[א-ב] ספר סוף האדם ושחייו חיי צער ושהוא ורוחו נשחתים ושימיו דעוכים ושרופים כי נזעכו מדועכו כאש קוצים הזייני״ן במקום דלתי״ן, אם לא חתולים חזר על חבריו ולומר עליהם לא יספיק לי צערי עד שיש לי חברים שיהתלו בי וילעיגו עלי מענין ויהתל בהם אליהו, ובהמרותם וגם במרים שהם ממרים עלי בתלונותיהם אני לן בלילה כלומר שאפילו כשאני הולך לישן לא יסורו ממחשבותי רוע סברתם והפסד דעתם.

אמר אל אליפז על דרך המשל והמליצה שישים ערבות ויהיה תוקע כף עמו כי מה שהוא אומר הוא אמת ולא מה שחבריו אומרים.

כי אתה שהיית הראשון שתפשת עלי בטענותיך להרשיעני חבריך ילמדו ממך, עד ששכלם צפנת מלבם בסברותיך הנפסדות שערבת כנגדי, ע״כ לא תרומם דעתך וסברתך עלי ולא תהיה לה מקום ומדרגה על הדיעות האמתיות.

זה הפסוק בא בקצור גדול עד שהמפרשי׳ לא יכלו לפרשו, ונ״ל כי זה פירושו האמתי אחר שאמר איוב לחבריו כי סברתם רחוקה מן השכל בא להודיעם מה הוא הדבר אשר הם נשענים עליו יותר, ואמר להם בעבור זה לחלק יגיד רעים, כלומר שאלו הרעים אשר לי כשהם מתוכחים עמי כל דבריהם וספוריהם אינו אלא לחייב הרשעי׳ ולהגיד ענשם ולספר חלקם הרע אשר להם מן הבורא, ועיני בניו תכלינה כלומר שחבריו יחייבו גם כן בני הרשעים בדבריהם ובסיפורם אחר חייבם אבותם וכמו שאמרו מנשמת אלוה יאבדו וכו׳ ירחקו בניו מישע, כל ימי רשע הוא מתחולל, ועיני רשעים תכלינה, ותקות חנף תאבד.

וזה הכל מפני שהם רואים באיוב שהבורא רודף אותו ומעמידו למשל לאנשי העולם מרוב צרותיו וכאביו שהוא סובל, ושם תפת מענין כי ערוך מאתמול תפתה שהוא שם משותף לקבר ולשאול ולגיהנם, לפנים, כמו ששם תפת נזכר בפי הראשונים והנביאים שהיו לפנים, ר״ל שהוא למשל ולקללה כשם הקבר או כשם גיהנם אשר כל אדם יזכור אותם בשעת הכעס על שונאיו, ומי שמפרש ותופת שהתיו האחרונה נוספת והוא מענין תוף וכנור הוא פי׳ שאין לו בו ראיה ולא שורש, כי איוב לא בא לזכור שום דבר מגדולותיו ולא משמחותיו שעברו עליו אבל בא לזכור חליו וצערו.

עיניו כהות מרוב הבכי עד ששבו פניו וצורותיו כמו הצל, ר״ל נתכים והולכים כדרך הכחש והרזון כדמות הצל שהוא הולך וכלה.

מרוב הצער שיראו בי האנשי׳ הישרי׳ והנקי ישתוממו וישומו בעצמם כי נראה להם כי חמס אני סובל, וי״מ על חנף יתעורר ר״ל אשר מדרכי ומטבעו להתעורר על החנף כשיראני בהצלחה, ויש מי שמפרש על חנף על שהיה מחניף חבריו לחלוק על איוב ולענוש אותו, ואלו המפרשי׳ שיחלקו חצי הפסוק וישימוהו לענין אחר חוץ מן הענין אשר יסוב עליו קוטב שאר הפסוקי׳ ולא יביטו אל הקשירה נראה לי מהם שאינם מפרשי׳ אבל מקריעים הפסוקי׳ רקועי פחים.

כלומר שהצדיק שהוא חזק באמונתו ואוחז דרכי הישרה והאיש שהוא טהר ידים ונקי מעון ישתומם גם כן על רוב צערי.

חזר לויכוחו עם חבריו ואמר להם בתוך דבריו ואולם אתם חברי שובו ובאו אלי ואוסיף לספר לכם מצערי, אע״פ שלא מצאתי בכם חכם שיבין דברי וידע כונתי ושיהיה מכיר כי מה שאני סובל הוא חכם.

[יא-יב] זמותי נתקו, ואם אחשוב על שום תחבולה לקחת בה שום מנוחה תהיה נתקת מעלי ונפרדת ממני כי חליי לא יתנני שיתיישבו בי מחשבותי, כי זמותי מענין זמם ומורשי הם סעיפי הלב והוא כפל לשון, לילה ליום ישימו כל המפרשי׳ פרשו שחוזר על חבריו אבל אין אני מסכים עם פירושם ולא עם ריקועס, אבל מאמר על זמותי ר״ל מחשבותיו ישימו לו הלילה ליום ויגזלו שנתו מעיניו וגם אור היום יהיה קרוב לו מפני חשך הלילה, ר״ל שיאיר היום והוא עדיין לא קבל מנוחה וכאלו אמר שהאור קרוב מחשך הלילה כלומר שהוא בא עליו ואחריו.

הוסיף לספר על מעוט תקותו ושאין לו מנוחה בביתו ולא במטתו, וחתם בזה וכו׳ המענה אנא התקוה ואיפה היא שאין לה מציאות ומי הוא המביט בעין חכמתו בה להוציאה ולאמת ענינה, בדי שאול כלומר אין שום תקוה אחרת אלא הקבר והשאול שהוא הדבר השוה לכל בני אדם, בדי מושאל מן הבדים. והפארות אשר לאילן כן הקבר והשאול להם רגבים ורגעי ארץ אשר לחות האדם נבלע בהם בהיותו נתך בקברו, ונוכל לפרש בדי שאול תרדנה הגופות יחד- על עפר נחת, כלומר שכולם יש להם מנוחה עם העפר שהוא קברם ומקומם.