עת לבנות

הגיעה העת לרפא את הפצעים. הגיע הרגע לגשר מעל הפערים המפלגים אותנו. באה העת לבנות.¹, p. 499. נלסון מנדלה

footnotes: ¹ נלסון מנדלה, “Let freedom reign”, נאום השבעתו לנשיא דרום אפריקה, 10 במאי 1994, בתוך Brian MacArthur (ed.), The Penguin Book of Historic Speeches

ב־1968 פרץ משבר אישי בחייו של צעיר אמריקאי בשנות העשרים המאוחרות לחייו.² (Dallas, Texas: World Publishing, 1995). הוא היה משפטן בהכשרתו ונעשה לאיש עסקים מצליח, בעל משפחה ומיליונר, עם בית גדול, מכונית יוקרה, חווה בת יותר מ־8,000 דונם, שתי סירות מרוץ ובית נופש על שפת אגם. בעוד הוא עסוק בתוכניות להשגת יעדו הבא, עשרה מיליון דולר, באה אשתו למשרדו ואמרה לו שבדעתה לעזוב אותו. הוא הזכיר לה את כל מה שנתן לה. "רק את עצמך לא נתת לי", ענתה. היא הסבירה שאינה רואה אותו, שהוא מקדיש את כל זמנו לעסקים ואינו מתפנה כלל למשפחה. לא כך היא רוצה לחיות את חייה.

footnotes: ² Millard Fuller, A Simple, Decent Place to Live: The Building Realization of Habitat for Humanity

שמו של אותו צעיר היה מילַרד פוּלר (Fuller), ולנוכח אותה מהלומה בלתי צפויה הוא החליט שאם עשיית כסף הורסת את נישואיו ואת משפחתו, הוא אינו מעוניין בכך. הוא ביטל את תוכניותיו ולקח את אשתו ואת ילדיהם לחופשה. הם הסכימו שימכור את חלקו בעסק וימצא דרך חיים חדשה. בביקור אצל חבר בקהילה נוצרית בדרום ארצות הברית שמע על מיזם לבניית בתים למשפחות כפריות עניות והחליט להצטרף למיזם. במשך חמש שנים בנה בתים ואז עבר לזאיר ובנה שם בתים. כך נולד אחד המיזמים הוולונטריים המצליחים ביותר של התקופה האחרונה: Habitat for Humanity ("מגורים לאנושות"): עד היום נבנו במסגרת המיזם 150,000 בתים ברחבי העולם, לרבות בבריטניה. המיזם שינה חיים בצורה האפקטיבית והמעשית ביותר – הוא נתן לאנשים שחיו עד אז בעוני "מקום מגורים פשוט והגון".

את מילרד פולר פגשתי לראשונה בוועידה בניו יורק. הוא דיבר שם על עבודתו, ובעת שהקשבתי לו נוכחתי מייד שזהו רעיון רב עוצמה. במוחי עלתה תמונה מסרט: הקמת האסם ב"העד" (Witness), סרט שעוסק בילד מקהילת האמיש שהוא עד יחיד לרצח. הריסון פורד מגלם בסרט את הבלש שבא לחיות בקרב האמיש. זוג מתחתן בקהילה, והקהילה כולה עוזבת הכול למשך יום שלם כדי להקים להם אסם. הסצנה המצולמת להפליא הייתה מטפורה חיה לסוג הקהילה שעל פי הרגשתנו אבדה לנו בקצב החיים המודרניים.

עלה בראשי משפט: קהילה היא קבוצה של אנשים שבונים משהו יחד. נזכרתי בקטע מהסידור המבוסס על פסוק מספר ישעיהו, "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נד, יג). חז"ל יצרו על כך משחק מילים: "אל תקרי בָּנָיִךְ אלא בּוֹנָיִךְ".³ איך מניחים את היסודות לשלום, שאלו חז"ל, והשיבו: על ידי הפיכת הבנים לבונים: אנשים שיוצרים ובונים יחד.

footnotes: ³ בבלי, ברכות סד ע"א.

וכך, בהזדמנות הראשונה נסעתי לבקר באחד המיזמים של Habitat for Humanity בלונדון. ביליתי יום בעבודה משותפת עם קבוצת מתנדבים מאחד הבנקים הגדולים של העיר. התחלתי אז להבין את העקרונות. הבתים נבנים בידי מתנדבים יחד עם האנשים האמורים לגור בהם ועם חבריהם. הבתים אינם נבנים בשביל משפחות עניות אלא בשיתוף איתן. בני המשפחה תורמים עבודה וזמן ומשלמים תמורת הבית בהלוואות ארוכות טווח ללא רווח וללא ריבית.

פגשתי את המשפחה שעמדה לעבור לבית שבנינו: אם יחידנית עם שלושה מתבגרים שהתגוררה עד אז בדירת שני חדרים במשך 17 שנה. לעולם לא אשכח את התרגשותה של האם, שסיירה איתי בדירה הבנויה למחצה וסיפרה לי מה תהיה בשבילה משמעות העובדה שלראשונה יהיו לה ולילדיה חדרים משלהם. כעבור חודשים, כשהבנייה הסתיימה, השכונה כולה ערכה מסיבת רחוב. מילרד פולר בא מאמריקה להיות שם. בדרך הביתה נוכחתי שהייתי עד למשהו משמעותי. ראיתי איך מתעוררים לחיים כל הרעיונות שעליהם כתבתי – משפחה, קהילה, התנדבות, צדקה, צדק חברתי. זה העניין, חשבתי בליבי; זה באמת עובד.

זהות, קהילה, חברה – המושגים המופשטים האלה מתממשים בעשייה. אנחנו הננו מה שאנחנו עושים, וכשאנחנו עושים משהו יחד אנחנו נעשים יחד למשהו. ואז הבנתי מדוע סיפור בניית המשכן תופס מקום כה נכבד בסוף ספר שמות, שהוא סיפור המסע מעבדות לחירות. אף אחד מהדברים האחרים – הניסים, בקיעת הים, אפילו ההתגלות בהר סיני – לא הפך את בני ישראל לעם. מה שהצליח לעשות זאת היה הפרויקט הפשוט ביותר, הקמת המשכן. הצבתו בלב המחנה סימלה את הכיכר הציבורית ואת טובת הכלל, הטובה שכולנו שותפים לה מפני שהיא מתקיימת רק באמצעות העובדה שאנחנו בונים אותה יחד. אף אחד מהניסים לא הצליח לאחד את בני ישראל לעם. מה שמשנה אותנו הוא מה שאנחנו עושים ולא מה שנעשה בשבילנו, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו עושה זאת.

התחלתי להבין את הקשר בין נתינה להשתייכות. ראיתי איך זהות קבוצתית נוצרת ללא "אנחנו" ו"הם", באמצעות הצבת משימה מעשית לקבוצה, במקום להגדיר את הקבוצה כניגוד או כתחרות לאחרים. ראיתי גם איך אפשר להפיל מחיצות בין דתות. ארגון Habitat for Humanity הוא מפעל צדקה נוצרי, אבל במלאכת הבנייה השתתפו יהודים וגם בני דתות לא נוצריות אחרות. הסיבה היא שזהו מיזם של שכם־אחד, לא של פנים־אל־פנים. אין בו צורך בכוונון עדין של אמונות ורגישויות. אין צורך בתיאולוגיה כדי להבין מדוע ראוי לעזור למישהו לבנות בית. Habitat for Humanity הוא מטפורה לחיינו המשותפים. קל להבין מטפורות יותר מאשר תיאוריות. לכן בחרתי במטפורה כדי לסכם את המוטיבים המופיעים בספר זה: חברה היא הבית שאנו בונים ביחד.

טענתי כי בריטניה, ולא היא בלבד – הדבר תקף למדינות אירופיות רבות – עומדת בפני אתגרים בסדר גודל והיקף שלא נודעו כמותם. היא לחמה במלחמות וניצחה, אבל קל יותר להילחם במלחמה מאשר לקיים את השלום. בריטניה ידעה לעמוד מול אויבים מבחוץ. אבל מה קורה כאשר האתגר הוא פנימי, כאשר החברה עצמה מתפוררת ונשברת?

לאורך חלק גדול מההיסטוריה של בריטניה הייתה זהות אזרחיה נתון מובן מאליו. היו קונפליקטים בין מעמדות ודתות: במאה ה־17 בין קתולים לבין הכנסייה האנגליקנית, במאה ה־19 בין "שתי אומות" העשירים והעניים של ד'יזראלי. היו קבוצות של מהגרים: הוגנוטים, אירים, יהודים. נדרש זמן עד שהקבוצות השונות נשזרו יחד לאריג אחד, אבל ההנחה הייתה שבסופו של דבר זה יקרה. וזה אכן קרה.

מדוע? מפני שלמעשה לא הייתה ברירה. הבריטיוּת, או האנגליוּת, עמדה באוויר שנשמת, בספרים שקראת, בשיחות שניהלת, בחדשות ששמעת, בהיסטוריה ובייעוד שהיית שותף להם. הייתה תרבות לאומית, וההשתלבות קרתה מעצם ההשתתפות בתרבות זו. המהגר למד להרגיש שייך. כן, נותרו דעות קדומות: אנטי־קתוליות, אנטישמיות, גזענות, חוסר אמון בזרים, מנטליות של אנגליה הקטנה שעד היום לא נעלמה למעשה. המהגרים החדשים היו מודעים אפוא להיותם זרים. אבל הם גם הפנימו זהות. הם נעשו בריטים. אם לשפוט על פי הדור של הוריי, הם היו גאים על היותם בריטים. ההשתלבות, שהגיעה לא פעם לדרגת היטמעות גמורה, הייתה תהליך טבעי.

כיום פועלים כוחות אדירים – פוליטיים, כלכליים, ויותר מכול תרבותיים – המאיימים על יכולת התקיימותה של מדינת הלאום. מדינת הלאום נולדה בגלל צורה אחת של טכנולוגיה תקשורתית – הדפוס. כיום היא מאוימת בגלל צורה אחרת של טכנולוגיה זו – תקשורת גלובלית מיידית באמצעות לוויינים, טלוויזיה, האימייל ורשת האינטרנט. מדינת הלאום התבססה על החיבור בין זהות תרבותית לארגון פוליטי. התרבות יצרה חברה; הפוליטיקה יצרה את המדינה; ושתי אלה שלטו יחד באותה טריטוריה.

האינטרנט מפורר את התרבות ופועל לדה־טריטוריאליזציה שלה. הכלכלה הגלובלית – תאגידים טרנס־לאומיים, מיקור חוץ של הייצור והשירותים – מחלישה את כוחה של המדינה ואת סמכותה. קל לנו יותר לקיים קשר הדוק עם בני דתנו או עם שותפים לדעתנו ברחבי העולם מאשר עם שכנינו הקרובים. המרחב הוחלף במרחב הסייבר. הקהילות הפיזיות פינו את מקומן לקהילות וירטואליות. גופינו ומוחינו אינם שוכנים עוד באותו התחום; בגופנו אנחנו כאן, אך ברוחנו אנחנו יכולים להיות בכל מקום שהוא. התפיסה שאנו מחוברים וקשורים לאלה החיים בקרבתנו הפיזית חלשה כיום יותר מכפי שהייתה אי פעם מאז המדינה הקורפורטיבית של ימי הביניים. מהי חברה? האם היא עדיין קיימת בכלל?

טענתי כאן שהחברה הדמוקרטית הליברלית יקרה מדי ואסור לנו לאבדה. היא השיגה יותר ממה שכל דת מאורגנת או אידיאולוגיה פוליטית חילונית השיגה אי פעם. היא אפשרה לבני אדם לחיות יחד בשלום גם אם הם מחזיקים בהשקפות סותרות לגמרי, הרגלי חיים ופרקטיקות שונים לחלוטין. והיא עשתה זאת דווקא משום שהדמוקרטיה הליברלית איננה אידיאולוגיה. היא מתקיימת בזכות צרכים אנושיים פשוטים – הצורך במחסה, הגנה, ביטחון, טיפול רפואי, תמיכת רווחה, תשתית כלכלית ומערכת חינוך. כולנו זקוקים לדברים הללו, יהיו דתנו, תרבותנו או אמונותינו אשר יהיו. לשם כך התכנסנו. זוהי אולי פוליטיקה צנועה, אבל הצניעות הזאת אחראית לקיומה.

הדמוקרטיה הליברלית איננה הפוליס כפי שהייתה באתונה. היא אינה מתיימרת לגלם את האידיאלים המוסריים הנעלים ביותר. היא אינה תובעת מונופול על נאמנויותינו. בדמוקרטיה הליברלית המדינה משרתת את העם, לא העם משרת את המדינה. זוהי אפוא סביבה שבה סוגים רבים ושונים של חיים יכולים לשגשג. יש העוסקים במיזמים אינדיבידואליסטיים, אחרים נקשרים יחד בקהילות של מחויבות. זו סביבה שנותנת מקום לחיים מחוץ לפוליטיקה.

ביוון וברומא נכתבה ספרות אפית על תהילת המדינה, ספרות שלא תיכתב לעולם על הדמוקרטיה הליברלית. אבל לפעמים דווקא המיזמים החברתיים הצנועים ביותר יכולים להשיג יותר מכל אידיאל אוטופי. הנביאים ראו בחזונם האקסטטי מצב של שלום שבו רובצים יחד נמר וגדי ונער קטון נוהג בם. שאיפותיהם של ממשיכי דרכם, חז"ל, לא היו פיוטיות כל כך. הם חשבו על שלום פרוזאי של יחסי שכנות טובים: עזרה לנזקקים, ביקור חולים, האכלת רעבים, בלי להשגיח בקווי הגבול המפרידים בין דת לדת, בין קהילה לקהילה. החלום הנבואי נשאר בגדר חלום. הפרוגרמה שהתוו חז"ל ניתנת למימוש. היא מתממשת במיזמים כמו Habitat for Humanity ואינספור מיזמים קהילתיים אחרים.

הצורך במדינה דמוקרטית ליברלית לא היה מעולם חזק כפי שהוא היום, כשבאי־הסדר הבינלאומי החדש אנשים מתפצלים לצורות זהות כיתתיות יותר ויותר, בין קונפליקטים דתיים ואתניים קשים יותר ויותר לפתרון. בזמנים אפוקליפטיים, כשאנשים רוצחים ונרצחים בשם אידיאלים נשגבים, אנחנו זקוקים לפוליטיקה של שלום: לא שלום אוטופי אלא השלום הצנוע, שלום של חיה ותן לחיות, של יחסי קהילה טובים, אזרחות פעילה, התנדבות, שירות לקהילה ומעורבות אזרחית.

כיום אי אפשר עוד לראות בדברים האלה משהו מובן מאליו. כבר בעקבות הפרות הסדר בקיץ 2001 גילה דוח קאנטל (Cantle Report) קו הפרדה עמוק על פי קווים אתניים ודתיים בכמה מערי המידלנדס, ומאז המצב רק החמיר. אמצעי התקשורת החדשים מקנים לקונפליקטים ממד גלובלי. כשסונים ושיעים מתכתשים כיום בעיראק, או מוסלמים והינדים בקשמיר, או בודהיסטים והינדים בסרי לנקה, או מוסלמים ויהודים בגבולות ישראל, הזעזועים מורגשים באירופה. סכסוכים שהיו פעם מוגבלים נעשו כיום מידבקים. אפשר להעבירם ולהרחיבם עד שיהפכו למגפות.

כל קונפליקט בעולם יכול להיות משודר לכל מקום אחר. קרבות הניטשים במרחק אלפי קילומטרים משודרים לכל רחבי העולם. יוצרים מתחים בקמפוסים של האוניברסיטאות, בארגוני צדקה ובכנסיות, מקטבים דעות, מכניסים מתיחות ליחסי ידידות ומפלגים חברות. המיעוטים כיום דומים יותר לתפוצות מאשר לתת־קהילות: בגופם הם כאן אבל ברוחם הם במקום אחר. כדי שאומות יישארו אומות ולא רק מקומות שבהם אנשים חיים במקרה, יש לפעול לחיזוק קשרי השייכות.

המודלים הקודמים אינם ישימים עוד. מודל ההיטמעות של בית הכפר אינו מקובל עוד מוסרית וגם איננו מעשי. בני המיעוטים אינם אורחים. הם אזרחים. במאה העשרים ראינו מה קורה כאשר מטביעים אות קין של זרוּת על אוכלוסיות מיעוט שלמות. אל לנו ללכת שוב בדרך הזאת.

המודל הרב־תרבותי של בית הכפר ביקש לפעול נגד סכנה זו עצמה. בחברה רב־תרבותית איש אינו אורח, מפני שכולם כאלה. לכל אחד מאיתנו חדר משלו, דת משלו, תרבות משלו, מרחב מוגן משלו. אבל גם המודל הזה כשל. המדינה שבה יושם המודל הזה בצורה היסודית ביותר, הולנד, היא המקום שבו נחווה הכישלון בצורה החריפה ביותר על ידי ההולנדים עצמם.

מודל הרב־תרבותיות יצא לדרך מתוך הכוונות הטובות ביותר. ככל מדיניות חברתית הוא סבל מחוק התוצאות הבלתי מכוונות. אבל כיום הוא מזיק. הוא עודד הפרדה במקום השתלבות. הוא הדגיש הבדלים במקום להקטין אותם. הוא יצא לדרך בשם הסובלנות אך יצר צורות חדשות של אי־סובלנות.

בעיניי, כיהודי, יש חשיבות להבדלים, כפי שיש להם חשיבות בעיני כל מי שדואג לזהותו. מגוון התרבויות העשיר הקיים בבריטניה ובארצות אירופיות רבות אחרות מועיל רבות לכולנו. לכל תרבות סגנון, חן, מנהגים, מטבח, מוזיקה והליכות משלה. כל אחת תורמת משלה לחיים הלאומיים, כפי שתרמו ההוגנוטים, האירים והיהודים. ג'יימס סורובייצקי (Surowiecki) הראה בספרו "חוכמת ההמונים" (The Wisdom of Crowds) כי ככל שהקבוצה פתוחה יותר כן גוברים סיכוייה להגיע להחלטות מבוססות. כולנו כקבוצה חכמים יותר מכל אחד מאיתנו. אנו זקוקים לנקודות מבט רבות, למגוון של השקפות עולם. הרעיון שעלינו להתמוסס ולהתמזג ולהפוך ליצור כלאיים אמורפי חדש כלשהו אינו סביר וגם אינו רצוי.

הבעיה איננה ההבדלים, אלא מה אנחנו עושים בהם. האם הם גורמים לנו להיפרד או להשתלב? האם הם מעודדים אותנו לפנות פנימה או החוצה? הבעתי כאן את תמיכתי ברעיון ההשתלבות ללא היטמעות. פירוש הדבר לראות את ההבדלים כמתנה שאנו מביאים לטובת הכלל. אלא שדבר כזה מחייב תפיסה של טובת הכלל, ופירושה של תפיסה זו הוא שחייבת להתקיים תחושה עזה של זהות לאומית, מציאות מוחשית של שייכות קיבוצית. בהיעדר תחושה כזאת הופכים ארגוני צדקה, כנסיות ומוסדות נוספים של המגזר השלישי לקבוצות לחץ המייצגות אינטרסים מגזריים ולא את טובת הכלל.

השתלבות פירושה החלטה מודעת להצטרף לפעולה של בניית חברה. ניסיתי להראות מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. עלינו לחשוב במונחי ברית, לא אמנה או חוזה בלבד. אמנה עוסקת במה שהפרט מקבל מהמדינה בתמורה לחוקים ולמיסים. ברית היא הערכים שאנחנו חולקים והזהות שאנחנו בונים יחד. החירות זקוקה לא רק למדינה אלא גם לחברה. לכן עלינו למצוא דרך לחדש את הזהות הלאומית. אנחנו זקוקים לנרטיב לאומי; אנחנו זקוקים לזיכרונות קולקטיביים; אנחנו זקוקים לתשובה בהירה לשאלה "מי אנחנו?"

הברית משלימה את שני המוסדות החוזיים הגדולים, המדינה והשוק. אל המדינה והשוק אנחנו מצטרפים כפרטים בעלי אינטרסים. אל הברית אנחנו מצטרפים כפרטים אלטרואיסטים השואפים לטובת הכלל. המדינה והשוק הם במהותם מוסדות תחרותיים. במדינה אנחנו מתחרים על כוח, ובשוק אנחנו מתחרים על עושר. מוסדות ברית הם במהותם מוסדות של שיתוף פעולה. כשהם נעשים תחרותיים, הם מתים.

בריתות אינן מחליפות אמנות או חוזים, אלא מטפלות בהיבטים אחרים של חיינו. חברה שכל כולה תחרות ללא שיתוף פעולה איננה חברה כלל וכלל. אבל גם חברה שכל כולה שיתוף פעולה ללא תחרות איננה חברה, אלא כת. כשזה קורה בקנה מידה גדול יותר, זוהי טוטליטריות. לאורך ההיסטוריה חלמו הוגים על עולם מושלם שבו תמוגר כל תחרותיות וההרמוניה תתפוס את מקומה. החלום הזה הוביל לכמה מהמקרים החמורים ביותר של שפיכות דמים בהיסטוריה. באוטופיה אין מקום להבדלים, וההבדלים הם שהופכים אותנו לבני אנוש.

איך אמורה אפוא להיראות פוליטיקה של ברית? בראש ובראשונה עליה להכיר בגבולות הפוליטיקה ובחשיבות חיזוקם של מוסדות לא פוליטיים. הראשון מבין אלה הוא המשפחה. הגורם המערער בצורה העמוקה ביותר את עתיד הדמוקרטיה הליברלית הוא היחלשות הנישואים והאחריות ההורית – של אבות ואימהות גם יחד. מוסד הנישואים, שהיה פעם ברית, הפך לחוזה, לשותפות זמנית הנמשכת כל עוד הדבר נעים ונוח.

איך בונים מחדש את המשפחה? הכוח החזק ביותר, אם כי לא היחיד, הוא הדת. היהדות, הנצרות והאסלאם מדגישות כולן את המשפחה, בדרכים שונות ובמידות שונות. כך עושות גם רוב הקהילות הדתיות האחרות בבריטניה, וכמוהן גם קבוצות לא דתיות רבות. הן משמרות אמת מסוימת שכמעט אבדה בתרבות החילונית הכללית: שאושרנו העמוק ביותר נובע מהדקדוק הפנימי של אהבה כנאמנות, ופירוש הדבר הגבלת הרדיפה אחר מימוש התשוקה. דתות משנות בני אדם. הפוליטיקה והכלכלה משרתות אותם. כאשר הבעיה היא טכנית – לי יש צורך במה שאתה יכול לספק לי – די בפוליטיקה ובכלכלה. כאשר יש צורך בשינוי מהותי – ומי שצריך להשתנות איננו העולם אלא אנחנו עצמנו – נכנסת לתמונה הדת או מקבילתה התפקודית.

ממשלות אינן יכולות לעשות הרבה לחיזוק המשפחה, אבל עליהן לעשות כמיטב יכולתן. יותר מכול, עליהן להימנע מלהזיק. שיטת המיסוי אינה אמורה להעניש זוגות נשואים. הממשלה צריכה לחפש דרכים למצוא דיור בר השגה לזוגות צעירים עם ילדים. היום אולי רק בתי ספר דתיים מסוגלים ללמד על חשיבות הנישואים, אבל כל בתי הספר צריכים ללמד על חשיבותם של יחסים ארוכי טווח של הדדיות, נאמנות ואמון.

עלינו להגן על המרחב החברתי – לא רק על הפארקים, הגנים הציבוריים, החופים והיערות, אלא גם על האוניברסיטאות, האגודות המקצועיות, הארגונים הלא־ממשלתיים, ארגוני הצדקה והכנסיות. אלה הם מרחבים ניטרליים שבהם אנו מותירים את הפוליטיקה והדעות הקדומות מחוץ לדלת, כפי שאנחנו חולצים נעליים בהיכנסנו למקום קדוש. בהיותם מרחבים ניטרליים הם יכולים לרפא. הם מגשרים על הבדלים. הם מחברים בין בני אדם שאלמלא כן היינו פוגשים אותם רק במצב של תחרות. חברה ללא מרחבים ניטרליים כמוה כעיר בלי עצים: היא תהיה אולי יעילה אבל מכוערת, ובסופו של דבר בלתי נסבלת.

אני מתבונן בחרדה בפוליטיזציה ההדרגתית של מרחבים חברתיים בזה אחר זה, בגיוסם לצורך החרמה, איסור, מחאה נגד דבר זה או אחר. נניח רגע לעובדה שפוליטיקת המחוות פוגעת בדרך כלל דווקא באלה שלהם היא מתיימרת לעזור. היא גם הורסת את הקשרים השבריריים שבהם תלויה החברה האזרחית: היא פוגעת גם במתיימרים לעזור. עלינו לנקוט עמדה ברורה נגד הדבר הזה. מפחיד לראות כמה קל להשתלט על מוסד או לערערו לצורך מטרות פוליטיות. מנהלי ארגוני צדקה, אוניברסיטאות וכדומה חייבים לומר ביושר: יש מקום לפוליטיקה, אבל לא אצלנו. כאן אנחנו עוסקים במה שמאחד, לא במה שמפלג.

ברית היא ביזור האחריות, לא האצלתה לאחרים. בתי הספר לא יוכלו לחנך ילדים ללא עזרת הוריהם והקהילה המקומית. הם לא יוכלו לסתור את השפעתה של תרבות הצריכה חסרת הרסן. אם הילדים יוטרדו ממה שהמפרסמים רוצים שיטריד אותם – בגדים, טלפונים סלולריים, אייפודים – הם לא יוכלו לבנות סדר חברתי חופשי ומלא חסד. אם שירות השידור הציבורי יהפוך לבידור עם שמץ של דעות אופנתיות, לא יהיה לנו ציבור משכיל ובעל עקרונות.

התרבות המודרנית פורסת את האחריות לפרוסות דקות מדי ומטילה אותה על מעטים מדי. אם בתי הספר נכשלים, הרי זה ודאי באשמת המורים. אם הפשיעה גואה, הרי זה ודאי באשמת המשטרה. אם הציניות שולטת, הרי זה ודאי באשמת התקשורת. אם אין את מי להאשים ודאי אפשר להאשים את הממשלה, או לפחות את ראש הממשלה. זה מופרך. נזק סביבתי נגרם מדי יום על ידי מיליארדי מעשים, והוא הדין בנזק מוסרי. הברית מחזירה את האחריות למקומה הנכון, אצל כל אחד מאיתנו ואצל כולנו יחד.

בסופו של דבר עניינה של הברית הוא סולידריות חברתית. סוג מסוים של סולידריות חברתית שאינה מקריבה את הפרט לקולקטיב, כמו במדינה של אפלטון, במהפכה הצרפתית, במדינה הפרוסית, בגרמניה הפשיסטית או בקומוניזם הסובייטי. בריתות נעשות בין אנשים חופשיים, המוקירים את ההבדלים ביניהם וגם מביאים אותם כשי לטובת הכלל.

הסולידריות החברתית נוצרה פעם במהלך האירועים הטבעי. לא מקרה הוא, למשל, שזינוקים גדולים בדאגה הסוציאלית של המדינה, כמו למשל הקמתה של מדינת רווחה, קורים בעקבות מלחמות, כי המלחמה מאחדת את האומה בעוצמה רבה יותר מכל דבר אחר. בימי שלום אוכל להתעלם משכניי, אבל בימי מלחמה הם נחוצים לי כדי שנוכל להילחם יחד. מייד אחרי המלחמה אנו מכירים בחוב שאנו חבים זה לזה. אבל הרגישות הזאת מתפוגגת ברבות הזמן. אי אפשר להעביר אותה הלאה, לילדינו, שמעולם לא חוו את מה שהוליד אותה. השלום מביא עימו התעסקות בעצמנו, וככל שהוא מתארך כן גדלה הסכנה לסולידריות החברתית.

טענתי בספר זה כי הסולידריות החברתית לא תוכל להתקיים ללא ריטואלים ונרטיבים, ללא חגיגות והנצחות, ללא רגעים שבהם אנו נותנים תוקף למחויבותנו המשותפת לערכים ההופכים את החברה שלנו למה שהיא. חייבים להיות רגעים שבהם נניח לפוליטיקה ולכלכלה ונעלה על נס את שייכותנו המשותפת. ברגעים האלה ההיסטוריה נעשית לזיכרון והציפייה נעשית לתקווה. יש תפקיד ל"יום בריטניה", לשָׁבועות קהילה ולטקסי התאזרחות. יש חשיבות לחגים לאומיים, אבל הם ישפיעו רק אם יחלחלו מטה, אל האירועים המקומיים שבהם מתכנסים אנשים בשכונות ללא מחיצות של עדות ודתות. בתהליך הזה יש לשתף את השלטון המקומי, האגודות האזרחיות, בתי הספר והקהילות הדתיות.

אומנם מושג הסולידריות קשור לחברה ולא למדינה, אך מופרך לחשוב שהמדינה אינה משפיעה על החברה. ישנן פגיעות שרק ממשלות יוכלו לטפל בהן: עוני עמוק בלב השפע, למשל, או אזורים של אבטלה גבוהה ומתמדת. תופעות כאלה קורעות את מארג החברה מפני שהן מגלות שלא לכל פרט בחברה יש גישה לתנאי המינימום הדרושים לכבוד אנושי. לא במקרה אלה הם בדיוק הדברים שהנביאים ראו בהם סימנים לשחיתות חברתית: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".

הוא הדין בסביבה. ההתחממות הגלובלית, מינים בסכנת הכחדה, זיהום האוויר, ניצול יתר של משאבי טבע – אלה הן דוגמאות מובהקות לסיכון טובת הכלל. אבל אין די בתוכחות כדי לפעול נגד הפיתוי המתמיד לנצל הזדמנויות בלי לשלם על כך. נחוצים כאן צעדי חקיקה וצעדים פיננסיים, ואלה יידרשו להיות חזקים יותר ויותר ברבות השנים.

הדבר רק מראה לנו עד כמה עמוק החיבור בין המדינה לחברה. ללא המדינה לא תוכל החברה לתפקד, אך ללא החברה תחסר למדינה ההסכמה הציבורית הדרושה לחקיקת האמצעים הנחוצים, בייחוד אלה שנועדו להתקיים לאורך זמן. שמירת האיזון בין מה שהממשלה עושה לבין מה שאנו נדרשים לעשות קשה אך הכרחית.

הממשלות חייבות לפנות מקום לזירות שבהן מיוצר הון חברתי. עליהן להעצים אפוא ארגוני צדקה וקבוצות וולונטריות ודתיות. כמה מאלה יזדקקו אולי למימון ממשלתי: בתי ספר דתיים זקוקים לכך, למשל, וכמוהם גם מוסדות אחרים המנוהלים בידי קבוצות דתיות, מבתי אבות ועד סוכנויות אימוץ. עולה כאן שאלה עדינה מאוד: עד כמה אמורה מדינה ליברלית לממן מוסדות לא ליברליים?

זוהי שאלה פוליטית, לא מוסרית, אבל דומה שהעקרונות הבאים ברורים מאליהם: (א) ממשלות עשויות לממן מוסדות לא ליברליים כל עוד הם פועלים על בסיס וולונטרי צרוף, כלומר קיימת בחירה חופשית להצטרף אליהם או לעוזבם; (ב) מוצעת גם אפשרות שווה במקום אחר, למשל, בבתי ספר ממלכתיים, סוכנויות אימוץ שלא על בסיס דת וכו'; (ג) המוסדות מבוססים על ערכים העולים בקנה אחד עם ליברליזם פוליטי (לא מוסרי). על סמך עקרונות אלה יכלה למשל הממשלה להמשיך לממן סוכנויות אימוץ קתוליות למרות העובדה שהן אינן משרתות בני זוג מאותו המין.

לא אתיימר לטעון שיש תשובה קלה לבעיה זו. ממשלות זקוקות להתאגדויות וולונטריות; התאגדויות וולונטריות זקוקות לממשלות. אך אלה ואלה פועלות על פי כללים שונים ומציבות לעצמן סדרי עדיפויות שונים. לממשלות קל מאוד לאמץ את מגע מידאס ולהרוג את אלה שהן הופכות לזהב. פוליטיקה בוגרת פירושה קבלת המתחים והמורכבויות של חיינו המשותפים בלי להתיימר למצוא פתרונות קלים, כללים אוניברסליים. עלינו להיאבק נגד טיפשות פוליטית.

פירוש הדבר לרכוש מחדש את הרגלי המורכבות אל מול שירת הסירנה של תרבות הסאונדבייט ופתרונות הפלא הזמניים. יש לנו זהויות מרובות ולפעמים נאמנויות סותרות. עלינו ללמוד להבדיל בין טולרנטיות לרב־תרבותיות; בין זכויות הפרט לזכויות הקבוצה; בין ליברליזם בפוליטיקה ובמוסר. אלה הם סוגים שונים של דברים. אלה הם דברים סותרים. רב־תרבותיות איננה טולרנטיות. זכויות קבוצתיות מסכנות את זכויות הפרט. יש לבצר את הפוליטיקה הליברלית באמצעות מוסדות לא ליברליים דוגמת המשפחה.

לאורך הספר דיברתי בשבחם של מוסדות ברית: משפחות, קהילות והחברה האזרחית. אבל מוסדות אלה זקוקים למשקל שכנגד. משפחות עלולות להיות מעיקות ומתעללות. קהילות עלולות להיות צרות ומדירות. ארגוני צדקה מסוימים מספקים שירות טוב פחות מהמדינה. אך ללא משפחות חזקות, קהילות חזקות וארגוני צדקה חזקים לא תוכל החברה לשרוד, ולכן עלינו להגן עליהם מפני פגיעתם הרעה של הפוליטיקה והשוק. עלינו להבין את המאזן האקולוגי בין התחומים השונים.

אולי מוטב לנו לחזור אל הציווי המאתגר שהציב משה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אולי עלינו להפוך לאומה של מחנכים. כדי למנוע מלחמת הכול בכול זקוקה החירות לשיח מתמיד של הכול עם הכול.

השיח הלאומי שלנו סובל בהחלט ממחסור במוסדות. חסר לנו מקום שבו אנשי אקדמיה ופוליטיקאים, מנהיגים דתיים וראשי ארגוני צדקה, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי תקשורת, יוכלו להתכנס ולדון יחד בעתידנו הקיבוצי. יש לנו איים של שיח – קמפוסים, קבוצות חשיבה, טורים בעיתון, דוכני דרשות – אבל אין יבשת שבה אפשר לחבר את כולם וליצור שפה משותפת. ייתכן שאמצעי התקשורת החדשים – הבלוגים, חדרי הצ'אט, יוטיוב, מייספייס, פייסבוק וכדומה – יחוללו דרכים חדשות ליצירת קהילות של עניין ורעיונות.

ככלל, הטכנולוגיות החדשות מסכנות את מדינת הלאום אבל בה בעת אפשר גם לנצלן לצורך בנייתה. אימיילים עוזרים לבנות קהילות. עלוני כנסיות ובתי כנסת, למשל, מודיעים לבני הקהילה מי חולה וזקוק לביקור, מי איבד אדם קרוב וזקוק לנחמה, מי חוגג וזקוק לאיחולים. בעידן של ניידות־על יכולות משפחות לחיות בנקודות שונות על פני כדור הארץ ועדיין להישאר בקשר באמצעות סקייפ ושיחות וידאו. האינטרנט הוא כלי חינוכי חזק להפליא. פעם הייתי נותן שיעור על פרשת השבוע למאה אנשים בבית המדרש של בית הכנסת. כיום אני יכול לתת את אותו שיעור לאנשים בכל רחבי העולם.

שירות לקהילה אמור להיות חלק נורמטיבי בפעילויות הבית ספריות. הוא אמור להיות חלק מתוכנית הלימודים באזרחות, שאותה יש להציג במונחים של אחריות ולא של זכויות. כל בית ספר יוכל לעשות זאת בדרכו – יהיו שיטילו זאת כחובה, אחרים כרשות – אבל ראוי לחלק פרס שירות קהילתי, שיהפוך לחלק משמעותי בתיקו האישי של התלמיד. אזרחות פעילה נלמדת באמצעות עשייה יותר מאשר בשיעור, ויש לייחס חשיבות מיוחדת לפגישות עם אנשים שאינם שייכים למעגל הרגיל של התלמידים, בדרך שתחצה גבולות של גיל או עדה או דת.

כבר כיום נעשית בבתי הספר עבודה נאה בשילוב תלמידים מרקעים שונים ויש לראות בכך משאב מרכזי ליצירת לכידות חברתית. בבתי הספר נפגשים לא רק תלמידים אלא גם הורים. יש לראות בהם מרכזים קהילתיים שכונתיים ולא רק מוסדות חינוך.

יש לטפח יחסי שכם־אחד בכל הקהילות הדתיות. מנהיגי דת אמורים לקרוא לקהילותיהם להושיט יד לקהילות אחרות החיות בקרבתן. בקהילה היהודית אנו עומדים לפתוח בתוכנית הכשרה חדשה. נציגים דתיים יפעלו ליצירת ברית סביב הערכים המשותפים לכולנו וסביב מחויבותנו הקיבוצית לטובת הכלל. הדת מפלגת; האזרחות מאחדת. לכן חשוב שמנהיגי הדתות ידברו במפורש על הצורך במרחב משותף שבו נעלה על נס את אנושיותנו המשותפת ולאו דווקא את הדקויות התיאולוגיות המאפיינות אותנו.

יהודים דיברו יידיש כאלף שנה. הם איבדו את השפה בתוך דור אחד, כשבחרו שלא להנחיל אותה לילדיהם. אם לא נלמד את ילדינו מדוע אנחנו כאן, בארץ זו, עם המסורות הללו, ואיך קרה שהארץ הזאת קיבלה את דמותה, אנו עלולים לאבד גם את החירות בתוך דור אחד.

אי אפשר לחזור למצב שלפני הרב־תרבותיות, אבל ישנה דרך אחרת. סיפור העתיד מספר על בריטניה, לשעבר זירת מאבק בין פרוטסטנטים לקתולים, שהפכה לחלוצת הטולרנטיות במאה ה־21 מפני שמצאה דרכים לחבר את ההיסטוריות השונות של תושביה מתוך שמירת אופייה האינדיבידואלי החזק. היא הפכה כך למקום שבו התפתחה ידידות בין מיעוטים הנוהגים להילחם זה בזה במקומות אחרים. היא לא חדלה להיות ארץ נוצרית אבל אימצה אל ליבה את ההינדים והסיקים והמוסלמים, כפי שאימצה קתולים ונון־קונפורמיסטים ויהודים. היא כיבדה אחרים; היא למדה מהם; היא השכילה לשלב את כישרונותיהם הייחודים בחיי האומה. היא כוננה כללי יסוד לא פורמליים – בחברה המכבדת את השונות ישנם דברים שאפשר לעשות וישנם דברים שלא ייעשו. יש תפקיד לדרך ארץ. יש חשיבות למתן שירות לזולת. יש חשיבות למרחבים ניטרליים שבהם יכולים להיפגש אנשים מכל הסוגים.

שייכות פירושה נתינה. היא קשורה לתרבות מכבדת המבוססת על אחריות, לעומת תרבות מתלוננת המבוססת על זכויות. תרבות הרוב חייבת לנהוג באיפוק מול התגרויות והתבטאויות מיותרות. אחריותם של המיעוטים היא להראות שהם מכבדים את בריטניה ואת מסורותיה. לכל אחד מאיתנו שמור תפקיד במאמץ הלאומי. פירוש הדבר שונות מתוזמרת, השתלבות ללא היטמעות. ממשלות אינן יכולות להשיג זאת בכוחות עצמן, וגם אנחנו לא נוכל להשיג זאת בכוחות עצמנו. עלינו לגבש מערכת יחסים חדשה בין החברה האזרחית למדינה, ולשם כך דרוש זמן.

ולא רק זמן: נחוץ חזון, נחוצה נחישות ונחוצה חשיבה לטווח ארוך. מדינת הלאום לא עמדה כמעט מעולם מול אתגרים בסדר גודל כזה. ההגנה הטובה ביותר של הדמוקרטיה הליברלית איננה אוטונומיה אישית ורלטיביזם מוסרי, אלא העובדה שכולנו, ללא הבדל מעמד, צבע או דת, נבראנו בצלם אלוהים – ובמונחים חילוניים: כולנו מטרות, לא אמצעים. אנחנו נכנסים אל התחום הפוליטי מתוך כבוד עצמי שאינו ניתן למיקוח. קולו של כל אחד מאיתנו צריך להישמע בשיחות שיעצבו את עתיד האומה. כל אחד מאיתנו צריך להתחייב לתפיסה שהדרכים המקובלות היחידות לפתרון קונפליקטים הן הדיון והשכנוע. הדמוקרטיה הליברלית זקוקה להרגלי לב משלה. אם אנו מבקשים ליצור מרחב לעצמנו, עלינו לכבד את המרחב הנחוץ לאחרים להיות הם עצמם, גם אם הם משתמשים בו בדרכים שאינן לרוחנו. לשם כך נחוצה ענווה ונחוצה נדיבות.

מהי אפוא חברה? היא המקום שבו אנו מניחים בצד את כל שיקולי העושר והכוח ומעריכים בני אדם בזכות מה שהם ובזכות מה שהם נותנים. היא המקום שבו יהודי ונוצרי, מוסלמי והינדי, בודהיסט וסיקי, יכולים לשבת יחד, מלוכדים בכוח המאפיינים המשותפים להם ומועצמים בזכות ההבדלים ביניהם. זה המקום שבו אנו מנהלים שיח מנומס על סוג החברה שאנו שואפים ליצור למען נכדינו שטרם נולדו. היא המקום שבו אנחנו חולקים זהות כוללת, שהיא השפה הראשונה של האזרחות, אף כי לכל עדה או דת יש גם שפה שנייה ושונה. היא המקום שבו זרים יכולים להיות חברים. היא איננה מכשיר לישועה, אבל היא הצורה האפקטיבית ביותר עד כה לדו־קיום מכבד. החברה היא הבית שאנו בונים ביחד כשאנו משתמשים בכישרונותינו השונים לטובת הכלל.