אם עד שלא מסר לו המפתח חל וכו'. נ"ב עי' בב"ק פ' הפרה כתבו התוס' דאיירי שלא החזיק בו. ולא קנאו בשום קנין להיות מוחזק בו בשכירות אלא שדעתו להחזיק בו ולקנותו ומש"ה תלוי במסירת המפתח אבל אם היה כבר זוכה כדינו אפי' אם לא היה המפתח בידו עליו מוטל הבדיקה ע"ש ודו"ק (עי' בב"י סי' תל"ז בא"ח נ"ל):

ובירושלמי פליגי איכא מ"ד כו'. נ"ב ותימה לפי זה יהיו קטנים יותר מהימני מנשים דהא בברייתא תני נשים ועבדים וקטנים ועלה קאי לא תיתני נשים משמע כל אינך תיתני ומהימן והוא נגד הסברא ועוד התוס' מוכיחין גבי תחומין נשים ועבדים מהימני ולא קטנים אלמא דעדיפא מקטנים וראיתי בירושלמי דה"ג הכל נאמנים כו' ר' ירמיה בשם ר' זעירא לית כאן אפי' נשים נשים עצמן אינם נאמנים מפני שהן עצלניות והן בודקין כל שהוא ע"כ ולפי דברי המחבר אינה מיושבת גירסא זו אם לא שתגיה נשים עצמן אינן נאמנות וכו' אבל נראה כגי' הר"ן דפליגי ביה אמוראי וה"ג ר' ירמיה בשם ר' זעירא לית כאן אפי' נשים. נשים עצמן נאמנות פי' ולא תיתני שהן נאמנות להעיד על ביעור חמץ שהוא בדוק דומיא דקטנים אלא יכולין לבדוק בעצמן ואיכא מאן דס"ל מפני שהן עצלניות ואינן נאמנות על הבדיקה כ"א לומר שהוא בדוק דומיא דקטנים וכן נראה בעיני אפי' לדעת המחבר דס"ל כהאי פיסקא דהנשים אינן נאמנות לבדוק בעצמן אלא לומר שהוא בדוק ומש"ה כתב ובירושלמי פליגי וכו' כלומר שצריכין להחמיר כדברי הירושלמי שלא להניח לנשים לבדוק וס"ל דקטן עדיף טפי ואיירי בקטן שיש בו דעת לבדוק כמו שכתב הרמב"ם ואינו עצל וכו' ומדברי הגמ' שלנו דפסיק אפי' מוחזק לן דלא בדוק והא אמרו בדקנו בו דמהימני אין להביא ראיה דדלמא גרסי' והם אמרו בדקוהו ולא שבדקו בעצמן וכן משמע בשו"ת מהרי"ל לחלק כמו שחלקתי ולענין פסק הלכה נראה דבין נשים ובין קטנים לאו בדקי אלא שיכולין להעיד:

וכל זה אינו נראה לי וכו'. נ"ב ויש להקשות ולמה אינו שוה לו דברי ראשונים שכתבו שאין לבודק לדבר וכו' ולא חילקו דשמא נמי לכתחלה קא מזהיר כמ"ש הוא גופא שטוב להזהר לכתחלה ונ"ל דבודאי מה שכותב שאין לבודק לדבר וכו' ולא חילק בין תחלת הבדיקה לאחר שמתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזהו ליתא ודו"ק:

דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכו'. נ"ב ובעיני נראה כדברי הגאונים ולא משום הנך תנאי אלא משום דסתמא דגמ' אמרה וכולהו תנאי כוותיה דשמואל משמע דהוי כמו הלכתא: @00פרק ב

שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח. כך פירושו תקח הרבה ממני שמא אצטרך לחזור ולקנות ממך ואתן לך ריוח ולכן קנה הרבה:

וכן מוכח בפרק דם חטאת. ותימה איך מביא ראיה דשרי אפי' מדרבנן ולא גזרינן דלמא חייש דלמא הא דשרו גבי חטאת אם היו כבשונות מפני שאין שבות במקדש וצ"ע:

וסובב שפתה בטיט וכו'. נ"ב לאו דוקא שבתחנה אינו צריך אלא רבותא קאמר שאף בהגעלה שניה צריך ואף שלא היה ממלא היורה שהרי הרתיח בה מים להגעילה בלי שיעור אפ"ה מחמירין ועושין שפה כי הניצוצות ניתזין על השפה וק"ל אבל בהגעלה שניה לא אוכל לישב ולהשיג טעם על מה היא באה מאחר שהגעילו אותה תחלה וצ"ע:

שחרוסת מחמיץ את הקמח. נ"ב וקשה דאמרי' בהקומץ ומתובלת בכל מיני תבלין מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת וצ"ע:

והאחריות על ישראל וכן כתב וכו'. נ"ב ומש"ה אם הקדיש או אבד קודם שהגיע הזמן לא עשה ולא כלום אע"ג דאח"כ הוחלט מכאן ואילך הוא גובה. מ"כ בשם הגה"ה מהרי"ח:

וכן י"ל דעת רב אלפס שכתב פת סובין וכו'. נ"ב אבל הר"ן כתב דעת הרי"ף כמו פירש"י והדין עמו דאל"כ למה נקראת הדראה ומ"מ לענין פסק הלכה כתב כדעת הרא"ש אלא שפי' פת הדראה כלומר תבואה פחותה הנשארת מאכילת תולעים הנקרא הדראה וכן פי' הרמב"ם ז"ל ע"ש:

אסור למילש ולמיפא וכו'. נ"ב ותימה גדולה היא בעיני דאוסר להדיא למילש יותר משיעור ובברייתא תני להדיא אין אופין פת עבה ביו"ט בפסח וב"ה מתירין ומפרש בגמ' מאי עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישה ופרשינן כשעושין אותה עבה היה העיסה כשהיא כולה ביחד וא"ל דהרי"ף לא גורס בפסח הלא הקשה התלמודא בהדיא מאי אריא בפסח אפי' ביו"ט נמי ומשני אין ה"נ ותנא בפסח קאי וא"ל דהרי"ף ס"ל כשינוי בתראה ואיבע"א האי תנא לפת מרובה פת עבה קריא ליה הלא בביצה פרק יו"ט כתב הרי"ף להדיא כלישנא קמא וצ"ע:

וע"י כך נתחייבה העיסה כולה וכו'. נ"ב צ"ל להפריש חלה בלא ברכה דמדין אינה חייבת בחלה אלא דגזרינן שמא תימלך ועיין בהלכות חלה: @00פרק ג

אלו עוברין בפסח האוכלין. פי' עוברין מעל השולחן או ט"ס וגרסינן באוכלין ודו"ק:

אין טוב להתלוות עמו בדרך וכו'. נ"ב אבל בע"ה דלעיל שהוא חבירו מכיר כו' כמו שאמר על חייו לא חס על חבירו לכ"ש וחשוד על שפיכות דמים אסור להתלוות עמו והוא מסכן בנפשו ודו"ק: @00פרק ד

אמר רב פפא ודוקא בשר וכו'. ולפי' התוס' קשה למה לא חילק מיניה אפי' בבשר בהמה כשאינו גדי או טלה דשרי ועוד אמאי צריך טעמא להיתר גבי חיטי ושערי משום דאיצטריך וכו' תיפוק ליה דלא שייך להקדישן לפסח כ"א לדמים ונ"ל דלאו דוקא חיטי קאמר וטעם דמינטרי שייך אכל דבר ודו"ק:

דסתם משנה דריש פירקין וכו'. ותימה אי חשבינן כסתם ואח"כ מחלוקת ואי חשבינן כולהו כחדא ענינא אלא שכייל כל הני מקומות שנהגו א"כ הוי חדא משנה וכי לא עדיף חכמים מת"ק ואעפ"כ נראה שהדין עם המחבר שהרי כל הני מקום שנהגו הלכות פסוקות הן וכיילינהו רבי בהך פירקא דמקום שנהגו בע"פ בודאי ג"כ הלכה פסוקה היא:

נהגו אין לא נהגו לא ויראה. ובגמ' שלנו מסיק אחר וש"מ לצורך המועד אין שלא לצורך המועד לא ש"מ לכאורה נראה דה"פ במקום שנהגו הוא דיש להתיר במלאכה אבל במקום שלא נהגו לא תמצא שום היתר ואף במקום שנהגו אינו מותר אלא לצורך המועד וכו' אבל מדברי הרא"ש יראה שנפרש הסיפא ועושין מלאכה בערב פסח עד חצות במקום שנהגו בכל מלאכות מותרים אפי' שלא לצורך המועד ואף להתחיל ודוקא במקום שנהגו אבל במקום שלא נהגו אסורים כל המלאכות וכמו שמסיק לצורך המועד אין וכו' ולפ"ז אף במקום שלא נהגו שרי לצורך המועד לגמור המלאכה אבל לא לכתחלה והלשון מגומגם ואולי לא גריס לצורך המועד אלא נהגו אין וכו' וכדפירש"י וכן הוא דעת הר"ן אלא שהוא מפרש הלשון יותר מגומגם נהגו אין כלומר במקום שנהגו איסור הוא דבעינן לצורך המועד וכו' וצ"ע: @00פרק י

וגם א"צ לברך ברכה אחרונה וכו'. משמע קצת דאם הסיח דעתו צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה וכן איתא בתוספתא להדיא אבל לקמן משמע להדיא דאינו צריך לברך על היין ששתה לפני המזון אפי' אם נמלך לשתות עוד וכל שכן כוס של קידוש ע"ש וק"ל:

דאין ראיה מהכא דאיכא למימר דגחין כו'. אבל מסקנת הרא"ש בפרק שלשה שאכלו דאין צריך לשפוך מכוסו אלא ביינות פגומים ואז ישפוך המברך מכוסו קודם שישתה ואפילו הכי אין יכולין לשתות עד שישתה המברך וכן מסקנת התוספות:

ומברכי אינהו בהמ"ז והדר לביתא אחרינא. עי' בטור א"ח סי' תכ"ד בענין מ"ש הרי"ף ומברכי אינהו בהמ"ז הרי תקנה ליודעים בהמ"ז עד מ"ש בשם א"א הרא"ש ז"ל על טיבול של ירקות עכ"ל. ותימה לי דאמאי צריך הרא"ש לדחוקי בה"ג מאחר שפסק הרא"ש להדיא שיכול שיברך בהמ"ז ולהוציא את האחר אף שלא אכל כלל לפי שכל ישראל ערבים זה בזה ונ"מ שיכול להוציא (מי שאכל) כזית דגן אפי' מי שאכל כדי שביעה כדאיתא שם אבל מ"מ סבר דלעולם בעינן כזית דגן אפי' בלא זימון כמ"ש הירושלמי ומסמיך אקראי והרא"ש הביאו לעיל וכתב שהוא מדרבנן דלא אשכחן להדיא דתלמודא דידן פליג עליי והארכתי לעיל ע"ש. 0הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לה מסכת פסחים