ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. איתא במדרש כמה דאת אמר לא תנסו את ה' אלקיכם והוא תמוה ונראה דהנסיון היה אז שאמרו אם יש ה' בקרבנו אם אין היינו כוונתן אם ה' יודע המחשבה שבקרבנו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו וכן. איתא במדרש וצריך להבין הא אין זה נסיון רק כפירה ח"ו לומר שאין הקב"ה יודע מה בלבו של אדם אבל הענין הוא דאם הקב"ה מסיר השגחתו מאיזה דבר בלי להתבונן בו הוי כלא ידע כמו דאמרו דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה היינו כיון דאינו משגיח על אותו דבר הוי כלא ידע והיינו מה דאמרו ישראל אם הקב"ה חושב כפי מה שבלבן של ישראל הוא טוב מאוד כי לבן של ישראל ומחשבותיהן הם תמיד טוב אבל אם הקב"ה הולך אחר המעשה וישראל יודעים שיצרם תקיף עליהם אינם יכולים לעמוד מחמת הסתת יצרם וזהו היה נסיונם שאמרו אם יודע מה שבלבנו היינו שישגיח על מחשבותינו וידון אותנו לפיהם נעבדנו היינו יכולין אנו לעבוד אותו כי מחשבותינו טוב הוא כדכתיב אם שכחנו שם אלקינו וגו' כי הוא יודע תעלומות לב אבל אם משגיח רק על המעשה לא נעבדנו היינו שאין יכולין אותו לעבוד מחמת הסתת היצר ובאמת טעו בזה כי מה שאמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה זה דוקא ע"י צירוף אם עושה אח"כ המעשה מקבל שכר גם על המחשבה והענין הזה היה ג"כ כאן באברהם שהקב"ה היה יודע שהוא תמים רק רצה להתבונן במעשיו ולכך אמר והאלהים נסה את אברהם כמה דאת אמר לא תנסו את ה' אלקיכם:

עוד איתא במדרש מה אחר הדברים האלה אחר שכרת ברית עם אבימלך קטרגו המלאכים על אברהם ואמרו ראה כל ההבטחה שהבטחתו ואעפ"כ כרת ברית עם אבימלך והשיב להם הקב"ה בזאת אבחנו אם יעלה בנו לעולה מוטב ואם לאו יפה דברתם ויש להתבונן מה ענין זה לזה ונראה דודאי הבטחה שהבטיח לו הקב"ה לפי דברי חז"ל יש בו חזרה ע"י חטא ינחם ה' מהבטחתו ויש מחכמינו אומרים דהבטחה לטובה לעולם אינו חוזר והנה הקב"ה שאמר לאברהם להקריב בנו ולא יתמה הא אתמול אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע ע"כ הוא יחשוב שע"י חטא חזר מהבטחתו וכל ענין קרבנו הוא לכפר על חטאיו ולכך נאמר אלקים בכל הפרשה עד הקרבת האיל שאח"כ נאמר ה' שאז ידע שהוא נסיון לבד אבל אם יחשוב שהבטחה לטובה אינו חוזר אפילו ע"י חטא אז יש כאן לסרב והנה הא דכרת ברית עם אבימלך היה מפחד שישב לבדו בארץ נכר ואם לא יכרות עמו ברית יסובב עליו עלילות להכריתו מקרב הארץ אך הא כבר היה לו הבטחה אל תירא אברם אנכי מגן לך רק אברהם ירא שמא יגרום החטא כמו יעקב וא"כ אתי שפיר דאם לא יהרהר בטענות הבטחה כי ביצחק יקרא לך זרע ש"מ דס"ל דחטא מבטל ההבטחה א"כ יפה עשה שכרת ברית עם אבימלך אבל אם יהרהר ש"מ דס"ל דחטא אינו מבטל הבטחה א"כ גם על כריתות הברית אין לו התנצלות שהיה לו לבטוח בשם ה':

והנה אמרו במדרש דנסה הוא לשון גדלות כנס הזה ונראה פירושו שהגביה אותו נגד כל עין רואה שהוא מקיים דבורו של הקב"ה וע"פ זה נראה לבאר פירוש הפסוק גבי דוד דכתיב ה' חקרתני ותדע דדוד ביקש מהקב"ה שינסהו ולא עמד והקב"ה נסה אברהם ולמה נסה אותו דלמא לא יעמוד בנסיונו וצריך לומר דהקב"ה ידע בו שיקיימנו והנסיון היה רק להראות לעין כל שהוא ישר רק יקשה למה נסה את דוד דשם ליכא למימר כדי לנשאו לעין כל שעמד בנסיון דהא לא עמד בנסיונו ואדרבה חילול השם הוי וצריך לומר כמו שאמרו דלא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק כדי להורות בתשובה וזהו היה תפלת דוד ה' חקרתני היינו שנסית אותו ותדע מקודם שלא אעמוד בנסיוני ולמה נסית אותי וע"כ צ"ל כדי להורות בתשובה ע"כ יאות לך למחול עוני:

ויאמר הנני. איתא במדרש הנני לכהונה הנני למלכות והוא קשה להבין ונראה דאיתא בגמ' בנדב ואביהוא דאמר משה לאהרן קסבר הייתי שיתקדש שמו או בי או בך שנאמר ונקדשתי בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי והטעם הוא שצריך להתקדש ע"י צדיק גדול לקרבן בבהמ"ק של מעלה ותמהו המפרשים דהא בבנין בית הבחירה לא היה כן ותירצו דהעיקר הוא דכאשר הוקמו הכהנים לשרת בבית ה' היה צריך קידוש וחינוך שיהיה אחד מהם קרבן לה' ובפרט לפי מש"כ שהיה צריך לתקן הריגת הבל שמריבתם היה בשביל הכהונה כנודע וכמו דלכתר כהונה צריך קידוש כן הוא לכתר מלכות ולכך מלך ראשון שבישראל והוא שאול בחיר ה' נדקר בחרב ונהרג והנה אברהם חשב כי אז התחיל בנין בהמ"ק כי הר המוריה מקום מקודש לעבודת הכהנים בקרבנות ומקום מושב המלוכה היתה ירושלים וצריך אחד להיות קרבן למעלה וזה היה ענין יצחק בעיני אברהם שצוה אותו ה' להעלותו עולה אמנם אברהם ביקש לקבל זאת על עצמו אפס שיתקיים יצחק בנו וזהו אמרו הנני לכהונה הנני למלכות רצונו לומר הן מצד כהונה שצריך אחד למות והן מצד מלכות שצריך א' למות ויתקדש השם ע"י רק יצחק חיה יחיה:

ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. אמרו חז"ל אין נא אלא לשון בקשה נראה דאם היה הדיבור בצווי ולא בל' בקשה היה גזירה מבלי לחזור בו אבל באמת היה הדיבור כאן לפי שעה ע"מ לחזור בו ע"כ יאמרו בלשון בקשה ועוד נראה דלעיל מיניה כתיב והאלהים נסה את אברהם דהיינו במדת הדין נסה אותו ומדת הדין אינו חפץ בקרבן ולכך לא אמר בלשון צווי רק בלשון בקשה נראה מיתור הלשון שהוצרך לפרש את יחידך אשר אהבת שגם ישמעאל נקרא יחידו ורש"י פירש שזה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו וזהו קצת דוחק דהא כתיב יחידך דהיינו בן יחיד שלו ובאמת שניהם הם בניו ונראה לפרש דהא כתבתי לעיל בקריאת שמו אברהם נעשה בריה חדשה א"כ אברם הוליד בן אחד ואברהם הוליד בן אחד ושניהם הם לו בן יחידים וגם אמר לו את יצחק כי כתבתי לעיל דיוד של יצחק מורה על יוד נסיונות וא"כ זהו נסיון העשירי וראוי לך לעמוד עליו:

ולך לך אל ארץ המוריה. נראה לבאר הא דמתרגם התרגום בארץ המוריה אל ארץ מקטר קטורתא וכן אי' במדרש דמה ענין מקטר קטורת לכאן אבל הענין הוא דאדם מורכב מחלק טוב וחלק רע ואין זיווגם עולה יפה וזה גורם הפירוד והמיתה אבל כאשר יכנע חלק הרע לחלק הטוב ויהיה עמו בהתחברות אז חלק הרע שהוא חומר הגוף לא יתפרד לגמרי מחלק הטוב שהוא הנשמה ויש לו ג"כ קיום והשארה וזה היה סגולת הקטורת שהיה מעורב בו רע בטוב היינו החלבנה והלבונה והוא מקושר בקשר גמור זה בזה עד שחלק הרע שהוא החלבנה מוכנע ומקבל ריח טוב מחלק הטוב שהוא הלבונה והוא בצוותא חדא וזהו שהקטורת עוצר המגפה באם האדם מכניע חלק הרע להטוב והוא סם חיים ולכך אמרו חז"ל שצריכים להיות בתענית ציבור פושעי ישראל עם כשירי הדור בצוותא חדא שאז מוכנע חלק רע בטוב כמו חלבנה בקטורת וזהו שנתן מלאך המות במתנה למשה שהקטורת עוצר המגפה היינו שמכניע חלק הרע שהוא סטרא דיליה לחלק הטוב דוגמא דקטורת ומתחבר עמו נעשה סם חיים והנה אברהם חשב שקרבן לה' צריך להיות כולו טוב בלי סיג כלל ויצחק היה עדיין קצת זוהמא בו עד שנולד עשו כי בו נגמר הזוהמא כמו שאמרו חז"ל וע"כ היה אברהם נבוך להקריבו ורצונו להיות הוא בעצמו קרבן כמו שפירשתי מלת הנני ולכך אמר לו ה' לך אל ארץ המוריה מקום מקטר קטורת שמערבין רע עם טוב היינו חלבנה עם לבונה זכה והוא הנרצה לה' להכניע הרע לטוב כן יהיה קרבן מנחה מעורב קצת חלק הרע שבו עם חלק הטוב שבא מצדך ולכך אמר ארץ המוריה:

על אחד ההרים אשר אומר אליך. לכאורה לא שייך כאן לשון אחד כדאיתא במפרשים על ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד דלא שייך אחד רק על מה שאינו במנין ע"כ בהקב"ה שהוא יחיד מיוחד עליו לבדו ראוי לומר אחד והאיך קאמר כאן על אחד ההרים וצריך להיות דקאי על בהמ"ק דג"כ חד בהמ"ק איכא ואינו במנין ושייך לומר בו לשון אחד:

על אחד ההרים. לפי דרש המדרש לא היה אז הר המוריה הר רק בקעה ואברהם התפלל אח"כ שאין דרך המלך לשכון בבקעה ונעשה הר ונראה שזה שכיון הפסוק שקראו תחילה ארץ המוריה ולא הר המוריה וא"כ צריך להיות הא דכתיב אח"כ על אחד ההרים היינו כמו שאמרו חז"ל במקומות אחרים על בסמוך היינו סמוך לאחד ההרים:

אשר אומר אליך. ולהבין למה באמת לא אמר לו מיד על איזה מקום נראה דהקב"ה רצה דאברה' לא יתעצב ויצטער בדרך כי ריחם ה' על יראיו וכשאמר לו אשר אומר אליך א"כ ידע שהדיבור יהיה עמו קודם העקידה ואין הנבואה והשכינה שורה רק מתוך שמחה א"כ צריך עצמו להכין לזה שלא להתעצב ולהצטער כלל ועוד נראה דאם היה אומר לו שילך ויקריבנו אין הקב"ה מוציא הדיבור לבטלה ובפרט הצווי אשר מצוה לו ולכך אמר לו אשר אומר אליך ולא צוהו על ההקרבה לא עתה ולא אח"כ וא"כ אינו עובר על הצווי והקב"ה לא חזר מדיבורו:

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. הנה מלבד מה שזריזין מקדימין למצות הודיע לנו הכתוב עוצם זריזות אברהם דיש להבין הגם דרצון הקב"ה לא היה להקריב את יצחק רק לנסיון מ"מ האיך יצא מפי הקב"ה שני דברים הנראים כסותרים לפי הבנת בני אדם ובאמת נראה דאין זה סתירה כלל דהקב"ה לא הגביל לו זמן להקרבה וא"כ היה מקום לקיים שני דיבורים כי ביצחק יקרא לך זרע שיקח לו אשה ותהר ממנו ואח"כ יעלהו לעולה וא"כ יזרע זרע והוא יהיה עולה אבל אברהם כדי למהר מצות ה' לא חש להמתין לזה רק השכים מיד בבוקר לקיים מצות ה':

ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. פירש רש"י ישמעאל ואליעזר ונראה לבאר דמאן יימר דהן דווקא ישמעאל ואליעזר דהא כמה נערים היו לו אבל נראה לומר דאברהם היה רוצה לקיים כל דבריו של הקב"ה והקב"ה אמר לו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ויש במשמעות לשון הזה ג"כ לפרש הני ג' דהיינו את יחידך זה ישמעאל שהיה יחיד לו כשהיה אברם שמו כמ"ש לעיל אשר אהבת זה אליעזר בן משק ביהו שאהב אותו מכל בני ביתו את יצחק והעלהו שם לעולה כמשמעו ע"כ לקח השני נערים ישמעאל ואליעזר עוד נראה לפרש שלקח שני נעריו עמו דאברהם לא ידע שיקריבנו בראש ההר לעין כל רק בבקעה דהא הוא התפלל אחר זה שדיבר עמו ה' שהבקעה יעשה הר וליצני הדור היו אומרים דמאבימלך נתעברה שרה א"כ אם יקריבהו בינו לבין עצמו יאמרו הבריות שודאי כן הוא דמאבימלך נתעברה והא ראיה דאברהם בעצמו העבירו מן העולם כדי שלא יתיחס לבנו ע"כ לקח עמו שני נעריו להעיד שהי' במצות ה' ועל פי שנים עדים יקום דבר וע"פ זה נראה לפרש דזה היה חרדת שרה דאמרו חז"ל דמלאך המות בא ובשר לשרה שאברהם הלך לשחוט ליצחק וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ויש להבין וכי שרה הצדקת לא רצתה לקיים דיבורו של הקב"ה רק דחרדתה הי' דהבריות יאמרו מאבימלך נתעברה ומטעם זה העבירו אברהם מן העולם דהבריות לא ידעו שהוא במצות ה':

ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. הא דלקח עצים מביתו ונשא על כתפיו ולא המתין עד בואו שם ויבקע שם עצים ממקום ההוא נראה דאיתא במסכת עבודת כוכבים דאין לך אילן שלא עבדו בו עבודת כוכבים ומזלות ומחובר אסור לגבוה וזה היה לגבוה ולכך נטל עצים מביתו שלא היו נעבדים ועוד נראה לומר הטעם כי שם מקום מקדש וביקש שלא להניף ברזל כמו שלא יונף ברזל על אבני מזבח כן חשב שלא להניף ברזל על עצי מכשירי קרבן אבל מחוץ למקדש אפילו באבני מקדש מותר להניף ברזל כדעת ר' נחמיה במסכת סוטה דף מ"ח ולכך בקען בביתו גם מרמז בבקיעת עצי עולה כי יצחק תיקן בהקרבתו עץ הדעת טוב ורע והוא הפריד רע מטוב וזהו ענין שחיטתו וזה ויבקע עצי עולה עץ טוב ועץ רע שיהיו נפרדים וגם עץ הדעת הוא כח היצה"ר צריך להכניעו ולהבקיעו מבלי היות בשלימות וזהו ויבקע עצי עולה:

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק להיות כי באותו היום אז היה ראוי לשחוט יצחק ולפי מה דאיתא במדרש באמת פרחה נשמתו בשעת עקידה. וא"כ היה זה בהכרח י"ט הראשון של פסח דבו נולד יצחק כמבואר במסכת רה"ש וצדיק ביום שנולד מת כנודע ולכך הואיל שהיה בכור פטר רחם הגין עקידתו על זרעו שניצולו הבכורים ביום ההוא במצרים כי ראוי היה אז באותו יום למות כל הבכורים וזה היה עקידת יצחק ולכך ביום השלישי וא"כ אמירת הקב"ה היה מקודם ביום שלפניו טרם שהשכים אברהם בבוקר וא"כ היה עשירי לירח ניסן וזהו בעשירי שנאמר להם נמי במצרים משכו וקחו לכם צאן והיו אוסרים אותו בכרעי המטה זכר לעקידת יצחק וקרבן תמיד טעון ביקור ד' ימים וכן זה היה ד' ימים ולכך בקע עצים בביתו מקודם שבא י"ט כמלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט:

וירא את המקום מרחוק אמרו במדרש שראה ענן קשור בראשו. ונראה דהוקשה להם היאך הכיר את הר המוריה מרחוק דודאי לפי המדרש דהיה מקודם בקעה איך אפשר לראות בקעה מרחוק ואפי' אמרינן דהיה הר, מ"מ הא אמרינן בגמ' דהר עין עיטם גבוה מהר המוריה וא"כ הקושיא האיך הכיר הר המוריה מרחוק והלא עין עיטם מידלי טובא ויותר נח לראותו ולכך תירצו דענן קשור עליו והטעם דענן כי יצחק היה בעקידתו כמו קטורת כמו שכתבתי ובקטורת נאמר כי בענן אראה:

ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור. נראה לפרש משום שהיה י"ט ומצוה על שביתת בהמתו וגם נעריו לבל יצאו חוץ לתחום לכך צוה להם לישב במקומם אבל הוא ויצחק הלכו ע"י קפיצת הדרך כאמרם פסיעות של אברהם אבינו ג' מילין ופירש האר"י ז"ל ע"י קפיצת הדרך ויוכלו להלוך גם בי"ט גם י"ל כמ"ש דכיון שראה הר א"כ בלא"ה יראו כל העם שהקריבו לקרבן ואין צריך לעדות הנערים או יש לומר שחשב בהיותו רואה שענן קשור על ראשו המקום מקום מקודש כמו הר סיני שנאמר בו שצאן ובקר גם איש לא יראה בכל ההר ההוא:

ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. נראה לפרש דלא עלה ברוח אברהם לכזב רק אברהם בטח בה' שאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע רק אברהם חשב שהגיע עת תחיית המתים כמו שחשב יעקב כמבואר במדרש פ' וישב וחשב כי יצחק יהיה קרבן ואח"כ יקום בתחיית המתים כי הוצרך למות כיון שהיה בסטרא דנוקבא כמו אצל אבישג והיה שם תחיית המתים וכן חשב שיהיה כן ביצחק הואיל שהיה הבשורה לשרה שתלד בן כנודע ויתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע ואין זה מהזרות וכי לא יהא כח אברהם יפה כאלישע שהחיה המת כך חשב ביצחק וכמו שהוא באמת כמבואר במדרש שיצא נשמתו והוחזר אליו ובירך ברוך מחיה מתים ולכך אמר ונשובה אליכם:

ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו. נראה דעצי העולה הם התורה עץ חיים וישם על יצחק בנו היינו ששם זאת עליו להגין בעדו ועוד זאת עשה להגנה ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו היינו שלקח עמו זכות שבידו את האש שהושלך באור כשדים לתוך כבשן האש על קדושת שמו ואת המאכלת שהיה מאכיל ומשקה לעוברים ושבים וזהו מאכלת שהאכיל לאחרים והא דלא חשב לעצמו גם זכות שאר מצות זה היה מרוב ענותנותו דכל מצוה שאדם עושה והוא מתפאר בלבו או לפני בני אדם כזאת עשיתי אין הזכות כל כך גדול אבל במה שהפיל עצמו לתוך הכבשן היה לבד על קדושת שמו וכן במה שהאכיל לאורחים גדולה לגימה ועכ"פ הוא מקיים נפשות ע"כ לקח בידו זכות שני מצות אלו:

וילכו שניהם יחדיו. בא להודיענו זריזות של אברהם וחשקו לעבודת הבורא שהיה זקן בן קל"ו שנים ויצחק בן ל"ז שנים והלכו בשוה כי כך היה עליו הזריזות לעשות מצות ה' או יש לומר שבא להשמיענו הא דהלכו יחדיו בשוה הזקן עם בנו דזה היה ע"י שהלכו בקפיצת הדרך כמ"ש האר"י ז"ל:

ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. נראה לפרש דבשאלת יצחק לאביו נכלל בו שני דברים שנתקשה לו האחד דלמה לי טורח נשיאת העצים הלא שם מקום יער לכרות משם עצים רק על זה היה לו תירוץ משום שאין לך אילן שלא עבדו לעבודת כוכבי' ואף שמחובר לא נאסר להדיוט מ"מ לגבוה אסור ולכך הוליך עמו עצים מביתו אבל א"כ דבר זה גם על השה קשה דא"כ יקח גם השה מביתו שאם יקח שה מן הדרים שם שמא נעבד ואף דבעל חי אינו נאסר מ"מ לגבוה אסור ואי חוששין לכך א"כ גם לכך יש לחוש ואי אין חוששין על השה לנעבד גם על העצים אין לחוש וע"כ שאל דרך ממ"נ הנה האש והעצים מתוך ביתך דווקא ואיה השה לעולה ועוד הוקשה לו קושיא אחרת וגם זה נכלל בשאלתו והוא דגם יצחק הרגיש שהוא יהיה הקרבן וחשב דלכך נבחר לזה לקדש בהמ"ק של מעלה דכתיב ונקדשתי בכבודי כמו בנדב ואביהוא רק בנדב ואביהוא שנקדשו היה שיצא אש מן השמים ואכלם כי כך הדין בקרבן לגבוה שיורד אש מן השמים ולזה שאל הנה האש והעצים מביתך א"כ אין זה קרבן לחינוך בהמ"ק רק כשאר קרבן א"כ ואיה השה לעולה והשיב לו על שני השאלות כאחד תירוץ מספיק אם מחמת חשש נעבד בהשה הוא לא יקחנו משום אדם רק ה' יראה לו השה ואז אין חשש נעבד כי וודאי ה' יזמין לו הכשר וההגון ואם על מה שלקח אש ועצים מביתו ולא סמך שיבא אש מן השמים דאולי יזדמן לו שה מן ה' וצריך עצים ואש והוא יעשה את שלו לעשות ההכנה ומשמים יראה ה' לעשות הטוב בעיניו וזה נכלל ג"כ בתשובתו אלהים יראה לו השה לעולה בני ואע"פ שהרגיש יצחק ע"י תשובת אביו שהוא יהיה הקרבן מ"מ וילכו שניהם יחדיו שהלך בזריזות כמו אביו:

ויעקוד את יצחק בנו. הנה אמרו דעקידה הוא יד ורגל היינו כמ"ש כי זה היה לתקן חטא אדם הראשון ואדה"ר בחטאו בעץ הדעת אמרו במדרש שצעק העץ אל תבואני רגל גאוה כי אבר התשמיש נקרא רגל כדכתיב לא עשה רגליו ועץ הדעת היה להגדיל תאוות האבר לכך צעק אל תבואני רגל גאוה וגם ביד חטא שלקח ממנו ונתן לפיו ולכך הי' העקדה יד ורגל וכן היה בקרבן תמיד וענין עקד הוא אח' וע' מתחלפין כנודע וג' וק' מתחלפין במוצא גיכ"ק והוא אגד היינו אגודה יחד וא"כ לא היה קשר גמור רק היו לאחדים כאגודה כי לא היה צריך קשר גמור כי היה יודע שלא יפרק יצחק האגודה כי גם הוא רצה בזה ולכך וישלח ידו ויקח את המאכלת ולא פחד אולי בין כך יתיר יצחק את האגודה ויברח כי היה בטוח בו וזהו וישלח את ידו ולא אחזו עכ"פ ביד אחד:

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. הא דכפל ואמר אל תעש לו נראה כי ד' ציוה להעלותו לקרבן אבל הוא לא ישחטהו דבלא שחיטתו יהיה קרבן כי משמים נלקח נשמתו לקרבן למעלה ושב אליו בטוב תחיית המתים כנודע וזהו ואל תעש לו מאומה שאין עליך שום דבר לעשות בהקרבתו:

כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. הנה המפרשים נתקשו במלח עתה ידעתי דמורה כאלו ח"ו יש בו יתברך שינוי רצון ונראה לבאר דהקב"ה אמר לאברהם כי כל ענין הנסיון היה רק לפרסם אמתת ותום לבבך לעין כל כמ"ש נסה לשון הגבהה להראות לרבים וזה נתקיים כאשר רציתי לעשות כזאת ולא היה המניעה מצדך ולשון עתה ידעתי אבאר ע"פ מה דכתיב בנח איש צדיק תמים היה בדורותיו ואמרו במדרש דאלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום וזה יבואר דאיתא דהקב"ה מחשב אימת יולד הצדיק וצריכין להבין האי מחשבה על מה חושב הקב"ה רק הענין הוא דודאי הבחירה הוא ביד האדם הן לטוב הן לרע כפי שיברר הדבר בשכלו רק לפעמים מזלו שנולד בו גורם לו לטובה או לרעה כדאמרו מאן דנולד במאדים יהא כך והנולד במזל פלוני יהיה כך וזה חשבון של הקב"ה שחושב אימת הצדיק יולד במזל טוב שהמזל מסייע ללכת בדרכי ד' וזה שאמרו דאלו היה נח בדורו של אברהם דאז היה המזל לא טוב כל כך לסייע ולא היה צדיק תמים ולכך כתיב בדורותיו וידוע דמעשה עקידה היה ביום הכפורים ואז אין רשות לשטן כלל לקטרג ולהסית את ישראל ובעת הזאת היה אברהם יכול לקיים דיבורו של הקב"ה אבל אלו היה הנסיון בחודש אחר לא היה יכול לעמוד וזה שאמר עתה ידעתי היינו כשחשבתי מתי תולד וע"פ מזלך לא היה לך סיוע לעשות רצוני ידעתי מאז ומקדם שעתה ביום הזה הוא העת שאוכל להראות לכל כי ירא אלהים אתה:

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. ויש להבין לפי מש"כ דפרחה נשמתו של יצחק וכבר נעשה באמת קרבן למעלה למה הוצרך לאיל אחר אבל הענין הוא כי דווקא החוטא בשגגה הוא דמביא קרבן ומתכפר לו ולא המזיד כי טיב הקרבן הוא שנפש בהמה שיש לאדם היינו החומר המביאו לעבור בשגגה מתדבק בנפש בהמה של הקרבן ועולה לריח ניחוח לה' וע"י נפש בהמה שבאדם בא החטא רק בשגגה בלתי ידיעתו בשכל אבל כשעובר במזיד אין החטא בנפש בהמה שבו רק בנפש אדם שבו שהוא השכל וזה אינו מתחבר עם נפש קרבן הבהמה ואין להם שייכות בהדדי ויצחק פרחה נשמתו לקרבן לה' אבל אלו שחטו היה גם נפש בהמה שבו לקרבן אבל כאשר לא נשחט נשאר אצלו נפש בהמה בלתי קרבן וזהו איל אחר תמורתו כי זה היה נפש בהמה כמו זה אמנם בנפש בהמה של אדם יש מדריגות מדריגות ונפש בהמה של יצחק היה צח ומצוחצח והיה בו מעט רע ולכך איל זה הבא תמורתו היה בערב שבת בין השמשות שהוא טוב כי כבר חלה קדושת שבת ולכך נברא בע"ש בה"ש והא דכתיב איל אחר הענין הוא דאחר הוא הקליפה דידוע דלישראל יש אל אחד ולכך אנו אומרים בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אבל לעובדי כוכבים ומזלות אל אחר שמאמינים באלהים אחרים ולכך הד' של אחד והר' של אל אחר נכתבים בספר תורה באותיות גדולות להיות נראה לעין כל ההפרש בין זה לזה כי זה מורה על אחדות שלנו וזה מורה על זרות שלהם ועץ הדעת טוב ורע הוא אחד ואחר וההפרש בין זה לזה הוא אינו אלא קוץ קטן ולזה היה קללות אדם הראשון קוץ ודרדר תצמיח לך והיינו הקוץ הזה הוא הפרש בין ד' לר' דכפר באל עליון וחלף הד' בר' ולכך ביום הכיפורים הם שני שעירים חד לה' הוא הד' וחד לעזאזל הוא הר' ולכך היו שולחין שעיר המשתלח להר צוק דהוא אותיות קוץ להראות אותנו אחדות של הקב"ה וזהו שאמר איל אחר והטעם שנאחז בסבך בקרניו נראה דנאמר בתהלים הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער דידוע דתמיד הגרוע בכל דבר הוא נברא תחלה כדאיתא דקליפה קדמה לפרי וזה היה טענת בצלאל למשה עשה משכן תחלה כי המשכן טפל לכלים אשר בתוכה דקליפה קדמה לפרי וזה שאמר הנה שמענוה באפרתה היינו בצלאל שהוא ממשפחת אפרתי כדמצינו בדברי הימים ומצאנוה בשדי יער בפרי העץ שקליפה קדמה לפרי ואיתא בגמ' דכל הבהמות נבראו בהווייתן בששת ימי בראשית וכשיצאו מן הארץ היו קרנותיו קודמות לפרסותיו א"כ אז היה הקרן הקליפה והפרסות כפרי ותמיד הרע קודם לטוב אמנם איל הנולד עכשיו תחלה בפרסות והקרנים גדלים אח"כ והוי הפרסות הרע והקליפה והקרנים הפרי והקדושה אבל אילו של יצחק נולד ע"ש בין השמשות היו קרנותיו קודמות והיו קרנותיו הקליפה וסבך היינו אילן והוא עץ הדעת טוב ורע ע"כ נאחז בסבך בקרניו לבל יראה הקליפה:

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. נראה לפרש ע"פ דאיתא במדרש דתחלה היתה בקעה וכשבא אברהם התפלל ואמר אין דרכו של מלך לשכון בערפל מיד נעשה הר ויש להבין למה באמת לא ברא אותו הקב"ה מתחלה להר רק נראה דידוע מה שהקשה בירושלמי אם נעבד במחובר אסור האיך הוכשר הר המוריה להיות שם בהמ"ק הא אמרינן דאין לך הר שלא עבדו בו עבודת כוכבים ולתרץ קושיא זאת הוא דא"י היא ירושה לנו ומוחזקת ועומדת מאבותינו והקב"ה נתן א"י לאברהם במתנה ואם עובדין אח"כ להר אינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק תינח מה שעבדו אותו לאחר שניתן לאברהם אין יכולין לאסור אותו אבל מה שעבדוהו קודם שניתן לאברהם ונאסר כבר יהיה אסור לבנין בהמ"ק ולזה היה תחלה בקעה קודם שהתפלל אברהם לעשותו הר א"כ מתחילה לא נאסר ומשנעשה הר היה ירושה לאברהם וגם שעבדוהו אח"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה שאמר אברהם ה' יראה הרצון שיהיה בהמ"ק אשר בו יראה ה' רק שיקשה איך יתכן שיהיה בהמ"ק בהר הלא אין לך הר שלא עבדוהו כקושיית הירושלמי וע"ז קאמר לתירוץ אשר יאמר היום בהר יי יראה ר"ל זה שהוא הר נתחדש היום כי מקדם היתה בקעה וא"כ תו ליכא למיחש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו. נראה לפרש כי אברהם חשב כאשר יצחק יהיה קרבן ואח"כ יהיה בסוד תחיית המתים כמו בן השונמית כדי שיקוים כי ביצחק יקרא לך זרע רק דהיה חושב דגם הגוף יהיה תחילה כלה ויהיה היתרון בזה דגם הזוהמא יכלה ויהיו זרעו כולם עובדי ה' רק למה באמת לא היה כן ופרחה נשמתו והחזירו לגוף הוא דאמרו לבעי רחמי על עליא כדי שיתקיים אתכלי' ואתכליא המה בני עליא ועליא הם המונים המגינים ושומרים את הפרי כי לולא הם בטל הישוב וזה היה ברכת ה' ע"י המלאך וארבה את זרעך ככוכבי השמים היינו בני עליא המאירים לארץ והמוני עם כחול אשר על שפת הים המגינים על בני עליא כמו החול המגין ששמתו גבול לים להגין והבטיחו עוד שישובו רשעים בתשובה כי הצדיק שערו לה' והרשע שערו לס"ם ובשובו לה' כובש זה השער ומהפכו לקדושה וזהו וירש זרעך את שער אויביו היינו בעלי תשובה שמהפכין שער של ס"ם לשער של קדושה:

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי. איתא במדרש היינו שיבואו גרים ויתגיירו וצריכין להבין דמה ענין זה לכאן רק למה שכתבתי דפחד אברהם שע"י השארת הזוהמא יצאו ממנו גם רשעים ניחא דאמרו קשים גרים לישראל כספחת היינו שלא ילמדו ישראל מדרכיהם ומעשיהם רק דזה דווקא אם ישראל צדיקים גמורים אז הם הגרים לגריעותא דלא ילמדו הצדיקים ממעשיהם הרעים אך אם יש בישראל גם רשעים אדרבה אז אינם קשים דלמא ילמדו הרשעים קצת ממעשיהם הטובים שבהם וזה שאמר והתברכו בזרעך שיבואו גרים ויתגיירו לכך צריכין להיות רשעים ג"כ:

ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע. הא דכתיב אחר העקידה ששב לבאר שבע גם מה דכפל לכתוב וישב אברהם בבאר שבע נראה לפי מש"כ לעיל דהמלאכים קטרגו על שכרת אברהם ברית עם אבימלך וע"י עקידה התנצל אברהם מכריתות הברית והברית היה בבאר שבע ואלו היה שם נעשה חטא לא היה שב למקום שנכשל בו אבל כאשר ע"י עקידה נתברר שלא חטא א"כ לא חש ושב לבאר שבע ולכך כתיב נמי וישב אברהם בבאר שבע ולא הלך יצחק עמו לשם שלא יפציר בו אבימלך שגם הוא יכרות עמו ברית וכל זמן שלא היה השעה צריכה לכך היה מתרחק ממנו: