[א-ב] זה הפסוק לא ראיתי שום מפרש שפירש בו מה שראוי לפרש עליו לפי ענינו וקשירתו עם המענה שעבר עם שיש בזה הפסוק מן הקושי והזרות מה שמספיק, וכל שכן כי מלת עלימו לא ידעתי לפי פשוטו לאי זה דבר הוא חוזר האלהי׳ אלא אם תהיה המ״ם נוספת כשאר ממ״ים הנוספי׳, ויש מי שפירש הלאל כמו הלאלה והביא ראיה מן הארצות האל ופירושו בעבור אלה הדברי׳ ופירשו גם כן ריבוי מ״ם עלימו על האל ועל הגבר, וכל אלו הפירושי׳ נבוכי׳ ומבולבלי׳, וגם פירשו יסכן כמו יוכיח ולקחוהו לפי הענין כי לא מצאו לו חבר, ועתה אשוב לפרש מלת יסכן ואחר כן אפרש הפסוק הזה, ונאמר יסכון שורש זאת המלה מתחלק אל פני׳ רבים ממנו שענינו הרגל ולימוד כמו ההסכן הסכנתי הנאמר על אתון בלעם, כלומר האת רגילה לעשות עמך ככה ומזה הענין גם כן הסכן נא עמו ושלם, וממנו מענין משענת ועוזר כמו שאמר דוד וכל דרכי הסכנתי כלומר שעזרתני בהם, וממנו שענינו חימום כחימום התנועה וחימו׳ קריבות גוף לגוף, ובוקע עצי׳ יסכן בם, ותהי לו סוכנת והראיה וחם לאדני המלך והוא נגזר מן הערבי שאומר לדבר החם סכון בכף רפה, וממנו כמנוי על הדבר לשמרו, לך בוא אל הסוכן, וממנו שענינו משכן ודירה ויבן ערי מסכנות, וממנו מענין תועלת והוא הוכח בדבר לא יסכן, ומזה הענין בעצמו הלאל יסכן גבר. ופי׳ הפסוק הזה וכונתו הוא שאליפז כשראה שאיוב אמר במענה שעבר הלאל ילמד דעת והוא רמים ישפוט הרגיש מזה הדבר כי איוב גלה דעתו כי ההנהגה בזה העולם השפל דבר מסופק מאד, ושהסדר אמנם הוא בעליוני׳ באמרו והוא רמים ישפט והביא ראיה על זה משלות הרשע כמו שראית שזכר זה במענה שעבר ועל כן ענהו אליפז ואמר לו בדמות הדבר בעצמו שאמר איוב והוא שאיוב אמר הלאל ילמד דעת ואליפז השיב לו הלאל יסכן גבר, כלומר האם בעניני האל יהיה לשום גבר תועלת בדברו בהם כי באמרו גבר רמז בו על איוב שאמר בו אליפז בעצמו מי גבר כאיוב ישתה לעג כמי׳, כי יסכן עלימו משכיל כי ידמה לזה הגבר שדבריו יהיו כתועלת המשכיל עליהם, ותהיה מלת כי בזה המקו׳ כמו כאשר, וכמוהו כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך שענינו כמו שיבעל, ור״ל אליפז לאיוב בזה הפסוק כי דבריו לא היו כדברי המשכילים אשר דבריהם מועילי׳ כלומר שדברי איוב אין בהם תועלת.

באר אליפז לאיוב כי כוונת איוב בענין הרשע או בענין האיש התם אם הוא כלה בצדקתו ונשפט עם הרשע בשוה אינו ראיה על איוב, ואמר לו על זה החפץ לשדי כי תצדק כלומר על תחשוב בעצמך כי הבורא יהיה חפץ שאתה תהיה מצדיק עצמך נגדו ושתאמר על עצמך אין לי פשע כמו שאמרת ידעתי כי אני אצדק כי זה דבר שאי אפשר שילוד אשה יהיה בלא עון, כמו שאמר לו אליפז בתחלת דבריו האנוש מאלוה יצדק, ונאמר גם כן ומה יצדק אנוש עם אל וכי יזכה ילוד אשה, על כן חיזק אליפז דבריו על איוב ואמר לו בסוף דבריו אלה החפץ לשדי כי תצדק, כלומר שאין שום צדיק לפני האל בשום פני׳, ובעבור זה גם כן כעס עליו ואמר לו הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך; ונוכל לפרש החפץ לשדי כי תצדק אפילו אם אתה צדיק כמו שאתה אומר מה יוסיף זה לאל עד שיהיה חפץ בך שתהיה צדיק, ורצה לומר לו בזה שאין יחס בין האל ית׳ והאדם עד שיהיה נחשב אצלו האדם כל החשיבות ההוא שהיה רוצה איוב ומה בצע כי תתם דרכך הוא כפל ענין עם החפץ לשדי, תתם פעל יוצא והוא מן הכפולי׳ מהפעיל ופירושו שתעשה עצמך תם.

התחשוב גם כן כי מיראה שתהיה בך יתוכך השם עמך ויבוא עמך במשפט כשאר בני אדם הבאי׳ לפני הדייני׳, ואמר לו זה מפני שראה שאיוב היה צועק מיד ומתאוה שהשם יתוכך עמו באמרו במענה אמנם כי אתם עם אולם אני אל שדי אדבר והכח אל אל אחפץ.

יש לתמוה על אליפז מדוע אמר לאיוב שרעתו היתה רבה ושלא היה קץ לעונותיו כי מי שנאמר בו איש תם וישר ירא אלהי׳ וסר מרע לא היה לו לאליפז לומר עליו אלו הדברי׳, אבל אליפז אומר לאיוב אם תביא לויכוח ולמשפט עם השם ית׳ תמצא כי המשפט יצא לך שרעתך תהיה רבה ולא יהיה קץ לעונותיך כי מרוב רוממות השם ית׳ על נבראיו והיותו נבדל מחומר בהקישך אותו אל עצמך שאתה בעל חומר תמצא עצמך מלא מעונות ואפילו היית צדיק גמור בעיניך ובעיני בני אדם ותם וישר ונקי מעון, ובמקום אמרך ידעתי כי אני אצדיק לא יהיה קץ לעונותיך כל זה באר אליפז לאיוב באלו הפסוקים והודיעהו כי כוונתו לא היתה טובה ועל כן לא הוסיף לדבר לו אליפז.

[ו-ז] אחר שבאר אליפז לאיוב כי לא היה לו להצדיק עצמו עם האל זכר לו מיניו הרעות הנהוגות אצל בני אדם שאין להם יראת שמים ולא הנהגה טובה עם הבריות, להודיע לאיוב כי אם יהיה הוא מצדיק עצמו יהיה מנוי אצל השם מכת אותם האנשים שתמצאנה אצלם אלו המדות הרעות שזכר, כי אין ראוי להאמין שאליפז חשב באמת שהוא היה עושה אותם הרעות או היה חושב בהם בשום פעם, כמו שאמרתי לך זה למעלה כי אדם שהבורא קראו עבדי ונאמר בו גם כן איש תם וכו׳, אין ראוי לחשוב בו שהיה חובל אחיו חנם ושהיה מפשיט ערומי׳ ושאר מה שזכר בו אליפז מן המדות המגונות המצויות ברשעי׳, חלילה לאליפז מזה הדעת, על כן תשתכל במה שפירשתי לך בזה הענין, ולא יתחדש לך בו שום ספק בעולם ולא תפלא על המפרשי׳ אם פרשו אלו הפסוקי׳ כפשוטם וחשבו כי אליפז קרא לאיוב באותן המומי׳ והגנאין במתכוון ממנו, כי הביאם לומר זה על שראו שאמר אחר זה על כן סביבותיך פחים, ולא הרגישו כי כל הספור ההוא שספר אליפז על איוב כלו הוא בלשון הוה ועל כן בא וא״ו ויבהלך בחרק כי אם היה זוכר אליפז מה שקרה לאיוב היה ויבהלך בפתח ולא בחירק.

לא ראיתי שום מפרש שפירש בפסוק ואיש זרוע לו הארץ שום דבר ממה שראוי לפרש בו, כי נ״ל שהוא בא בזה המקו׳ כדבר נוסף, כי אחר שהתחיל אליפז לספר במדות ההם שזכר ואמר ומרעב תמנע לחם אמר ואיש זרוע לו הארץ, ואחר זה הפסוק חזר לספר מדות אחרות כראשונות, ויהיה לו לספר במדות ההם יחד ואחר כן היה ראוי לומר ואיש זרוע לו הארץ, על כן נ״ל כי הקשירה תהיה מזה הפסוק עם הפסוק שלמעלה ממנו ועם שלמטה ממנו עם הוסיפך בו מלת לא, ותאמר לא מים עיף תשקה ולא איש עצות היית, או ולא עם איש זרוע אשר לו הארץ דברת, ולא עם נשוא פני׳ אשר ישב בה שלא לשלח אלמנות ריקם מטורח בעליהן אם טרחו עם אדני הארץ או עם נשוא פני׳ היושב בארץ, ולא זרועות יתומי׳ נדכאים הושעת, ועם תוספת מלת לא אשר תוסיף בזה הפסוק תמלט ממבוכתו, ויש מי שפי׳ ואיש זרוע מענין זרועה והביא ראיה מן היה זרועם לבקרי׳, וזה הפירוש אין לו מקום בזה הפסוק.

אמר אליפז לאיוב על אשר חשבת לדבר ולהאמין בענין ההנהגה האלהית בזה העולם סביבותיך פחי׳, כלומר שאתה נכשל בטענותיך וסברותיך אשר אמרת בתוך דבריך, נאמר סביבותיך כלומר כי בכל צער שאיוב יהיה חושב להיות נמלט בדבריו ימצא עצמו מוקף ומסובב מן הדברי׳ החולקי׳ עליו והסותרי׳ דבריו והם לו כדמות פחי׳ ומוקשי׳, ויבהלך שחד פתאום יבהל אותך פחד הבא לחלוק עליך פתאום, כלומר שהחולק על דעותיך ועל סברותיך יפחידך פתאום בדבריו החזקי׳ החופשי׳ עליך והסותרי׳ כוונותיך, והמפרשי׳ פרשו זה הפסוק כפשוטו ואמרו כי רמז אליפז בזה הדבר על מה שאירעו לו, ופרשו כי פחי׳ רמז לקורות הנמצאות אותו ואמרו כי פחד פתאום אמר על שם שאמר איוב לעצמו פחד פחדתי ויאתינו, וזה הפי׳ אינו נמשך אחר כוונת אליפז בזה המענה.

לאחר שבאר אליפז לאיוב כי הוא היה טועה בענין ההשגחה הוסיף לדבר לו על דרך השאלה ולומר לו מה היתה הסבה המונעת לאיוב מהשיג אלו הדרכי׳ על אמתתם, ואמר לו או חשך לא תראה או יהיה הדבר אשר מוחץ בינך ובין השכל הזך אשר בו יושגו העניני׳ הדקי׳ הוא החושך הרמוז בו המרה השחורה ואידיה העולים אל הראש והמינעי׳ העיון הדק, ושפעת מים תכסך וגם הלחה הלבנה הנמשלת למים הגוברות בך והשופעות על מזגך מונעת גם כן אותך מראותך העניני׳ הדקי׳ ומהשיגך אותם, ויהיה לא תראה כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת שענינו השגה ועיון, ונוכל לפרש גם כן על פני׳ יותר פשוטי׳ מזה והוא שהחושך יהיה משל לדבר אשר הוא מוחץ בין המשיג והמושג, ור״ל בזה שאיוב לא היה משיג עניני ההנהגה האלהית והיה בה כאדם שעומד בחשך שאינו רואה עצמו ולא שאר העניני׳ המוקפי׳ בו, ושפעת מים תכסך או אותה כאדם שמכסה אותו רבוי המי׳ עד שהוא לו כדבר השוה לחשך והמוחץ בין הרואה והנראה והוא משל כפול על ענין אחד, ויש מן המפרשי׳ הידועי׳ שפי׳ כי החשך ושפעת המים הם רמז לצרות ופי׳ לא תראה לא היית מרגיש בהם ובאוך כאדם לא יראה ענני׳ ותכסהו שפעת מים, והרמב״ן הנהיג אלו הפסוקי׳ גם כן אחר הפשוט הגמור וכתב בזה הלשון: או חשך לא תראה או שמא לא תפחד ולא תראה כלל חשך וענן עד שיגברו המי׳ ויכסוך ותגיע בהם אתה וכל אשר לך, והענין הזה לומר כי עשה עונות שראוי להיות נבהל פתאום ונלכד בפח ומוקש או נעכר ונאבד בלי שיתבונן למקרהו כלל ועל כן לא יתמה מאשר באו עליו מן המקרי׳ ע״כ לשונו, וכבודו יונח במקומו כי לא הבין כוונת דברי אליפז בזה המענה כלל, לא הוא ולא שאר המפרשי׳ וחשבו כי אליפז כיון לזכור רעות איוב ומדותיו המגונות ושעל רעות שעשה באו לו כל אותם הרעות, באמת טעו כולם בזה הדעת כי בזה המענה שהוא האחרון לדברי אליפז לא כיון אליפז אלא הודיע לאיוב כי הוא לא ידע סדר ההנהגה האלוהית בשפלי׳, ואל יקשה בעיניך מה שאמר אליפז לאיוב הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך, כי אם תעיין מה פירשתי לך בזה הפסוק תבין זה הענין כולו ותבין כוונת המענה הזה ויתבאר לך עם זה כי כל שפרשו המפרש בזה המענה הכל הוא חוץ מכוונת אליפז מפני שפרשו הפסוקי׳ כפי פשוטם ולא דקדקו כלל אחר דברי אליפז, ואם תשקוד על שהעירותיך בזה המקום תועיל לעצמך גם כן בשאר המקומות אשר תהיה צריך להבין בהם כונת זה הספר.

זה הפסוק נקשר עם הפסוק האחר מפני שאליפז היה תמה על איוב מה היתה הסבה מהיותו בלתי משיג ענין ההנהגה האלהית בתחתוני׳, וזכר לו אחת מן הסבות אשר בעבורם יהיה נמנע לאדם להשיג העניני׳ הדקי׳ כמו שבארנו זה בפסוק שעבר, ובפסוק הזה זכר הסבה השניה אשר בעבורה גם כן היה איוב בלתי מאמין סדר ההנהגה והוא גובה השמי׳ וראש הכוכבי׳ שהוא גלגל הכוכבי׳ הקיימי׳ ורוממותה ומעוט היחס והדמיון אשר בין העליוני׳ והתחתוני׳.

[יג-יד] רצה לומר בזה כי הסבה אשר בעבורה לא ישגיח האל בתחתוני׳, לפי דעת איוב הוא גבה שמי׳ שזכר פסוק שעבר והוסיף בזה הפסוק עניני׳ אחרי׳ שהם משל למחיצת ההשגחה והוא הערפל שהוא דבר מוחץ בין הרואה והנראה כמו החושך שזכר בפסוק האחר, וזכר העבי׳ כמו שזכר שפעת מים בפסוק האחר להורות גם כן על הדבר המוחץ השגחה לפי המשל ואמר וחוג שמים יתהלך לדמיון שהדבר הסובב גם כן מונע סדר העיון מן המעיין, כי אליפז כיון לזכור לאיוב הסבות המונעות לו מהאמין מה שהיה ראוי להאמין ולהשיג מה שראוי להשיג מן העניני׳ הדקי׳, וזכר לו תחלה המניעה העצמיית והגשמיות המצוייה באדם אשר תמנענו מהשיג העניני׳, ואחר כן זכר לו העניני׳ שאינם עצמיים לו ולא טבעיים כהרחקת גשם מגשם ודבר מדבר עד שלא יהיה ביניהם יחס כלל ולא דמיון כמו שהתבאר זה במה שעבר.

[טו-טז] אחר שזכר אליפז לאיוב הדברי׳ המונעי׳ לו מהאמין מה שראוי לו להאמין בענין ההנהגה האלהית בתחתוני׳, חזר לאיוב ואמר לו הארה עולם תשמר, כלומר האתה נמשך אחר דעת התועי׳ בהשגחה אשר דרכו בה מתי און, והם אשר לא יאמינו שיהיה העולם מושגח מן האל ית׳, אשר קמטו ולא עת כלומר אותם הדעות אשר דרכו בה מתי און ונמחה זכרם מפני שהנהר השוטף הוצק ביסודם של אותם הדעות, כי קמטו כמו נחתכו ונפסדו, ולא עת כמו בלא עת וענינו שלא ידיעו אותה הטועי׳ לבאר על דיעותם בענין ההשגחה עד שיבוא מי שיסתור דבריהם וישימם כנהר המוצק בשורש הבנין אשר ימחה אותו לגמרי ולא ישאר ממנו שום דבר.

[יז-יח] שני אלו הפסוקי׳ זכר אליפז על שאמר איוב במענה שעבר ויאמרו לאל סור ממני, ואמר באותו המענה גם כן מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל, על כן אמר אליפז כי אותם התועי׳ בהשגחה שזכר איוב על הצלחת הרשמי׳ נמחה זכרם בעבור שאמרו לאל סור ממנו, כלומר שאין לך עמנו יחס ולא דמיון שתשגיח בנו ותראה במעשינו, ומה יפעל שדי למו כלומר שאינם שוים אצלו כלום עד שישגיח על מעשיהם, והוא מלא בתיהם טוב חזר אליפז לומר לאיוב ואותם הרשעי׳ שאמרת עליהם שהיא מלא בתיהם מכל טוב ושהצליח דרכם עד יום מותם ואמרת על זה עצת רשע׳ רחקה מני, כלומר שאינך נסכם עמהם בעצתם שהיא אמונתם, אבל אתה נפלא על הצלחתם ותאמר כי מן הראוי הוא שיהיו נענשים על רעתם כמו שאמרת עליהם כמה נר רשעי׳ ידעך, כל זה זכר אליפז לאיוב להודיע כי הצדיקי׳ עכ״פ מושגחי׳ מן הבורא לטובתם ושהם עתידי׳ לראות מפלת הרשעי׳ כמו שבאר זה

באמר אחר כן ר״ל אליפז בזה הפסוק שאם היה אומר איוב שהרשעי׳ אינם נענשי׳ על רעתם לא יתחייב בעבור זה הפכו עד שהצדיקי׳ לא יהיו גמולם על צדקתם אבל יהיו גמולי׳ עד שיראו ברעב הרשעי׳ ובמפלתה ויהיו שמחי׳ על זה, וכן האיש נקי מעון ילעג על הרשעי׳ בראותו אותם בתוך מפלתם.

אין ספק כי זה הפסוק קשה לפרשו ועם כל זה אנו נפרש אותו כראוי וזה ענינו, אם לא נכחד קימנו שאם לא יהיה שהצדיקי׳ ישמחו במפלת הרשעי׳ ושיתרם שהוא הנשאר מהם כלומר בניהם וצאצאיהם יהיה האש אוכל אותם, יהיה נכחד כח האל על זה הדבר, ויהיה קימנו חסר ומשפטו הקימנו כלומר האל שהקימנו ובראנו, וכמוהו שית על עפר בצר שהוא כמו להשית, ואליפז אמר זה הדבר לחזק דבריו נגד איוב ולבאר לו שהרשע עכ״פ יהיה נאבד וכלה על רשעתו הוא וכל מה שיהיה מזרעו, ואם לא יהיה כן כמעט שהיה ראוי לחשוב שכח האל ית׳ יהיה נכחד ונעלם מאנשי עולם ושהשגחתו תהיה נפסקת מעליהם, ונוכל לפרש אם לא נכחד קימנו על פנים אחרות, אמר אליפז לאיוב זה שאמרתי לך שהרשע יהיה נאבד ושהצדיקי׳ יהיו רואים ברעתם הוא האמת אלהי׳ אלא אם היה זה דבר נעלם ממנו ולא נשיג אמתו וידיעת איכותו וירצה לומר קימנו קיומנו וישוב דעתנו בזה הדעת שאנו נוטי׳ אחריו, ויהיה נכחד כמו נעלם כי הדבר הנכחד הוא הנעלם מעיני בני אדם כמו שאמר הפסוק ותכחד מן הארץ, ולפי זה הפי׳ יהיה קימנו שם דבר ויהיה הנפרד ממנו קים למשקל סיג חיד, או יהיה מקור כמשפטו והשלם הקימנו ר״ל זה הדעת בעצמו העמידנו אותו בשכלנו, והפירש השני יותר קרוב לחכמה ולכונת האמת וקשור ובלתי נבדל כפי׳ הראשון.

לקח אליפז בזה הפסוק דרך אחרת והוא שחתם דבריו החולקי׳ על איוב בפסוק אם לא נכחד קימנו, והוא שהיה נראה לאליפז כי דרכי השם בזה העולם אצל החכמי׳ פשוטי׳ מצד וקשי׳ מצד ועל כן הרבה איוב וחבריו לדבר בהם, עד שראוי לומר כי זה הענין בעצמו הוא העמוד אשר הספר הזה נכון עליו, ואחר שאליפז הראה דעתו בזה המענה מאוד התחיל לדבר דברי ניחומי׳ כאדם שלקח רשות מחבירו ויפטור ממנו בשלום, הסכן ענינו הרגל וניהוג כלומר שתנהיג עצמך עם האל ועם הנהגתו בזה העולם השפל כדי שתפטור ממנו בשלום כמו שאמרו ז״ל על ר׳ עקיבא בכמו אלו העניני׳ האלהים נכנס בשלום ויצא בשלום, ויהיה פי׳ ושלם ועשה עם אמונתך ודעתך שתגיע לך מהם שלום, ובהם כלומר עם האמונה הטובה והדעת הטוב תבואתך טובה בנפשך.

[כב-כג] תבנה מענין בנין כלומר שהשם יהיה בונה ביתך כבתחלה ותשוב לעניניך הטובים ותהיה העולה רחוקה ממך ומאנשי ביתך.

[כד-כה] י״מ בצר כסף ואין לו בזה ראיה אחרת אלא והיה שדי בצריך, וא״א שהוא כמו מבצר וה״מם נוספת כמו מאמר משען, ר״ל שיהיה מבצרו ותקפו על שטח האדמה ולא יהיה צריך למגדל עז לשבת בו, או שיהיה לו מן הכסף עד שיהיה שוה אצלו כמו העפר, ועל העפר כמו עם העפר בשיווי והשוה ריבויו, לצור נחלי׳ הוא ההר אשר יצאו ממנו נחלי מים, והיה שדי בצריך, י״א מבצריך ומגדליך, וי״מ שממונו יהיה חזק וכמו כקול שדי בלכתם ענינו תוקף המים, וכסף תועפות מאמר כפול, וי״מ בצריך באויבך להשמידה וזה הפי׳ אינו נאות עה הוף הפסוק, וגם מפרשי׳ בצריך בצרתך על דרך עמו אנכי בצרה.

[כו-כח] תשים פניך נכח השם לחלות פניו כדרך המתפללי׳ שישאו עיניהם למרום, ואם נדרת שוס דבר לכבוד השם הוא יתן לך עוזר לשלם בין יהיה נדר ממון או דבר אחר, וכל מה שיעלה בדעתך לעשותו לא יהיה לך בו מונע וענינו יצא לאור ותשלים רצונך.

[כט-ל] הפירוש כשהרשעי׳ יהיו נשפלי׳ אתה תראה בהם ותאמר גאותם שהיתה להם גרמה השפלתם אין לו קשירה, וא״א אחר שזכר כל הטובות שיבואו על איוב אמר לו שהם ראוית לו אחר שהשפיל יצריו אחר היותו אומר להם גוה קודם זה ר״ל אחר היותו עוזב הגאוה לפני השפלות ושעם היותו שך עיניה ושפל רוח יושיע אותו השם, וכמו שהאדם הנקי מן העונות ימלט מקומו ועירו בצדקתו ואפילו היה אי אחד, כן אתה תהיה נמלט מצרותיך בבור כפיך ונקיות נפשך.