תיקון המשפחה המתפוררת

בזמננו, יוון כולה הייתה נתונה לשיעור ילודה נמוך ולירידה כללית באוכלוסייה, שבגללם ערים הפכו שוממות והארץ הפסיקה להניב פירות, אף על פי שלא היו מלחמות רצופות ולא מגפות... היות שהגברים נפלו למצב גאווה מנופחת, תאוות בצע ועצלנות כזו, שלא היו חפצים להינשא, ואם נישאו לא רצו בילדים, או לכל היותר בילד אחד או שניים כדי לשמר אצלם את העושר ולגדל אותם לבזבזנות – בגלל כל אלה התפשטה הרעה במהירות ומבלי משים.¹, Book XXXVI. פוליביוס (150 לפנה"ס בקירוב)

footnotes: ¹ Polybius, The Histories

אירופה גוועת לאיטה.² (Washington, D.C.: Regnery Pub., 2006). אוכלוסייתה מזדקנת ומתמעטת. מספר המתים עולה על מספר הנולדים. ילדים הם מחזה נדיר.³ רק כדי לשמר גודל של אוכלוסייה – אפס אחוזי גידול – צריך שיעור הילודה לעמוד על ממוצע של 2.1 ילדים לאישה. ביוון השיעור עומד כיום על 1.28, בספרד 1.34, באיטליה 1.34, בגרמניה 1.34, בהולנד 1.73, בבריטניה 1.80. הממוצע הכללי באירופה ירד ל־1.52. ב־1990 נרשמה לראשונה ירידה בשלוש מדינות – גרמניה, בולגריה והונגריה, ועד 2002 כבר הקיפה הירידה 15 מדינות.⁴, 2004, Council of Europe. אם המגמה הנוכחית תימשך, שיעורם של בני 65 ויותר לעומת בני גיל העבודה, העומד עתה על 1:4, עתיד להגיע ל־1:2 בשנת 2050. על פי שיעורי הלידה, אירופה מאבדת את רצון החיים.

footnotes: ² ראו Mark Steyn, America Alone: The End of the World as We Know It ³ Eurostat, 2005 figures. ⁴ Demographic Year Book

פחות ופחות אנשים מתחתנים. דוח שפורסם בפברואר 2007 על ידי המשרד לנתונים לאומיים הראה כי מספר הבריטים הבוחרים להינשא ירד לרמה הנמוכה ביותר זה 111 שנה. מספר הנישואים ירד ב־10 אחוזים בשנה אחת ויחידה, בין 2004 ל־2005. גם אלה שבוחרים להינשא עושים זאת בגיל מאוחר יותר. הגיל הממוצע לגברים עומד היום על 36.2 ולנשים 33.6 – שלוש שנים יותר לעומת 1995. מאז שנות השבעים מספר הזוגות הנישאים ירד בשליש ושיעור הנישואים ירד בשני שלישים – מ־71 לאלף ל־26 לאלף בוגרים לא נשואים מדי שנה.⁵ (London: Social Justice Policy Group, December 2006), p. 28. לא כל הנישאים נשארים נשואים. יותר מ־40 אחוזים מהנישואים בבריטניה מסתיימים בגירושים: ב־2005 נרשמו 155,052 גירושים, לעומת מעט יותר מ־244,000 נישואים.

footnotes: ⁵ Breakdown Britain: Fractured Families

כמעט בכל החברות שנחקרו על ידי אנתרופולוגים מתקיימת צורה כלשהי של מבנה משפחה נורמטיבי, מוסכמה מקובלת שלפיה אם וילד נתמכים על ידי אחרים – בדרך כלל בעל, אם כי לא תמיד. במערב, ובייחוד בבריטניה, נפתח ניסוי חסר תקדים של אנומיה מינית ורבייתית: חיים משותפים, רצף של הורים חורגים, זוגיות של בני אותו מין, נישואים של מחויבות מוגבלת, ילדים שעוברים מבית לבית, ויותר מכול משקי בית של הורה יחידני. כמעט אחד מכל שני ילדים בבריטניה נולד להורים לא נשואים – לעומת אחד משמונה ב־1980; 26 אחוזים מהילדים הבריטים חיים כיום במשקי בית של הורים יחידניים. השיעור הגבוה ביותר של הריונות בגיל העשרה באירופה כולה נרשם בבריטניה, וכך גם השיעור הגבוה ביותר של ילדים שחיים במשפחות חד־הוריות. התוצאות הרסניות.

סקר של יוניצ"ף שראה אור בפברואר 2007 דיווח כי ילדי בריטניה הם הפחות מאושרים מכל ילדי העולם המערבי.⁶, UNICEF Innocenti Research Centre, Report Card 7, 2007. הם שותים יותר ומעשנים יותר, משתמשים יותר בסמים, מקיימים יחסי מין בגיל מוקדם יותר, מגדירים את בריאותם כגרועה יותר ומסתייגים מלימודים יותר מבני גילם בארצות אחרות. הם נוטים יותר להיכשל בלימודים, נוטים יותר לחוות אלימות ואיומים בבית הספר ומעורבים יותר במערכות יחסים אומללות בבית ומחוצה לו. רמת הסיפוק שלהם מחייהם היא הנמוכה ביותר.

footnotes: ⁶ An Overview of Child Well-being in Rich Countries

עוד ב־1997 תיעד אוליבר ג'יימס בספרו "בריטניה על ספת הטיפולים" (Britain on the Couch) את העלייה המדהימה, בייחוד בקרב ילדים, בשיעורי הדיכאון, שימוש בסמים ובאלכוהול, הפרעות אכילה, תסמינים קשורי עקה, מעשי אלימות (כקורבנות וכמבצעים), התאבדויות וניסיונות התאבדות.⁷ (London: Century, 1997). בריטניה, לדעתו, הפכה לחברה דלת סרוטונין – סרוטונין הוא החומר הכימי הקשור לתחושת רווחה.

footnotes: ⁷ Oliver James, Britain on the Couch

אחת התוצאות של התפוררות המשפחה היא עוני, למרות העלייה ברמת השפע של החברה בכללותה, והוצאה ממשלתית אדירה על משפחות מעוטות הכנסה. ב־1999 הגיע דוח מחקרי למסקנה ששליש מילדי בריטניה – יותר מארבעה מיליונים – חיים בעוני, פי שלושה מאשר בשנות השבעים.⁸ ב־2005 ציין דוח יוניצ"ף את ההתקדמות המשמעותית שנעשתה, אך קבע כי שיעור הילדים העניים בבריטניה הוא עדיין הגבוה ביותר בעולם המפותח – יותר מ־15 אחוזים מהמשפחות שיש בהן ילדים מתקיימות מפחות ממחצית ההכנסה הממוצעת בבריטניה.⁹ ב־2006 דיווח ארגון הצדקה Shelter כי 1.6 מיליון בני נוער בבריטניה חיים במגורים המוגדרים זמניים, צפופים מדי או בלתי ראויים.¹⁰ סיכוייהם של הורים יחידניים לחיות בעוני גבוהים פי 2.5 מאשר סיכוייהם של הורים החיים בזוגיות, ובעקבות כך נגרם סבל לילדים.¹¹, p. 34.

footnotes: ⁸ ראו http://news.bbc.co.Uk/l/hi/uk/398666.stm. ⁹ ראו http://news.bbc.co.Uk/l/hi/uk/4307419.stm. ¹⁰ ראו http://news.bbc.co.Uk/l/hi/uk/6194116.stm. ¹¹ Breakdown Britain

התפוררות הנישואים משפיעה באופן ניכר גם על רווחת המבוגרים. מחקר שבדק 17 מדינות גילה כי הנשואים מאושרים יותר מהלא־נשואים; הכנסתם גבוהה יותר, הם נהנים מתמיכה רגשית גבוהה יותר, הם בריאים יותר וחיים עד גיל מבוגר יותר.¹² (New York: Doubleday, 2000); Steven Stack and J. Ross Eshleman, “Marital Status and Happiness: A 17-Nation Study”, Journal of Marriage and the Family 60, 2 (1998), pp. 527-536 . סיכויי התמותה של נשים לא נשואות גבוהים ב־50 אחוזים לעומת נשים נשואות; ואצל גברים הם גבוהים ב־250 אחוזים אצל הלא־נשואים לעומת הנשואים.¹³ 52, 4 (1990), pp. 1059-1078. חיים בזוגיות ללא נישואים אינם תחליף.¹⁴ 26, 4 (1989), pp. 620-621. באמריקה נמשך הסדר כזה לא יותר מ־1.3 שנים. בשוודיה, שיעור הגירושים אצל נשים שחיו בזוגיות ללא נישואים לפני החתונה גבוה ב־80 אחוזים לעומת נשים שלא נהגו כך.¹⁵ 53 (1988), pp. 127-138.

footnotes: ¹² Linda Waite and Maggie Gallagher, The Case for Marriage ¹³ Catherine E. Ross, John Mirowsky and Karen Goldsteen, “The Impact of the Family on Health: The Decade in Review”, Journal of Marriage and the Family ¹⁴ Larry L. Bumpass and James A. Sweet, “National Estimates of Cohabitation”, Demography ¹⁵ Neil Bennett, Anne Kilmas Blanc and David E. Bloom, “Commitment and the Modern Union: Assessing the Link Between Premarital Cohabitation and Subsequent Marital Stability”, American Sociological Review

אבל הקורבנות העיקריים הם הילדים. מחקרים רחבי היקף בשנים האחרונות חשפו את הבעיות המערכתיות שמהן סובלים אלה שאינם גדלים במקום בטוח ויציב עם הוריהם הביולוגיים. ילדים בבתים חד־הוריים נוטים יותר לנשור מהלימודים או להיות מסולקים מבתי הספר ולהפוך לעבריינים צעירים, להשתמש בסמים ולבצע פשעי מבוגרים, לעבוד בעבודות גרועות או לא לעבוד כלל.¹⁶, 3rd ed. (Gaithersburg, Md.: National Fatherhood Initiative, 1998), pp. 54-73. אבות חורגים נוטים לפגוע בילדים הרבה יותר מהורים טבעיים. באנגליה, ילדים שחיים עם הורים החיים בזוגיות עלולים לסבול מהתעללות פי עשרים יותר מילדים החיים אצל הורים נשואים.¹⁷ (London: Family Education Trust, 1993).

footnotes: ¹⁶ Wade Horn, Father Facts ¹⁷ Robert Whelan, Broken Homes and Battered Children

גם גירושי ההורים משפיעים לאורך זמן. אצל ילדים שהוריהם מתגרשים קיימת נטייה להישגים נמוכים יותר בלימודים, לסיכויים סוציו־אקונומיים נמוכים יותר ולבעיות רגשיות. ההשפעות עלולות להימשך עשרות שנים ואף חיים שלמים. ילדים להורים גרושים נוטים לחשוש מבגידה ומנטישה. יש להם סיכוי גדול יותר להיקלע למערכות יחסים לא מספקות, להפוך לאימהות או אבות בגיל הנעורים או להתגרש בעצמם. ברברה דפו וייטהד אמרה על "תרבות הגירושים": "הגירושים מחסלים את זכויות הילדים להיות פטורים במידה סבירה מהדאגות והטרדות של המבוגרים, ליהנות מחברת שני ההורים באופן יומיומי, שלא להכיר את שירותי הרווחה ואת הטיפול הפסיכולוגי, ולבלות את זמן המשפחה בדרכים שאינן מוכתבות על ידי בתי המשפט".¹⁸ (New York: Random House, 1997). ולסיכום, היא אומרת, "גירושים כרוכים בהעברה רדיקלית של קשיי המבוגרים לילדים ולפיכך אין לראות בהם פעולה ניטרלית מבחינה מוסרית".

footnotes: ¹⁸ Barbara Dafoe Whitehead, The Divorce Culture

מאחורי הנתונים הסטטיסטיים מסתתרות טרגדיות אנושיות. אחד הגורמים החזקים ביותר במסמך "Fractured Families" של ה־Social Justice Policy Group מ־2006 הוא עדויות הילדים עצמם. אומרת קייטי בת העשר: "אני לא אוהבת לגור אצל אימא והחבר שלה. הם לא אוהבים אותי. מאז שאבא ואימא התגרשו אני כמעט לא רואה את אבא ואני צריכה לשקר לעובדת הסוציאלית ולהגיד לה שהכול בסדר, אחרת אימא תתרגז". מספר פול בן ה־12: "אבא בגד באימא ועכשיו הם נפרדים. אימא כל הזמן שותה ולוקחת כדורי שינה ואני לא יודע מה לעשות. אני שונא שצועקים כל הזמן ולפעמים בא לי להרוג את עצמי". והנה אבּי, 13: "הוריי עוברים כרגע גירושים ואימא מוציאה הכול עליי, היא כל הזמן צועקת ומרביצה לי כשמשהו לא מסתדר. אני מפחדת ולא יודעת מה לעשות עכשיו, כשאבא איננו".

גם ילדים שלא חוו טיפוח רגיל ותמיכה שורדים, אבל יש לכך מחיר – לא פעם סירוב קיצוני להתחייב, להשקיע רגשית במערכת יחסים ארוכת טווח. ניסיונם לימד אותם שלא לסמוך על אנשים. הם חיים אפוא במנעד רגשי צר, יוצרים קשרי ידידות אבל לא עמוקים, ואינם מסוגלים להשקיע את מלוא רגשותיהם בפרויקטים ארוכי טווח.

גיליתי כמה מהפגיעות הרגשיות של משפחות מפורקות כשביליתי יום בצילום סרט על פושעים צעירים בבית שרבורן, מרכז שמעניק לעבריינים צעירים קורס הכשרה מקצועית של שישה שבועות בתקווה שיוכלו להשיג עבודה ולהימנע מהכלא. הצעירים ששוחחתי איתם – כולם היו כבני 18 – עסקו בעשר השנים האחרונות בפשעים קטנים. שרבורן היה ההזדמנות האחרונה שלהם לקבל גזר דין שאיננו מאסר. רציתי לשמוע מהם על ילדותם אך נתקלתי בחומת התגוננות, והייתה לכך סיבה טובה מאוד. הם היו נאמנים למשפחותיהם. הם לא רצו למתוח ביקורת על אימהות, אבות או אבות חורגים. ניסיתי אפוא להציג את השאלה בדרך שונה. "בקרוב יש סיכוי שגם אתם תהיו הורים", אמרתי. "איזה מין אבא היית רוצה להיות?"

השאלה הזאת פתחה סכר של רגשות. הם פרצו בבכי. הם אמרו דברים כמו: "אני אהיה קפדן. הילדים יצטרכו לקבל משמעת אבל הם גם יֵדעו שאני נמצא בשבילם". וזה מה שחסר להם בילדותם: דמות אב יציבה, דמות תקיפה, עקבית, מסוגלת לומר לא, אבל גם זמינה ואמינה. ואז ראיתי את מחיר הנטישה האגבית כמעט של המשפחה בארבעים השנים האחרונות. משפחות מפורקות יוצרות חיים מפורקים.

אינני כותב את הדברים האלה מתוך שיפוטיות. אנשים במשפחות מפורקות זקוקים לתמיכה ולא לגינוי, שרק עלול להחמיר את מצבם. ישנם הורים יחידנים יוצאי דופן. ישנם גירושים שמיטיבים עם כל הנוגעים בדבר. פרט לכך אפשר לפרש את ממצאי המחקרים באופן שונה. יש התולים את הקולר בעוני ולא בהתפרקות המשפחה. יש שמקבלים את העובדות אבל רואים בהן מחיר הוגן תמורת קיצו של מוסד פסול בעיניהם. ישנם פסיכותרפיסטים שסבורים כי משפחה היא גורם מדכא מבחינה רגשית, ישנה הגישה הפמיניסטית הרואה בנישואים מכשיר שליטה בידי הגבר, וישנה הגישה הליברטריאנית הרואה בהם אילוץ לא נחוץ המגביל את האפשרויות הפתוחות לביטוי עצמי.

הבה נקבל את הקולות החלופיים הללו. מכל מקום, אל מול תופעה כה נפוצה ודאי שאין אדם, קבוצה או מוסד יחיד הנושא באשמה. אבל רק באמצעות הכחשה בקנה מידה עצום נוכל להתעלם מהכאב הכרוך במצב כזה. אם לילד יש זכות למשהו, הרי זו הזכות לנוכחות אחראית ודואגת של מי שהביא אותו לעולם. ג'ון סטיוארט מיל חשב כך, וכתב כך: "להביא ילד לאור עולם – זהו אחד מן המעשים האחראיים ביותר שבחיי האדם. כל המקבל על עצמו אחריות זו – מתן חיים שיוכלו להיות או לקללה או לברכה – נמצא חוטא ליצור שזיכהו במתנה זו אם לא יוכל הלה לצפות לחיי אושר, לפחות במדה שיכולים בני אדם לצפות להם בכלל".¹⁹

footnotes: ¹⁹ מיל, על החירות, פרק 5, עמ' 204.

ב־1994, כחלק מסרט תיעודי שהכנתי לטלוויזיה על המשפחה, ראיינתי את הסוציולוג ואיש הרוח א"ה האלסי (Halsey). אני נושא איתי מאז את אחד הדברים שאמר שם. המאה העשרים, אמר, כונתה המאה של הילד. מדויק יותר לכנותה המאה של הזנחת הילד.

אם יש לנו עניין בטובת הכלל, בלכידות חברתית ובתמיכה שהיא מספקת לאנשים, עלינו להציב את המשפחה במרכז תשומת ליבנו. על פי הראיות הקיימות, העובדה שכמחצית הילדים גדלים בלי להכיר את תחושת הביטחון של משפחה יציבה פירושה שהם יסבלו כל חייהם מליקוי מסוים – לא תמיד, אבל מספיק כדי לעורר דאגה.

באנגליה הוויקטוריאנית הזהיר בנג'מין ד'יזראלי מפני חלוקת בריטניה ל"שתי אומות שאין ביניהן שיג ושיח וגם לא אהדה; שתי אומות שאינן מכירות זו את מנהגיה, מחשבותיה ורגשותיה של זו, כאילו חיו באזורים שונים או התגוררו על כוכבי לכת אחרים". הוא דיבר על עשירים ועניים. פער כזה קיים גם כיום, אבל לא בגלל עושר אלא בגלל חוויית הילדות. כך מנסח זאת ג'יימס ק' וילסון:

באומה האחת יש ילד הגדל אצל שני הוריו, רוכש השכלה, מוצא עבודה, זוגיות ובית המופרד מהפשע ומהמהומה באמצעות מרחק, גדרות או שומרים. באומה האחרת יש ילד הגדל אצל נערה לא נשואה, חי בשכונה מלאה בהרבה גברים מיניים אך מעט אבות מחויבים, ומגלה כי חיי הכנופיה חיוניים לצורך הגנה על עצמו וחשובים לצורך קידום עצמו. באומה האחת צופים הילדים אל העתיד וסבורים שבכוחם להכריע איזה מקום יתפסו בתוכו; באומה השנייה הם חיים למען הרגע וחושבים שחייהם יעוצבו על ידי הגורל, ולא התכנון. בשתי האומות קורות פגיעות, אך בשנייה הן רבות – התעללות בילדים ושימוש בסמים, אלימות כנופיות ועבריינות אישית, תלות כלכלית וחוסר לגיטימיות מתמשך.²⁰ (New York, NY: HarperCollins, 2002), p. 2.

footnotes: ²⁰ James Q. Wilson, The Marriage Problem: How Our Culture Has Weakened Families

איך הגענו למצב הזה?

פיליפ לרקין אמר כזכור שהמין פרץ ב־1963, בין ביטול האיסור על ליידי צ'טרלי לבין התקליט הראשון של הביטלס. הוא התכוון לקריסה הפתאומית של הקודים והאילוצים שאפפו את האינטימיות הגופנית, בוודאי מאז התקופה הוויקטוריאנית, אך למעשה לאורך חלק גדול מההיסטוריה של הציוויליזציה.

זה קרה כמעט במקביל בכל רחבי המערב. דור שלם אתגר את הסטנדרטים המקובלים של הוריו וגילה שהעולם לא התמוטט פתאום. מאז הפך המין – לראשונה מאז התנצרות הקיסר הרומי קונסטנטינוס – לתחום שאין בו כמעט מקום לערכים. רוב בני האדם סבורים כיום כי מה שקורה בהסכמה בין שני בני זוג בוגרים הוא אך ורק עניינם. החוק אינו רשאי להתערב, וגם אין מקום לסנקציות חברתיות. זה פשוט לא עסקם של אחרים.

אם בעבר היו הנישואים גורם מאחד, הרי מה שקרה עתה, לצד שורה שלמה של שינויים נוספים, הוא שהקשר התפצל. נוצר נתק בין מין לאהבה, בין אהבה לנישואים, בין נישואים לרבייה, בין רבייה להשכלה וטיפוח. המין נועד להנאה. האהבה היא רגש ולא מחויבות. הנישואים יצאו לגמרי מהאופנה. הטיפוח עבר למיקור חוץ אצל מטפלים מומחים. ההשכלה נמסרה לאחריות המדינה. והכישלון מועבר לידי העובדים הסוציאליים.

תחילה נדמה היה שהמהפכה המינית תהיה נטולת מחיר. עתה, כעבור ארבעים שנה, אנחנו מחשבים את העלויות ומגלים שהן גבוהות. הרי קיימת שאלה מובנת מאליה: מדוע צריכים הקודים המיניים והמוסכמות המשפחתיות לשמור על מעמדם הבכיר ועל הכוח שהיה להם לאורך רוב ההיסטוריה? הסוציו־ביולוגים משיבים שמבחינה גנטית אנחנו מותנים לדאוג להעברת הגנים שלנו לדור הבא. משך הזמן שבו ילדים אנושיים תלויים בהוריהם הופך אותנו לייחודיים בקרב צורות החיים.

המוח האנושי מעצם ממדיו מלמד שילדים אינם יכולים להיוולד במלוא התפתחותם כרוב המינים האחרים. הביולוגיה יצרה פשרה. ילדים ייוולדו הרבה לפני שהם מגיעים לבשלות גופנית. הם יהיו תלויים בחברי השבט המבוגרים שנים רבות. לפיכך, לא הביולוגיה אלא התרבות תצטרך להתפתח בדרך שתבטיח כי החברה תגן על הפעוטות. רוב התרבויות עשו זאת בכך שווידאו כי ההורים הביולוגיים יישארו יחד ויטפחו את הילד עד שיוכל להגן על עצמו. מכאן הנישואים וכל הקודים והאילוצים שנועדו להגן עליו ולהבטיח את שלומו.

זו אינה הדרך היחידה. אפלטון טען בספרו המדינה שאין להפקיד ילד בידי הוריו. הילדים צריכים להימצא באחריות הפוליס כולה. למעשה, בעת העתיקה לא נחשבו הילדים מקודשים כל כך. לא פעם הם נחשבו לרכוש, לא לבני אדם. היו תרבויות שבהן הועלו ילדים לקורבן. באחרות נעשו הפלות בקנה מידה רחב. היו תרבויות שאפשרו הריגת תינוקות נכים או נטישתם. המיתוס של אדיפוס, שבו ראה פרויד את המפתח ליחסי אבות ובנים, נפתח בניסיון לרצח ילד ומגיע לשיאו ברצח אב. סבך היחסים בין גברים לנשים, בין מין ללידה, בין הורים לילדים, הוא אחת התופעות האנושיות הטעונות ביותר ומושא לדחפים סותרים.

מנקודת מבט זו ייתכן שהפתרון היפה ביותר למאמץ האבולוציוני מאז דרכה כף רגלו של האדם על האדמה הוא צירופם של המין, הרבייה, האהבה, הנאמנות, החמלה, הטיפוח, החינוך וראשית החִברות במסגרת קשר הנישואים. מסגרת זו איחדה גברים ונשים בקשר הדדי של אחריות ואהבה. היא יצרה שרשרת של העברה תרבותית בין הדורות. פירוש הדבר היה שבלב ליבה של החברה קיים מוסד היוצר ומקיים את כבוד האדם ללא כל התייחסות למדינה.

פרדיננד מאונט קובע כי המשפחה היא מפלטה הגדול ביותר של החירות,²¹ (London: Cape, 1982). וזו הסיבה שמדינות טוטליטריות – מהמדינה של אפלטון ועד הקומוניזם הסובייטי – רחשו לה עוינות. היא מכנסת בתוכה את התשוקות האנושיות הראשוניות ביותר עם האידיאלים האנושיים הנשגבים ביותר. זהו אחד מגדולי המוסדות המוסריים, ועם זאת אחד השבריריים שבהם. הקשר בין אם לילד הוא תופעה קבועה אצל רוב מיני בעלי החיים, אך לא כך הקשר בין אב לילד. לגברים, המשקיעים פחות בלידה, יש אינטרס בהפצה מרבית של הגנים שלהם באמצעות מערכות יחסים סדרתיות. הפיכת הזכרים המתירניים לאבות אחראיים היא המשימה הקשה ביותר של כל תרבות, ואולי זו הסיבה שב־1963 התמוטטה המשפחה ולא נשמעו כמעט התנגדויות לכך.

footnotes: ²¹ Ferdinand Mount, The Subversive Family: An Alternative History of Love and Marriage

הצירוף שטבע ריצ'רד דוקינס, הגן האנוכיי, אינו אלא מטפורה. גנים אינם אנוכיים ואינם לא־אנוכיים; אין להם מחשבה או כוונה; הם עושים מה שהם עושים. אבל ודאי שבכל אחד מאיתנו מתרחש מאבק מתמיד בין אנוכיות להקרבה עצמית. פרויד סבר שזוהי הדינמיקה המרכזית של הציוויליזציה. הוא כינה זאת היכולת לדחות את סיפוק הדחפים. דורנו היה עד לאחד הניסויים האנושיים הגורליים ביותר: הניסיון לבנות ציוויליזציה בלי לדחות סיפוק דחפים. קריסת האתיקה המינית של המערב קרתה פחות או יותר במקביל להופעת כרטיסי האשראי, שאחד מהם פורסם תחת הסיסמה "It takes the waiting out of wanting" ובמילים אחרות: אין צורך עוד לדחות סיפוקים.

שני הגורמים האלה, מין וציוויליזציה, היו המוטיבים ברומן הדיסטופי של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא. כך מסביר לתלמידיו מוסטפא מונד, אחד ממפקחי העולם הבכירים, כמה שיחק להם המזל שהם חיים דווקא בתקופה זו:

"חִשבו רגע על חייכם", אמר מוסטפא מוֹנד. "האם מישהו מכם נתקל אי פעם במכשול שאין לעבור אותו?" השאלה נענתה בשתיקה של שלילה. "האם נאלץ מישהו מכם לחוות מִרווח זמן ארוך בין הרגע שבו התעוררה בו תשוקה כלשהי לבין הרגע שבו באה על סיפוקה?" "אולי", החל אחד הנערים לומר והשתתק. "דבֵּר", אמר מנהל המדגרה. "אל תכריח את הוד פורדיותו לחכות". "פעם אחת נאלצתי לחכות כמעט ארבעה שבועות עד שבחורה אחת, שרציתי בה, הניחה לי להתעסק אתהּ". "וכתוצאה מכך חשתָ רגשות עזים?" "משהו איום!" "משהו איום; בדיוק כך", אמר המפקח.

על כך אומר תיאודור דלרימפל: "האקסלי ניחש שחיים העוברים עלינו בסיפוק רצוף של תשוקותינו יולידו אנשים רדודים ואנוכיים... כיוון שתשוקותיהם סופקו מייד לכל אורך חייהם, הם יחדלו לשאת את הניצוץ האלוהי שהבדיל את האדם מיתר הבריאה".²² (Chicago: Ivan R. Dee, 2005), pp. 103-115.

footnotes: ²² Theodore Dalrymple, Our Culture, What’s Left of It

מוסד הנישואים והמשפחה תופס מקום מרכזי כל כך ביהדות, בנצרות ובאסלאם, עד שלא היה מפליא אילו היה אחת הסיבות המשכנעות ביותר לפנייתן של קהילות דתיות פנימה, אל תוך עצמן, לצמיחת בתי הספר הדתיים, ואפילו לריאקציה נגד התרבות המערבית מצד קיצוניים צעירים. הורים רבים אינם רוצים שילדיהם ילמדו שנישואים אינם אלא אפשרות אחת מני רבות של סגנון חיים, או שאין כל פסול במין לפני הנישואים כל עוד משתמשים באמצעי מניעה נגד היריון והידבקות במחלות. הם אינם רוצים לחשוף את ילדיהם לאפשרות המסוכנת של מתירנות מינית, הריונות בגיל העשרה, שימוש בסמים ובאלכוהול, ובכלל חוסר יכולת להשתלב בעולם שבו דווקא דחיית סיפוקים חיונית להישרדות.

אין לפקפק בחשיבות התופעה הזאת. היא גורמת להורים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שבהם ילמדו את מה שמכונה בזלזול מסוים "ערכי המסורת", אף שלמעשה אלה הם הערכים שהיו מקובלים על רוב התרבויות ברוב הארצות ברוב התקופות. אין חברה שבחרה בחופש מיני חסר גבולות ושרדה לאורך זמן. הדוגמה ההפוכה הידועה ביותר היא המחקר המפורסם של מרגרט מיד על סמואה, שהתגלה ברבות הימים ככוזב. בני סמואה לא היו קרובים אפילו לפתיחות המינית שהרשימה כל כך את מיד.

רוב הראיות מצביעות על כך שהתפוררות הנישואים הורסת בהדרגה את הציוויליזציה המערבית. היא מביאה לשיעורי לידה שאין בהם אפילו כדי לשמר את גודל האוכלוסייה, לעוני בקרב ילדים, לדיכאון ולתחלואה קשורת עקה, לחסך חברתי ולאומללות אישית. ובכל זאת פיתחנו הגנות כמעט בלתי חדירות נגד הפיכת המגמה. פוליטיקאים שמטיפים מוסר מסכנים את מעמדם. הפרלמנט אינו דוכן של מטיפים. חקיקה איננה חינוך מוסרי. אם נצא להגנת דרך חיים אחת מפני שהיא עשויה להוביל לאושר יותר מאחרות אנו עלולים להיות מואשמים בשיפוטיות, ויקטוריאניות, צביעות, הומופוביה, ריאקציונריות, סנטימנטליות, קנאות דתית, "הטרוסקסיזם", האשמת הקורבן וניסיון להפוך מהלך בלתי הפיך. כשמדובר בחיים האישיים, עצם הרמיזה שהחוכמה אינה מתמצית בבחירה אישית נחשבת לכפירה בעיקר. אנשים עלולים לאבד את עבודתם בגללה. גם ליברטריאנים עלולים להיות פונדמנטליסטים, כפי שאכן קורה לא מעט.

העובדה שמוסד המשפחה עובר דה־קונסטרוקציה – מוסרית, פסיכולוגית, כלכלית, פוליטית – היא ההתפתחות התרבותית הגורלית ביותר של תקופתנו. אבל כל ניסיון להפוך את המגמה מתנגש עם תרבות הדוהרת בכיוון ההפוך. תרבות הצריכה אינה מעודדת נאמנות, אלא להפך – היא מעודדת אותנו ללא הרף לחפש במקומות אחרים עסקה טובה יותר, תמורה טובה יותר, אפשרות מושכת יותר. אם נרצה להנחיל לילדינו תחושת אחריות ואיפוק, נמצא את עצמנו שוחים נגד הזרם בנהר שוצף. ודאי שעדיין ישנם אנשים שמתחתנים ושנשארים נשואים. אבל הדבר הזה תלוי עתה כמעט אך ורק בזוג עצמו, ואילו מוסד הנישואים עצמו אינו זוכה כמעט לתמיכה מהחברה בכללותה. מדי שנה אני עוזר להשיק את "שבוע הנישואים הלאומי". כשעשיתי זאת בפעם הראשונה, אמר לי עיתונאי: "נישואים? זה לא משהו לא תקין פוליטית?" ואני עניתי: "כמובן, שהרי אחרת לא היינו צריכים אירוע מיוחד לתמיכה בו". כיום הסביבה התרבותית מניחה לא פעם לזוגות להתמודד לבדם עם הפיתויים והשידולים של הפינוק העצמי. אך אף אחד אינו אמור להילחם לבדו למען אחד הערכים המרכזיים של חברה הומנית. וזה מחזיר אותי אל מקומה של הדת בחברה.

קשר הנישואים הוא האישי והאינטימי מכל צורות ההתאגדות האנושית, אמונה בהתגלמותה העמוקה ביותר. נוכל להתייצב ללא חת מול כל עתיד אם נדע שלא נידרש לעמוד מולו לבדנו. השחרור האולטימטיבי מהבדידות הוא חיים משותפים עם אדם הזוכה לאהבתנו ולאמוננו ושברור לנו שלעולם לא ייטוש אותנו, אדם שמקים אותנו על רגלינו כשאנחנו נופלים ומאמין בנו גם כשאנחנו נכשלים.

עם זאת, ברוב התקופות והמקומות יכלו זוגות נשואים להסתמך על תמיכתה של התרבות. ביהדות, למשל, רבים מהטקסים החשובים ביותר – שבת, פסח – מתקיימים בעיקר בבית. הנביאים ראו בנישואים את המטפורה הנעלה ביותר ליחסים בין הא־ל לעמו. פעם לקחתי מומחית לטיפול בילדים, ד"ר פנלופה ליץ', לגן ילדים יהודי לראות את הילדים בני החמש עורכים מעין קבלת שבת. היא שאלה את אחד הילדים מה הכי אהוב עליו בשבת והוא השיב: "זה היום היחיד בשבוע שבו אבא לא צריך לרוץ לעבודה". כשיצאנו מבית הספר היא פנתה אליי ואמרה: "השבת הזאת שלכם מצילה את נישואי ההורים". משפחות זקוקות לזמן, והשבת היא זמן מקודש, מיוחד במינו.

הילרי קלינטון השתמשה בפתגם אפריקאי ככותרת לאחד מספריה: "נחוץ כפר שלם לגדל ילד". לנישואים נחוצה תרבות שלמה. תקופתנו מתאפיינת בעיוורון מיוחד שבגללו איננו רואים זאת. בשלב מסוים בהיסטוריה האירופית איבדנו את התובנה הזאת. "כל מה שנחוץ לכם הוא אהבה", שרו הביטלס, תזכורת למה שכולנו שוכחים – שכדי שהדבר היחיד שנזדקק לו הוא אהבה, נחוצה לנו ברקע גם תשתית מוסרית התומכת ברעיון הנישואים כמחויבות של ברית בין שני אנשים בעלי רצון חופשי להיות נאמנים זה לזה בכל מצב. כשהרעיון הזה מתערער ונחלש, נחוצה רק דחיפה קלה כדי שכל מבנה העל יתמוטט ויקרוס. הנישואים מתו בדור אחד, ויחד איתם חלק גדול מיתר המורשת היודיאו־נוצרית.

אין פלא אפוא ששיעורי הלידה הגבוהים ביותר נרשמים בקבוצות הדתיות, המופרדות ביותר מהנורמות של החברה בת זמננו: קתולים, יהודים אורתודוקסים, מוסלמים ואחרים. בקרב יהודים אורתודוקסים, למשל, שוררת חרדה עמוקה מפני קריסת המשפחה וכל התסמינים הקשורים לכך, ממין מזדמן ועד חוסר צניעות בלבוש, ההיפר־סקסואליזציה של התרבות, הריונות בגיל הנעורים, מגורים משותפים ללא נישואים, לידת ילדים מחוץ לנישואים, והמהירות שבה זוגות נשואים שחווים קשיים בוחרים להתגרש. הם מרגישים – אני מרגיש – שמתרחש כאן תהליך עמוק של חילול קודש. "חיים ללא התבוננות עצמית הם חיים חסרי משמעות", אמר סוקרטס.²³ 38a. גם חיים של סיפוק תשוקות מיידי וחסר גבולות הם חיים חסרי משמעות.

footnotes: ²³ Plato, Apology

בפועל, התרבויות היחידות שישרדו בעתיד הן התרבויות המסוגלות להקריב משהו לטובת העתיד – לטובת עתיד הילדים והדורות הבאים. זו סיבת קיומן של דתות, של מסורות; זוהי סיבת קיומם של אילוצים מוסריים שקשה להסבירם רק על פי התוצאות קצרות הטווח. ז'אן־ז'אק רוסו הבין זאת היטב.²⁴ "מכיון שבעיניו של כל יחיד", כתב, "מוצאת חן רק אותה תכנית הממשל שהיא מביאה בחשבון את ענינו הפרטי, רואה הוא בקושי את התועלת שעתיד הוא להפיק מן הויתורים הבלתי־פוסקים שדורשים החוקים הטובים". הרי אנחנו חושבים לטווח קצר, ומטבע הדברים איננו מכניסים לחישובינו השפעות שיקרו אחרי מותנו. "זהו הדבר שהכריח את ראשי האומות בכל הזמנים לסמוך על עזרה מן השמים, ולתת כבוד לאלים ביחסם להם את חכמתם שלהם". בימינו אנו, ג'ארד דיאמונד תיעד את הדרכים שבהן התרבויות האנושיות משחיתות את האקולוגיה.²⁵ הן משמידות גם אקולוגיות חברתיות. אחת המשימות החיוניות שממלאת הדת היא לקודד ולשמר בהווה את חוכמת העבר שאלמלא כן הייתה נשכחת וגוררת תוצאות הרות אסון.

footnotes: ²⁴ ז'אן ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, תרגום יוסף אור, מאגנס תשל"ה, עמ' 63–64. ²⁵ ג'רד דימונד, השימפנזה השלישי, תרגום גבי פלג, מעריב תשנ"ה; ג'רד דימונד, רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם, תרגום עתליה זילבר, עם עובד תשס"ג.

הסביבות היחידות כמעט שבהן שרדו המידות הטובות הקשורות למוסד הנישואים הן הקהילות הדתיות ובתי הספר שלהן. במוסדות אלה מלמדים נאמנות, חובה, כבוד לרשות, מחויבות, הקרבה, איפוק עצמי ואת הצורך לומר לפעמים "לא" לתשוקה. למען האמת, בתרבותנו הפוסט־מודרנית המילה "לא" היא הקשה ביותר לשמיעה. פעם ביליתי יום שלם במרכז לצעירים מכורים להרואין. שאלתי את המנהלת מה היא נותנת להם כדי להיגמל מהתמכרותם, והיא השיבה: "אנחנו האנשים הראשונים שהם פגשו שמעניקים להם אהבה ללא תנאי, והראשונים שאכפת להם מספיק לומר להם לא".

ברור שההתנגשות הנוכחית בין דת לתרבות איננה חד־צדדית. מי שחי בשני העולמות הללו מתמודד עם שאלות עמוקות. האם המסורת מייחסת כבוד שווה לנשים? האם היא נותנת לילדים מקום לצמוח? האם היא מתיישבת עם הידע המדעי? האם היא מכבדת את מי שאיננו חלק ממנה? השאלות הללו עשויות להיות כה מטרידות עד שבני מסורות שלא התעמתו איתן קודם לכן עלולים להיתפס לעמדה מתגוננת. הם יפנו פנימה, לסביבה מוגנת שבה תוכל דתם לפרוח בביטחון. ואז בדיוק מופיעה ההיפרדות העצמית: כשבין הדתי לחילוני נפערת תהום. כל צד רואה את משנהו כאיום. העוינות גוברת. החברה מתפרקת ואנחנו מאבדים את התחושה שכולנו חלק מאותו סדר חובק כול.

לכן הנכונות להקשיב, ולא לפטור בזלזול את דברי הזולת, היא אחד הדברים היעילים שנוכל לעשות כדי לפעול למען שילובן מחדש של קהילות דתיות ואתניות. כאשר הכנסייה הקתולית מגינה על נישואים הטרוסקסואליים, כשנשים מוסלמיות מספרות שהן בוחרות לחבוש רעלה כמחאה נגד הפגנת מיניות בוטה, כשיהודים אורתודוקסים מדברים על צניעות כערך ועל הורות כאחריות מקודשת, עלינו להקשיב. ועלינו להקשיב בכבוד. אין טעם לומר שמוסר הוא דבר יחסי ובמקביל לסרב להאזין למי שאמות המידה המוסריות שלהם שונות משלנו. לרלטיביזם המוסרי יש אימפריאליזם משלו, ותקינות פוליטית היא אחד מכלי הנשק הבוטים יותר שלו.

וזה מה שאומרות לנו הקהילות הדתיות ומקבילותיהן החילוניות: האופן שבו חיינו נסבים על מין, אהבה, נישואים, לידת ילדים והטיפול בקטנים איננו חלק שולי מחיים של אחריות, אלא משהו שתופס מקום מרכזי בהם. החוויות הראשונות של הילד כרוכות במידה עצומה של תלות ופגיעות. חשוב ביותר להעניק לילד חוויה של יציבות, קשב ואהבה וללמדו באמצעות דפוס עקבי של חיזוקים ונזיפות את כללי הריסון העצמי. מתוך היחסים המתפתחים עם אם ואב ילמד הילד משהו על ההבדלים בין שני המינים ועל התרומות הייחודיות של כל אחד מהם.

כשאין אמות מידה של התנהגות מינית, כשאין כללים ומגבלות, החברה מתה. זה מה שקרה ביוון העתיקה וברומא. אנשים מאבדים עניין בהבאת ילדים לעולם. הם מתמקדים בעונג של הרגע ולא באושר העתידי. הם מאבדים את התחושה שהם חלק מנרטיב שהחל לפני שנולדו ויימשך גם אחרי מותם. זהו הפרדוקס המצוי בלב הסוציו־ביולוגיה: לגנים אנוכיים יש אינטרס ליצור אנשים חסרי אנוכיות, כי אנשים אנוכיים פשוט לא יתרבו, מכל מקום לא בעידן שיש בו שיטות יעילות למניעת הִתרבות: כיום הגלולה; בעת העתיקה הפלה ורצח תינוקות.

מתברר אפוא שגילוי המין ב־1963 לא היה נטול עלויות. העלות עלולה בהחלט להיות מותה של הציוויליזציה האירופית, משום שליברטריאן א' אינו יכול להביא את עצמו להתחייב לליברטריאן ב' לאורך זמן שיאפשר ייצור של ליברטריאן ג'. כפי שאמר ט"ס אליוט, "כך בא העולם לקיצו, לא בפיצוץ אלא בקול ענות חלושה". ולכן חשוב שיהיו קהילות דתיות ולהן בתי ספר משלהן. הם מגינים על ערכים בסכנת הכחדה. הם הערוגות שבהן צומחות מידות טובות שיצאו מן האופנה. טוקוויל ראה זאת באמריקה של המאה ה־19: "בארצות הברית מעטה השפעתה של הדת על החוקים ועל פרטיהן של העמדות הפוליטיות; אבל היא מכוונת את מנהגי הציבור, ומתוך שהיא מנצחת על חיי המשפחה הריהי מנצחת על המדינה".²⁶ היא קידשה את הנישואים ולפיכך שימרה את החברה. אם חידוש מוסד הנישואים ייתכן בחברה שלנו, יהיה זה במידה רבה בזכות תרבויות הנגד הדתיות שלנו.

footnotes: ²⁶ טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 306.

דתות הן סוכני שינוי אישי וחברתי, הסוכנים היחידים מסוגם בעידן של תרבות צריכה, פוליטיקה כניהול והחברה כמלון. בהיותן כאלה הן ראויות לתמיכה לא למען עצמן אלא לטובת הכלל. הן משמיעות קול של התנגדות חיונית בשיח הדמוקרטי. הן מרחיבות את אופקינו האינטלקטואליים, מעשירות את אוצר המילים המוסרי שלנו ומזכירות לנו אמיתות שאנו נוטים לשכוח. שונות תרבותית חשובה כמו שונות ביולוגית. היא עוזרת לשמר בחברה את הנוגדנים ואת החיסונים הנחוצים לנו להתגוננות מפני חוליים חברתיים. האמונה בסדר טרנסצנדנטי היא צורה של עמידה בפני הסגידה לסטטוס קוו. בשלב מסוים יתחילו אנשים חושבים להבין שבאמצעות פירוק מוסד הנישואים אנחנו מעוללים לילדינו משהו מזיק, חסר אחריות, ובסופו של דבר גם לא הוגן. קדושת מוסד הנישואים, הצורך באיפוק מיני והאחריות הכרוכה בהורות, ובייחוד באבהות, ישובו ויתחדשו, כי בקרבנו ישנן קהילות שעשו כמיטב יכולתן לשמר את הערכים האלה, לכל הפחות כאידיאל. זה הכוח של המסורת בתקופה חסרת מסורת ושל הדת בחברה חילונית.