מספרים סיפור

האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת־סיפורים. הוא אינו מספר סיפורים השואף לאמת במהותו, אך במהלך ההיסטוריה שלו הוא נעשה כזה. אך שאלת המפתח לבני האדם אינה המידה שבה הם המחברים של הנראטיבים שלהם וקובעים אותם; אני יכול לענות על השאלה "מה עליי לעשות" רק אם אענה קודם על השאלה "באיזה סיפור או סיפורים אני משתתף?"¹ אלסדייר מקינטאייר האדם מספר סיפורים, הוא חי מוקף בסיפוריו ובסיפורי אחרים; הוא רואה דרכם את כל מה שקורה לו, ומנסה לחיות את חייו כאילו הוא מספר סיפור.² (New York and London: Guilford Press, 1993), p. 17. ז'אן־פול סארטר

footnotes: ¹ מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, עמ' 238. ² Jean-Paul Sartre, cited in Dan P. McAdams, The Stories We Live By: Personal Myths and the Making of the Self

ב־20 בינואר 1961 בשעה 12:52 עמד ג'ון פ' קנדי, הקתולי הראשון והאדם הצעיר ביותר שנבחר לתפקיד נשיא ארצות הברית, על במה בחזית המזרחית של גבעת הקפיטול ונשא את נאום ההשבעה שלו. זה היה אחד הנאומים הפוליטיים הגדולים של התקופה המודרנית. מנקודת מבטה של הרטוריקה הפוליטית הבריטית, המאפיין המרשים של הנאום היה נימתו הדתית. קנדי פתח:

נשבעתי לפניכם ולפני ריבונו של עולם את השבועה שקבעו אבותינו לפני כמעט מאה ושלושת רבעי המאה. העולם השתנה מאוד מאז. האדם מחזיק בידיו בנות התמותה את הכוח להכחיד את כל צורות העוני האנושי ואת כל צורות החיים האנושיים. ואף על פי כן, אותן אמונות מהפכניות שלמענן לחמו אבותינו עדיין עומדות בתוקפן בעולם כולו – האמונה שזכויות האדם אינן פרי נדיבותה של המדינה אלא מתת ידו של האל.³

footnotes: ³ נאום ההשבעה של קנדי מופיע באתר http://www.bartleby.com/124/pres56.html.

שימו לב לאזכורי האל. הראשון מרמז לטבעה המקודש של הברית האמריקאית כאומה "תחת האל". השני מתייחס להכרזת העצמאות ולמשפט "הבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם". הנאום הסתיים במילים אלה:

בידיעה כי הגמול הוודאי היחיד המצפה לנו הוא מצפון נקי, כי ההיסטוריה היא השופטת האחרונה של מעשינו, הבה נצא להוביל את הארץ שאהבנו. נבקש את ברכתו ואת עזרתו [של האל], אך נדע כי כאן, עלי אדמות, עבודת האל צריכה בעצם להיות עבודתנו אנו.

מצפון, "היסטוריה", "משפט", "ברכת האל" ו"עזרת האל": זוהי שפת ברית של ממש, המזכירה מאוד את לשון המקרא, ובייחוד את הקטעים שבהם משה קובע את מושגי האחריות והמחויבות הלאומית. כעבור ארבע שנים השתמש יורשו של קנדי, לינדון ביינס ג'ונסון, בשפה מקראית מפורשת עוד יותר:

הם באו עד הלום, הגולה והנוכרי, אמיצים אך מפוחדים, למצוא מקום שבו יוכל אדם להיות הוא עצמו. הם כרתו ברית עם ארץ זו. ברית זו, שנולדה מצדק, שנכתבה מתוך חירות, שנכרכה באיחוד, נועדה להאציל מרוחה יום אחד על תקוות האנושות כולה. והיא עדיין מחייבת את כולנו. אם נקיים את תנאיה, נראה ברכה במעשינו.⁴

footnotes: ⁴ ראו http://www.bartleby.com/124/pres57.html.

ג'ונסון השתמש בנאומו חמש פעמים במילה "ברית". זה היה המוטיב שסביבו התארגן הנאום כולו. ברוח השורה על הנאום הזכיר ג'ונסון לאחיו האמריקאים עד כמה גורלם אינו מובן מאליו. הוא אינו תלוי בעושר ובכוח אלא בנאמנות למשימה מוסרית:

במסגרת ברית זו של צדק, חירות ואחדות נעשינו אומה – עשירה, גדולה וחזקה. ושמרנו על חירותנו. אבל האל לא הבטיח לנו שנשמור על גדולתנו. הוא הניח לנו להגיע אל הגדולה בזיעת אפינו ובעוז רוחנו... אם ניכשל עתה, הרי שכחנו במידה רבה את מה שלמדנו בדרך הקשה: שהדמוקרטיה מבוססת על אמונה, שהחירות דורשת יותר מכפי שהיא נותנת, ושהאל מחמיר דווקא בדינם של מי שזכו בטובה הרבה ביותר.

שלוש מאות ומחצית המאה מאז בואם של האבות הצליינים עדיין השתמשו נשיאים אמריקאים באוצר המילים המהותי של הברית. בפרק זה אני מבקש לנתח לא את הדברים שקנדי וג'ונסון אמרו, אלא את הדברים שעשו. מה קרה באותם שני נאומים?

מה בין היסטוריה לזיכרון ערבי פסח בבית סבי וסבתי נמנים עם זיכרונותיי המוקדמים ביותר. כולנו התכנסנו לליל הסדר ולסיפור על אבות אבותינו, בני ישראל, שהיו משועבדים במצרים, נגאלו בשורה של ניסים אלוהיים ויצאו לדרכם אל החופש. הגאונות שבערב זה – ששורשיו נטועים בספר שמות – היא בעובדה שהכול קורה בבית, בתוך המשפחה, ומתמקד בילדים. כילד הקטן במשפחה היה זה תורי לשאול את ארבע הקושיות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?".

הובאתי בסוד העם וזיכרונו. למדתי זהות, בדיוק כפי שילדים נוצרים לומדים את זהותם באמצעות סיפורי חג המולד וחג הפסחא, שרים את השירים, מגלמים את האירועים, משננים בזיכרונם את הערכים המרכזיים: שלום עלי אדמות, רצון טוב בקרב בני האדם, תפילה לאל "למחול לנו על חטאינו כשם שאנחנו מוחלים לחוטאים נגדנו". זו הדרך שבה דתות, ותרבויות בכלל, מעצבות חיים, חוקקות ביטויים במאגר הזיכרון ומעניקות לילדים את הנרטיבים שעל פיהם יבינו את העולם ואת מקומם בתוכו.

ישעיהו ברלין כתב פעם ש"כל היהודים המודעים לזהותם כיהודים רוויים בהיסטוריה".⁵, ed. Henry Hardy (London: Pimlico, 1997), p. 252. היסטוריה אולי איננה המילה הנכונה. מחברי המקרא היו בין ההיסטוריונים הראשונים. שני שלישים מספרי המקרא הם היסטוריים. נביאי ישראל היו הראשונים שמצאו את אלוהים לא רק בטבע אלא גם באירועים היסטוריים וראו את ההיסטוריה עצמה כסיפור, כנרטיב. אבל המילה "היסטוריה" עצמה אינה קיימת במקרא, ועם תחיית השפה העברית במאה ה־19 צריך היה לשאול אותה ממקור אחר. המקרא משתמש במילה שונה באופן משמעותי, "זָכוֹר".⁶ (Seattle and London: University of Washington Press, 1996).

footnotes: ⁵ Isaiah Berlin, Against the Current: Essays in the History of Ideas ⁶ ראו Yosef Hayim Yerushalmi, Zakhor: Jewish History and Jewish Memory

המילה "זכור" מופיעה במקרא לא פחות מ־169 פעמים. השיא הוא בספר דברים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (לב, ז); "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח... יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" (ד, ט–י); "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כה, יז); "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (כד, ט). ויותר מכול חוזר שוב ושוב המשפט "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם".

יש הבדל בין היסטוריה לזיכרון. היסטוריה היא סיפורו של האחר. היא עוסקת באירועים שקרו במקום אחר, בזמן אחר. זיכרון הוא הסיפור שלי. הוא עוסק באירועים שקרו במובן מסוים לי עצמי. מכאן הציווי של חז"ל לספר ביציאת מצרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".⁷ הזיכרון עוסק בזהות. הוא הסיפור שאני חלק ממנו. הסיפור יכול להיות עתיק יומין, ופסח הוא אכן סיפור כזה. ובכל זאת אני חלק ממנו. זוהי בדיוק זהות – להיות חלק מנרטיב רציף, שאחת מדמויותיו היא אני עצמי. זיכרון הוא הצורה החזקה ביותר שבאמצעותה נוצרת ומתקיימת זהות קבוצתית לאורך הדורות. אנחנו הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו.

footnotes: ⁷ משנה, פסחים י, ה.

ההיסטוריה עונה על השאלה "מה קרה?"; הזיכרון עונה על השאלה "מי אני?". שתי השאלות שונות מאוד זו מזו. כשאני קורא את ההיסטוריה של יוון אינני הופך ליווני. כשאני קורא את ההיסטוריה של אנגליה אינני הופך לאנגלי. פרשנים חברתיים ופוליטיקאים רבים טוענים כי יש לחזק את הזהות הבריטית באמצעות הוראה פעילה יותר של ההיסטוריה הלאומית בבתי הספר. זוהי מטרה ראויה בפני עצמה. אבל הזהות אינה שייכת להיסטוריה אלא לזיכרון. היא איננה עניין לקריאת טקסטים, ללימוד עובדות, לשינון תאריכים. עניינה הוא איך לספר סיפור מסוים כאילו הוא שלנו.

סדר פסח, בדומה לריטואלים אחרים בדתות אחרות, הוא העברת סיפור מדור לדור. העובדה שזה נעשה בבית, בחיק המשפחה, סביב השולחן, מעניקה לו כוח מופלא, כי המשפחה היא הסמל החזותי ביותר לזהות ולרציפות. הוא גם נייד, הוא ממשיך לחיות גם כשאנשים נעקרים ממקומם. לא תהיה זו הגזמה לומר שזהו המענה לפליאה שמביע רוסו, כפי שנכתב בסוף פרק 8, כשהוא נוכח שהזהות היהודית ממשיכה להתקיים גם אלפיים שנה אחרי חורבן בית שני ולמרות העובדה שליהודים אין ארץ, טריטוריה, בית. הם סיפרו את סיפורם לילדיהם. והנה על בסיס רעוע זה שרדה הזהות.

האמת כשיטה, האמת כסיפור מדוע סיפור? בכך אנו מגיעים אל אחד המאפיינים המובהקים ביותר של הברית. אין מדובר כאן בצורה מופשטת של פוליטיקה, צורה המבוססת על מיתוס קוסמולוגי או תיאוריה פילוסופית של המצב האנושי. כשדברים כאלה נכונים, הם נכונים תמיד. אין בהם התייחסות ספציפית לזמן הזה, למקום, לנסיבות, לעם מסוים. היו חברות שהתבססו על המיתוס של "שרשרת ההוויה הגדולה", מהגבוה אל הנמוך, שבה נשמר מקום לכל אדם – מהמלך דרך פשוטי העם ועד לצמית. הליברליזם המודרני והלאומיות המודרנית נבנו על סמך התיאוריה הפילוסופית על האוטונומיה: אינדיבידואלים ואומות אמורים להגדיר את עצמם. ישויות פוליטיות המבוססות על ברית אינן כאלה.

ישויות כאלה מעוגנות בחוויה היסטורית ספציפית. בריתות נכרתות בתקופות מסוימות, במקומות ספציפיים ומסיבות ספציפיות. הן בנויות על נרטיב היסטורי. מה שקרה הוא כך וכך. משום כך קיבלו אבותינו החלטה קיבוצית. הם התחייבו, וגם חייבו אותנו, ממשיכי דרכם, להקים חברה שתכבד התחייבות, שתמלא הבטחה, שתהיה נאמנה לאידיאלים מסוימים. אנחנו יורשים הממשיכים את סיפורם, השומרים אמונים למחויבותם, המקיימים את מורשתם ומעבירים אותה הלאה, אל הדור הבא.

ברית איננה דבר מופשט, ורק לעיתים נדירות, כמו למשל בברית עם נח (בראשית ט), היא מתייחסת לאנושות בכללותה. זהו אחד ההבדלים הגדולים בין אידיאולוגיות פוליטיות המבוססות על עקרונות פילוסופיים לבין הבריתות המבוססות על המקרא. הפילוסופיה מלמדת את האמת כשיטה, והמקרא מלמד את האמת כסיפור. האמת הפילוסופית מנותקת מהזמן, והאמת המקראית מתגלמת בזמן. לחברות ברית יש נרטיבי יסוד משלהן, סיפורים על ראשית, תקוות, חלומות, חזיונות, נביאים, גיבורים, השתתפות בקרבות, ניצחונות ותבוסות, התדרדרות לנתיב שגוי וחזרה לדרך המלך. הסיפור מקבל בדרך כלל צורה של מסע, ממשי או מטפורי: מעבדות לחירות, או ממוות ללידה מחדש, או מחטא לגאולה. חזרה על הסיפור מחדשת את הברית.

מדוע חזרה על הסיפור היא חלק מהיותנו בני אדם באופן עמוק ומהותי זו גם הדרך שבה הפוליטיקה מקבלת פנים אנושיות. ג'רום ברונר הזכיר לנו שתי צורות הבנה שונות במהותן.⁸ (Cambridge, Mass.: Harvard University Press), 1986. האחת, הצורה ה"פרדיגמטית", מבקשת להסביר את הפרטיקולרי באמצעות שילובו במבנה אוניברסלי – כזו למשל היא המחשבה המדעית. כך גם הפילוסופיה. הצורה הסטנדרטית של הסבר פרדיגמטי היא חוק כללי: "אם X, אז Y". צורת ההבנה האחרת היא "נרטיבית". בשונה מהמדע, המבקש להגיע אל האוניברסלי, הנרטיב חורת על דגלו דווקא את הפרטיקולרי. הנרטיב משובץ במרחב מסוים ובזמן מסוים. יש בו נפשות פועלות, שיחסי הגומלין ביניהן מורכבים ובלתי צפויים. הנוסח הסטנדרטי של הנרטיב הוא "לפני הרבה הרבה שנים קרה X ואז Y".

footnotes: ⁸ Jerome Bruner, Actual Minds, Possible Worlds

ה"אז" שונה בשני המשפטים האלה. במדע ובפילוסופיה, ה"אז" מלמד על משהו הכרחי ובלתי נמנע. אם כל בני האדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא אדם, הרי סוקרטס הוא בן תמותה. המסקנה משתמעת עוד מהנחות היסוד. לא כך בנרטיב. לכן אנחנו אוהבים להקשיב לסיפורים. אנחנו רוצים לדעת מה עומד לקרות, ואיננו יכולים לדעת זאת בוודאות מראש. לכן חזרה על סיפורים היא חלק מהיותנו אנושיים. בנרטיב שום דבר איננו בלתי נמנע. האם הגיבור יצליח לגלות בתוכו אומץ לב? האם האויבים יתפייסו ויהפכו לידידים? האם הנרדפים יצליחו להגיע אל החופש? האם הסיפור שאנחנו שומעים הוא טרגדיה או תקווה? הסיפורים חורתים על דגלם את החופש. הם מזכירים לנו שאין שום דרך לצפות מראש בדיוק כיצד בני אדם יגיבו למצבים.

סיפורים מסכמים את חוויית הזמן האנושית: העתיד הפתוח, התוצאה התלויה בבחירתנו, האפשרויות החלופיות הנפרשות לפני דמיוננו, כוח הרצון החזק או חולשתנו. ג'יימס ג'ויס כינה את הסיפורים "התגלויות של היומיומי".⁹, הגרסה המוקדמת של הרומן שלו דיוקן האמן כאיש צעיר. פול ריקר טוען כי הנרטיב חיוני לאנושיותנו.¹⁰, trans. Kathleen McLaughlin and David Pellauer (Chicago, Ill: University of Chicago Press), 1984. הסיפורים נוגעים באותו ממד של קיומנו האנושי שאין לצמצמו לחלקיקי חומר בחלל, לגנים אנוכיים המתרבים בעיוורון, או לכלוב הברזל של אי־הנמנעות ההיסטורית.

footnotes: ⁹ שם, עמ' 13. ג'ויס מביא לראשונה את רעיון ההתגלות ב־Stephen Hero ¹⁰ Paul Ricoeur, Time and Narrative

וזה היה קסמו של הנרטיב המקראי בעיני הדמיון המערבי במשך מאות כה רבות. הדמויות הן ברובן אנשים מן השורה שעימם נוכל להזדהות. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ומשפחתו – אלה אינן דמויות אפיות, שליטים, אלים־למחצה או גיבורים מיתיים בעלי כוח על־אנושי. למשה יש ספקות, לדוד חולשות, לירמיהו שאלות, לאליהו להט מוסרי, להושע אהבות מסובכות ולאיוב תחושת צדק יוקדת. דברים בלתי צפויים קורים. ניסים גדולים מתקיימים לצד חולשות וגחמות אנושיות. שוב ושוב עומד הסיפור לסטות מן המסלול. הארץ המובטחת מוקפת אויבים. העם חוטא בעבודת אלילים. הנביאים משמיעים אזהרות ואיש אינו שועה להם. יונה מנסה לברוח מהמשימה האלוהית המוטלת עליו.

ואף על פי כן, לאורך יותר מאלף השנים שבין משה למלאכי, אחרון הנביאים, ממשיכים להתקיים אותם מוטיבים. החזון נשאר. הקריאה ממשיכה להדהד: האם נוכל לבנות חברה שאיננה מצרים או בבל? חברה שאינה משעבדת את תושביה ואינה מוכרת את נשמתה לדקדנס? הברית משקפת את חוויית הזמן האנושית, את העתיד הפתוח, את תהפוכות הגורל, את הסכנות האורבות בדרך אל החופש. כריתת ברית – כמו ההחלטה להינשא או להביא ילד לעולם – כרוכה בסיכון, היא מעשה של אמונה בעתיד שאינו ידוע ושאין דרך לדעת אותו. אלסדייר מקינטאייר, שאנו חייבים לו את העניין המחודש בנרטיב כחלק מהמוסר והפוליטיקה, טוען שחיי אדם חייבים לשאת צורה של סיפור כדי שנוכל לפענח אותם, ושצורת הסיפור הבסיסית היא המסע. הברית היא הפוליטיקה של המסע: אל הארץ המובטחת, אל מקום החירות, אל חברה המבטיחה כבוד לכל אדם.

חידוש הברית נובע מכך שחזרה על הסיפור בחברות ברית היא תמיד, באופן מסוים, מעשה פוליטי. היא מעניקה הקשר היסטורי לפוליס ולאזרחיה. היא מזכירה לנו מחויבויות שניתנו, הבטחות שהובטחו, חובות שקיבלנו על עצמנו, אידיאלים שאושרו. עַם ברית הוא עם שהעברת הסיפור היא חלק מהותי מחייו.

המקרא מספק לנו כמה דוגמאות. אחת היא חג הפסח עצמו. דוגמה נוספת היא המילים שאומרים עולי הרגל המביאים ביכורים למקדש החל מחג השבועות:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (דברים כו, ה–י).

זוהי הצורה הבראשיתית ביותר של היסטוריה כזיכרון, נרטיב לאומי שהפרט אמור לחזור עליו מדי שנה.

מעשה הזיכרון הפוליטי הגלוי ביותר היה טקס ההקהל שחזר מדי שבע שנים, שבו הצטווה המלך לכנס את העם ולקרוא באוזניו את התורה (חלק מספר דברים):

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לא, י–יג).

אין בידינו תיעוד היסטורי לקיום הטקס הזה, אבל המקרא עצמו מעיד על התרחשותם של כינוסים כאלה ברגעים מכריעים בחיי האומה: בימי יהושע, בימי המלך יאשיהו ועם שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. היו אלה טקסים של חידוש הברית. בכל אחד מהם קרא המנהיג את תולדות העם, שב וקבע את מונחי קיומה כקהילת אמונה תחת ריבונותו של אלוהים, ושב ואישר את מחויבותה לעתיד.

וזה מה שקורה גם בנאומיהם של ג'ון פ' קנדי ולינדון ג'ונסון. נאום ההשבעה של הנשיא האמריקאי מדי ארבע שנים הוא המקבילה התפקודית של המלך הקורא לעם את התורה בספר דברים. למעשה זהו טקס של חידוש ברית, אשרור ציבורי של התנאים לקיומו של העם, של מחויבותו המוסרית ל"זכויות האדם" ול"חירות, צדק ואחדות". התוצאה, מימי ג'ורג' וושינגטון והלאה, היא הדוגמה המתמדת ביותר של מחשבת ברית בזמנים המודרניים. מעניין שדווקא המדינה שהתחייבה בתיקון הראשון להפריד בין דת למדינה היא שיצרה את הנרטיב הפוליטי הדתי ביותר בעולם המודרני.

לבריטניה אין נרטיב לאומי. הרטוריקה הפוליטית שלה אינה כוללת שום דבר שמזכיר את נאומי ההשבעה של נשיאי ארצות הברית, וחשוב להבין מדוע. אין זה מפני שבריטניה דתית פחות מארצות הברית, אם כי זוהי עובדה, אלא מפני שהפוליטיקה הבריטית איננה פוליטיקה של ברית. היא הייתה כזאת פעם, במאה ה־17, ובאותם ימים דיברו הפוליטיקאים הבריטים בשפה כזאת. אבל אחרי הסדר 1688 שבה בריטניה אל האופי ההיררכי והאורגני שהיה לה קודם לכן, ולפיכך אין לה נרטיב לאומי.

אבל ייתכן שהיא זקוקה לנרטיב כזה, משתי סיבות. האחת היא, שבתקופה שבה נשקפת סכנה לדמוקרטיה הליברלית, היא אינה מובנת מאליה. עלינו לדעת, אולי אפילו כילדים, מדוע בריטניה הינה כפי שהיא. בנרטיב כזה יסופר על חירויות שהושגו במאבק ועל עוולות שתוקנו. נרטיב כזה צריך להיות אינקלוסיבי, ובין היתר לספר על אנשים ממקומות שונים ומדתות שונות שהגיעו הנה ותרמו רבות לחיינו כציבור. סיפורים מעמידים את החירות על בסיס מוצק ומשכנע יותר משעושים זאת רעיונות מופשטים או החולות הנודדים של הרלטיביזם המוסרי. הם גם עוסקים בצורה ישירה יותר באתגר של שילוב מיעוטים. סיפורים הם גורם מאחד. הם מספרים לנו מי "אנחנו" – כל מי שחיים במקום הזה. הם מקבלים תפקיד חיוני כשהאומה מאבדת את המכנה המשותף האתני הקודם או כשאין לה עוד מערכת אמונות דתיות כוללת ומאחדת.

סיפורים יוצרים זיכרון, וזיכרון יוצר זהות. לכן הברית והנרטיב מצויים בליבן של אומות שנוצרו במודע מתוך שונוּת. לנוכח הכוחות הצנטריפוגליים הפועלים בעידן הגלובליזציה, ואם אכן, כפי שמאמינים רבים, הפוליטיקה של הדמוקרטיה הליברלית זקוקה לסוג של השתייכות קולקטיבית, ייתכן שיש לשוב אל צורה קדומה זו של בניית חברה. זוהי מכל מקום המסקנה שאליה הגיע לא מכבר ההיסטוריון הדגול של הלאומיות, אנתוני סמית, בספרו "עמים נבחרים" (Chosen Peoples):

כאשר קהילה נתונה חשה בבירור ש"נבחרה" למשימה או לברית, כאשר חבריה קשורים קשר הדוק למולדת ולאדמה, כאשר הם מבקשים לחקות את המידות הטובות של תור זהב קדום, וכאשר חבריהם מוכנים להקריב מעצמם – אם לא את חייהם ממש הרי את זמנם ומרצם – למען עתיד הקהילה ולמען אלה שעדיין לא נולדו, נוכל לצפות למצוא תחושה תוססת של זהות לאומית, המסוגלת לעמוד מול הסכנות ומול הפיתויים של שינוי מהיר בעולם שבו גוברת יותר ויותר התלות ההדדית.¹¹ (Oxford: Oxford University Press, 2003), p. 26.

footnotes: ¹¹ Anthony Smith, Chosen Peoples: Sacred Sources of National Identity

ישנה כמובן סכנה בעצם הרעיון של תחושת ייעוד לאומית, ויש להתייצב מולה ישירות. לכאורה, מושג "העם הנבחר" דומה למושג "הגזע העליון". אלא שאלה הם דבר והיפוכו. עם נבחר מוגדר על פי משימה, ואילו גזע עליון מוגדר על ידי תחושה של עליונות מולדת. עם נבחר מרגיש שמוטלת עליו שליחות, ואילו גזע עליון חש שעליו לשלוט. הרגש המאפיין את העם הנבחר הוא ענווה ואילו סגולתו של הגזע העליון היא גאווה, superbia בלטינית. גזע עליון מגדיר ניצחון כמשהו שהושג בזכות מעלותיו, ולעומת זאת עם נבחר מייחס את הניצחון לאל או להשגחה העליונה או להיסטוריה, ולא לעצמו. גזע עליון רואה בתבוסה השפלה, ואילו עם נבחר רואה בכך קריאה לחזור בתשובה. גזע עליון מנציח את ניצחונותיו באדריכלות מונומנטלית ובכתובות חגיגיות. עם נבחר עושה את ההפך: הוא מתעד את תבוסותיו ואת חסרונותיו. אין בנמצא ספרות בעלת ביקורת עצמית יותר מהמקרא – סיפור מתמשך של כישלונות, התדרדרות וזניחת החובות.

עם נבחר חי לאור האפשרות המתמדת של עמידה למשפט, ולפיכך גם חידוש ההתחייבות, חזרה בתשובה, metanoia. נביאו הגדול של מוטיב זה היה לינקולן. ג'ון שָר מסכם כך את אמונתו הדתית של לינקולן:

אנו אומה שנוצרה מתוך ברית, מתוך התחייבות לשורת עקרונות ומתוך חילופי הבטחות לקיים ולקדם מחויבויות מסוימות בקרבנו וברחבי העולם. עקרונות ומחויבויות אלה הם לב ליבה של הזהות האמריקאית, נשמת אפה של הישות הפוליטית. הם שאחראים לייחודה של האומה האמריקאית, לערכה הייחודי, בין עמים אחרים וכלפיהם. אבל הצד האחר של התפיסה הזו כולל אזהרה, והיא דומה מאוד לאזהרות שהשמיעו נביאי ישראל: אם לא נקיים את הבטחותינו זה לזה ואם נאבד את עקרון הברית, נאבד הכול, שכן הם ואנחנו חד הם.¹² (New Brunswick, N.J.: Transaction Publishers, 1981), p. 291.

footnotes: ¹² John H. Schaar, Legitimacy in the Modern State

גם זהו חלק מהשיח הפוליטי באמריקה: חזרה מתמדת אל עקרונות היסוד, אל המחויבויות המוסריות. חברה המיוסדת על ברית היא אפוא חברה המספרת על עצמה סוג מסוים של סיפור – סיפור של תכלית מוסרית ואידיאלים מוסריים, של רגעים מכוננים והבטחות שניתנו. ואת הסיפור הזה היא מספרת ושבה ומספרת, לא תמיד באותן מילים אבל עם אותם מוטיבים, בהזדמנויות טקסיות ההופכות למעשים של חידוש ההתחייבות. סיפור זה הוא הבסיס לזהותה הקולקטיבית כאומה ולזהותם של אינדיבידואלים כאזרחים, והאומה מקפידה להנחילו לילדיה.

פוליטיקת ברית היא הצורה החזקה ביותר של יצירת זהות, שכן היא אינה תלויה במנהג, בהרגל או במסורת לשם מסורת. היא גם אינה נשענת על אידיאולוגיה, על שיטה פילוסופית, על תיאוריה של כוח, עושר או המצב האנושי. היא מכבדת את האמת הגדולה של הזהות האנושית, את העובדה שאיננו בני אדם "באופן כללי", וגם איננו אזרחים בזכות השתייכותנו לגזע זה או לזרם דתי זה. אנחנו חלק מסיפור, סיפור שהחל אצל אלה שקדמו לנו. הם הפקידו בידינו את המשימה לכתוב את הפרק הבא באופן שיעשה צדק עם מה שקרה לפנינו וישמור לו אמונים. לא נוכל לשנות את צבענו; רובנו לא נרצה להחליף את דתנו; אבל אנחנו יכולים ללמוד סיפור חדש וללמדו לילדינו. לכן אומות יכולות להיות אינקלוסיביות כשיש להן סיפורים. הן מזמינות זרים שזה מקרוב באו להפוך את סיפורן לסיפור שלהם.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן־פרנסואה ליוטאר הגדיר את הפוסט־מודרניזם כ"מות המטא־נרטיב", כלומר העובדה שאין לנו עוד סיפורים גדולים, או שאיננו זקוקים לסיפורים כאלה – הסיפורים המספרים לנו מי אנחנו, מניין באנו ומה אנו נדרשים לעשות. הוא טעה.¹³ (Manchester: Manchester University Press, 1984). ללא זיכרון אין זהות, וללא זהות אנו נסחפים בים המקריות ללא מצפן, מפה או יעד.

footnotes: ¹³ Jean-Francois Lyotard, The Postmodern Condition