דלא שכיח בה זנות לא גזרו בה וכו'. אמת שכך הוא לשון התלמוד והיינו בתחלת הסוגיא קודם שידע דשמואל כר"י ס"ל אבל בתר דמשני הכי שוב לא צריכי להאי טעמא אלא מאחר דזנות אפי' בגדולה אינה אסורה אלא משום גזירה דנשואין דהא אשה מתהפכת א"כ בה לא גזרו רבנן ודו"ק:

עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה וכו'. רבותא היא דאפילו הזכיר תחלה וסוף ירושה רק באמצע מתנה מתנה דוקא:

וגם זה קשה לפרש"י וכו'. פי' אפי' לפרש"י דס"ל דאין ראיה מכאן דאין כופין אלא אין כותבין אגרת מרד היינו כופין וכן תבע ליבם אין נזקקין לו משום דכופין אפ"ה קשה לפי פירושו דא"כ משמע בסוגיא משום דמצות חליצה קודמת כופין והיינו דלא כפירושו שפירש אין כופין בלא אמתלא ודו"ק:

לא מקבל אלא לפום מנהגא. נראה בעיני דדוקא היכא שכותבין בשומא כל מה שהכניסה לו אבל האידנא שכותבין סך הנדוניא בשוה פשיטא שאין לשום הבגדים אלא כפי שומן:

פירש"י ע"י רעמים וברד וכו'. ותימה גדולה מנין לרבינו אשר לומר דדוקא על ידי רעמים קאמר אבל לא ע"י חולי דלמא לאו דוקא קאמר ועוד הלא רש"י גופה פי' לעיל מיניה בסוגיא דסריס חמה ס"ד פי' הא סריס חמה בידי שמים הוא ומחמת חולי הוא א"כ מוכח להדיא דע"י חולי הוא בידי שמים ועוד דלעיל פרק כיצד (יבמות דף כ ע"ב) בברייתא דפצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם וכו' פרש"י סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי [נסתרס] מאליו משמע להדיא דע"י חולי לא חשיב בידי אדם:

פשיטא ליה דעד אחד לא מהימן וכו'. נ"ב ובתוס' לא משמע כן אלא בתרוייהו קמבעי להו ולדברי הרא"ש צ"ע רב אמאי גרע ממת יבמי נהי דליכא מיגו. וצ"ל מאחר דאיכא ריעותא בדבר שהיה לו לומר מת בעלך והא טפי אית לן למימר שבא לקלקלה ומש"ה לא מהימן אבל במת יבמך שהעיד כפשוטא שהוא מהימן טפי ודו"ק א"נ דמש"ה לא מהימן כה"ג משום דהיא בוודאי לא דייקא וסמכא אדברי העד וסברה בודאי קושטא קאמר שהרי אית ליה מיגו ודו"ק:

נתייבמו ומתו היבמין אסורות לינשא. פירוש שהיה להן כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאומרת מת בעלי תתייבם ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותו של זו וארישא קאי שאין להם עדים ולא בנים ומתו היבמים אסורים להנשא לשוק מפני בעלה הראשון של זו וכן זו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים אע"פ שכבר נשאו שתיהן ליבם בחזקת שמתו בעליהם אפ"ה חיישינן: