חברי איוב חשבו להעתיקו מכוונתו בטענותיהם ובראותם כי לא יכלו לנצחו בדברי׳ ושהוא לא הודה להם לא רצו לטעון עמו יותר ושתקו.

[ב-ג] דע כי שום מפרש לא נתן טעם לאלו השמות שזכר על אליהוא והוא שם אביו ושם משפחתו ושם הלווי שקראו בוזי כי על חברי איוב לא זכר דבר נוסף על עצמם, ועוד שאפילו בשמו כבדוהו ובשם אביו ששם בהם משמות האל ומשפחתו קרא רם, והוא להורות כי דעת אליהוא יותר משובח ויותר אמת מדיעות איוב וחבריו והראיה שהבורא לא צוה לו להביא קרבן, וקראו בוזי מפני שבזה לאיוב ולחבריו. ואותם המפרשי׳ שבקשו תחבולה לאמת מציאת אליהוא כמו שעשו באיוב תחבולה של הבל היא, וכי המחבר ספר איוב אלו זכר שמות זרי׳ מאוד היה כל אדם מרגיש כי משל הוא והיה זה סבה לאבוד הספר. — יש לשאול מדוע חרה אפו ברעי איוב והלא גם הם כעסו על איוב והקלו בו ואמרו כי היה צדיק בעיניו, והטעם כי כעס מפני שלא מצאו מענה כאליהוא והרשיעו לאיוב חנם. דע שענין אליהוא יש לו פנימי וסוד מסודות ההשגחה בלא ספק, והיה נוטה אחת דעת הפ האומר ב האומרי׳ בהמ לכה אלא על צד אחד, והוא שאם היה האדם שלם מאוד הה תהוה עליו אבל לא בכל זמן אלא פעמי׳ שלש על דרך משל, וזאת היתה הלצת המלאך כלומר באמצעות אותו השכל הפועל הנק׳ מלאך שהוא לאותו האיש השלם תגיע לו השגת הנבואה ההיא הבאה לו מה השם בו וזה אינו תמיד, ועל כן ספר ענין הנבואה ועוצם יקרתה שהיא תבוא בחלו׳ בנפול תרדמה על אנשי׳ מפני שאין הטבע מפורסם כשאר הטבעי׳ התמידיים אשר לא סרו ולא יסורו מהיותם כן על מנהגם ועל טבעם, וקשר עם זה הדעת ענין שני והוא השמך הענין הטבעי והוא היותי מספר עניני׳ טבעיי׳ כרעש וכברק וכמטר ונשיבת הרוחות ושאר עניני׳ רבי׳ וכל זה לגלות דעתו שהכל נמשך אחר טבע המציאות ואם יש בו שום דבר כיוצא מטבעו פעם אחת או שתי פעמי׳ איננו תמיד אלא לזמן רחוק ובקושי גדול, וכן התבאר בחכמת הטבע שהדברי׳ הטבעי׳ כלם הם או תמידי׳ או הולכי׳ אחר הרוב, ועל אותם שהם מתחת גלגל הירח מן ההוים הנפסדי׳ אמר שהולכו׳ אתר הרוב לא תמיד, וכבר הודיעך הרב ז״ל שאליהוא אע״פ שנראה מדבריו שאינו אומר שום חידוש אלא מה שאמרו חבריו מכל מקו׳ עם ההשתכלות הטוב יתבאר לך הענין הנוסף הנרצה והוא דעת שלא אמרו זולתו מחבריו, והרב לא רצה לגלות דעת אליהוא אלא ברמז רחוק כי בכל המקומות שהוא רואה שום פרץ או הרס בגלוי סוד מסודות התורה הוא מרחיק עצמו מלגלות בו שום דבר, ואל יהיה קלה בעיניך אם תמצא בדברי אליהוא מה שיהיה כנגד דעתו וכנגד דעת שבארתי לך כי זה הוא ענין שתמצא גם כן לכל חבריו כמו שהודיעך הרב ז״ל, ולפי דעתי גם כן ענין החולה שזכר בזה הספור הוא רמז לנפש החולה שהיא כל כך זמן היותה בלתי שלמה משתי המעלות הדבריות והמוסריות אשר בכללם שתי השלמויות הידוע ענינם, אמנם בהיות אדם שלם או ישיג מה שלא השיג קודם שתתרפא נפשו מחליה וישיג האמתיות לפי מדרגתם, וזה הוא שאמר להגיד לאדם ישרו כי למ״ד לאדם היא כמו בעבור ואותה ההשגה הנשגחת מאתו ית׳ הנקראת הלצת מלאך אשר בעבורה האדם שלם וינצל מן המיתה העולמית וזה הענין אמר בו אליהוא שאינו תמיד ולא בכל אדם אלא אחד מני אלף על דרך משל כי טבע המציאות חייב כן.

וירשיעו לאיוב בלא ניצוח תשובה לפי דעת אליהוא, כי הוא ג״כ קראו רשע, ללכת עם אנשי רשע, לאיש כמוך רשעך.

ר״ל המתין אותו עד שכלה לדבר עם חבריו מפני שחבריו היו זקני׳ יותר לא רצה להכנס בתוך דבריהם עד ששבתו שלשתם מענות את איוב.

זה הפסוק ענינו כפול, וענין המענה והדעת שוים אע״פ שאין דעת איוב ודעת כל אחד מחבריו בכל מענה ומענה אשר לכל אחד מהם, אבל הדעת הוא בקצת מענים לא בכל מענה כי בראותך דבריהם בתחלת העיון ידמה לך שכל אחד מחברי איוב וגם אליהוא עמהם יהיה דעתם שוה ושאין הפרש בדבריהם, עד שתמצא בעבור זה כי שום מפרש לא באר דעת כל אחד מהם בפני עצמו ולא דעת אליהוא ג״כ ולא הרגישו בשום דבר מזה עד שהרמב״ן נתבלבלה סברתו מאד בענין אליהוא.

ההסכמה היתה ממחבר ספר איוב שיהיו ארבעה אנשי׳ כנגד ארבעה הדעות הנזכרות בהקדמה ויחס הזקנה לראשוני׳ וכן הוא הראוי שהזקני׳ ידברו תחלה, ולא זכרם שוה בשוה בשני׳ כי זה לא היה אפשר להיות כי אם היה זה היה אליהוא מוכרח לענות לאיוב כסדר החברי׳ ולא היה למחבר בזה הדרך להודיענו הדעת המובחר שבדיעות אבל זכר אדם קטן בשני׳ כדי שיספר דבריו באחרונה כסדר ושלא יתערבו עם דברי הראשוני׳, והחכמה היא באדם לפי שכלו לא לפי שניו.

[ז-ח] אין החכמה תלויה בשני׳ אבל רוח בינה ונפש החכמה הנקראת נשמת שדי ע״ד ההשאלה, ושיתוף השם כשתהיה זכה וברה תשיג הבינה והחכמה, ומפני שהנשמה תבא מן האלהי׳ תהיה יודעת ומשכלת ותקנה החכמות ותקבל הצורות ותשכילם אחרי העלמם, ושם נשמה משותף נופל על כל בעל חיים מתנועע, כל אשר נשמת חיים באפיו ונופל על הנפש הנשארת אשר באדם, נר אלהי׳ נשמת אדם.

משפטו לומר לא רבי׳ ולא זקני׳, שהחכמה אינה מצויה בכל האנשי׳ כי הכנות טבעיות הם באדם ואין משפט החכמה תלוי בזקנה, לבן אמרתי לאיוב שישמעני ואגיד לו דעתי בענין ההשגחה אשר זוכר אותו בזה המענה ואלו הפסוקי׳ הם הקדמה.

אין לכם התנצלות שתאמרו לי בענין איוב כבר מצאנו חכמה בדברו עמנו והרבה התוכחנו עמו אבל לא יכולנו להעתיקו מכונתו, ואמרתם עליו אל ידפנו מעליו וינצחנו וישיבנו מכונתו כי אין לאיש ממנו כח להדפו מכונתו וכו׳, יאמרו בני אדם עליכם השומעי׳ דבריכם שהשיבותם לו חתו ולא ענו עוד, כלומר ממיעוט ידיעתם לא הוסיפו לענות לו יותר ושתקו לפניו.

ואני שעמדתי על ויכוח חברי הוחלתי שיענו לאיוב וראיתי שאינם מדברי׳ יותר כי עמדי מן הדבור ולא ענו יותר, והקמחי דילג מה שלא ידע לפרש מפחד הקשירה והרמב״ן נתבלבל בפסוקי׳ האלו. כמו היין שטמעו עומד בו, לא נפתחה פי החבית להריק ממנו מכלי אל כלי ובטנו גם כן היה מלא כאובות חדשי׳ שאין האדם חומל עליהם מלמלא אותם היטב, ומרוב הנאתי מן הדבור יהיה לי בו ריוח והצלחה.

לא יהיה מכבד שום אדם מלתפוש עליו אבל לא יזכר מי יהיה כל אחד ואחד מהם בשמו אבל בכלל יזכרם, אבל אם עשיתי זה והוא שאחרף כל אחד מהם ואזכרנו בשם כמעט דבר הוא אצלי שהאל שעשני יהיה מוחל לי זה כלומר שעוני נקל להפר לפני היות חברי חייבי׳ על שלא ידעו לענות לאיוב כרצוני, ויהיה יש אני כמו הנה נשאתי פניך, והקמחי פי׳ כמעט יקח נפשי וימיתני, וי״מ ישאני עושני רוח קדי׳ כמו ישאהו קדי׳ וילך.