[א-ג] חזר צופר על איוב שאמר הן אזעק חמס וכו׳, כי נראה מזה שהאדם כלה בדינו עם עשותו מעשה היושר. ושאין משגיח במשפט על הבריות, ועל שאמר גורו לכם וכו׳ שתראה מזה שחבריו היו ראוים להמסר ביד החרב, והרבה צופר בזה המענה מפני שלא הוסיף עוד לענות בו נטה אחר הכעס עם איוב באמרו אליו לכן סעפי, כלומר כשאני משתכל עליו וארצה לזכותו ישבוני סעפי מזה הדעת ואשוב להפך בזכותו, ובעבור כי חושי והרגשתי אשר בי יביאוני לענות אליו כן כי אם אשחק תהיה לי כאלו הייתי שומע מוסר כלמתי, ורוח מבנתי ישיבני לקיים דעתי ואמונתי במפלת הרשעי׳ ושהשם מכון ברעתם ובענשם.

[ד-ה] אינו דבר ראוי להאמין עליך שתהיה. מחודש לדעת על הרשעי׳, כי רעתם ושלותם אין להם עמידה וקיום אבל מזמן קרוב תגלה רעתם בהם במקו׳ רננתם, ושמחת חנף מאמר כפול, ופי׳ הרמב״ן ז״ל זר מאוד ואין בו קשירה.

[ו-ז] אם תראה הרשעי׳ בתכלית העושר והבריאות אל יעלה בדעתך שיהיה להם זה תמיד אבל יהיו נאבדי׳ כמו הגלל שהוא הצואה השרופה והנגללת מן הרוח מרוב קלותה עד שלא ישאר ממנה שום דבר, והכנוי כגללו שב על הרשע הנאבד.

[ח-ט] ידד פרשו נדד והדבש תביא הנון וענינו כמו נודד הוא ללחם, נדדה שנת המלך, והוא מן הפעלי׳ שלא נזכר שם פועליהם, שזפתהו ענין הבטה, וכמוהו ששזפתני השמש, אע״פ שזה הוא לשון מושאל מן העיון האמתי, ולא תוסיף כלומר שלא תראנו אלא פעם אחת, תשורנו מקומו לשון מושאל כשאר הלשונות המושאלי׳.

לא שישיבו בני׳ גזל האב והוא בעצמו ישיב גזלו, כי כל זה פעולה טובה, ע״כ אומר אני שזה הפסוק חסר לא ונאמר על דרך התמיהה כלומר שבניו לא ירצו הדלי׳ מממון אביהם לכפר בעדו, ולא גם כן ידיו של זה הרשע תשבנה האונאות שעשה, והוכרתי לזה הפירוש אע״פ שיש בו מעט דוחק למעוט הדבקות שיש לפירוש הראשון, ואין לפרש ירצו כמו ירוצצו מפני שאינו עובר בשום פני׳ לפי דקדוק הלשון.

עצמות האב שנתמלאו בינזי עלומיו ממוח ומלחות ועם שאר גופו ישכבו לעפר קודם זמנם ולא יקומו בקום הצדיקי׳ לעתיד לבוא, תשכב, לפעמי׳ תבוא לשון נקבה בלשון רבים כמנהג הערבי כמו שראיתי מזה הכת הרבה בזה הספר, אבל העברי׳ נהגו לומר כל אחד ואחד.

[יב-יג] אם תמתיק הרעה. בפיו והיא מתוקה אצלו יעלים אותה ולא יפרסם, למען לא ימצא מי שיעשה לו בשת עליה אבל יחמול עליה מרוב אהבתו בהן וי״ו וימנענה במקום ולא וזאת היא וי״ו הרודפת לא יעזבנו ולא ימנענו.

כל זה לשון מושאל על פעולת הרשע שתכליתו וסופו יהיה רע, חיל בלע מאמר כפול ללחמו במעיו, לשון אפעה מפני שהוא עוקץ במחודד שבלשונו.

רמז בו שלא יזכה לחיי עולם הבא, וזכר זה במלות זרות רומזות על הנאות גשמיות להסתיר כונת המשל על הדרך הנמשל, בפלגות ענינו שפע הדבר וריבוי.

[יח-יט] מה שיגע ומה שטרח עליו מקיבוץ ממונו יהיה משיבו בהפסדי׳ שיקרו לו, ותמורת חיצו וממונו שקיבץ לא יקבל ממנו הנאה, כי רצץ, י״א כי רצץ מי שעזב הדלים ולא עשקם, אבל א״א שזה. הרשע רצץ דלי׳ ועזבה כלומר שלא נכמרו רחמיו, וכן בית שגזל לאחרי׳ אם יפל מעצמו או שהוא הפיל לצרכו לא יבנהו וישיבהו לבעליו, או יהיה פירושו שלא יזכה לבנותו.

לא ידע ביוצאי ירכו ובטנו מי שיהיה עומד בשלוה ואפילו בנו יחידו הנקרא חמודו לא ימלט מן הצרה שבא לאביו.

[כא-כג] לא נשאר לו ממונו שיאכל ממנו, ומרוב דלות שיראה לעצמו לא תהיה לו תוחלת בשום טובה. מי שפרש שהעמל יביא מנחה לרשע כדי שלא יעשוק אותו כמדומה לי שהיה חולם כשעלה במחשבתו לפרשו כן, אבל כשיגיע זה הרשע למלאות בטנו וגופו מן הטובות הגשמיות אז ישלח הבורא חרון אפו וימטר עליהם בהיות זמן הכנסת החטה ושאר התבואות והמטר הסוחף יכלה אותם.

[כד-כה] אם ינצל מצרה אחת לא ינצל מאחרת, נשק בחל כלי זיין, תחלפהו כמו תעברהו ואמר זה על חץ הקשת שיהיה חזק עד שיעבור הגוף מצד אל צד, והלוחם ישלוף החרב על הרשע להרגו וממרורת החרב יצאו האימים וילכו על הרשע לאבדו.

[כו-כז] ויהיה מזומן להענש בנפשו אחר מותו, ויהיה ענינו החשך בכללו הטמון לאנשים הצפוני ופנויים להמסר. לו כלומר ביד החשך כי כינוי לצפוניו חוזר לחשך, ורמז בה החשך האש היסודי הפשוט שאינו מאור כלל, ובאר זה באמרו א״כ תאכלהו אש לא נופח כי האש היסודי אין צריך לנפח בו כי אש שלנו מורכב, ירע שריד הוא עונש נוסף על ענשו שאפילו באהלו יהיה מי שירע לו ויכלהו, יגלו שמים הוא משל כמו שאמר ישעיה על פרסום רעות ישראל, והרמב״ן פי׳ בזה מה שהוא כעין הדרש וזכר מה שאמר בו התרגום והוא הניאות לפרשו.

יהיו כל מטלטלי מכלת ביתו ומחיתם לבזה ושביה, נגרות י״ל שאלו הענינו׳ יהיו מהרה ולא יתעכבו, יגלו כמו ויגל יהודה והוא מן הפעלים הקלים למשקל ויבן, ערי מסכנות.

חתם בזה שכל ענשי הרשע הם חלקו המגיע לו מצד האל, אמרו מושאלת מן הערבי שיאמרו על עניני בני אדם אמרה, כי ה״א הכנוי אצלם כמו וא״ו אצלנו, ומזה המין אמרי קדוש, ומי שלא תנוח דעתו על מה שפירשתי יפרשנה אמרו וכו׳ מה שיאמרו עליו בני אדם שתבוא לו מאת השם.