(א) ועוד דר״ח ס״ל כר״י לקמן דאמר בצד צפון היה עומד [ומחטא] כו׳. ר״ל כשהתחיל להזות היה מתחיל בצד קרן מזרחית דרומית ומסיים במזרחית צפונית [ואח״ז] היה מזה על טהרו של מזבח ז׳ הזאות כדלקמן. ואם כן מוכח דס״ל דשתי פרוכת היו במקדש וחיצונית פרוסה מן הדרום ושם הזה ז׳ הזאות כשיצא מבית ק״ק והיה הולך כל צד דרום עד שבא בצד דרום מזבח ויצא כל אורך המזבח עד קרן מזרחית דרומית והתחיל ליתן מתנות הקרנות וסיים בקרן מזרחית צפונית ושם הזה ז׳ הזאות וק״ל ועיין הסוגיא דף נ״ח ונ״ט:

(ב) ופרש״י דסבר דפתחה בצפון כו׳ ר״ל לאפוקי מהרמב״ם פ״ד מהל׳ עבודת יוה״כ ורשב״א בתשובה סימן שפ״ח שלא כתבו כן:

(ג) ופרש״י כסדרן אתת למעלה ושבע למטה זו תחת זו והתוס׳ כו׳ כצ״ל. אלא באחת של מעלה היה זה תחת זה כמנגדנא וזה פי׳ כמצליף כמנגדנא. ולדברי התוס׳ קשה לפרש לשון כמצליף כמנגדנא כיון שלא היה צריך לכוין כו׳ בזה תחת זה. ובאמת לא מצאתי כן בתוס׳ שלנו. שוב מצאתי [בפירוש] הפייט שלנו שכ״כ [בשם] התום׳ ופי׳ כמנגדנא כמו שמכה בשוט מלקה שלא כסדר ושלא בכיון ע״ש. ואין להקשות לפי׳ התוס׳ הא אמרינן בגמרא דף נ״ז דביה״כ היו מזין על הפרוכת כסדרן ע״ש. צ״ל דודאי לר״א בר״י שהיו מזין על הפרוכת היו טפין זו תחת זו כסדרן אבל הזיה עצמה לא היתה כסדרן אלא הזיה אחת היתה למטה והשניה למעלה רחוק ממנה והשלישית באמצע וכיוצא בזה ואעפ״כ צ״ע:

(ד) ומיהו זה לדעת ר״ש אבל ר״י וכו׳. נ״ל להגיה ומיהו זה לדעת רבי יהודה אבל ר״ש ס״ל וידוי מעכב והלכתא כוותיה דר״י לגבי ר״ש וכו׳ וה״פ הא דאמר מה אחר שהגריל כו׳ ויגריל אתיא כר״י דס״ל דיעמד חי לכפר האי אמתן דמים של שעיר הפנימי וא״צ וידוי ואינו מעכב כלל. וא״כ כשמת המשתלח קודם מתן דמי הפנימי ה״ז ישפך הדם כשנשחט או לאבד [השני] כשהוא חי וצריך להביא שנים אחרים ולהגריל אבל ר״ש ס״ל דשעיר המשתלח אינו תלוי חיותו בפנימי אלא יעמד חי כדי לכפר עליו בוידוי דברים וא״כ אם מת קודם שנשחט או נזרק השני אזי יקח אחד בלא הגרלה ושוחט השני וזורק ואחר כך מתוודה עליו והוא הדין אם מת אחר וידוי אין צריך אחר כלל. וכל זה מבואר היטב בדף מ׳ בתוס׳ ד״ה ואזדו לטעמייהו כו׳ ודו״ק:

פרק שמיני (א) שעושה עבירה ואתי לידי סכנה כו'. ופי׳ הרב ב״י וז"ל כלומר שהנשים או הנכרים יעלו בדעתן שלא ניתן שבת לדחות אפילו מפני פקוח נפש ומפני כך נמנעים מלעשות מלאכה זו [ומסרוה] אותה לנכרי או לאשה לעשותה ומפני כך יבואו להתעצל במלאכה ואתי לידי סכנה עכ״ל. ותימה לי על הרא״ש מפני מה תלה הדבר דאתי לידי סכנה תיפוק ליה שיבואו לידי חילול שבת פעם אחרת כמ״ש הרמב״ם ומסתמא כך הבין מדברי הרי״ף כי ברוב המקומות תופס את דבריו. ע״כ נראה בדעתי שלא יעלה על דעתן שהותר השבת לנשים או לנכרים אלא שלא איכפת לנו כ״כ בהכשלן ובקל נדחין לעשות מלאכה בדבר הצורך כי לא איכפת לן בהכשלן כו׳ וזהו פי׳ הר״ן וז״ל אין אנו מייחדין להם מלאכה כו׳ [אם אינם] רוצים לחלל את השבת [ומכשילין אותנו] עכ״ל פי׳ שיאמרו [הם] דלא איכפת להו כ״כ בהכשלם של נשים ונכרים ואם כן ימנעו מלעשות ויבא לידי סכנה:

סליק פרק יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא