המפרשי׳ נתבלבלו בזה הפסוק וגם א״ע אם תדקדק במה שפי׳ בו יתבאר לך מבוכתו במה שאמר למה לא נצפנו עתים משדי ויודעיו לא יראו הימי׳, והענין אלו נצפנו עתי׳ משדי לא הייתי מתרעם עליו כי יודעיו לא ידעו מה יהיה אלא הוא שידע העתי׳ שיעשו בהם הרשעי׳ הרשע למה יחריש ע״כ, ויש לתפוש עליו כי מה היה לו לאווב לזכור בזה המקו׳ שיודעי האל לא ידעו מה יהיה, אבל נ״ל שאחר שאמר איוב כי לא מנעהו החשך ולא האופל כסה פניו במה שהיה דעתו בענין ההנהגה האלהית, אמר עדין אנו עומד בדעתי ואוני חוזר בעבור דברי אליפז שהרשע היה ראוי להענש, ואני רואה שאינו נענש בשום זמן, ואמר מדוע לא בא משדי שיהיו עתים צפוני׳ לרשע ומדוע יודעי השם לא יהיו רואי׳ אותם העתי שתמהר הרעה לבוא על הרשע שיודעיו שהם הצדיקו׳ יראו נקמתם בהם, ומלת מדוע משמשת בשני המקומות, והקמחי פי׳ מדוע משדי לא נצפנו עתי׳ כי הכל גלוי לפניו, ויודעיו לא יחזו בעין לבם מספר לימיו כי הוא קיים לנצח ומדוע מאתו שגבולות ישיגו הרשעי׳, ור״ל בזה מדוע שהבורא שלא נצפנו לפניו העתי׳ ושהיודעי׳ אותו לא ידעו מספר ימיו יהיה מאתו שהרשעי׳ ישיגו גבולות, וזה הפי׳ אין לו פני׳, ורמב״ן ז״ל האריך לפרש בפסוק הזה אבל דבר בו בבלבול ולא בביאור.

התחיל לזכור הרעות שעושי׳ הרשעי׳ ההם להראות דעתו שהסדר האלוהי באדם אינו שוה, גבול שאינו שלהם לוקחי׳ בכח וכן גזלו עדר הצאן שמצאו ורעוהו בלא בשת, וכל זה להורות על פריצותם ועל פירסום החמס והאכזריות.

היתומי׳ שלא נשאר להם מאביהם אלא חמור אחד, ובו יהיו עמלי׳ וטורחי׳ על מחייתם, יבוא זה הרשע ויקחנו מהם על חוב שיהיה לו על אביהם ולא יחמול עליהם שיאריך להם וכן יעשו בשור האלמנה.

וכשהאביוני׳ יביאו זה הרשע יפחדו מהראות פניהם לפניו ויטו עצמם מן הדרך, וכן העניים נחבאים ג״כ מפחד, והפליג בזה הספור מאוד, והוא שמנהג העניים והאבויני׳ להראות עצמם לפני העשירי׳ ולפני האנשי׳ הטובי׳ שהם אנשי חסד ובעלי צדקה למען שיראום ויחלקו להם ממונם, אבל עם זה הרשע שזכר יעשו ההפך.

[ה-ו] זה הפסוק הענון נקל והמלות זרות, ופרשו כמו פראים הם הרשעי׳ במדבר ומשחרי׳ לטרוף טרף ולתת לנעריהם ההולכי׳ עם הרשעי׳, ופרשו ערבה במישרא כמו שאמר התרגום, ופרשו בלילו מה שאינו יש להם, והרמב״ן נמשך אחריהם, ונ״ל כי פירושם בטל ואין לו טעם, אבל פי׳ הן פראים במדבר הוא משל שהפראי׳ שהם רועי׳ במדבר ישכימו לבקש טרפם בכל המקומות כמנהגם שהוא פעלם, ויבקשו הערבה בנחלי׳ להיותה לחם לבניהם ההולכי׳ אחריהם, וקראם נערים בעבור היותם קטנים כדמות הנערי׳ ההולכי׳ אחר אביהם, וזה המשל אמר על הרשעי׳ שכל מה שהם אוכלי׳ ושותי׳ הכל הוא מגזל, ואינם רוצים לטרוח על מחייתם כמו שהפראים ושאר הבהמות שאינם בעלי דעת והם טורחי׳ להיות להם מה שיתנו לבניהם, ומה שיאכלו הם אבל הרשעי׳ אינם עושים כן אבל רוצי׳ לגזול ולא לטרוח, ותהיה מלת ערבה נפרדת מן ערבי נחל, ויקצרו בלילו שהוא תבואתו של השדה ויביאוהו לביתם, וכרם זולתם קודם היות פריו מבושל ילקשו וילקטוהו וישאוהו לביתם, כי הפרי שאינו מבושל כל צרכו הוא חזק וחמוץ וקראו רשע על דרך ההשאלה, וי״א כרם של רשע, ורמב״ן פי׳ כרם בעל זרוע ישמרו אותו לנפשם וילקטו לקט אחר הבציר והלך אחר התרגום.

[ז-ח] בני אדם ילינו ערומי׳ כי הרשעי׳ מארבים להם בדרכי׳ ולא יניחו להם אפילו מלבושיהם וכשימצאם זמן הקור אין להם מה שיכסו על בשרם, אם ירד עליהם המטר או יפגשם זרם מים אין להם בגד שישליכו על גופם ויתלחלחו וירטבו מן המים הטובל גופם ואינם להם מחסה אחר אלא הצורי׳ והסלעי׳ אשר יתכסו בהם והם מחסיה׳ ומלבושיהם; וכל זה המשל מדבר בהולכי הדרכי׳ כשיפגשום האנשי׳ השוללי׳ והגוזלי׳, כי באנשי המדינה לא יהיה אומר חבקו צור כי הבתי׳ והקירות היה להם למחסה.

[ט-י] גזלתם היא משוד שיעשו על היתום ועל אשר לו, ועל העניים יהיו חובלי׳ אם יש להם חוב עליהם ולא יחושו על מה שהזהירה עליו התורה אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, הלכו הנשכיים מבלי לבוש כי לא נשאר להם מאומה שיקנו בו מה שילבשו, ואותם שהיה להם השדה והיו נושאי׳ העמרי׳ מן הקצירה אל החלקה לדוש אותם ולאכל מהם, באותה השנה ישארו רעבי׳ מאותה התבואה אשר הרשע גזל אותה, ומשפט הפסוק היה לומר ונושאי העמר רעבי׳, וי״מ העומר שנותן להם לצדקה הרשעי׳ גזלו אותו.

י״א בתוך החומות עשו היצהר יקבים דרכו לעצמם ויצמאו כי הרשעי׳ יקחו הכל, ונ״ל שהרשעי׳ יעשו השמן במקומו בעצמו שיעשהו בעל היצהר, וכן ודרכו הענבי׳ ביקבי׳ בעצמם שידרכו בו בעלי הכרם, ויצמאו או בעלי היקבים שאין להם תירוש או הרשעים בעצמם צמאים לקחת עוד ולגזול ואינם שבעים, כי הם להוטים לגזול עוד ממון זולתם, וכל זה הפרסום שזכר על גזל הרשעי׳ להורות על פריצותם.

הקמחי פי׳ ודם חללי׳ והביא ראיה כי הדס הוא הנפש, ואמר שענינו כקול דמי אחיך, ותפלה כמו חזו לך שוא ותפל, והרמב״ן פי׳ ואלוה לא ישים תפלה פירוש קרב לאמת, אבל מה שאמר שהוא נקשר עם פסוק ואל הרך לבי אין לו ענין ולא מקו׳, ומפני שהרב לא הרגיש על כוונת שני הפסוקו׳ כי לא נצמתי, מדוע משדי, עלה במחשבתו לקשור ואלוה לא ישים תפלה עם פסוק ואל הרך לבי, וקשירתו זאת בטלה, ונשוב למקומנו ונאמר, מעיר מתים י״ל כי מרוב החמס והעול שעושי׳ הרשעי׳ יצעקו יושבי המדינות אשר בהם אנשי משפט ומנהיגי המדינות, ונפש חללי׳ י״ל ששמועות ההרוגי׳ מיד הרשעי׳ תגיע לעיר שהיא עיר מתים, ואלוה לא ישים תפלה פי׳ שהבורא לא יחשוב מעושי הרשעי׳ לתפלה כשלא ישים לב על ענינם ולא יחוש על נפש החללי׳ אשר תשוע אליו. ולא ישגיח בה.

הוסיף לזכור מעשיהם המגוני׳ ומעוט אמונתם בשם, וכל זה להודיע לחבריו שהדין עמו שיהיה מצטער על ההנהגה האלהית, ואמר שהרשעי׳ מורדי׳ בכל הדברי׳ שהם תועלת לאדם ואור נפשם והם דרכי השם ונתיבותיו אשר בכללם החכמה והתורה שהם לנו באמת דרכי השם, וכפי דבקותנו בהם והשגתנו להם נהיה מכירי׳ דרכיו ויודעי׳ נתיבותיו.

[יד-טו] הרוצח בכלל הרשעי׳ והנואף דומה לו מפני שהניאוף הרבה פעמי׳ יהיה סבה לרציחה, ואמר כי הרוצח יקום בבקר ויארוב העניים והאביוני׳ שהולכי׳ ממקו׳ למקום לבקש טרפם ויהרגם, וקראם עניים ואביוני׳ מפני שאין להם כלי קרב שילחמו בהם עם הליסטי׳ כ״א היו עניים ממש למה היה הרוצח הורג אותם חנם, ובלילה יכנס בעיר לגנוב, וכן הנואף ימתין בלילה כדי שלא יהיה נכר וילך בפני׳ מכוסים כדי להסתיר פניו.

חתר מענין ויחתרו האנשי׳ וענינם תחבולה וחיפוש, ואמר שהגנב יהיה מתחבל על הבית אשר ירצה לגנוב בו באותה הלילה אשר ביום עשה בה חותמו ורישומו כדי שתמצאנה בלילה, לא ידעו אור לא ירצו לעשות שום דבר באור היום אלא בלילה כדי שלא יהיו נכרי׳, והקמחי פי׳ לא ידעו אור שהם בחרו בחשך ויהיו נדחי׳ בחשך, והרמב״ן פי׳ עשה בתים במחילות הארץ תחת העפר להסתר שם בחשך ולא יעשה פתח. נכר ונראה, רק במחתרת יכנס להם בלילה והיום חתמו הבתים בעדם ויסגירו המחתרת שלא יראו שיהיה שם בית והנה אינם יודעי׳ אור כי שם יהיו נחבאים כל היום, וזה הפי׳ יש בו בלבול ותוספת עד שדבריו סותרי׳ זה את זה שאם לא עשו פתח, מה צורך לחתום הבתים.

מפני שאותם הגנבי׳ יחלקו שלל גנבתם בבקרי׳ וישמחו על מה שגנבו אמר כי כולם יהיו ליקי׳ ונענשי׳ בבקר אחד, ותבא להם המיתה הנקראת צלמות ולא סדרי׳, כי יכיר בלהות צלמות י״ל שהבורא יכיר וידע כי בלהות צלמות ראוי להיות חלקם ומנתם, ובלהות צלמות ענינו מבוכת המות ובלהות כמו בהלות, ונקראת בזה השם מפני שאין דבר שאדם יהיה נבהל ונבוך עליו כמו על המות עד שהרבה פעמי׳ ימות אדם מפחד המות.

הרמב״ן פי׳ פירוש זר מאוד: כל אחד מאלו הרשעי׳ הוא כדבר הקל המושם על פני המים שלא יושג בו, חלקתם תקולל בארץ שלא יעברו על חלקתם ולא יפנו אל דרך כרמיהם ללכת שם לעבדם ולשמרם, כך כל רצונם וחפצם לחיות מגזל ועושק ורצח וניאוף, והקמחי פי׳ שיצמחו קוצים בחלקתם ולא יפנה דרך כרמי׳ ששם נוטרי הכרמים יצילוהו, ויפנה דרך שטף המים ללכת לאבדון, ונ״ל כי אין במה שפרשו בזה הפסוק תועלת, אבל הנכון: קל הוא ענינו הקצף ההולך על פני המים המתחדש מתנועת המים החזקה ומשטף המים הנופלי׳ ממעלה למטה, ור״ל כי הרשע הוא דומה לקצף המים שהוא קל וניתך מהרה מרוב קלותו ואין לו עמידה ולא קיום, כן הרשע ימח זכרו מהרה וגם הוא ילך לאבדון, וכן לא יהיה להם אפילו בזה העולם חלק ונחלה ויהיה חלקתם כמו חלקת מחוקק, ותהי׳ התי״ו נוספת ואפשר שיהיה מענין חלקה שהוא השדה שדשים בו החטה שהוא חלק מכל עשב וצמח, לא יפנה וכו׳ פירושו שלא יהיה זוכה לכרם ולא לשדה.

[יט-כ] זכר זה המשל על הרשעי׳ הנאבדי׳, ואמר כי כמו הציה והחום שייבשו ויגזלו השלג ויתיכוהו עד שיהיה נבלע בקרקע ויהיה כדבר הגזול והגנוב בהיותו נעלם משטח הארץ כן יהיו הרשעי׳ נבלעי׳ בשאול על אשר חטאו ופשעו, ואמר שהרשע מת וגזל אותו השאול כל בר אנוש הנולד מרחם ישכחהו ותמתיקהו הרמה ותאכלנו התולעת והוא מענין ורמה לא היתה בו, וירם תולעי׳, תשבר כעץ עולה ששקר הרשע אין לו קיום ועמידה.

י״א רעה מענין תרועם, ועושה רעה לעקרה מפני שהיא יחידה ואין לה בני׳, וכן לא ייטב לאלמנה אבל יזיק לה מפני שאין לה בעל שיעזרנה, אבל פירושו הנכון הוא שזה הפסוק הוא משל וענינו סופם ומעשיו של הרשעי׳ הוא כמו שהולך אחר העקרה להתחבר לה ואחר האלמנה שעמדה מלדת, כי זה האיש לא יהיו לו בנים שיעזרוהו ושיטרחו עמו, ור״ל לא ייטיב שלא ייטב הלוקח אלו אבל יעשה ברע.

[כב-כג] הקמחי פי׳ שהרשע משך תקיפי׳ בכחו ויעשוק אותם ופי׳ יקום ממטתו ולא יאמין שיחיה כי יפחד מעשוקיו שיהרגוהו, וגם הרמב״ן הלך אחר זה הפי׳ והוסיף בו דברי׳ בלא טעם, ונ״ל כי זה הפסוק אינו נאמר על הרשע כי כבר חתם איוב ספור הרשע בפסוק רעה עקרה, אבל הוא נאמר על השם ב״ה שהוא מושך המלכים ואביריהם בכחו וברצונו יקום על הרשע וישפילנו עד אשר לא, יאמין בחייו כי יפחד מן הצרות הבאות עליו — ומשך אבירים הוא על דרך לב מלך ביד ה׳ — בעודנו יושב לבטח בביתו ונשען על עשרו כי עיני השם על דרכי הרשעי׳ לשפוט אותם, והקמחי פי׳ שהבורא נותן לרשע רצונו וישב לבטח וישען כי אין ההורס אותו, והרמב״ן פי׳ כי איוב גלה דעתו על ענין ההנהגה האלהית ברשעי׳, ואין הענין כן כי אלו היה זה לא היה אומר בצד זה הפסוק רומו מעט ואיננו שהוא נאמר על לקות הרשע, כי איוב במקומות אשר גלה דעתו בהנהגת הבורא על הרשע יזכר שתחלתו וסופו יהיה בשלוה, אבל בזה הפסוק גלה איוב הדעת שספרו בו חבריו והוא שספרו ענשו ואבודו, והסבה בזה הספור הוא במתכוין. מאיוב כדי להסתיר דעתו, והרמב״ן לא מצא מציאה בזה הפסוק וכל שכן בהוציאו ועינהו על דרכיהם מפשוטו הנכון שאין בכל המקרא מקום שיזכור בו עיני השם אלא להוראה על השגחת הדין והאמת.

רומו מן הכפולי׳ הקלי׳ ומשקלו סבו גלו והשלם רוממו, ופי׳ שהרשע יהיה נעדר עם מעט רוממות שיהיה לו כלומר שלא תעמוד הצלחתו קיימת אבל יהיו נקפצי׳ ואמולי׳ ביד השודד והמחבל, כדבר שהכל נקפץ ביד ויהיו כראש השבולת שנמללת ונקבצת בידי׳ לחתכה במגל ביום קציר, וי״מ יקפצון מענין מקפץ על הגבעות.