The Midrash of Philo Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מדוע, לאחר התקווה אומר (הכתוב): "זה ספר תולדות בני האדם³⁴⁴**"?**
footnotes: ³⁴⁴ כך בשבעים: ἀνθρώπων "בני אדם", ובמסורה: "אדם".
Why, after the mention of hope, Moses says, "This is the book of the generations of men?" (Genesis 5:1).
במילים אלה הופך (הכתוב) את המאמר הקודם מהימן. מהו האדם? האדם הוא זה אשר השיג חלק גדול ומופלא יותר מכל שאר החיות, בַּתקווה. ועניין זה מפורסם הוא, כביכול חָרוּת בַּטבע, כי השֵׂכל האנושי הוא בעל תקווה מטִבעו.¹
footnotes: ¹ שו"ת בראשית א, פ
It is by this that he made what has been said before worthy of belief. What is man? Man is a being which, beyond all other races of animals, has received a copious and wonderful portion of hope; and this is as it were inscribed on his very nature, and celebrated there; for the human intellect hopes by its own nature.
פילון מפרש "הוחל" מלשון "יחל", במובן תוחלת ותקווה, ויסודו בתרגום השבעים, וכן הוא כותב במקום אחר: "כי הכשדים (העברים)³⁴⁵ מכַנִים את האדם "אנוש", מפני שהאדם הוא היצור היחידי לאמיתו המייחל לטובות... ומִזה עוֹלֶה בבירור, שאין הוא מחשיב את המיואש לאדם, אלא לחיה בדמות אדם, מאחר ונשלל ממנו הקניין הקרוב ביותר לנשמה האנושית - התקווה. ולפיכך, ברצונו להלל בכל־שֶבח את המקַווה, אומר (הכתוב) תחילה, שהוא שָׂם תקוותו באבי־הכֹּל ובוראו, ומוסיף (בפסוק הסמוך) "זה ספר תולדות בני אדם", אף שאבותיו ואבי אבותיו כבר נולדו" (על אברהם, ח-ט). דבריו האחרונים מתבררים ב"על הרע האורב לטוב", המובא להלן בביאור.
footnotes: ³⁴⁵ ראה קולסון עמ' 8 הע' a, שלעתים קרובות משתמש פילון בכשדית כשם נרדף לעברית.
פירוש תיבת "הוחל" שבמקרא שרוי במחלוקת. יש מפרשים אותו מלשון "חילול - חולין", ויש מפרשים מלשון "תחילה" או "תפילה". וגם עניין "לקרא בשם ה"' שרוי במחלוקת, לחיוב או לשלילה; אם הניחו את הקב"ה וקראו שֵם השם על אליליהם, או שהחֵלו להתפלל לה'. "אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אִלו נקראו בשמו כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה"' (מכילתא יתרו, ו; ספרי דברים, מג; תנחומא נח, יח). ומכאן, שבימי אנוש התחילו לחלל ולקרוא את ע"ז בשמו של הקב"ה. וכן ברש"י ובת"י. וברמב"ם הלכות עכו"ם א, א: "בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה דעת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן התועים היה".
ובתרגום אונקלוס שתי נוסחאות: "ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא די"י", "ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה"'. וברד"ק מביא את שתי הנוסחאות מתרגום אונקלוס: "ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב" (עיי"ש). לפי נוסח זה, מדובר כאן בשבחו של אנוש, שבימיו התחילו להתפלל לה'. ובפירוש רס"ג על התורה כעין פילון: "שהוא (אנוש) היה הראשון בימיו שהכיר בוראו והתחיל להתפלל ולקרא ולהתחנן אל ה', ולכן נאמר ויקרא בשם ה"' (גנזי שכטר, כרך א עמ' טו). ובאבן עזרא: "והוא מגזרת תחלה, והטעם שהחלו להתפלל", וכן ברשב"ם. והאברבנאל מפרש את דברי האבן עזרא: "והראב"ע פירש לשבח, שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן, ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב וכו', שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן ומדור אל דור". פירוש זה, ש"הוחל" לשון תפילה, הוא כעין רעיונו של פילון, אלא כאן שהאדם מייחל, וכאן הוא מתפלל, אבל גם תקווה הוא מלשון תפילה: "שישראל מקווין בבתי כנסיות" (פרקי דרבי אליעזר, ל). "א"ר חמא ב"ר חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה"' (ברכות לב, ב).
פילון דורש סמיכות הכתובים: "אז הוחל (=קיווה) לקרוא בשם ה' זה ספר תולדות אדם" (ד, כו-ה, א), ומפרש כי תולדות אדם הן הן התקווה. וכן הוא כותב במקום אחר: "'אז קיווה לקרוא בשם ה' אלהים', והוא מוסיף במפורש "זה ספר תולדות בני האדם". ודבריו חשובים מאד, כי בזה נרשם הוא בסִפרו של אלהים, כי רק אדם הוא בעל תקווה, וכן גם היפוכו - המתייאש אינו אדם" (על הרע האורב לטוב, קלט).
לפי מדרש זה, היה אנוש הראשון שקיוה לתשועת ה'. והכתוב "זה ספר תולדות אדם" נסמך לתולדות אנוש, מפני שבלשון הקודש אנוש מובנו "אדם", וזה רמזה תורה, שאנוש בלבד, שהוא המקווה לעזרת ה', ראוי להיקרא אדם וראוי להיכתב בספר תולדות בני אדם.
מדוע, בסיפור התולדות, לא הזכיר עוד את קין, אלא את שֵת, עליו הוא אומר; שנולד בדמותו ובצלמו (של אדם)? ומכאן מתחיל (הכתוב) למנות את שלשלת הדורות ממנו (משת)³⁴⁶.
footnotes: ³⁴⁶ ראה לעיל ד, כה שו"ת בראשית א, עח ובביאור, ובהע' 342 שם.
Why, in the genealogy of Adam, Moses no longer mentions Cain, but only Seth, who, he says, was according to his appearance and form; on which account he proceeds to retain the generations which descend from him in his genealogy? (Genesis 5:3).
(הכתוב) איננו מצַרֵף, לא לשלשלת ההגיון ולא לשלשלת המניין, את המתנקש, המגואל והאכזרי. כי כפי שאמר מי שאמר, יש לראותו כזֶבל³⁴⁷, ולהשליכו החוצה. לפיכך אין (הכתוב) מצביע עליו, לא כיורשו של אביו הארצי ולא כראשית הדורות שלאחריו. ולעומתו, הוא מבדיל את שֵת כחָף מפשע משתי סיבות, היות והוא שותה³⁴⁸, כי אביו השקהו, וכן הוא מוליד תקווה בגידולו ובהתקדמותו³⁴⁹. לכן לא מקרֶה הוא, ולא לשוא אומר (הכתוב), ש(שת) נולד בדמותו ובצלמו של אביו, (כי אם) כנזיפה לבכור (לקין), שמחמת הרצה המגואל אין הוא נושא בקרבו כלום מגוף אביו או מנשמתו. לפיכך הפרידו (הכתוב) והפרישו מקרוביו¹, ולעומתו נתן ל(שת) חלק מכבוד הבכורה.²
footnotes: ³⁴⁷ ראה לעיל הע' 329. ³⁴⁸ ראה לעיל הע' 340, ומה שמובא שם ממדרש אגדת בראשית. ³⁴⁹ ברמב"ם: "אמנם שת, כאשר לימדהו והבינהו (אביו), ונמצא שלם השלמות האנושי, נאמר בו ויולד בדמותו כצלמו" (מורה נבוכים א, ז). ¹ ראה לעיל ד, טו שו"ת בראשית א, עו, בסופה. ² שו"ת בראשית א, פא
It can neither be lawful to enumerate a wicked and sinful murderer either in the list of reason or in that of number; for he must be cast out like dung, as some one said, looking upon him as one of such a character; and on this account the sacred historian neither points him out as the successor of his father who had been formed out of the dust, nor as the head of succeeding generations; but he distributes both these characteristics to him who was without pollution, and names Seth, who is a drinker of water, as having been watered by his father, and as begetting hope in his own increase and progress; on which account it is not inconsiderately and foolishly that he says that he was born according to the form and appearance of his father, to the reproof of his elder brother, who, on account of the foulness of the murder which he had committed, has nothing in him resembling his father, either in body or soul. And on this account Moses has separated him from the family, and has given his share to his brother, being the noble privilege of the birthright of the first-born.
מדרשו של פילון נמצא גם בחז"ל: "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת]. מכאן אתה לומד, שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו של אדם, ולא מעשיו דומין למעשה הכל, עד שנולד שת, שהיה מזרעו ודמותו, ומעשיו דומין למעשה הבל אחיו, שנאמר ויולד בדמותו בצלמו. רבי ישמעאל אומר, משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים והפושעים והמורדים" וכו' (פדר"א, בב). ובזֹהר: "תוקפא דאדם הראשון דא שת, דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש" (זֹהר משפטים קיא, ב).
כדאי לציין את הביטוי שבפילון: "שלשלת ההגיון (-החכמה) והמניין". ביטוי זה נמצא במשנה, אולם שָׁם בקשר לסנהדרין: "אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין" (עדיות א, ה), וכן בבבלי (גיטין לו, ב, ובעוד מקומות). אבל במשנה אבות: "חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין" (אבות א, ז, לפי שינויי נוסחאות שבגליון). ואולי הושאל הביטוי באבות משָם.
מדוע נאמר, שחנוך, אשר התחרט, חי מאה ששים וחמש שנה לפני שעשה תשובה, ולאחר שעשה תשובה (חי) מאתים שנה?³⁵⁴
footnotes: ³⁵⁴ פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו"ת הבאה).
What is the meaning of the verse, Enoch pleased God after he begat Methuselah, two hundred years? (Genesis 5:22).
... אמנם, המאתים של החזרה בתשובה מורכבות משתי מאות, בהן המאה הראשונה מגלָה רק טוהר מעוולוֹת, ואילו האחרת את מלוא המוסריות של האדם המושלם. יען, כי מוכרחים תחילה לכרות את החלק הנגוע בגוף־נגוע, ורק אז להעלות בו ארוכה, כי זה (הטיפול) הראשון, בעוד שהלז בא בשנייה...¹
footnotes: ¹ שו"ת בראשית א, פג
God appointed by the law the fountains of all good things to be under the principles of generation itself. And what I mean is something of this sort. A little while before he appointed mercy and pardon to exist, now again he decrees that penitence shall exist, not in any degree mocking or reproaching these men, who are believed to have offended, and at the same time giving the soul an opportunity to mount up from wickedness to virtue, like the conversion of those who are proceeding towards a snare. For behold, the man being made a husband and a father together with his birth, makes a beginning of honesty. And he is said to please God, for although he does not persevere in piety from the moment that he is born, nevertheless, all that remaining period is counted to him as having been spent in a praiseworthy mode of life, because he pleased God for so many years. And these things are said, not because it perhaps was, but it might perhaps have seemed different; but he approves of the order of things, for indulgence having been exemplified, in this case of Cain, after no long interval of time, he introduces this statement, that Enoch practised repentance, warning us by it that repentance alone can procure indulgence.
מהו: "וחנוך היה רצוי לאלהים, מאתים שנה אחרי הולידו את מתושלח"?³⁵⁰
footnotes: ³⁵⁰ כך בשבעים: ὐηρέστησεν δὲ Ενωχ τῷ θεῷ μετὰ τὸ γεννῆσαι αὐτὸν τὸν Μαθουσαλα διακόσια ἔτη ובמסורה: "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה". וראה גם להלן לפסוק כג-כד שו"ת בראשית א, פה.
Why Enoch, who cultivated repentance, is said to have lived before his repentance a hundred and sixty-five years, but two hundred after his repentance? (Genesis 5:22).
בראשית הבריאה מחוקק (הכתוב) את המקורות לכל הדברים הטובים. ברצוני לומר בעֶרך כך: מעט קודם הגדיר (הכתוב) את הרחמים והסליחה³⁵¹, ועכשיו הוא חוזר ומגדיר את התשובה, מבלי ללגלג ומבלי להאשים אף אחד מאֵלה שחטאו, ככל הנראה. ובבת אחת הוא מגַלֶה את ירידת הנשמה מרישעה למוסריות³⁵², בדומה לשיבתם של הבורחים ממלכודת. ו(חנוך), כשהגיע לפרקו והיה לאָב, מיד כשהוליד, עשה את ראשית הטוב והיפה, שנאמר "היה רצוי לאלהים". ואף שלא נשאר ביראתו לעולם³⁵³, בכל זאת, כל אותה התקופה נחשב כראוי לתהילה, שכֵּן היה רצוי שנים כה־רבות. ו(השנים) הרבות נזכרו בדרך סֵמל, שֶמָא לא בשֶל התנהגותו, אלא עקב דימויו בעיני האחרים. מכל מקום, מגלֶה (הכתוב) את סדר הדברים, שזמן לא־רב לאחר הסליחה לקין, מציג (הכתוב) את העובדה שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מבהיר, שמדרכָּה של סליחה להביא לידי תשובה.¹
footnotes: ³⁵¹ בראשית ד, יג. וראה הע' 312 שם. ³⁵² "ירידת"? "עליית" מיבעי ליה, אלא אפשר שפילון נתכוון לתאר את הרישעה כבעלת "גובה לב", ואת המוסריות כבעלת "הענווה". ולפיכך הירידה היא עלייה לאמיתו של דבר. ³⁵³ מכאן יוצא, שלפי פילון העולם עגול ככדור. וכן בזֹהר ויקרא י ע"א ובמקורות נוספים המובאים בניצוצי זֹהר שם. בבבלי פסחים צד, ב נחלקו לענין מהלך החמה בלילה, שלפי חכמי ישראל היא מהלכת למעלה מן הרקיע, ולפי חכמי אומות העולם היא מהלכת למטה מן הרקיע. לפי חכמי ישראל הארץ היא שטחית (ראה פי' מהרז"ו לב"ר ו, ח), ולפי חכמי אומות העולם היא ככדור (ראה פי' עיון יעקב לספר עין יעקב, חגיגה יב, א), ולדברי רבי שם, נראין דברי חכמי אומות העולם. ¹ שו"ת בראשית א, פב
This number of a hundred and sixty-five is combined of the singular addition of ten numbers from the unit to ten; as one, two, three, four, five, six, seven, eight, nine, ten, the total of which is fiftyfive. And again, from that by the addition of ten numbers, which, removing the unit proceed upwards by twos, and two, four, six, eight, ten, twelve, fourteen, sixteen, eighteen, twenty, which make a hundred and ten; the combination of which, with the numbers first mentioned, produces a hundred and sixty-five; and in this addition the even numbers amount to twice as much as the odd numbers; for the woman is more violent than the man, in the preposterous manner in which the wicked man rules over the virtuous man, the outward sense over the mind, the body over the outward sense, and matter over its cause. But the number two hundred, in which repentance was practised, is combined of two numbers of one hundred, the first hundred of which intimates a purification from injustice, but the other indicates the plenitude of perfect virtue. In truth, before anything else is done, the first thing is to cut off from a sick body every diseased part, and after that means of cure are to be applied to it, for this is the first step, and the other the second. Moreover, the number two hundred consists of fours, for it is produced as from seed, from four triangular numbers, and from four tetragons, and from four pentagons, and from four hexagons, and from four heptagons; and, as one may say, it fixes its step on the number seven. Now the four triangles are these, one, three, six, ten, which make twenty; the four tetragons are one, four, nine, sixteen, which make thirty; from the four pentagons, one, five, twelve, twenty-two, is made the number forty. Moreover, the four hexagons, one, six, fifteen, twenty-eight, make fifty; and the four heptagons, one, seven, eighteen, thirty-four, make sixty; and all these numbers put together make two hundred.
מדוע נאמר, ש(חנוך) חי שלש מאות ששים וחמש שנה לאחר שחזר בתשובה?
Why the man who lives a life of repentance is said to have lived three hundred and sixtyfive years? (Genesis 5:23).
ראשית, משום שבשנה שלש מאות ששים וחמשה ימים, אי לזאת, סיבוב השמש מצביע באופן סִמלי על חיי החוזר בתשובה. שנית, כשם שהשמש היא סיבת היום והלילה, הסובבת יומם בחצי הכדור הארצי ולילה מתחת לארץ¹, כך גם חיי בעל־התשובה כוללים מן חחושך ומן האור. מן החושך - מפגיעתן של התאוות והעוולות, ומן האור - כאשר אור המוסריות בוהק, ונוגהוֹ טהור ביותר. שלישית, (הכתוב) קָצַב לו את המספר המָלַא, אשר בו מעוטרת השמש, שהיא ראש המאורות השמימיים. ובמספר זה נכלל גם הזמן הקודם לחזרה בתשובה, מתוך חנינה על אשר חטא לפָנים. כי האלהים בטובו, מעניק חסדים גדולים בעין־יפה, ועם זאת, הוא מעביר על פשעים ישָנים הראויים לעונש, של החפֵצים במעלות הטובות.²
footnotes: ¹ ראה לעיל הע' 350. ² שו"ת בראשית א, פד
In the first place, the year contains three hundred and sixty-five days; therefore, by the symbol of the solar orbit, the sacred historian here indicates the life of the repentant man. In the second place, as the sun is the cause of day and night, performing his revolutions by day above the hemisphere of the earth, and his course by night under the earth, so also the life of the man of repentance consists of alternations of light and darkness; of darkness, that is, of times of agitation and circumstances of injury; and of light, when the light of virtue and its radiant brilliancy arises. In the third place, he has assigned to him a complete number, as the sun is ordained to be the chief of the stars of heaven, under an appointed number, in the time which came before the period of his repentance, to lead to the oblivion of the sins previously committed; since, as God is good, he bestows the greatest favours most abundantly, and, at the same time, he effaces the former offences of those who devote themselves to him, and which might deserve chastisement, by a recollection of their virtues.
מדוע אחרי סופו של חנוך מוסיף (הכתוב) ואומר "היה רצוי לאלהים"?³⁵⁴
footnotes: ³⁵⁴ פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו"ת הבאה).
Why, when Enoch died, the sacred historian adds the assertion, "He pleased God?" (Genesis 5:24).
... שנית, הוא מהלל את החוזר בתשובה, מפני שנשאר בכוונתו הטובה, ולא חזר ממנה עוד עד סוף ימיו. כי הנה קיימים אנשים, אשר לאחר שטעמו קצָרוֹת מן הטוב והיפה, וניתנה להם תקווה שיבריאו, הם חוזרים במהרה שנית לאותה המחלה.¹
footnotes: ¹ שו"ת בראשית א, פה
In the first place, he says this because, by such a statement, he implies that the soul is immortal, inasmuch as after it is stripped of the body, it still pleases a second time. In the second place, he honours the repentant man with praise, because he has persevered in the same alteration of manners, and has never receded till he has arrived at complete perfection of life; for behold, some men appear to be readily sated after they have only tasted of excellence; and after a hope of recovery has been given to them, they relapse again into the same disease arrived at complete perfection of life; for behold, some men appear to be readily sated after they have only tasted of excellence; and after a hope of recovery has been given to them, they relapse again into the same disease.
עיקר מדרשו של פילון בארבעת שו"ת אלה הוא, שחנוך היה חוזר בתשובה. הפסוק אומר: "ויתהלך... אחרי הולידו", היינו שרַק לאחר הולידו את משותלח התהלך חנוך את האלהים, ולא לפני כן. ומזה מדרשו, שלפני לידת משותלח היה חנוך חוטא. תקופת חזרתו בתשובה היתה מחולקת לשניים, מחציתה הראשונה "סור מרע", והשנייה "ועשה טוב". ועוד, הפסוק של מספר שנות חייו "ויהי כל ימי חנוך" וגו' בא ללמד, שמכיון שחנוך חזר בתשובה, נמחקו לו עוונותיו הראשונים, שהרי התורה כוללת במספר ימיו גם את השָנִים שעמד בחטאו. זאת ועוד, שאחר שחזר חנוך בתשובה, הוא החזיק בתומתו עד סוף ימיו, ומעולם לא שָב לסורו.
לפי שיטה זו, לא היה חנוך צדיק מלכתחילה, אלא ששב בתשובה ונהפך לצדיק, וכך המשיך עד אחרית ימיו. לפי השיטה שבחז"ל, היה חנוך פעמים צדיק ופעמים רשע: "ר' אייבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה עד שהוא צדיק אסלקנו" (ב"ר כה, א). או "תניא, חנוך בן ירד צדיק היה, וקל על עצמו להרשיע, ולקחו הקב"ה קודם זמנו, לעשות חסד עמו, ושיתן לו שכר טוב לעולם הבא וכו'. כך הקב"ה רואה בני אדם קטנים ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע וכו', ומקדים להם חסד כדי ליהנות בהם בגן עדן, ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה"ז ליתן להם שכר בעוה"ב וכו'. כך חנוך, בעוד שהיה צדיק והדוֹר כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם קודם שיבאיש ריחו" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש יט, ב-כ, א). לפי הב"ר היה פעמים צדיק ופעמים רשע, ולקחו הקב"ה בתקופה שהיה צדיק, ולפי המדרש הנעלם היה צדיק, אלא מפני שהיה עלול לחטוא בעטיו של הדוֹר, סילק אותו מן העולם. ובשניהם, כבפילון, שהיה חשש שמא יחזור לסורו.
גם במקומות אחרים, כותב פילון על תשובתו של חנוך: "'וחנוך היה רצוי לאלהים, ולא נמצא, כי העביר³⁵⁵ אותו אלהים', כי ההעברה מראָה על חזרה ושינוי, והשינוי הוא לטובה, שכֵּן נוֹצָר ממחשבת הבורא תחילה³⁵⁶. הרי, מכל מקום, כל אשר עִם אלהים טוב ומועיל הוא, כשֵם שכל החָסֵר את החכמה האלהית - הוא ללא־הועיל. ויפה נאמר על שהועבר ממקומו: "לא נמצא", שכֵּן חיי האָשָם הקדומים נמחו ונעלמו ולא ימצאו עוד, כביכול לא היו מלכתחילה. ואולי (לא נמצא), כי כל מי שהוּעבר ועומד במדרגה מעוּלָה מטִבעו, קשה למצאו. ולפיכך הרע נפוץ הוא וידוע לרבים, ואילו מידת הטוב נדירה ואיננה ידועה אף לא למעטים" (על אברהם, יח-יט). ולפי דבריו כאן, המיוסדים על תרגום השבעים, אין בפסוק "ואיננו כי לקח אותו אלהים" על עליית חנוך למרום, אלא על שובו מדרכו הרעה³⁵⁷. לרגלי תשובתו נשתנה, וחנוך החוטא "איננו - ולא נמצא".
footnotes: ³⁵⁵ כן בשבעים. ובמסורה: "כי לקח". ראה בשו"ת הבאה והע' 360 שם. ³⁵⁶ "ששה דברים שעלו במחשבה קודם בריאת העולם וכו', התשובה, שנאמר (תהלים צ, ב-ג) בטרם הרים יולדו, וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (מדרש תהלים צג, ג). ³⁵⁷ וכן גם מוכח מ"על שכר ועונש", המובא להלן לפסוק כד. אבל בשו"ת א, פו כותב פילון על היעלמותו של חנוך ממש.
בשו"ת פ"ד מוסיף פילון, שתשובה מעבירה את הפשעים הראשונים, ועל זה הוא כותב במקום אחר: "שה' מחשיב את החוזר בתשובה כשווה לאדם שמעולם לא חטא" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אבל גם: "אך אין להתעלם מכך, שהתשובה שנייה לשלימות, כשם שהגוף השָב לאיתנו אחרי מחלה (הוא במדרגה שנייה) לגוף שלא חלה. ולכן שלימות מתמידה עומדת במקום הקרוב ביותר לכוח האלהי, ואילו תיקון במשך הזמן הוא סגולתה המיוחדת של נשמה מבורכת בטבעה" (על אברהם, כו).
דבריו, ב"על החוקים המיוחדים", שעל־ידי התשובה נמחקו כל העוונות הקודמים של חנוך, עד שהם כאילו לא היו מעולם, דומים למה שאמרו חז"ל: "אמר להן הקב"ה, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה וכו'. אמר להן הקב"ה, מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם" (ירושלמי ראש השנה ד, ח).
מדרשו, שעל־ידי תשובתו, נכללו בחיי חנוך גם השָנִים שהיה שרוי בחטא, הוא מעין שיטת חז"ל, ש"גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו, ב). ומחז"ל יש הסוברים כפילון ב"על אברהם", שבעל התשובה הוא צדיק ממדרגה שנייה: "וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה" (ברכות לד, ב). אבל יש מהם הסוברים, שבעל התשובה הוא גדול אפילו מצדיק: "א"ר אבהו, במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים" (שם). אף הרמב"ם הוא בשיטה זו, והוא מסבירה: "כלומר, מעלתן גבוהה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם" (הלכות תשובה ז, ד).
מדרשו, שחנוך חזר בתשובה רק מזמן שהוליד את מתושלח, נמצא במפרשי ימי הביניים: "שָׂם כל חשקו באהבת האל, והתעסק בחכמות, והכיר את בוראו משהגיע לחמש וששים שנה" (רד"ק, פסוק כד). וברלב"ג, ביֶתר ביאור: "וסיפר, שחנוך הלך בדרכי השם יתעלה אחר שהוליד את מתושלח, מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי השם, אבל הלך בדרכי אנשי דורו, וכאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמתת ה' יתעלה, מה שלא הושג לאנשי דורו, עבד לה' השם יתעלה שלש מאות שנה". ואברבנאל הציגו בשאלה (שאלה ו): "בענין חנוך, שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה? כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו, כלשון את האלהים התהלך נח, למה תלה ענינו בלידת מתושלח?". ותשובתו: "חנוך לא עשה כן, ולא הלך בדרכי אביו בזמן זווגו, כי הוא הוליד את מתושלח מהרה בהיותו בן סה, אבל אחרי זה אמר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח, והמאמר הזה מורה, שקודם הולידו את מתושלח היה רודף מאד אחר המשגל, ולכן מיהר וזווגו, אבל אחרי שהוליד את מתושלח הלך את האלהים, ר"ל שנדבק בעבודת האל ושלמות נפשו, יותר ממה שהיה בראשונה קודם לידת מתושלח".
מדרש פילון, שלאחר שחזר בתשובה חי חנוך שלש מאות וחמשים ושש שנה כמנין ימות החמה, נמצא כן ברבינו בחיי: "היו כל ימי חייו שס"ה שנים, כנגד מנין ימות החמה, לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים, והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל, ונדבק בה".
אחת מדעותיו של פילון, שקלסתר פני היהדות מתוח עליה, ושמבלי ספק הושתתה על מסורות חז"ל, היא מדת התשובה. הפילוסופים היונים אינם מספרים דָבָר בשבחה של התשובה. לפי דעתם, אין ביכולת הצדיקים לשלוח בעולתה ידיהם, ואפילו החוזר בתשובה פושע הוא³⁵⁸. אבל לפי תורת היהדות, אין לך אדם שהוא כל כך טוב עד כדי להגיע לדרגת השלימות, ואין לך חוטא שהוא כל כך רע עד שלא תועיל לו התשובה. ובאמת, מושג התשובה אצל פילון אינו שונה כל עיקר מאותו של חז"ל. פילון מנסח את תכונתה של התשובה כדלהלן:
footnotes: ³⁵⁸ ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 155־156.
"אך, והיה אם לא יבינו בַּקללות כוחות מענישים (ראה: ויקרא כו, יד-מג, ודברים כח, טו ואילך), אלא יראו בהם אזהרה, ולאחר שעשו רע בתְעוֹתם (מן הדרך), ישובו מבויישים בכל נפשם, ויודו ויתוודו על עוונותיהם, ראשית, בינם לבין עצמם, במחשבה טהורה, המסיבה את לבם ללא־טעות ומכשול, ואחר גם בלשונם, כדי להחזיר למוטב את שומעיהם - אזי ימצאו חן בעיני האלהים המושיע והרחמן" (על שכר ועונש, קסג).
יסודי התשובה שהזכירם פילון, הם אדני התשובה שבחז"ל, דהיינו, שיש להתחרט באמת ובתמים על המעשים הרעים, ולהחליט שלא לחטוא עוד, ולהתוודות בפה מלא (ראה משנה יומא ח, ח-ט).
בנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, פילון, כחז"ל, אומר בפירוש, שלא תועיל התשובה לחוטא עד שיתקן המעוות, ורק אז "יסולח לאותו האדם אשר יוכיח את תשובתו, לא בהבטחה (בפיו), אלא במעשים" (על החוקים המיוחדים א, רלו).
המתחרט על חטאו אין בו משום פגם, לפי הכתוב "אין אדם אשר לא יחטא" (מלכים־א ח, מו) ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). ולפי פילון: "לא לחטוא לחלוטין, היא תכונה אופיינית לָאֵל, ואולי גם לאיש האלהים" (על המידות הטובות, קעז). דעתו זו, אם לא כולה, ודאי שרובה מושתתה על הכתוב. ופילון מטעים, שעובדה זו מספיקה ביד אדם שתוכיח על עֶרכו האמיתי, כי "חזרתו של החוטא לחיי־תום, היא מעשה של אדם נבון, שאינו נבער מלהכיר את שמועיל לו" (שם).
אכן, כשפילון דן על התשובה ביום הכפורים, הוא אומר: "שהאלהים הרחמן חָלַק לתשובה אותו הכבוד ש(חָלַק) לאשר לא חטא מעולם" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אף על פי כן, נראה הדבר, שסוף סוף פילון אחז גם בדעה, שדרגת בעל־התשובה נמוכה מזו של הצדיק הגמור (כפי שכותב ב"על אברהם" כו, המובא לעיל. וראה לעיל ד, ז, שו"ת בראשית א, סה), אבל, כמובן, ברור הדבר, שעֶמדה זו אצלו היתה רק בבחינת תיאוריה מופשטה, כי לפי הנחתו שהובאה לעיל, כמעט שאין צדיק גמור בנמצא.
לפי הבבלי בברכות יש להסיק, שגם לר' אבהו היתה עֶמדה כפולה זו, אלא שהיא בתכלית הניגוד לאותה של פילון³⁵⁹. כך אמרו שם: "א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דא"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט), לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך, מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו" (ברכות לד, ב). הרי לפי דעתו של ר' אבהו, יש לשאול: אם בעל התשובה הוא "רחוק", למה מקומו בדרגה הראשונה, ואם הצדיק הגמור הוא "קרוב", למאי הוא נמצא בדרגה השנייה? אלא שר' אבהו סבר, שבעל התשובה "רחוק" מבחינה פורמאלית כשלעצמה, אבל בנוגע לשמחת אלהים בתשובתו "קרוב" הוא, כי ניכר שהלה נלחם עם יצרו ביֶתר עֹז והתגבר עליו ודאי; ושהצדיק הגמור "קרוב" מבחינה פורמאלית, אבל בנוגע לנצחון הטוב על הרע "רחוק" הוא, כי יצרו של הצדיק הגמור, אפילו אם אינו אסטניס, ודאי שהוא אינו אמיץ הלב שבגבורים של הסטרא אחרא. יתר על כן, הרי משמע מפירוש הגמרא שם, שדעתו של ר' יוחנן נוטה לדעתו של פילון הן מבחינה מופשטה והן מבחינה מעשית.
footnotes: ³⁵⁹ ראה וולפסון שם, עמ' 159.
אבל, איך שיפול דבר. זאת אומרת, אם ננקוט שהצדיק הגמור עדיף מבעל התשובה, או להפך, הרי ברור הדבר, שגם פילון וחז"ל קבעו, שאם יחזור איש בתשובה בנפש חפצה, ושוב אינו חוטא, מוחלין לו על כל עוונותיו.
מהו: "ולא נמצא, כי העביר³⁶⁰אותו האלהים"?
footnotes: ³⁶⁰ כך בשבעים: καὶ οὐχ ηὑρίσκετο, ὅτι μετέθηκεν αὐτὸν ὁ θεός. ובמסורה: "ואיננו כי לקח אתו אלקים".
What is the meaning of the expression, "He was not found because God translated him?" (Genesis 5:24).
ראשית, סופם של ראויים וקדושים איננו מוות, אלא העבָרָה והתקרבות למקום אחר. שנית, אירע (כאן) דבַר־מה מדהים ביותר; הוא כאילו נחטף והפך בלתי־נראה, כי אז לא נמצא, וההוכחה - כשביקשוהו, הוא נעלם, ולא רק נחטף מעיניהם, כי ההעבָרָה למקום אחר, איננה אלא (העבָרָה) למצב אחר. ונודע, ש(עבר) ממקום מוּחש ונראה, לצורה בלתי־גופנית ושִׂכלית. למתנה זו זכה גם ראש הנביאים, כי איש לא ידע את קבורתו (דברים לד, ו), ועוד אחד נוסף -אליהו- שעלה בעקבותיו מן הארץ השמיימה³⁶¹, אז, עם התגלות הפנים האלהיים, או שמא עדיף לומר, הִתְעַלָה כמוהו (השמיימה).¹
footnotes: ³⁶¹ מלכים־ב ב, יא: "ויעל אליהו בסערה השמימה". ¹ שו"ת בראשית א, פו
In the first place, the end of virtuous and holy men is not death but a translation and migration, and an approach to some other place of abode. In the second place, in this instance something marvellous did take place; for he was supposed to be carried off in such a way as to be invisible, for then he was not found: and a proof of this is, that he was sought for as being invisible, not only as having been carried away from their sight, since translation into another place is nothing else than a placing of a person in another situation; but it is here suggested, that he was translated from a visible place, perceptible by the outward senses, into an incorporeal idea, appreciable only to the intellect. This mercy also was bestowed on the great prophet, for his sepulchre also was known to no one. And besides these two there was another, Elijah, who ascended from the things of earth into heaven, according to the divine appearance which was then presented to him, and who thus followed higher things, or, to speak with more exact propriety, was raised up to heaven.
מאמר זה כולל שני פירושים³⁶²: האחד, אין בו שום ענין מיסטי, כי זה הוא באמת סוף כל הצדיקים או הקדושים, שאחר מיתתם חיים הם חיי נצח, וכאילו נעתקים מחיי גוף לחיי אלמוות, וזה הגמול של אוהבי השם וחלקם בעולם הבא, וכן הוא כותב בכמה מקומות (ראה לעיל פסוק ב, יז, שו"ת בראשית א, טז ובביאור שם), וכן באברבנאל: "שלא היתה הפרדת נפשו מגופו מיתה, אלא חיים". והפירוש השני הוא, שלחנוך קרה דבר בלתי־טבעי, פלאי. הוא לא מת כלל, אלא נעתק מעוה"ז לעולם הבא. כי כשביקשוהו לא מצאוהו, לא מפני שנסתר מעיני רואים, אלא מפני שנעתק ממקום מוחש, ונשתנה לצורה שכלית בלתי־ גופנית. ודבר בלתי טבעי כזה, קרה גם למשה רבינו ולאליהו הנביא.
footnotes: ³⁶² בתוספות יבמות טז, ב ד"ה פסוק: "דאגדות חולקות זו על זו, דבבראשית רבה יש אומרים דחנוך מת, כדמתרגמי' כי לקח אותו, המית יתיה, ובריש מסכת דרך ארץ משמע שנכנס לגן עדן בחייו".
במדרש אגדת בראשית מכתב־יד אוקספורד, מובא: "ואחריו חנוך, הוא הלך בדרכי שמים, ועליו נאמר (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב וגו', ואומר (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, מלמד שלקחו וגנזו". ובחז"ל: "תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן חנוך" וכו' (דרך ארץ זוטא, א). או: "שלשה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה, אלו הם חנוך" וכו' (ילקוט יחזקאל שסז, בשם מדרש). אבל שמו של משה לא נזכר במקומות אלה. ובחז"ל אין רשימה שתכיל רק את השלושה שבפילון.
ובמדרש הגדול: "ואיננו כי לקח אותו אלהים. תאנא, שלשה עלו ושימשו במרום, ואלו הן חנוך משה ואליהו. חנוך דכתיב כי לקח אותו אלהים, משה דכתיב ויעל משה מערבות מואב ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, א-ו), אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים־ב ב, יא). ולא אלו בלבד, אלא כל הצדיקים הן עולים ומשמשין במרום, שנאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וילמד סתום מן המפורש". מקורו של דרוש זה במדרש הגדול נעלם הוא, אבל מתוך השוואה לדברי פילון נראה, שהמקור שממנו שאב בעל מה"ג כבר הרכיב שני פירושי פילון, ונתן להם צורתם זו. ומתחת למדי שני הפירושים שבפילון ובמה"ג נמצא מדרש קדום מאד. ומן המפורש בפילון, יש מקום ללמוד על הסתום במה"ג.
ישנה פיסקה בפילון, שלפיה נדרש מהחוטא הרבה יותר מתשובה והודאה. בפיסקה זו, אין הוא מדבר על האדם שלעתים בלבד הוא חוטא במשך ימי חייו, אלא במי שהתמיד להעמיק סרה, ועכשיו כשחזר הוא מתאווה לתיקונו השלם. זאת אומרת, אין הוא דָן על מי ששָב מאיזה חטאים בודדים שחטא, אלא על זה שעובר כליל מחיי רֶשע אל חיי תום. לפי פילון, היה חנוך הראשון לחזור בתשובה. הלה חוטא היה, והאלהים בחסדו חָנַן אותו את מתת התשובה. ואת הפסוק "ולא נמצא כי העביר אותו האלהים" הוא מפרש בדרך אלגורית, שחנוך החוטא לא נמצא עוד, מפני שחזר בתשובה, ובכך נהפך לאיש אַחֵר (על אברהם, יט)³⁶³. ואשר לביטוי "כי העביר אותו", הוא מפרשו, שחנוך הטיל חובת גלות על עצמו. לדבריו, חשובה חובה זו מאד כדי לבוא עד תכלית התשובה האמתית. ואלה דבריו:
footnotes: ³⁶³ ראה לעיל בקשר להע' 357.
"אמנם, (משה) אומר על האיש הנמלט מהתקוממות־גופו ומתאַחֵד עם הנשמה: "ולא נמצא כי העביר אותו האלהים". על־ידי "העבָרָה", הוא רומז בבירור על התנחלוּת (במקום חדש), ועל־ידי "ולא נמצא" - על בדידותו. וכך יאה ונאה, שכֵּן, אם אדם המואס באמת בתענוגות ותשוקות, החליט בהֵן־צדקו להתרומם מעל לתאוותיו, עליו להתכונן להעֲבָרָה, לברוח מביתו וממולדתו, מקרוביו ומיודעיו, בלי להסב את מבטו, כי הקירבה מושכת את הלב. כי יש לחשוש, שמא לכשיתעכב, ילָכֵד ויפול בידי קסמי האהבה סביבו, והרהוריו בהם יחזרו וישלהבו את הרגיעה ממאמצי רֶשע, ויעוררו הדי זכרונות, שמוטב היה לוּ אָבַד זכרם. אמת, רבים היטיבו דרכם בַּגלויות, ונרפאו מתשוקותיהם המטורפות והנרגזות, כשעיניהם לא יכלו עוד לשוות את דמות העונג לתשוקתם... ואם מעביר (אדם) את מקום מושבו, עליו להשתמט מחינגות המוֹנים ולקדם בברכה את ההתבודדות, כי רשת פרושה על אדמת נֵכָר, כמו בבית, ומן ההכרח, שקצרי־ראייה הנהנים מאסיפות המונים יפלו בה" (על שכר ועונש, טז-כ).
אין כוונתו כאן למי שחטא לפרָקים ושב מחטאיו המסויימים בזמן פלוני או אלמוני, אלא במי שהתמַכֵּר כליל לתאוותיו, ואף לאחר תשובתו, צריך הוא להישמר מליפול ברשת שטמנו לו התשוקות. כהקדמה לתשובתו, נדרש ממנו לצאת לגולה ולהתבודד, כדי שלא יתפתה לחזור לחטאו. מי ששָב מדרכו הרעה עליו להרגיש בשינוי מצבו באופן מוחלט, זאת אומרת, למען היותו מובטח שהעָבַר שלו "אינו עוד בנמצא", עליו לעזוב את סביבתו, וללכת למקום שאין מכירים אותו, וישב שם בדד וידום.
תשובה שכזו, מחייב אותה גם הרמב"ם לחוטא כזה, באמרו: "מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ותחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשַנֶה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים, ומשַנֶה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח" (הלכות תשובה ב, ד).
ומן המוֹתָר להעיר, שהלכה זו אצל הרמב"ם מושתתת על מאמרו של ר' יצחק: "אמר ר' יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו', ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (בראשית יב, א) והדר ואעשך לגוי גדול" (ראש השנה טז, ב), כי ארבעת הדברים ודבר ה"יש אומרים" הם חמשת הדברים שברמב"ם, אבל הוא נותן טעם לדבריהם, שלפיהם אין הגלות עצמה מביאה את החוטא לידי תשובה, אלא משום שהיא גורמת לחוטא להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח, מצב נפשו זה מסבב תשובתו וכפרת עוונו.
דומה, שגם פילון וה"יש אומרים" ביססו דעתם על מסורה ארץ־ישראלית קדומה, שבמקרה זה הטילה חובת גלות על החוטא.
מדוע, מיד עם לידתו של נח, אומר אביו: "זה יניחנו³⁶⁴מן המעשה ומן העצבון³⁶⁵**, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים³⁶⁶"?**
footnotes: ³⁶⁴ כך בשבעים διαναπαύσει ἡμᾶς במקום "ינחמנו" שבמסורה. ברש"י: "ינחמנו, ינח ממנו את עצבון ידנו" (ובספר זכרון: "חִלקה הרב ז"ל לשתי מלות"). וברד"ק: "ומה היתה ההנחה והמנוחה שעשה נח בעולם וכו'? כי הוא היקל בעבודת האדמה, וזהו הנחמה וההנחה". ³⁶⁵ שונה מן השבעים. ראה ציטוטו ב"על הרע האורב לטוב", קכא, המובא להלן בביאור. נראה, שהמתרגם קיצר את הציטוט. מ. ³⁶⁶ כך בשבעים: κύριος ὁ θεός. ובמסורה רק: "ה'".
How it was that immediately upon the nativity of Noah his father says, "He will make us rest from labours and sorrows, and from the earth, which the Lord God has cursed?" (Genesis 5:29).
לא לשוא ניבאו אבותינו הקדושים, וראויים הם לשבח נבואי. גם אם לא (ניבאו) תמיד, ולא אודות כל עניין, אף על פי כן לפחות (ניבאו) פעם אחת, ובנוגע לדבר אחד אותו הִכירוּ. ולא לשוא (נבואה) זו היא גם דוגמה סמלית, כי "נֹח" הוא כעין כינוי ל"צֶדק", וכאשר השֵׂכל שותף עמו (עם הצֶדק), הוא מניח לנו מטורח העבודה, מניחנו מעצבונות ומורא, ועושה אותנו בלי־חת וצער, ומניח לנו מהטבע הארצי וקללתו, ממנה חלה הגוף, ומהברואים אשר מבַלים את חייהם בתענוגות. ובאשר למימושו של הלֶקח³⁶⁷, הנבואה (של אבי נֹח) טעתה בדבריה, כי בימי האיש הזה (נֹח) לא חדלה הרישעה, אלא (להיפך) אלימות מרוכזת³⁶⁸, ומבוכות של שוָֹאה מוזרה, ומעשים חדשים לרגל המבול הגדול. ושים לבך במיוחד, שנֹח הוא (דור) עשירי ליציר האדמה³⁶⁹.¹
footnotes: ³⁶⁷ [להתאמתות הדברים של] הפסוק הנידון. מ. ³⁶⁸ מילולי: ריכוז של אלימות. מ. ³⁶⁹ ראה: "על צאצאי קין וגלותו", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו"ת בראשית א, עח, ובביאור שם. ¹ שו"ת בראשית א, פז
The fathers of the saints did not prophesy except for grave reasons and on important occasions; for although those who were rendered worthy of prophetical panegyric did not prophecy at all times or on all subjects, they did so at all events on one occasion and on one subject, with which they were acquainted. Nor is this of no importance, but it is an emblem and an example, since Noah is a kind of surname of righteousness, of which, when the intellect is made a partaker, it causes us to rest from all wicked works, and releases us from sorrows and from fears, and renders us secure and joyful. It also causes us to rest from that earthly nature which has been previously laid under a curse, which this body, when affected by pain, is connected with, especially in those persons who give cause for it, and who wear out their lives with pleasure. Nevertheless, if we examine attentively the events and circumstances, and compare them with the letter of the scriptures, the prophecy which has been already produced is deceived, because, in the time of this man, there did not arise any putting down of evils, but a more vehement obstinacy in sin and great afflictions, and the unprecedented event of the deluge. But you must note carefully, that Noah is the tenth in generation from the earth-born Adam.
לפי פילון, "נח" פירושו "צדק", והוא מוציאו: א. מסברתו, שהשכל בהשתתפותו עם הצדק "מניח" (לפי נוסח השבעים שעליה משתית פילון דרשתו) לנו מטורח העבודה; ב. ומסמיכות "צדיק" ל"נח" בביטוי "נח איש צדיק" (בראשית ו, ט)³⁷⁰. ודרשת סמוכין כזאת נמצאת לפעמים בחז"ל³⁷¹.
footnotes: ³⁷⁰ כפי שכבר העיר מרקוס בשו"ת בראשית ב, מה, עמ' 124 הע' j. ³⁷¹ "עזי וזמרת יה (שמות טו, ב), ד"א אין עזי אלא מלכות, שנאמר (תהלים כא, ב) ה' בעזך ישמח מלך. סגר עליהם המדבר (שמות יד, ג), א"ר ירמיה בן אלעזר, אין סגר אלא חיוֹת, שנאמר (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום ארויתא" (שמו"ר כא, ה).
גם במקומות אחרים בכתביו, מציין פילון, ש"נח" פירושו "צדק", כדבריו: "(נח) פירושו "צדיק", עליו נאמר: "זה יניחנו ממעשינו ועצבונות ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים". ראשית, הצדקה נוהגת מטִבעה להתקין מנוחה תחת יגיעה... שנית, לסלק אותם עצבונות, שנגרמו מפעולותינו אנו. כי משה איננו אומר, כפי שטוענים מקצת מן המנאֲצים, שהאלהים הוא סיבת הרע³⁷², אלא ידינו שלנו... כללו של דבר, יש לנוח מן האדמה אשר אררה ה', ו(אדמה) זו היא הרישעה המקננת בלב הכסילים. אך הצדיק, שבידו התרופה המושלמת -הצדקה- מתגלה כמוֵֹנע מחלה קשה" (על הרע האורב לטוב, קכא-קכג); "שהוא (נח) נמצא בעל תכונה הראויה לשֶבח מלידה, כי נח פירושו "מנוחה" או "צדיק"" (דרשות אלגוריות ג, עז). וכן במדרש הנעלם: "אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זאת? איש צדיק" (מדרש הנעלם נֹח כא, ב).
footnotes: ³⁷² ראה לעיל הע' 251.
מדרשו של פילון אומר, שמהותו של נח מתגלה איפוא כבר בקריאת שמו, היינו שהוא מוזמן למפרע להיות איש צדיק שיחַסֵל את העצבון ויביא מנוחה לעולם. ומעין זה גם בחז"ל: "ומנין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם, שנא' ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו"' (תוספתא סוטה י, א).
בדברי פילון בשו"ת שלפנינו ברור הרעיון, שלמעשה לא נתקיימה נבואת למך, ובדבריו "זה ינחמנו" לא נבואה ממש, אלא סמליותה, שנזרקה מפיו כהוראה להלך־רוחה של האנושות. אבל מפני מה מתלבּט פילון בבעיית כשרונו הנבואי של למך, ומסתפק אם הוא היה נביא או לאו?
במדרש תנחומא מובא: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. מנין היה יודע לומר זה ינחמנו ממעשינו וגו', וכי נביא היה? א"ר שמעון בן יהוצדק, למודין היו, שבשעה שא"ל הקב"ה לאדם ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (בראשית ג, יז), אמר אדם, רבש"ע, עד מתי? א"ל עד שיולד אדם מהול. כיון שנולד נח מהול, מיד ידע למך ואמר ודאי זה ינחמנו וגו'. עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" (ת"ה בראשית, יא). וכאן בהדיא, שאין ללמך כל ענין לנבואה. אבל במקום אחר מובא, שנביא היה: "נביא גדול היה למך, שאמר בלדת בנו זה ינחמנו, האיך ידע זה? אלא נביא היה" (פי' הרד"ק בשם "ארז"ל"). ובאבן עזרא: "וטעם זה ינחמנו ממעשינו, שידע על־ידי אדם כי נביא היה, כי על־ידי הנולד תחיה האדמה, או ראו זה בדרך חכמה". ובאברבנאל: "וגם יתכן לומר, שלמך ידע בחכמה או בנבואה, שנח בנו, בזכותו ובצדקתו, ימלֵט עצמו וזרעו מהמבול".
ברור, שבספרות חז"ל היו שתי מסורות בנידון זה. לפי האחת היה למך נביא, שהרי נתקיימו דבריו, ולפי השנייה לא היה נביא, ודבריו שנתקיימו לא באו מאיתערותא דלעילא, אלא ממסורתו של אדם הראשון. נראה, שפילון ידע שתי מסורות אלה, ולכן הוא פוסח על שתי הסעיפים, ולמך אצלו כאילו נביא בכוח ולא נביא בפועל. ובמקרה זה, ממטרתו לפַשֵר בין שתי הדיעות שבחז"ל.
כדברי פילון, שנח הוא העשירי לאדם, נמצא גם ברבינו בחיי: "ויולד בן ויקרא את שמו נח, חשבון עשרה הוא עִקר העולם וקיומו, והנה נח היה עשירי לאדם, וראוי להתקיים בו העולם וכו'. ומפני שהיה נח עשירי, והעשירי קדש לה', על כן הזכיר בו מלת "זה", כלשון זה אלי ואנוהו"³⁶⁹.
footnotes: ³⁶⁹ ראה: "על צאצאי קין וגלותו", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו"ת בראשית א, עח, ובביאור שם.
מי הם שלושת בני נח, שם חם ויפת?
What is meant by the three sons of Noah being named Shem, Ham, and Japhet? (Genesis 5:32).
השמות הללו מסמלים שלושה דברים בטבע: טוב, רע ובלתי־מסויים³⁷³. שֵם מצוין כטוב, חם כרַע, ויפת כבלתי־מסויים.¹
footnotes: ³⁷³ כלומר, בינוני. ¹ שו"ת בראשית א, פח
These names are the symbols of three human things, what is good, what is bad, and what is indifferent; Shem is the symbol of what is good, Ham of what is bad, and Japhet of what is indifferent.
ראה להלן לבראשית י, א-ב שו"ת בראשית ב, עט, ובביאור שם.