רב־תרבותיות או סובלנות?

לא הגיוני שאנשים יזכו בחירות דת עבור דתם שאיננה מכירה בכך שאסור לרדוף את הזולת או להתעמר בו מפאת חילוקי דעות דתיים.¹ (London: Penguin, 1993), p. 202. ג'ון לוק

footnotes: ¹ “An Essay Concerning Toleration”, in John Locke, Political Writings

איך קיפודים מסתדרים בחורף, תהה שופנהאואר. אם יתגודדו יחד, הם עלולים לדקור זה את זה בקוציהם. אם יתרחקו יותר מדי ולא יחממו זה את זה, הם עלולים לקפוא. הפתרון יהיה תמיד שאלה של איזון בין קרבה לריחוק.

זו הבעיה היסודית של התאגדויות אנושיות. העצמאות חשובה בעינינו, אבל אנו מכירים בעובדה שכולנו תלויים זה בזה. אנחנו זקוקים זה לזה לצורך חום, ידידות, תמיכה. אנחנו חיות חברתיות. בעל חיים שיופרד מקבוצתו בטבע ימות, כי יהפוך לטרף קל. גם אבותינו הקדומים חיו וצדו בקבוצות מאותה סיבה. הצורך להיות עם אחרים מובנה במוחנו.

בד בבד, קרבה רבה מדי מייצרת מתחים. אנו זקוקים למרחב פרטי כדי לפתח אינדיבידואליות. החיים בכפר שבו הכול מכירים זה את סודותיו של זה עלולים להשרות תחושה של קלאוסטרופוביה. חלק גדול מהחיים האורבניים הם רדיפה מתמדת אחר פרטיות כהגנה מפני עצם הקרבה הפיזית של אנשים רבים מדי. ולכן אנחנו, כמו הקיפודים, מנסים למצוא איזון. יותר מדי יחד לא יותיר לנו מרחב מספיק לעצמנו. יותר מדי בידוד יוליד בדידות, ניכור וייאוש.

הבעיה הזאת קיבלה את השם "טולרנטיות", שהיא תכונת מפתח בדמוקרטיות הליברליות. עם זאת, המושג עצמו עתיר קשיים, שאת חלקם אני מבקש לנתח בפרק זה. אטען טענה כפולה. ראשית, אני רוצה להבחין בין טולרנטיות כמידה מוסרית לבין טולרנטיות כמידה פוליטית. השתיים אינן זהות, ואם לא נבחין ביניהן עלול להיווצר בלבול. שנית, יש לברר את הטרמינולוגיה. במאה ה־17 אנשים כמו לוק דיברו על "טולרציה" ולא על "טולרנטיות".² לאחרונה התרגלנו להשתמש במילה "רב־תרבותיות" במקום "טולרנטיות". האם שלושת המושגים הללו מתארים תופעה אחת – את התפיסה של חיה ותן לחיות – או שמא אלה הם שלושה דברים שונים לחלוטין? הבהירות חשובה כאן, שכן המושג "טולרנטיות" מעורפל ועלול להוליד ציפיות סותרות.

footnotes: ² בעברית לא קיימת הבחנה בין טולרנטיות (tolerance) לטולרציה (toleration). שתיהן מתורגמות בדרך כלל כ"סובלנות". (הערת המתרגמת)

מה שאפשר לומר מראש הוא שטולרנטיות איננה סגולה נצחית ואוניברסלית, אלא מידה ספציפית ותלוית זמן. לפני המאה ה־17 לא היה לה קיום, והניסיונות לאתרה בטקסטים קדומים אינם אלא אנאכרוניזם. בתקופות שונות התייחסו חברות בדרכים שונות לשאלת המידה הרצויה של קרבה או ריחוק בקשריהן. ככלל, בעבר היו הקשרים הדוקים יותר. הקבוצות הוחזקו בכוח שארוּת בשר משותפת, אתניוּת או אמונה דתית. הטולרציה נולדה כמידה טובה בנסיבות הספציפיות של המאה ה־17 באירופה. אחת התוצאות היא המדינה הדמוקרטית הליברלית.

המידה הטובה החמקמקה מהי טולרציה?³ (London: Methuen, 1985); Susan Mendus (ed.), Justifying Toleration: Conceptual and Historical Perspectives (Cambridge: Cambridge University Press, 1988); Susan Mendus and David Edwards (eds.), On Toleration (Oxford: Clarendon, 1987); Susan Mendus, Toleration and the Limits of Liberalism (Basingstoke: Macmillan, 1989); David Heyd (ed.), Toleration: An Elusive Virtue (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1996). הפילוסופים ראו בה "מידה טובה חמקמקה". ברנרד ויליאמס נתן לכך ניסוח בוטה עוד יותר: נדמה שהיא הכרחית ובלתי אפשרית כאחד, אמר. הכיצד?

footnotes: ³ על טולרנטיות וטולרציה ראו John Horton and Susan Mendus (eds.), Aspects of Toleration

טולרציה מוגדרת כאותה מידה טובה המתבטאת בהימנעות מהפעלת כוח על אחרים בגלל דעותיהם ומעשיהם, גם אם הם רחוקים מדעתו של בעל הכוח בשאלות חשובות וגם אם בעל הכוח מסתייג מהם מבחינה מוסרית.

ננסה לפרק את ההגדרה הזאת: הטולרציה באה לידי ביטוי כשיש בידי הכוח לעצור משהו אבל אני בוחר שלא לעשות זאת. אם אין לי כוח, השאלה אינה עולה כלל. אינני יכול להשתבח בכך שאני משלים עם משהו שאינני יכול למנוע: מוזיקה רמה שבוקעת ממכוניות, למשל. מה שמאפיין את עמדתי איננו טולרנטיות אלא חוסר אונים. אילו יכולתי הייתי אוסר זאת, אבל אינני יכול.

יש גם דברים שעימם אינני מסכים ושאותם אני יכול למנוע אבל אינני עושה זאת – לא מפני שאני טולרנטי אלא מפני שהם אינם נראים לי חשובים מספיק. אני מסתייג מאנשים שעוקפים אותי בתור, אבל החיים קצרים מכדי להיאבק על כך. החוכמה, אמר ויליאם ג'יימס, היא ללמוד ממה להתעלם.

טולרנטיות גם איננה המילה הנכונה כאשר על הפרק עומדים דברים שאינם מתחום המוסר אלא מתחום האסתטיקה, כשזוהי שאלה של טעם. את מעדיפה את מוצרט ואילו אני מעדיף את מאהלר. אתה מעדיף גלידת פאדג' שוקולד ואילו אני מעדיף ויסקי מאלט. אם אנחנו משלימים עם ההבדלים הללו אין לומר שאנחנו מפגינים טולרציה. כאלה הם החיים: טעמי כזה, טעמך אחר. לכן טעם שונה משיפוט מוסרי.

כשאני חושב אפוא שמבחינה מוסרית אתה נוהג בצורה שגויה בנושא בעל חשיבות, ובכל זאת אני נמנע מלעשות את מה שבכוחי לעשות כדי למנוע ממך לעשות זאת, אני נוהג בטולרנטיות. אני מאמין שיש לתת מקום לשונות. אני מכיר בקיומן של מחלוקות מוסריות עמוקות הגורמות לי לחשוב שאתה טועה, אבל לך יש תפיסות עמוקות אחרות. לפיכך, אף שאני מסתייג ממעשיך, אינני מנסה למנוע ממך לעשות זאת.

אבל כאן צץ הקושי. באיזה מובן אני מאמין שפלוני טועה? לא פעם אנשים מגינים על טולרנטיות בנימוק שאין תפיסה אחת ויחידה של הטוב. היוונים הקדמונים האמינו שמותר לרצוח תינוקות. אנחנו חושבים אחרת. כמעט כל דבר שנתפס כמגונה בתרבות אחת מותר בתרבות אחרת. ואם יכולים להיות הבדלים כאלה על פני המרחב והזמן, למה לא ייתכן שהם יתקיימו באותו מרחב ובאותו זמן? את חושבת כך, אני חושב אחרת. אין דרך ניטרלית שתקבע מי מאיתנו צודק. לכן אנחנו מסכימים שלא להסכים. האם זוהי טולרנטיות?

לא, כי זוהי הדוקטרינה המכונה רלטיביזם מוסרי. יש בה מחלוקות בשאלות מוסר כמו גם מחלוקות בשאלות של טעם. אני מעדיף כך, את מעדיפה אחרת. תרבות רלטיביסטית איננה תרבות טולרנטית אלא פוסט־טולרנטית. אם אינני חושב שטעות בידך לעשות משהו שלדעתך הוא נכון לחלוטין, אינני טולרנטי כלפיך. אני פשוט מקבל את העובדה שאין להתווכח על מצפון, כפי שאין להתווכח על טעם וריח.

נשוב אפוא אל מחלוקות מוסריות אמיתיות, מהותיות. נאמר שלדעתי כל הפלה, בכל תנאי שהוא, פסולה במהותה. את חולקת עליי. אני מאמין שלעובר יש זכות לחיות; את מאמינה שלאישה יש זכות לבחור. כאן יש מצב אמיתי הדורש טולרנטיות. אבל מדוע אני אמור להיות טולרנטי? באיזה מובן טולרנטיות יכולה להיחשב כאן למידה טובה?

יש המגדירים טולרציה במונחים הבאים: שוו בנפשכם חברה שבה בערך מחצית האוכלוסייה מאמינה בזכות להפלה על פי דרישה והמחצית האחרת מחזיקה בדעה שונה – שהפלה פסולה מבחינה מוסרית, שהיא השמדה בלתי מוצדקת של יצור אנושי, או יצור בעל פוטנציאל אנושי. ודאי שלכולנו יהיה טוב יותר אם נהיה חופשיים לפעול על פי מצפוננו. מי שחושבת שהפלה היא דבר מותר תוכל לבחור להפיל את עוברה. מי שלא, לא. מדבקת פגוש אמריקאית ניסחה זאת כך: "מתנגדת להפלות? אל תעשי הפלה".

אבל דבר כזה לא ייתכן. חשבו שאתם נמצאים ברואנדה באפריל 1994. בני ההוטו רוצחים את בני הטוטסי. אני מוצא את עצמי במצב שבו אני יכול למנוע רצח. אני מחליט שלא לעשות דבר. אני מאמין שרצח הוא דבר פסול, אבל אני גם מבין שיש שסבורים אחרת. האם זוהי טולרנטיות? ודאי שלא. זו התנערות מחובה מוסרית. בהלכה היהודית, למשל, אני נחשב אחראי מוסרית לדבר פסול שיכולתי למנוע אבל לא מנעתי. איך ייתכן שמחדל – עמידה פסיבית מול רע – יכול להיחשב למידה טובה?

לא היא, תאמרו. הטולרנטיות מכירה בעובדה חשובה על חיי המוסר. מוסריות מחייבת אוטונומיה. אדם מוסרי חייב לעשות את מה שנראה נכון בעיניו. אוטונומיה, או "הקובע חוק לעצמו", היא תנאי מוקדם לכל מידה טובה. ולכן חברה טולרנטית – חברה שמאפשרת לאנשים מידה מרבית של חירות לעשות את מה שנראה להם נכון – תהיה מוסרית יותר מחברה שמחייבת הליכה בתלם.

הטיעון הזה, הלקוח מעמנואל קאנט, מושרש עמוק כל כך בתרבותנו עד שקשה לראות כמה מופרך הוא נראה למי שבא ממסורת אחרת. הבה נעשה ניסוי מחשבתי בהשתתפות חבר של הפילוסוף, אורח ממאדים. האורח מתבונן יום שלם בתנועה בכבישים, פונה אלינו ואומר: "לכם, תושבי כדור הארץ, יש ראייה קונפורמיסטית מאוד של הנהיגה. כל מי שראיתי נהג בצד שמאל של הכביש. אצלנו במאדים היינו רואים בכך הפרה של החירות שלנו. בעינינו יש חשיבות עקרונית לחופש לבחור באיזה צד של הכביש לנהוג". "אבל דבר כזה ייצור אנדרלמוסיה שלמה", נשיב לו. "אנדרלמוסיה", יאמר איש המאדים, "היא המחיר שאנחנו מוכנים לשלם תמורת חירותנו". "אנחנו לא מוכנים לשלם מחיר כזה", נאמר לו. "מוטב עולם של קונפורמיות מאשר אנדרלמוסיה".

נחיל עתה את הטענה הזאת על שאלת ההפלות. המסורתי יאמר: "מוטב עולם שבו הכול מצייתים לאותו חוק, הפלות אסורות, מאשר עולם שבו שוררת אנדרלמוסיה מוסרית". "איך אפשר להשוות את שני המקרים?" ישיב הליברל. "הרי לא באמת חשוב באיזה צד של הכביש נוהגים. ההתעקשות שכולם יצייתו לאותו חוק אינה כרוכה בוויתור אמיתי על החירות. אבל השאלה אם לאישה מותר לעשות הפלה חשובה מאוד". "בדיוק", יאמר המסורתי. "וזאת סיבה טובה נוספת למנוע אנדרלמוסיה מוסרית. אם מקבלים את הקונפורמיות בעניין שולי, ודאי וודאי שצריך לעשות זאת בעניין מהותי". מכאן הפרדוקס של ברנרד ויליאמס. עצם הדבר שהופך לכאורה את הטולרנטיות להכרחית – מחלוקת מוסרית משמעותית ומהותית – הוא בדיוק מה שהופך אותה לבלתי אפשרית.

למעשה, אורח מכוכב אחר עשוי לחשוב שמילת המפתח של הליברליזם – אוטונומיה (self-legislation) – היא מושג מוזר שיש בו אפילו סתירה פנימית. כי מהו החוק אם לא משהו שמחייב את כולנו להתנהג בצורה מסוימת, גם אם זה לא נראה לנו? אני רוצה אולי לעשות דבר מסוים, מבחינה מוסרית אני מאמין שעליי לעשותו, אבל יש חוק נגד עשיית הדבר הזה שמרתיע אותי, ובמידת הצורך גם מונע ממני, לעשותו.

מצב שבו כל אדם מחוקק לעצמו הוא מערכת נטולת חוק. עצם משמעותה של המילה "חוק" היא שגורם מחוקק מסוים החליט להוציא את הנושא מידינו למען טובת הכלל. במקרא יש תיאור הולם לחברה שכולה אינדיבידואלים אוטונומיים: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". זה איננו תיאור של חברה חופשית אלא של אנרכיה. חוק מעצם טבעו הוא הטרונומי, כלומר נקבע על ידי משהו שאיננו אני, העצמי הבוחר. אכן, טולרנטיות היא מידה טובה חמקמקה.

הולדת הטולרציה נבין זאת לדעתי רק אם נזכיר לעצמנו איך באה הטולרציה לעולם. היא הופיעה לראשונה במאה ה־17, וביטויה הנודע ביותר היה בכתבי ג'ון לוק, בדמות מושג הטולרציה (לא הטולרנטיות). השאלה שעליה נועדה להשיב עסקה בפרקטיקה הדתית. האם במדינה נוצרית יש להניח ליהודים ולמוסלמים לקיים בחופשיות את דתם? האם נכון לאפשר לקתולים לקיים את דתם במדינה פרוטסטנטית? כיום שאלות אלה עלולות אולי להיראות לנו מופרכות, אבל בשעתן הן הובילו למלחמת אזרחים. חיבורו של לוק איגרת על הסובלנות (A Letter Concerning Toleration) פנה, לדבריו, אל "מצפוניהם של אלה שבשמה של הדת מציקים לאחרים ורודפים ומענים אותם, בוזזים והורגים".

מדוע אמורה למשל מדינה נוצרית לסבול את קיומה של דת הנחשבת בעיני נוצרים לסילוף? מדוע לא להשתמש בכוח החוק לאכוף על הכול את האמת ולפיכך את הגאולה? לוק משיב על כך שהרעיון שאפשר לשנות בכפייה את השקפותיו הדתיות של אדם כולל סתירה פנימית. אי אפשר לכפות על אדם להאמין במה שאין הוא מאמין. אותו אדם יאמר אולי שהוא מאמין, יעמיד אולי פנים שהוא מאמין, אבל אם הסיבה היחידה לכך היא עונש המוות המרחף מעליו, הרי בהיעלם הכוח תיעלם גם האמונה. אי אפשר לשכנע או להניע אדם להמיר את דתו באמצעות אכיפה.

לוק מציג את הדברים כאמת ברורה מאליה, והיא אכן כזאת. אבל היו זמנים שבהם אנשים לא ראו זאת כך. בין 1391 ל־1492 השתמשו הספרדים באמצעי אפליה והפחדה כדי למשוך יהודים ומוסלמים לחיק הנצרות. היו שהמירו את דתם, אך רבים החזיקו באמונתם וב־1492 הם גורשו מספרד. היו שמצאו מקלט בפורטוגל, שבה ראו מדינה טולרנטית יותר, אך תקוותם נכזבה. ב־1497 אילצה פורטוגל את כל יהודיה להתנצר.

רבים מאלה שנאלצו להתנצר בכפייה נשארו מחויבים ליהדות והמשיכו לקיים את יהדותם בסתר. הם נודעו בשם אנוסים, והספרדים כינו אותם מָראנוס (חזירים). זו הייתה אחת הסיבות להקמתה של האינקוויזיציה הספרדית. היהודים הועמדו לדין על קיום דתם בסתר, ואם נמצאו אשמים הם הועלו על המוקד. האינקוויזיציה המשיכה לפעול עד אמצע המאה ה־19.

וגם בכך לא הסתיים העניין. הספרדים התנגדו ליהודים, לא רק ליהדות. בשלב מסוים הם סברו כנראה שאפשר לרפא יהודים מיהדותם על ידי המרתם לנצרות, אלא שהשנאה ליהודים לא חדלה גם אחרי ההתנצרות. עתה לא יכלו לתרצה בנימוקים דתיים, שכן היהודים־לשעבר היו עתה נוצרים. זהו הרגע שבו הופיעה לראשונה על במת ההיסטוריה התופעה הגורלית ששמה אנטישמיות גזעית. נחקקו חוקים שהפלו לרעה יהודים־לשעבר לא מטעמי דת אלא מטעמי טוהר הדם, limpieza de sangre. דוקטרינה זו שבה והרימה ראש בגרמניה לקראת סוף המאה ה־19 והובילה לשואה.

וכך נדרש לנו חיבורו של לוק כדי לזכור שפרק שלם זה בהיסטוריה של הדת, שבו אנשים הומרו בכוח לדת אחרת או עלו על המוקד אם בחרו להישאר נאמנים לדתם, מבוסס על רעיון מופרך. אי אפשר לכפות על אדם להאמין. האמת אינה מתבססת באמצעות כוח. רעיון זה (לא הטולרציה כשלעצמה אלא ההיגיון שמאחוריה) נוכח זה מכבר ביהדות ובאסלאם כאחת. ביהדות הוא נקבע בקטע תלמודי המתייחס לברית בהר סיני, בו טוענים החכמים כי ברית שהתקבלה בכפייה, אין לה תוקף, אפילו כאשר הכופה הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. הסכמה מאונס איננה הסכמה. בקוראן מופיע עיקרון דומה: "אין מַקנים דת בכפייה". מי שנכפה להאמין פשוט אינו מאמין.

היה גם גורם נוסף שפעל באירופה של המאה ה־17 והוא התמורה במעמדן של הדתות השונות. בתקופות של חוסר יציבות פוליטית יש לכל דת סיבה שלא לרצות באכיפת הדוקטרינות שלה על פי חוק, מפני שתמיד קיימת אפשרות שהמצב יתהפך. כרגע אולי נוח לנו שהחוק יקדש את הדת שלנו מפני שאנחנו בשלטון. אבל במועד עתידי כלשהו עשוי לגבור כוחה של דת אחרת, ואז אני עצמי עלול להיות נרדף, או לפחות למצוא את עצמי במצב נחות, בגלל דתי. זוהי הגרסה הפרגמטית של כלל הזהב: עשה לאחרים את מה שהיית רוצה שיעשו לך. המקבילה השלילית היא: אל תעשה לאחרים את מה שלא היית רוצה שיעשו לך.

למרות העובדה שעיקרון זה מובן מאליו וכמעט כל ציוויליזציה בהיסטוריה דגלה בו, מפתיע לגלות כמה מעט תרבויות פעלו על פיו. הסיבה היא שהוא דורש מאיתנו לדמיין היפוך תפקידים. מה אם הרוב של היום יהיה המיעוט של מחר? רוב בני האדם ברוב התקופות מתקשים לדמיין עולם שונה מזה המוכר להם. אדרבה, אנחנו פועלים על פי ההנחה שהעולם ימשיך להיות פחות או יותר כפי שהוא היום. עצם הצורך שלנו בביטחון פסיכולוגי פירושו שאנו פוסלים אפשרויות כאלה.

אבל לא תמיד, בייחוד אם מדינות מתנדנדות בין שתי מעצמות מתחרות, שכל אחת מהן עשויה לגבור יום אחד ולהיעלם למחרת. וכאן נעשה היפוך התפקידים לא לפעולה של הדמיון המוסרי אלא לעובדה של אפשרות פוליטית. לא מקרה הוא שדוקטרינת הטולרציה של לוק הופיעה דווקא במקום ובזמן שבו הופיעה, במאה ה־17, אחרי מאה שבה הקתולים והפרוטסטנטים נאבקו אלה באלה ברחבי אירופה. במצב כזה מבקשים ליצור אי של יציבות בעידן של חוסר יציבות. הדוקטרינה של הטולרציה מנסחת לכאורה את כללי המשחק כשעדיין איננו יודעים איזה צד ינצח.

הטולרציה הופיעה במאה ה־17 לא מפני שבאותם ימים האנשים היו טולרנטיים יותר – לא זה היה המצב – אלא מפני שהיא פתרה בעיה שלא הייתה חריפה עד אז – כיצד להבטיח דו־קיום בשלום של קבוצות שונות בתוך החברה. מדוע לא הייתה זו סיבה לטולרציה מאז ומתמיד? מפני שקודם לכן היו החברות חד־תרבותיות (עד 1656 אסור היה על פי חוק לקיים את היהדות בבריטניה, לפחות כך סברו), או שהיו אימפריות רב־לאומיות. האימפריה העות'מאנית הפעילה את מה שכונה שיטת המילֶת שעל פיה כל קבוצה דתית ניהלה למעשה בעצמה את ענייניה הפנימיים. יהודים ונוצרים לא היו אזרחים שווי זכויות, אלא ד'ימי. הם שילמו מס גולגולת. אסור היה להם לבנות בתי תפילה ללא רשות. היה עליהם להפגין כניעות מול בני הדת השלטת. אבל לפחות הותר להם לחיות ולקיים את דתם. האימפריה העות'מאנית לא הייתה טולרנטית במובן המודרני, אבל היא הנהיגה צורה נוחה של דו־קיום.

נוכל עתה להבין מהי טולרציה ומדוע היא נראית פרדוקסלית. זו אינה מידה טובה דתית אלא פוליטית. זו אינה תשובה על השאלה מהי דרך החיים שתביא את הישועה, אלא על השאלה כיצד בני אדם בעלי השקפות דתיות שונות יוכלו לחיות יחד. המטרה איננה האמת אלא השלום. זהו הכרח פוליטי, לא ציווי דתי, והכרח זה עולה אחרי שאנשים חוו את החלופה – מלחמת הכול בכול.

פירושה הספציפי של טולרציה, בניגוד לטולרנטיות, הוא דו־קיום של דתות שונות בתוך אותה חברה. המהפכה שהיא מייצגת היא ההפרדה הפורמלית או המהותית של הדת מהפוליטיקה. עניינה של הדת הוא מימוש צו המצפון. עניינה של הפוליטיקה הוא מימוש הכוח. כאשר מדינה מבקשת לתת מקום ליותר ממערכת דתית אחת, עליה להפריד את הדת מהשלטון. אומות וממסדים דתיים לומדים זאת בדרך הקשה – רק אחרי שהם חווים מלחמות אזרחים מרות. אין דת ואין אידיאולוגיה שיוותרו מרצונן הטוב על הכוח. הן עושות זאת רק כשהן חווות את מלוא המחיר ההרסני והמר של הניסיון לכפות ישועה על מי שאינו חפץ בה. האלים־למחצה של השלטון תובעים תמיד קורבנות אדם, לפעמים מיליוני קורבנות. ואז נזכרים החכמים במה שלא היו אמורים לשכוח כלל: שקול הנביא מדבר אמת אל השליט. הוא אינו משתמש בכוח כדי לאכוף את האמת.

מטולרציה לטולרנטיות הטולרציה האירופית נולדה במאה ה־17, אך לא בבת אחת. השלב הראשון היה מתן היתר לאנשים לקיים את דתם גם אם אין זו דת המדינה. עם זאת, לא ניתנו להם זכויות אדם מלאות. עד המאה ה־19 לא הורשו קתולים, יהודים ונון־קונפורמיסטים בבריטניה ללמוד באוניברסיטה, לקבל תואר, להיות בעלי מקצועות חופשיים, להחזיק במשרה ציבורית או להיבחר ולתפוס מושב בפרלמנט. בשלב השני הם קיבלו את הזכויות האלה – האמנציפציה.

השלב השלישי – המהפכה הליברלית של שנות השישים של המאה העשרים – עשה למוסר את מה שהטולרציה והאמנציפציה עשו לדת. עם הפירות הראשונים של מהפכה זו אפשר למנות את הלגליזציה של ההומוסקסואליות ושל ההפלות. כאשר ראו הליברלים שבני דתות שונות יכולים לחיות בשלום זה לצד זה, הם טענו שכך צריך להיות גם בין אנשים המחזיקים בתפיסות מוסר שונות. אם לפני זמן רב החליטו ממשלות שלא להכתיב לאנשים איזו דת עליהם לקיים, הרי אל להן גם להורות לאנשים אילו חיים לנהל, פרט למקרים הכרוכים בסכנה של גרימת נזק גופני ברור וישיר למישהו. מבחינה לשונית סומן הצעד הזה במילה "טולרנטיות", וזאת לעומת המונח הדתי הצר יותר "טולרציה".

אלא שאז נוצר בלבול כפול. הראשון היה בין שני רעיונות שנשמעים דומים אבל למעשה אינם כאלה: ליברליזם פוליטי ורלטיביזם מוסרי. ליברליזם פוליטי מתבסס על רעיון הטולרנטיות, כלומר איננו מחוקקים מידות טובות. אנחנו מפרידים את המוסר מהפוליטיקה ומהחוק. ייתכן שמשהו ייתפס בעינינו כשגוי, אבל בה בעת נאמין גם שלא יהיה נכון להגדירו כבלתי חוקי. רלטיביזם מוסרי איננו טולרנטיות. זוהי התפיסה שמוסר כמוהו כאסתטיקה: אין מקום לדבר על טוב או רע מוחלטים.

אלה הן שתי השקפות שונות לחלוטין. טולרנטיות עניינה פוליטיקה, לא מוסר. רלטיביזם מוסרי עניינו מוסר, לא פוליטיקה. ועם זאת קל לבלבל ביניהם. נחוץ רק לעבור מ"פלוני זכאי לעשות כך וכך" אל "פלוני צודק בעשותו כך וכך". המשפטים דומים, אבל למעשה הם שייכים לשתי שפות שונות, לשתי שיטות מחשבה שונות. הראשון הוא אמירה פוליטית והשני הוא אמירה מוסרית. הראשון עוסק בחוק והשני באתיקה. יש ללא ספק חיבורים בין מוסר לחוק, אבל הם רבים, ושונים, ומשתנים לאורך זמן.

המהפכה הליברלית בשנות השישים של המאה העשרים עסקה בדיוק בהחלטה להפריד בין מוסר לחוק. וזה פירושה של טולרנטיות: היכולת לומר "פלוני שוגה בעשותו כך וכך, אבל זכותו לעשות כך וכך", כלומר החוק אינו מונע ממנו לעשות כך וכך. אנחנו מחליטים שלא לאכוף ערכי מוסר, בדיוק כפי שבריטניה של המאה ה־17 החליטה שלא לאכוף את הנצרות. ליברליזם הוא הפרדת המוסרי מהפוליטי, בדיוק כפי שממשלות קודמות החליטו, רשמית או בפועל, להפריד בין דת למדינה.

כאשר ליברליזם פוליטי משולב ברלטיביזם מוסרי הוא יוצר חיבור מחדש בין מוסר לפוליטיקה, וזהו בדיוק הדבר שהליברליזם אמור למנוע. האמירה הפוליטית "זכותי לעשות כך וכך" הופכת לאמירה המוסרית "נכון לעשות כך וכך". ואז, אם אומר שטעות בידי מישהו לעשות כך וכך עלולים להאשים אותי בחוסר טולרנטיות. מסיבה זו נאסר על רוקו בוטיליוני הרומי־קתולי להיכנס לתפקידו בנציבות האירופית, כפי שנכתב בפרק 4. וכפי שהסברתי שם, זה היה הצעד שהפך את התקינות הפוליטית מהתחשבות לשליטה במחשבה. למעשה, האמונה שמעשה מסוים פסול ואף על פי כן אסור שייאסר בחוק היא טולרנטיות. האמונה שאני פועל נכון (מבחינה מוסרית) כשאני עושה כל דבר שיש לי הזכות (החוקית) לעשותו איננה טולרנטיות אלא רלטיביזם מוסרי. הבלבול הראשון הזה לא היה התקדמות אלא נסיגה לברבריות מסוג חדש.

מטולרנטיות לרב־תרבותיות ההתפתחות השנייה הייתה השתנות זכויות הפרט לזכויות קבוצתיות בין שנות השישים לשנות התשעים. אם החוק נותן לי זכויות, מדוע לא להחיל את הזכויות הללו על הקבוצה שאני חלק ממנה? יש תשובה לשאלה זו, אבל באותם ימים לא פעלו על פיה.

התשובה טמונה בהבחנה שאני עושה לכל אורך הספר הזה: בין מדינה לחברה; בין החוק להתאגדות חופשית; בין אמנה חברתית לברית חברתית. האמנה החברתית, היוצרת את המדינה, היא אמנה בין פרטים לבין הגוף שהם מאצילים לו סמכויות: המלך, השליט או ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית. זהו התחום הפוליטי. יש בו שני שחקנים, ושניים בלבד: הפרט והמדינה.

אבל יש תחום נוסף, המכונה בשמות שונים: החברה האזרחית, המגזר השלישי, האגודות של טוקוויל, המחלקות הקטנות של ברק, אגודות אחווה, קבוצות שכונתיות וציבורים דתיים. היחסים בין אלה הם יחסי ברית, לא יחסים חוזיים של אמנה. אין לכך כל קשר עם השוק או עם המדינה פרט לעובדה שהמדינה מאפשרת להם להתקיים על פי כללי חופש ההתאגדות. הם קיימים מפני שאנחנו זקוקים לחברת אחרים, הן מעשית והן פסיכולוגית. במדינת לאום, בשונה מהמדינה הקורפורטיבית של ימי הביניים, אלה הן התאגדויות וולונטריות. מותר לי להצטרף, מותר לי להחליט שלא להצטרף, ומותר לי לפרוש. אם הן מתקיימות על בסיס שאיננו וולונטרי, הן יהיו מדינה בתוך מדינה ויהרסו את הליברליזם של הדמוקרטיה הליברלית.

הדוגמה הבסיסית ביותר היא זו: נישואים הם התאגדות וולונטרית. מותר לי להחליט אם להתחתן או לא להתחתן, ואם התחתנתי, מותר לי לבקש להתגרש. נישואים אינם מוסד ליברלי. הם כרוכים בוויתור על חירויות מסוימות. הם כרוכים בהסכמה להיות כבולים בקשר של נאמנות ואחריות הדדית. מה שמאפשר את קיומו של מוסד הנישואים, וגם של כל מוסד לא ליברלי אחר, בחברה ליברלית הוא העובדה שמותר לי לבחור שלא להיכנס אליו, ולכל הפחות מותר לי לבחור לעזוב.

וכך, בחברה ליברלית ישנם שני תחומים שההפרדה ביניהם נשמרת בקפדנות: התחום הפוליטי, האמנה החוזית שבין הפרט למדינה; והתחום החברתי, הבריתות המחברות אותנו זה לזה בקהילה או ביחסי קרבה. הראשון מתקיים בדמות חוקים והשני בדמות התאגדות וולונטרית. הראשון ממומן בכספי המיסים והשני בתרומות וולונטריות. בלבול בין השניים מסכן את קיומה של הדמוקרטיה הליברלית.

זה בדיוק מה שעושה הדרישה לזכויות קבוצתיות. היא מבלבלת בין ברית לאמנה, בין התאגדות חופשית לבין החוק, בין החברה למדינה. אם אדרוש זכויות לא בשבילי כאזרח אלא בשבילי כחבר קבוצה שאני חלק ממנה, הרי אינני נאבק למען הדמוקרטיה הליברלית אלא למען שובה של המדינה הקורפורטיבית של ימי הביניים או של משהו דמוי האימפריה העות'מאנית, שבה אכן היו לקבוצות שונות סמכויות אוטונומיות בתחומים רבים.

המעבר מליברליזם לרב־תרבותיות, מזכויות הפרט אל זכויות הקבוצה, איננו שלב חדש בדרך הטולרנטיות אלא נסיגה אל מצב עניינים שהתקיים לפני שהדרך הזאת החלה. איך זה מתרחש למעשה?

הולנד כמשל בפרקים קודמים הזכרתי את אחד הספרים החשובים ביותר של השנים האחרונות, המחקר שערכו פול סניידרמן ולוק הכנדורן על הולנד בת ימינו, When Ways of Life Collide. זהו תיאור מדויק ומפורט המבוסס על ניתוח קפדני של מצב החברה ההולנדית, וראוי לפרסם ברבים את ממצאיו.

החוקרים גילו שרוב ההולנדים מתייחסים בכבוד למוסלמים. הם סבורים שהמוסלמים יכולים להעשיר את התרבות ההולנדית. הם אינם מאמינים שקיימת התנגשות ציוויליזציות. הם חושבים שהמוסלמים מכבדים את מי שאינו מוסלמי, שהאסלאם והמערב יכולים לדור בכפיפה אחת, ושיש למוסלמים זכות לחיות בהולנד על פי אמונתם. מחברי המחקר מודים ביושר שלא ציפו למצוא גישה כה חיובית. אבל הם מסבירים בבהירות רבה למה כוונתם. הם מתכוונים לומר שהחברה ההולנדית טולרנטית. הם אינם מתכוונים לומר שההולנדים מעדיפים רב־תרבותיות. ההולנדים אינם מעדיפים זאת. הם מתנגדים לה. זה הממצא המרכזי שלהם.

מסקנתם היא שמהות הרב־תרבותיות היא "להדגיש, ואפילו בהפרזה, את ההבדלים בין רוב למיעוט". עוד הם כותבים:

קיומה של זהות משותפת מסייע ליצירת תמיכה בהכלה; דווקא הצגת הבדלי הזהות האתנית והדתית בקדמת הבמה מעוררת את תגובות ההדרה שאותן היא נועדה למנוע.⁴, p. 135.

footnotes: ⁴ Sniderman and Hagendoorn, When Ways of Life Collide

תומכי הרב־תרבותיות בהולנד טענו שיש לחרוג מתחום ה"חובה" ולא להסתפק בטולרנטיות גרידא. טולרנטיות כרוכה ב"חירותן של קבוצות לפתח את זהותן וערכיהן ולהגן עליהם 'בפרטיות או באמצעות התאגדויות של חבריהן'; סיוע ציבורי שמטרתו לעזור ספציפית למיעוטים להתקדם מבחינה חינוכית וכלכלית; ויתר על כן, חובת הממשלה לכבד את הזכויות התרבותיות של המיעוטים".⁵ (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1999), p. 63. אין די בכך, אמרו שוחרי הרב־תרבותיות. טולרנטיות היא גישה "קמצנית ומתנשאת" שעלולה ליצור דימוי עצמי נמוך אצל מיעוטים.

footnotes: ⁵ David Miller, Principles of Social Justice

עם זאת, כפי שמבהירים סניידרמן והכנדורן, ההולנדים הם אנשים טולרנטיים. הם באמת מתייחסים יפה למיעוטים. אבל הם מתנגדים, ואפילו בתוקף, לצעד הנוסף המוביל מטולרנטיות לרב־תרבותיות והתוקע טריז בין הרוב לבין המיעוטים. צעד זה מדגיש את ההבדל במקום לצמצמו. הוא מספק למנהיגי קבוצות המיעוטים תמריצים "להדגיש את הנתק ביניהם לבין תרבות הרוב". הוא גם מספק לרוב "סיבות רבות יותר להאמין שאכן יש נתק כזה". הוא מרעיל את היחסים בין הקבוצות. הוא יוצר חוסר טולרנטיות הדדי. הוא מערער את תחושת הנאמנות לטובת הכלל שבה תלויה ההשתלבות. הטולרנטיות, לדעתם, מביאה תועלת רבה ועלותה זניחה. התועלת של הרב־תרבותיות, לעומת זאת, נראית זניחה ואילו העלויות גבוהות.

ניסיתי להראות מדוע קורה כך. בשלב מסוים השתנתה הטולרנטיות והפכה לניגודה הגמור. הליברליזם הפוליטי נעשה לרלטיביזם מוסרי. זכויות הפרט הפכו לזכויות הקבוצה. התהליך שעבר הליברליזם פירושו שהמוסר עובר פוליטיזציה, בדיוק מה שהטולרנטיות נועדה למנוע. התהליך שעברו הזכויות פירושו שהפוליטיקה מדגישה את ההבדלים במקום לצמצמם. הפוליטיקה הליברלית עיוורת לגזע, למגדר ולדת. פירוש הדבר שכולנו יכולים להתייחס למדינה באותם מונחים, כפרטים, ללא קשר לצבענו, דתנו או קוד ההתנהגות שלנו. פוליטיקה רב־תרבותית היא ההפך הגמור: תביעת תשומת לב על בסיס צבע, דת או קוד. היא מחזירה אל התחום הפוליטי סוגיות מפַלגות שכבר סולקו ממנה בשם הטולרציה והטולרנטיות.

הדמוקרטיה הליברלית תלויה ביכולת ליצור ולכבד הבחנות בין הפוליטיקה מכאן לבין הדת והמוסר מכאן; בין המדינה לחברה; בין הפרט לקבוצה; בין סוגיות של חוק לבין סוגיות השייכות להתאגדות וולונטרית; הבחנות אלה לא כובדו בעשורים האחרונים. הן טושטשו. עקב כך שבו אלינו בדיוק אותם סכסוכים דתיים שהליברליזם נועד לפתור.

טולרנטיות פירושה התעלמות מהבדלים. רב־תרבותיות פירושה הדגשת ההבדלים. יש מקום לטולרנטיות, ויש מקום לרב־תרבותיות, אבל אין מקום לשתיהן יחד. עלינו להחליט מה אנחנו מעדיפים.