The Midrash of Philo Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מדוע מופיע חָם תמיד באמצע בין שלשת בני נֹח, בעוד שהקצוות מתחלפות? כשהם נולדו נזכר שֵם תחילה, דהיינו "שם חם ויפת"³⁴⁶, וכשהם מולידים נזכר יפת ראשון, ומִנְיַין המשפחה מתחיל ביפת?
footnotes: ³⁴⁶ בראשית ה, לב; ו, י.
Why among the three sons of Noah does Ham appear always to occupy the middle place, but the two extremities are varied; for when their birth is mentioned, Shem is placed in the first rank, in this manner, Shem, Ham, and Japhet; but when they are spoken of as fathers, then Japhet is mentioned first, and the beginning of the enumeration of the nations is derived from Japhet himself? (Genesis 10:1).
החוקרים ודורשים את הפשַט של הכתבים האלהיים, מעמידים פנים כמאמינים בענין הסדר, שהנזכר ראשון בתחילה -שֵם- הוא הצעיר מכולם, בעוד שהאחרון -הבכור- הלא הוא יפת. הרשות בידם לסבור איש איש כחפצו, ולהאמין בכל הישר בעיניהם. אך אנו, החוקרים את הטבע השִׂכלי של האחרים, עלינו לומר כי בין שלשה; הטוב הרע והבינוני³⁴⁷, המכונים "נכָסים מִשְנִיים", לעולם נמנה הרע באמצע, למען ייתָפס בתווך וינוצח על־ידי שני הצדדים, ייזרק מאחד אל השני ומן השני שוב ייזרק לראשון³⁴⁸, ו(דבר) זה יתפוס ויאסור וילחץ אותו. אך הטוב והבינוני, שהם "נכָסים מִשְנִיים", מחליפים את סידרם.¹
footnotes: ³⁴⁷ ראה לעיל בראשית ה, לב שו"ת בראשית א, פח. ³⁴⁸ מילולי: לאחר. מ. ¹ שו"ת בראשית ב, עט
Those who inquire into the literal nature of the divine writings think thus of the order in which these men are mentioned, looking upon him who is the first named, that is Shem, as the younger; and upon him who is named the last, that is Japhet, as the elder. However they may choose to think of this let them, being guided by the principle of mere opinion. But we who look to the real meaning of these statements think that there is here a reference to the three things, good, bad, and indifferent; which last are called secondary goods; and we must therefore think that the sacred writer always puts the bad in the middle, so that being confined at either extremity it may be subdued on one side by the one, and on the other side by the other; so that, being confined, it may be kept in and subdued. But the good and the indifferent, or secondary good, change the order with one another; for when there is such great evil present, and yet not wholly and altogether, the good rejoices in the first place, having the position of the dispenser and chief of the whole. But when it is placed in the position of the will in a state of conspiracy, and injustice remains not only in the intellect but is also conducted to its end by unjust works, then that first good is changed from its original order into another place, together with all the good habits which depend upon it, rejecting all education and all arrangement, as being wholly unable to attain its proposed end, just as a physician does when he sees an incurable disease. But the elder good manages that virtue which is around the body and exterior to it; therefore, by observing the extremities with greater caution, and closing in the beast within its toils, it is sufficiently demonstrated that it does not dare to bite or injure any more. But while it feels that it has done no injury, it is transferred into a more secure and more permanent position, and then, a higher and better fortified place being assigned to it, it easily retains the lower position too as one easy to be preserved; for, in consequence of the superior power of its guardian, it is always practicable to watch it closely, since nothing is more mighty than virtue.
שתי הדיעות, ובהכרעה של הדיעה השנייה כעין זו של פילון, שאין כאן סדר הולדתם אלא סדר אחר, והוא סדר של תכונות, נמצאות גם בדרש ארץ־ישראלי שבחז"ל: "תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן, דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב), שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ (שם ז, ו), וכתיב ואלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (שם יא, י). בן מאת שנה, בר מאה ותרתין שנין הוה?! אלא דרך חכמתן קא חשיב להו" (סנהדרין סט, ב). עוד ראיה מן הפסוק שיפת הוא הגדול שבאחיו, מובאת בגמרא שם: "אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא (הדרש שהובא לעיל) קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי אתון מהכא מתניתו ואנן מהכא מתנינן לה, ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול (בראשית י, כא), יפת הגדול שבאחיו היה" (ועי' ב"ר לז, ז; במ"ר ד, ח).
ובמדרש: "את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב). והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק" (ב"ר כו, ג). "ויהיו בני נח היוצאים מן התבה [שם וחם ויפת] (בראשית ט, יח), וכי שם היה גדול שהוא מקדימו, והלא כתוב אחי יפת הגדול (שם י, כא), למה הקדים שם ליפת? שהיה כשׁר ומושלם לבוראו" (ת"ב נח, יט; ת"ה שם, יב). והרכָּבה של המקור בסנהדרין ובב"ר נמצאת במדרש לקח טוב לבראשית ה, לב: "ויולד נח את שם, שם קטן שבכולם היה, שנאמר ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית יא, י), אלא יפת גדול שבהם היה, וגדול משם שתי שנים, וכשהיה יפת בן ק"ב שנה היה שם בן מאה שנה, לכך נאמר שם בן מאת שנה (שם), ולמה הקדים את שם? על שם ייחוס, שיצא ממנו אברהם". "בניו של נח יפת הוא היה הגדול, ומפני שהיה שֵם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכל מקום, שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת (בראשית ט, יח), אבל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול, שנאמר (שם י, כא) ולשם יולד וכו' אחי יפת הגדול" (ת"ב תולדות, כג).
לשאלה למה חם הוא תמיד באמצע, אין תשובה במקורות הנ"ל (וראה דברי התוספות בסנהדרין שם, ד"ה אלא, שנשארו בתימה: "אלו דרך חכמתן קא חשיב, תימה, א"כ ליחשוב חם לבסוף, וקרא קא חשיב שם חם ויפת?"). אולם תשובה לזה, וכעין רעיון פילון על הרע המנוצח משני הצדדים, מובא במדרש הגדול לבראשית ו, י: "את שם את חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול, שנאמר אחי יפת הגדול, ולמה איחרו והקדים שם? מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב, ונמסרה לו הכהונה והנבואה, ללמדך שאין הגדוּלה בייחוס אלא בחכמה. והניח חם באמצע, והוא הקטן, שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט, כד), שגלוי וידוע לפני הקב"ה מה שהוא עתיד לעשות, לכך הקדימו על הגדול, כדי להשפילו, כענין שנאמר (איוב יב, יג) משגיא לגויים ויאבדם". ועוד שם לפרק ט, פסוק כד: "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. מכאן שחם הוא הקטן, אלא שהקדימו, כדי להרבות מפלתו".
חלוקה זו של פילון לשלשת בני נח, לטוב ולרע ולבינוני, נמצאת גם בשו"ת לעיל ובספרו "על הפכחון", ששֵם הוא סמל לאיש העומד במדריגה הגבוהה ביותר, ושאין לו שום חלק ונחלה בעסקי הגוף והחומר, ושכָּל חייו מוקדשים לענייני אלהות (על הפכחון, נח; סו). ויפת הוא הבינוני, יש לו מטוב העולם הזה, אבל עליו לשַכְלֵל מעשיו ולשכון באהלי שם (שו"ת ב, עו; על הפכחון, סז), וחָם הוא סמל הרע, שהוא "חום" הרע המפתה לחטא (על הפכחון, מד-מט).
לדברי פילון על טִבעם של בני נח, ישנה מקבילה במדרש הנעלם (כא, ע"ב): "ויולד נח שלשה בנים. תאני רב כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה להיות לו לעזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שֵם. והנהגת התאוה והיצר הרע, המנהג והמחמם את הגוף בדבר עבירות והיא הנקראת חם. והנהגת היצר טוב, המנהיג את האדם בכל טוב וליַפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת"
וחלוקה כעין זו גם באברבנאל: "לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים, הם ג': אם חיים בהמיים, הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל, כדרך הבהמות ועובדי אדמה; ואם חיים מדיניים, שהם כפי הנאה והמעלה בהנהגת האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות וביושר המשפט; ואם חיים שכליים, אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא המורה על החיים הבהמיים, ולכן ראה את ערות אביו וכו'; והיה יפת מורה על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד, ולכן התעורר לכסות ערות אביו וכו'; ואמנם שם מורה על החיים המדעיים, כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה וכו'. ואתה תראה, איך נמצאים סגולות שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם, והם: כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען, שהם כלם עד היום וכו' שטופים בזמה ונמשכים אחרי התאות הבהמיות וכו'; ואמנם בני יפת, שמהם באו היונים והרומים, מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניותם ואופני הנהגתם ובגבורותיהם, וכלם יפי תאר ויפי מראה וכו'; ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל ואשר כבוד ה' עליהם וכו"' (אברבנאל בראשית י, א).
מדוע (יצאו) מיפת הכתים הרודיים ואיי הגויים?
Why do the people of Ceos, and of Rhodes, and the isles of the Gentiles, spring from Japhet? (Genesis 16:4-5).
כי (שמו של יפת) מתפרש "רֹוחַב", כי התעַצם בגודלו ובמימדיו ושוב אין הוא מחזיק בחֵלק אחד מאותם (איזורים) שהטבע ייחדם להנאת האדם, (דהיינו) היבשה, אלא הוא (יפת) עובר ל(חֵלק) אחר, אל הים ואל האיים שבּוֹ. זהו פשוטו של מקרא.¹
footnotes: ¹ שו"ת בראשית ב, פ
Since he has the name denoting breadth (namely Japhet), being expanded in his growth and increase, that part of the things of the world which have been assigned by nature for the use of mankind, that is to say, the earth, can no longer hold him, therefore he passes over into the other part, that is to say, the sea and the islands belonging to it. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inner sense, all the external blessings which are bestowed by nature, such as riches, and honour, and principalities, are lavished and poured forth in every direction on those men into whose hands they come, and are also extended widely to others who are not so much within reach; so that in a greater, or at all events, in no less a degree do they surround and hem the man in, in accordance with the greediness of the lovers of riches and glory, since they are eager for principalities, and are never satisfied because of their insatiable desires.
המסורה שבפילון, שיפת הוא "רוחב", נמצאת גם בתרגומים לפסוק ט, כז: "ישפר ה' תחומיה דיפת" (תרגום יב"ע וירושלמי השלם). ובמדרש לקח טוב: "יפת אלקים ליפת, על שם יפת הרחיב לו הקב"ה, לשון ארמי הוא, פותיה הרחיבו", וברש"י: "מתורגם יפת ירחיב".
ונמצא גם במפרשי ימי הביניים: "ופי' יפת וכו' הוא כמו ירחיב" (ראב"ע), "וברך יפת בהרחבת הגבול" (רמב"ן), "יפת אלהים ליפת מתרגמינן ירחיב וכו', האלקים ירחיב את גבולו" (רד"ק, ואבן ג'נאח בספר השרשים שרש פתה). וברבינו בחיי: "ברך יפת בהרחבת הגבול, ותרגום כי ירחיב (דברים יב, כ) ארי יפתי, כי עוד היום בני יפת עמים רבים אין מספר וארצותיהם רבות ורחבות".
מדוע הוליד כוש את נמרוד, שהחל להיות "צייד גדול" לפני ה': "על כן יאמרו כנמרוד ענק־ציד לפני אלהים" ?³⁴⁹
footnotes: ³⁴⁹ בשבעים: ענק ציד לפני ה' אלקים, על כן יאמרו כנמרוד ענק ציד לפני אלקים. ואילו במסורה: "הוא היה גבור ציד לפני ה', על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה'".
Why was Chus the father of Nimrod, who began to be a giant and a hunter before the Lord: on which account they said, "Like Nimrod the mighty hunter before the Lord?" (Genesis 10:8).
...באמת, מי שלהוט אחרי דברים ארציים ונפסדים, נלחם תמיד ועורך קרבות נגד עניינים שמימיים ותכונות נפלאות וראויות לשבח, ובונה חומות ומגדָלים עלי־אדמות נגד השמים. אולם, דברים הנמצאים כאן (בארץ), נוגדים את העניינים שָׁם (בשמים), לפיכך יפה³⁵⁰ אמר (הכתוב): "הוא היה ענק נגד אלהים"³⁵¹, דבר המורֶה בבירור על התנגדות לאלהות, כי האיש החוטא אינו אלא צר ואויב המתקומם נגד ה'. על כן (משַמֵש נמרוד) כמָשָל, כי כל מי שמַרבה לפשוע, חייב להתייחס³⁵² אליו (=אל נמרוד) כאֶל ראש ושליט ראשון, וזה "אשר הם אומרים כנמרוד"...¹
footnotes: ³⁵⁰ מילולי: לא לחינם. מ. ³⁵¹ פילון מקצר כאן את המקרא. ועוד, "לפני" מתורגם בשבעים: ἐναντίον, שהוראתו ביוונית כפולה: "לפני" או "נגד". השבעים נתכוונו כאן ל"לפני", אלא שפילון מוציא את הטקסט היוני מידי פשוטו לצורך דרשתו. ראה בראשית ו, יג שו"ת בראשית א, ק; ג, כד שו"ת בראשית א, נז, גם שם הוא עושה כן. ³⁵² ראה הערתו של מרקוס כאן. ¹ שו"ת בראשית ב, פב
The father in this case, having a nature truly dissolute, does not at all keep fast the spiritual bond of the soul, nor of nature, nor of consistency of manners, but rather like a giant born of the earth, prefers earthly to heavenly things, and thus appears to verify the ancient fable of the giants and Titans; for in truth he who is an emulator of earthly and corruptible things is always engaged in a conflict with heavenly and admirable natures, raising up earth as a bulwark against heaven; and those things which are below are adverse to those which are above. On which account there is much propriety in the expression, he was a giant against God, which thus declares the opposition of such beings to the deity; for a wicked man is nothing else than an enemy, contending against God: on which account it has become a proverb that every one who sins greatly ought to be referred to him as the original and chief of sinners, being spoken of "as a second Nimrod." Therefore his very name is an indication of his character, for it is interpreted Aethiopian, and his art is that of hunting, both of which things are detestable: an Aethiopian because unmitigated wickedness has no participation in light, but imitates night and darkness: and the practice of the huntsman is as much as possible at variance with rational nature, for he who lives among wild beasts wishes to live the life of a beast, and to be equal to the brutes in the vices of wickedness.
במקום אחר כותב פילון על נמרוד: "נמרוד היה הראשון שהחל במעשה הבגידה האיום. כי המחוקק אומר: "הוא החל להיות ענק על הארץ". והשם "נמרוד" מתרגם "בגידה". ולא דַי היה לנפש נִקלה זו לעמוד מן הצד, אלא היא ערקה אל (מחנה) האויב, והרימה נֶשק נגד ידידיה" (על הנפילים, סו).
לפי מדרשו של פילון, שמוֹ היה נמרוד, משום שבָּגַד, כלומר, מרד בה' ועזב את דרכו. ולפי חז"ל, ידע נמרוד את ה', אלא שנתכוון למרוד בו. וזה מתאים לענין הבגידה שייחסה פילון לנמרוד. וזה לשון חז"ל: "ואם לא תשמעו (ויקרא כו, יד), מה תלמוד לומר? אין לי אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו. וכן הוא אומר כנמרוד גבור ציד, שאין ת"ל "לפני ה"', אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו. וכן הוא אומר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (בראשית יג, יג), שאין תלמוד לומר "לה"', אלא אלו שיודעים את רבונו ומתכוין למרוד בו" (ספרא בחוקותי ב, ב).
ובגמרא, בפי רב ושמואל: "ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו" (עירובין נג, א), ובפי ר' יוחנן בן זכאי (פסחים צד, ב). ובמדרש: "אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), א"ר סימון, בג' מקומות נאמר כלשון הזה לשון מרד, אז הוחל לקרא בשם ה', ויהי כי החל האדם (שם ו, א), הוא החל להיות גבור בארץ (שם י, ח). איתיבון, והכתיב וזה החלם לעשות (שם יא, ו), אמר להם קיפח על ראשו של נמרוד ואמר זה המרידן עלי" (ב"ר כג, ז; כו, ד).
ובמדרש בראשית זוטא (לר' שמואל מסנות) מביא מת"א³⁵³: "הוא הוה סרור ומרוד בבני אינשי, עביד עובדין בישין ומרגיז קדם ה', בגין כן אתקריו שומיהון דרשיעייא סרוריא ומורודייא, דעברין על פיקודייא דה' ברשוע בעלמא הדין, כשמיה דנמרוד רשיעייא".
footnotes: ³⁵³ תרגום ארמי. וראה הערת ר' חנוך ילון, "סיני", נג, תמוז-אב תשכ"ג, עמ' רעח, שהוא ה"פשיטא".
ואשר למסורה שבפילון, המכוונת לנמרוד, שהיה "בונה חומות ומגדלים עלי אדמות נגד השמים", מוצאים אנו דוגמתם במדרשי רז"ל: "אמר נמרוד לעמו, בואו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב שם בתוכה וכו' ונבנה מגדל גדול בתוכה ונעלה לשמים, לפי שאין כחו של הקב"ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ, שנאמר (שם יא, ד) ונעשה לנו שם" (פרקי דרבי אליעזר, כד; מה"ג לבראשית יא, ג)³⁵⁴.
footnotes: ³⁵⁴ ובראב"ע: "וטעם לפני ה', שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות לשֵם עולה לשם". וכבר כתב עליו הרמב"ן: "ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה, והנכון בעיני וכו' ואחר כך יצא אל אשור ועשה כרצונו והגדיל ובנה שם ערים בצורות בתקפו ובגבורתו" וכו'.