המאורגנת של קהלים אנגליים, מהיעדר דחיפות וקטטות". ב־1955 כתב ג'פרי גורר בספרו Exploring English Character:

footnotes: ¹⁰ George Orwell, “The English People”, in The Collected Essays, Journalism and Letters of George Orwell

בחיינו הציבוריים כיום האנגלים הם ללא ספק בין האוכלוסיות הרגועות, הנעימות, המנומסות והמסודרות ביותר שהעולם המתורבת ראה מעודו... הסדר והאדיבות, היעדר זה של תוקפנות גלויה, אומרים דורשני.¹¹ (London: Cresset Press, 1955), p. 13.

footnotes: ¹¹ Geoffrey Gorer, Exploring English Character

כיום, לעומת זאת, אנו רגילים לפגוש נהגים זועמים, תקיפות שוד, פשיעת רחוב, שכרות, צעירים שטופי בירה, בריונים, תוקפנות וצעקנות.¹² (New Brunswick, N.J.: Transaction Publishers, 2006). מורים מותקפים בכיתות. אחיות חוֹווֹת אלימות מצד מטופלים. חובבי כדורגל אנגלים רכשו להם שם עולמי של חוליגנים, ולא מדובר רק באוהדים אלא גם בשחקנים. בתחרויות כדורגל של ליגת העל בשנים 1946–1947 הורדו מהמגרש עשרה שחקנים; באמצע שנות התשעים כבר הגיע מספר זה ל־451.

footnotes: ¹² חלק נכבד מהדברים הבאים לקוח מתוך Christie Davis, The Strange Death of Moral Britain

מספר מקרי הפשע האלים נוסק לשמיים. ב־1898 היו 4,221 תקריות כאלה, ו־331,843 ב־1998–1999: ובהתאמה לגידול האוכלוסייה, עלייה של פי 47. סקר מ־2002 של משרדי התיירות ב־17 מדינות גילה כי בתחום ההתנהגות הבהמית הגיעו תיירים בריטים לראש הליגה. סקר של האיחוד האירופי מ־1999 גילה כי 41 אחוזים מהצעירים האנגלים בני 15–16 התנסו בקנביס – השיעור הגבוה ביותר באירופה. שתיית אלכוהול מופרזת התפשטה גם לנשים: הבריטיות מובילות בתחום זה באירופה.

ישנם שדרנים שנודעים בהתנהגותם התוקפנית. לפני שנים אחדות השתתפתי בדיון טלוויזיוני על הדת בחברה בת ימינו. אחד מחבריי לפאנל, אישיות טלוויזיונית נודעת, התבטא בארסיות קטלנית נגד הדת. ישבתי והקשבתי לו בלי להניד עפעף. כיוון שלא הצליח לערער את שלוותי, הוא פלט פתאום מבול של קללות פרועות וטען כי היהודים גרועים מהנאצים. אפשר היה להבין זאת אילו היה שיכור או חבר במפלגה הלאומנית הבריטית, אבל הוא לא היה כזה – הוא היה, ועודנו, איש אקדמיה בכיר. כיוון שהדיון צולם ונועד לשידור בטלוויזיה, אמרתי למנחה שאמשיך בדיון רק אם אקבל התחייבות שההתפרצות הזאת תימחק בעריכה. אחרי התייעצות ממושכת עם העורך, קיבלתי את הבטחתו והמשכנו. זה היה המפגש הראשון שלי עם זעם כתחליף לטיעון, והוא היה מטריד.

מותו של הנימוס הוא תופעה חמורה. יהיו אולי שימעיטו בערכו, שיראו בו עניין של אטיקט בלבד, של מה שהובס כינה "כללי נימוס קטנים" ("small morals"), לעומת מידות טובות נכבדות יותר. אלא שזהו תנאי מוקדם לדמוקרטיה ליברלית בחברה מגוונת. בכל חברה חופשית מתקיימות מחלוקות בכל נושא, מתלבושת אחידה בבית הספר ועד הפלות. מידת הנימוס מאפשרת לנו להתקיים עם המחלוקות האלה בלי לחדול להיות חברים. היא מאותתת על כיבוד הזולת גם בהיעדר ערכים ואמונות משותפים. פירוש הדבר שאף על פי שאנחנו חלוקים, אנחנו חלק מאותו יקום מוסרי. כולנו מחויבים לאותה טובת כלל. אנחנו חלק ממשהו שמקיף את כולנו. אנחנו מבינים שאולי ננצח בוויכוחים מסוימים ואולי נפסיד באחרים, אבל מעצם העובדה שבחרנו לחיות בחברה ספציפית זו אנחנו מכבדים את הנהלים המקובלים בה לפתרון סכסוכים.

דרך ארץ פירושה שאנחנו שומרים תחום של כבוד שאיננו מיועד לפוליטיזציה. מה שמאפשר לנו לעשות זאת – מה שמעניק לדמוקרטיה הליברלית את כוח המשיכה שלה בעיני אנשים הבאים מתרבויות מסורתיות שבהן סכסוך עלול להיות הנורמה המקובלת – הוא העובדה שאנחנו יודעים שיקשיבו לדברינו. נזכה לאוזן קשבת, להזדמנות לבטא את אמונותינו ואת דאגותינו. ידוע לנו שרוב הזמן אנחנו מתמודדים עם אנשים המכבדים מעומק ליבם את דעותיהם של אחרים. דרך ארץ, אומר אדוארד שילס, היא "אמונה המעניקה תוקף לאפשרות קיומה של טובת הכלל; זוהי אמונה בקהילה של מחנות ניצים בתוך אחדות חברתית בעלת תוקף מוסרי".¹³, p. 4.

footnotes: ¹³ Shils, The Virtue of Civility

מרחבים ניטרליים דרך ארץ זקוקה גם לחברה אזרחית. ליתר דיוק היא זקוקה למרחבים ניטרליים, מקומות שבהם מתאספים אנשים כחברים, כשווי ערך, מאוחדים באחווה של כבוד ואמון. במצב הטוב ביותר, כך בדיוק פועלים בתי ספר, אגודות צדקה, כנסיות, אוניברסיטאות והתאגדויות מקצועיות. אנחנו מתכנסים לצורך השגת אידיאל, ולשם כך אנחנו מניחים בצד שיקולים מסוימים. העשירים אינם נהנים מכבוד רב יותר, והעניים אינם זוכים לפחות כבוד. אנחנו מכבדים את מטרות הארגון ומניחים בצד את הפוליטיקה. זה מה שמעניק לאגודות כאלה את כבודן ואת יושרתן. הן מייצגות ערכים שאינם עשויים להיקבע באמצעות הצבעה או להיקנות בכסף. בתוך המרחבים האלה אנחנו מותירים מאחור את השאון ואת הסכסוך של העולם החיצון ומכבדים את מחויבותנו המשותפת למטרה מסוימת, לשליחות או לאידיאל.

כבר ציינתי לעיל שהמנחה הראשון שלי לדוקטורט היה סר ברנרד ויליאמס המנוח, שבשעתו נחשב למוח המבריק ביותר בבריטניה. אני שבתי זמן קצר קודם לכן מלימודיי בישיבה; הוא, קתולי שאיבד את אמונתו, היה אתיאיסט מתוך עיקרון. כל זה לא היה רלוונטי לדוקטורט שלי, כי הנושא שעליו ניסיתי לכתוב היה מושג האותנטיות, שיש לו השתמעויות דתיות וחילוניות כאחת. בכל פגישותינו הוא לא אתגר אף פעם את אמונתי הדתית. בשבילי היה זה אחד הלקחים הגדולים שלמדתי באוניברסיטה: מה פירוש הדבר להצטרף לאחרים במרדף אחר האמת, להניח בצד אמונות אישיות ולהתמקד בראיות ובהיגיון, בצלילות, בלכידות ובעקביות.

אחד המאפיינים המטרידים ביותר של השנים האחרונות הוא שחיקת החברה האזרחית בעקבות הפוליטיזציה השיטתית של מה שנחשב בעבר למתחמים ניטרליים. בזה אחר זה נגררו אל הזירה הפוליטית הגלויה אוניברסיטאות, ארגונים לא ממשלתיים, גופים מקצועיים וכנסיות: חרמות, איסורים, הדרות, קריאות למשיכת השקעות קיימות ופעילות של אתרי אינטרנט בעלי הזדהות פוליטית. פעילויות אלה, שכמה מהן נעשות ממניעים טהורים, יוצרות מצב של בידוד ואפילו סילוק אנשים שדעותיהם הפוליטיות או קשריהם שונים משלנו. עקב כך חדלים אותם ארגונים להיות מוסדות של החברה האזרחית ונעשים לקבוצות לחץ, הפועלות למען שינוי מדיניות הממשלה בתחומים שאינם קשורים כלל עם המטרות שלשמן הוקמו. כשכך קורה, הם מאבדים את תפקידם הקודם – מפתה אפילו לומר שהם בוגדים בתפקיד הזה – שהוא לקבץ אנשים מכל הדעות ומכל השכבות ונעשים, כפי שהזהיר טוקוויל, פלגניים כמו הפוליטיקה הפלגנית מאז ומתמיד.

כנסייה המקבלת על עצמה קמפיין של משיכת השקעות קיימות, למשל, תחדל להיות מסוגלת לתפקד כסוכנת של לכידות הקהילה המקומית. כשהיא מתייצבת לצד מחנה אחד היא מרחיקה את עצמה מהמחנה השני. בכך היא מאבדת את כוחה האמיתי והמקומי לאחֵד על ידי זניחת הפוליטיקה, ונעשית עוד קול פוליטי אחד מני רבים. היא שוחקת את המרחב האזרחי במקום להעשיר אותו. היא מאבדת את הסמכות המוסרית שהייתה לה אולי בעבר בזכות העובדה שניצבה מעל לקלחת הרוחשת ולפיכך יכלו אחרים לבטוח בה שתקשיב ללא משוא פנים לתקוותיהם ולפחדיהם.

לא פעם קורה כך בשם "הקול הנבואי". הקול הנבואי אכן נחוץ לבריאותה המוסרית של החברה. אך כפי שכתב מייקל וולצר בכמה מספריו, הנביאים נהנו מסמכות מוסרית דווקא מפני שניצבו מחוץ לחברה שעליה מתחו ביקורת.¹⁴ (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1987); The Company of Critics: Social Criticism and Political Commitment in the Twentieth Century (New York: Basic Books, 1988); Thick and Thin: Moral Argument at Home and Abroad (Notre Dame: University of Notre Dame Press, 1994). הם דיברו מתוך נאמנות לעמם ולעקרונות שעל פיהם אמורה החברה להתנהל, על פי תפיסתם. זה מה שעשו דיטריך בונהפר (Bonhoeffer) בגרמניה הנאצית, מרטין לותר קינג באמריקה ודזמונד טוטו בדרום אפריקה. יש הבדל בין הנביא החי "בתוך עמו" לבין מבקר הכורסה המותח ביקורת על עם אחר מרחוק.

footnotes: ¹⁴ Michael Walzer, Interpretation and Social Criticism

כאשר מרחב ניטרלי עובר פוליטיזציה הוא חדל להיות ניטרלי. כאשר מוסדות הברית עוברים פוליטיזציה, הם נהרסים. כך קרה בצרפת בימי פרשת דרייפוס. כך קרה בגרמניה בשנים הראשונות של הפשיזם. הגזענות מצאה את בעלי בריתה הנאמנים ביותר בקרב שופטים, רופאים, פרופסורים וקציני צבא בכירים. זה קרה בארצות הברית ב־1941, כאשר נאסר על ברטרנד ראסל לקבל משרה אקדמית בסיטי קולג' בניו יורק בגלל דעותיו על האתיקה המינית.

פוליטיקה אידיאולוגית – הפוליטיקה המבקשת לפלוש אל החיים הציבוריים ולכבוש אותם כליל – אינה עולה בקנה אחד עם חברה אזרחית: על כך הסכימו רוסו וטוקוויל, איש איש מנקודת מבטו המנוגדת. הנימוס נותן מקום להבדלים. האידיאולוגיה שואפת למגרם. אם נחזור שוב אל אדוארד שילס, "דרך ארץ ורדיקליות אידיאולוגית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת".¹⁵, p. 14. האידיאולוגיה "נתונה במלחמה עם יתר החברה". היא נחרדת מ"עצם הרעיון של אינטרס משותף, של דאגה לחברה בכללותה". מתוך ביטחון שהאמת היא אך ורק שלה, אין לה סבלנות לאובייקטיביות, להליכים הוגנים, לדיון מנומק. היא מדברת אך אינה מקשיבה. היא יודעת, ואין לה מקום לספק. ההוגנות של השיח האזרחי נחשבת בעיניה לחולשה שיש לנצלה, לא למעלה שיש לכבדה.

footnotes: ¹⁵ Shils, The Virtue of Civility

שכחנו כמה מאבקים נדרשו עד שדרך הארץ גברה והופיעה החברה האזרחית. אין משהו מחויב המציאות ב"שאיפות הדדיות לשלווה" שעליהן כתב אדם פרגוסון וגם לא בהרגלים המאפשרים לבני אדם "להכריע כל תחרות ללא מהומה". אדרבה: כשכתב את הדברים במאה ה־18 הם נראו לו חדשים, חסרי תקדים, מוזרים. הנסיגה מדרך ארץ לברבריות יכולה לקרות במהירות מפתיעה, אם לא נכבד את המוסדות ואת ההרגלים המאפשרים לאנשים לחלוק זה על זה ואף על פי כן להישאר חברים.

גם התקשורת ממלאת בכך תפקיד. מדהים לראות, למשל, שכאשר שוררת הסכמה בין מנהיגי דתות, כשהם נוהגים בדרך ארץ, התקשורת אינה מגלה בהם כל עניין, בייחוד הטלוויזיה. קולות קיצוניים כן, קולות מתונים לא. עקב כך הקיצוניים הופכים לגיבורים בעיני אחדים והנבלים הופכים לגיבורים בעיני אחרים. כך נוצר דימוי של חברה מקוטבת בין רדיקליזם דתי לחילוני – ומה שכיום הוא רק מראית עין יהפוך מחר למציאות, מפני שאנו תלויים בתקשורת שתציב מראה מול פנינו. אנחנו מפנימים את הדימוי שהיא יוצרת, ודימוי זה בתורו משפיע על פעולתנו.

הקונצנזוס, טוענת התקשורת, משעמם. הקונפליקט מסעיר. ויש להניח שזה המצב. אבל כפי שכתב עמוס עוז, ההבדל בין הטרגדיות של שייקספיר לאלה של צ'כוב הוא שאצל שייקספיר בסוף המחזה הבמה זרועה גוויות, ואילו אצל צ'כוב הדמויות אומללות אבל חיות. לפעמים פתרון קונפליקטים עלול לשעמם, אבל החירות תלויה בכך שאנשים יעדיפו את שיעמום השלום על פני סערת המלחמה.

כדי להגן על הדמוקרטיה הליברלית נצטרך להשיב לעצמנו את דרך הארץ ואת החברה האזרחית. דרך ארץ פירושה, בין היתר, הנכונות להקשיב בכבוד לאנשים שאנו חלוקים עליהם. פירוש הדבר לוותר על שימוש מגמתי בשפה, על מתקפות אישיות, על דה־לגיטימציה של דעות לא אופנתיות ועל השימוש בכעס במקום בנימוקים. החברה האזרחית קשורה בהגנה על אגודות לא פוליטיות מפני ניצולן למטרות פוליטיות. אם להשתמש בטרמינולוגיה של ריצ'רד ג'ון נויהאוס, במערב הייתה פעם כיכר ציבורית מקודשת, שבה לא היה מקום למחלוקת מפני שזו נתפסה כמינות.¹⁶ (Grand Rapids, Mich.: Eerdmans, 1986). אחר כך הייתה בו כיכר ציבורית עירומה, החברה כמלון ללא ערכים משותפים. עכשיו אנחנו זקוקים לכיכר ציבורית אזרחית, שבה מחלוקת עזה מוכלת על ידי מחויבות עזה עוד יותר לתבונה הציבורית, ושבה כללי המשחק חשובים לא פחות מהשאלה מי מהקבוצות מנצחת.

footnotes: ¹⁶ Richard John Neuhaus, The Naked Public Square: Religion and Democracy in America