זה ספר איוב הנשקף על דברת בני אדם ועל חוג שמים מתהלך.

אמר זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל ראיתי את כל ישראל על הרי החכמה נפוצי׳ וכצאן אובדות הנה והנה רצים ועליהם נוגשי החכמה אצים ובקרבם מתרוצצים וכעין נחשת קלל נוצצים ובלהט חרב תבונתם מתהפכים להאיר דרך הולכי חשכים ואמלטה רק אני לרעות את צאני צאן מרעיתי ולאסוף את נדחו, אלהים שלחני ורוחו להשיב מעקשים למישור לכל אשר משא יסור ובעמי יעצור, וכאשר עד כה אלהים עזרנו ועלתה בידינו כוונתינו והצליחה מלאכתנו בפירוש משלי אשר פירשנו על דרך החכמה כן נחלה פני יוצרנו אלהי יעקב אשר תהיה ידו לעזרנו בפירוש ספר איוב, וקודם שאתחיל לבאר כוונת זה הספר אקדים הקדמה ואומר כי כל הרוצה לפרש ספר חכמה צריך שיהיה יודע שלשה ענינים, הראשון שבהם הוא שיהיה יודע דקדוק הלשון וכוונתו והשמות המשותפים והמושאלים, והדבר השני הוא שתהיה לו ידיעה במלאכת ההגיון להבדיל בה האמת מן השקר ולדעת האפשר מן הנמנע על דרך האמת, והדבר השלישי הוא שתהיה לו גם כן ידיעה בחכמות הטבעיות והלימודיות כי אין ספק שיש בדברי הנביאי׳ ובשאר ספרי החכמ׳ מה שהוא מזה הכת, וצריך המפרש הזה שירגיש בכל המקומות אשר יהיה רומז בהם חכמה מן החכמות או דבר מן הדברים אשר ענינם מוסכם ומשותף עם ענין מעניני החכמה ההיא, ומי שאין לו ידיעה בכל אלו השלשה ענינים שזכרתי אין פירושו הולך על סדר החכמה ולא על דרך האמת, וידעתי גם ידעתי כי כת הסכלים אשר אין בהם חכמה ולא רוח דעת ותבונה יברחו מפירושי זה ומפירוש משלי באמרם שאני הארכתי תחת אשר קצרתי וילאו להגות בהם ולא ילאו לשבח ברחובות ובשוקים לשמוע דבת רבים, והספרים לא חברו לסכלים כ״א לחכמים אשר אינם לואים לקרוא הספרים. ואחר שהקדמתי מה שיהיה ראוי להקדי׳ אשים מגמתי לפרש מה שהסכמתי עליו לפרשו, ונאמר כי מה שאתה צריך לדעת תחלה הוא כי זה הספר כלו הוא למשל וכונתו הראשונה אמנם היתה להודיע בו כוונות תוריות ובלתי חוריות ואמונות מתחלפות אשר אנשי העולם בכללם למיניהם נבדלים בהם כמו שאנו עומדים לבאר זה אחר זכרנו מה שראוי לזכור, כבר ידעת כי חז״ל הלכו גם כן בזה הספר אחר זאת ההסכמה באמרם איוב לא היה ולא נברא אלא למשל היה, ומלבד זה יש לכל בעל שכל להשתכל במלות אשר הונחו בתחלת זה הספר והוא שהתחיל איש היה ולא זכר בו מי היה זה האיש וגם זמן לא זכר לענין זה האיש וכל זה אמנם היה להורות לנו ולהודיענו כי דברי׳ אלו היו דברים מחוברים כאחת ממשלי הממשלים שמחברים שמות אנשים ושמות שאר בעלי חיים ושמות מדינות וענינים אחרים רבים להודיע בכל זה ענינים מועלים לבני האדם בהנהגתם קצתם עם קצתם והדומה לזה, וגם מלת עוץ כמו שזכר בו הרב ז״ל הוא דבר קרוב מאוד להבין מזה השם שהוא לרמוז בו בענין העצה כלומר להנהיג עצה ותבונה בענינו כי בלא ספק הרבה מדינות היה יכול המחבר לזכור ממדינות העולם שהם נמצאות ונזכרות בספרים, אבל המחבר הזה שחבר ספר איוב בלא ספק כיון לזכור זה השם הרמוז אליו ענין העצה להורות גם כן שזה הספר חובר וסודר בהסכמה ועצה לרמוז בו סודות ועצות הנבונות והראויות לכל חכם לדעת אותם ולהתעורר על ענינם כי אין ענין האמונה כשאר הענינים אשר אין להשגיח בהם כל ההשגחה הזאת ולהשתכל כל ההשתכלות הזה רק הוא דבר שעניני הנפש כלם תלויים בהם כי עם הספד האמונה יפסדו עניני הנפש ועניני הגוף יחד, ואם עלה על דעתך להקשות עלי ולומר זה המחבר שחבר ספר איוב למה הסתיר זאת הכוונה ר״ל כוונת ספר איוב כיוןן שיש בה זאת התועלת המעולה לנפש ולגוף ולמה לא באר לנו שהספר הוא משל לענין כך ולענין כך ושהוא כתוב ומחובר בעבור זה התועלת כלו, תשובתי לך על מה ששאלת היא זאת כי זה הענין שכיון המחבר להסתירו ולהעלימו אמנם הוא לשתי סבות, הסבה האחת היא שהוא דבר נהוג מאוד אצל כל חכמי העולם מאומתנו ומשאר האומות שהם מסתירים מן ההמון הסודות האלהיות כענין ההשגחה והענינים הטבעים כענין מעשה בראשית אשר מכל מה הענין רמז בו בספר איוב רמז גדול מאוד כמו שאנו עתידים לבאר זה כלו בקרוב, והסבה השנית היתה שאם גלה המחבר כל עניני זה הספר כביאור מוחלט ואמר שהוא למשל באמת היו רוב בני אדם או כל בני אדם. בורחים ממנו והיו מלעיגים על כונת הספר ועל שאר עניניו והיה משלם זה המחבר על נפשו רעה תחת טובה והיה ההזק נופל על שהספר יהיה נשכח ובלתי נמצא היום אצל בני אדם והיתה תועלתו נעדרת מכל וכל ממנו ומשאר אנשי העולם, ובעבור אלו הסבות גם כן היתה ההסכמה והעצה לבלתי היותו זוכר בביאור שם מחברו כי שאר ספרי המקרא שנכתבו ושנאמרו ברוח הקדש היה מן הראוי והנכון לזכור בהם שם המחבר והזמן שנאמרו אותם הדברים או שנתחדשו אותם הענינים הנזכרים באותו הספר מספרי המקרא כי אין אדה רשאי לחלוק על דברי האמת השם יתברך או על כונתו המצוה על ידי שלוחיו ועבדיו, אבל הדבר שהוא נאמר או מחובר להראות דעת מן הדיעות או להודיע כונה מן הכונות אין לו לכתוב בהם זמן ולא לזכור שם מחברו מאחר שהכונה היתה הסכמה אנושית לבד אע״פ שהיא נרצית מן האל יתברך כאחת מן העבודות הטובות והפעולות האנושיות המרוצות ממנו ית׳ על כן מפני שספר איוב לא באר לנו שענינו בא מפי הגבורה לא הותר למחבר ולא ראה בהסכמתו לזכור בו שם המחבר ולא על צד רמז נעלם מאוד כי על אלו הפנים כלומר על צד ההעלם זכר לנו מי היה המחבר ואע״פ שלא באר זה בביאור מוחלט.

אבל לפי המובן מענין הספר יש לנו לומר ולהאמין שמשה רבינו חברו וכבר ידעת שח״ז אמרו בביאור כי משה כתב ספרו וספר איוב, כי אין הפרש בין כתב וחבר בזה המקום אבל ההפרש אשר בין שני הספרי׳ הוא שספר משה רבינו נכתב וחובר ברוח הקדש ומפי הגבורה וספר איוב נכתב וחבר מדעת משה רבינו ומשפע חכמתו וכיון להודיע ית׳ אמונות ההשגח׳, ואפשר שחבר אותו עם הרצון האלהי ששופע עליו ממנו ית׳ כאשר ספרי הנביאים שחוברו ושנכתבו ברוח הקדש, ואני אבאר לך בקרוב כי ז״ל אמרו האמת בזה הדעת ר״ל שמשה רבינו חבר ספר איוב והוא הנכון שבדיעות ואביא לך ראיה מאי זה צד יש להאמין זה, וממה שצריך שתדעהו גם כן הוא שאני מפני שלא ראיתי שום מפרש שפירש זה הספר אלא על דרך הפשט לבד ושלא זכרו בו שום דבר חכמה שלא בכלל ולא בפרט כמו שלא ראיתי מי שפרש ספר משלי על דרך החכמה כלל עד שפרשתי אני כמו שזכרתי לך זה בהקדמה, עוררתני תאוחי בשני אלו המסרים לפרשה ולא עוררתני תאותי לפרש קהלת ושיר השירים כי ראיתי חכמי דורי שפרשו אותם על דרך החכמה בפירוש מספיק וראיתי שאם הייתי אני נכנס עליהם לפרשם הייתי מפסיד בזה או עליהם או על עצמי ועל כן נמנעתי מתת מחשבתי לפרש קהלת ושיר השירי׳ ושמתי מגמתי לפרש שני אלו הספרים ספר משלי וספר איוב כפי אשר השיגה יד חכמתי בהם, ועת׳ אשיב לבאר מאי זה ענין נוכל לדעת ולהאמין כי משה חבר ספר איוב ולא אחוש אם אני כמגלה סוד במה שאנו מבאר עתה אע״פ שאני זוכר זה על צד הרמז לסד כי נשענתי על שהתועלת בזה יותר מן ההזק. כבר ידעת שאין דרך שתגיע החכמה האלהית אשר בה האדם משיג דעות שכליות ופעולות תוריות אלא אחר הגיע החכמה הטבעית כמו שבאר זה הענין הרב הגדול רבינו משה ז״ל בתחלת ספרו ועל כן התחלה תורתנו במעשה בראשית הנאמר בו שהוא חכמת הטבע, ואחרי כן ספר לנו הענינים התוריים והאמונות והדעות אשר ראוי להמשך אחריהם כדי לתתנו שלימים והגיע לנו שתי השלמיות והם השלמות הראשון והשלמות האחרון אשר בהם נקרא האדם שלם, וידעת גם כן ענין אדם וחוה והנחש ושאר השמות הנזכרי׳ בספר מעשי בראשית שהכל ענין נמצא במין האדם ובטבענו כמו׳ שידעת ואחר שספר אותם הטבעים הנקראים מעשה בראשית בא להודיענו ההנהגות והדעות והאמונות התוריות המגיעות אחר החכמה האלהית כמו זה הענין בעצמו אם תשתכל בו תמצא ספר איוב כולו בכלל שהוא נחלק לשני אלו הענינים האחד יודיע בו ענינים טבעיים נמשכים אחר מציאות. האדם והוא היותו מספר בני אלהי׳ והשטן ונפש איוב כמו שזכר אדם וחוה והנחש ובאר מה שזכר מענינים והמבין יבין. והענין השני הוא ספרו דעות החמשה בענק ההשגחה שהוא ענין אשר אחריו יהיו נמשכות האמונות התוריות והדעות המעשיות ומפני זה היחס וזה הדמין הנמצא בשני אלו הספרי׳ ר״ל ספר התורה וספר איוב הוא ראוי לאמר על שניהם מחבר אחד חברם. ונראה לי כי בעבור זה הטעם בעצמו אמרו ז״ל משה כתב ספרו וספר איוב. ואם זה הפירש שפירשתי לך עתה בזאת ההערה לא היה מי שקדמנו בה ולא רמז בה שום מחבר זולתי אין להקל בה כי היא שורש גדול בזה הספר אם יש לנו ראיה שמשה רבינו חבר אותו, ואם יביא המקש׳ ויאמר למה היה ענין איוב משל והלא זכרו הנביא עם נח דניאל שלא היה למשל כי נראה מזה שהנביא היה מאמין שאיוב היה בלא ספק ולא היה משל יש לנו על זה ג׳ תשובות. האחת היא שאע״פ שהנביא היה בדעתו והסכמתו שאיוב היה ולא היה משל אין אנו מוכרחים בעבור זה להרחיק דעת מי שאומר שהוא למשל כי אין מי שיודע סודות הנבואה שיאמין שהבורא אמר לנביא ההוא במראה הנבואה שאיוב היה ונברא אם כן אין ראיה אם הנביא אמר שאיוב היה, ועוד נוכל לאמר כי הנביא שזכר איוב אע״פ שלא היה מאמין שאיוב היה זכר אותו כאלו היה כדי להסתיר ענינו מן ההמון ושלא יחשבוהו למשל כדי שלא יקלו בו. והתשובה השלישית היא שהנביאים רגילי׳ לדבר במשלי׳ ורוב דבריה׳ הם משל על כן אינם חוששי׳ לזכור בתוך דבריה׳ דבר אחד שאין לו מציאות על כן אין להקשות או לתפוש על הכונה האמיתית הזאת הנאמרת בספר איוב מדברי הנביא ההוא שזכר איוב נח ודניאל. והחכם ר׳ אברהם נ״ע אשר כתב בפירושו וגזר אומר כי ענין איוב לא היה משל נראה לי׳ ממנו כי בפעם הזאת עם דעתו הלך חשכי׳ ושכלו אבד ולנו היה בבית הבד כי מהגדת שני המעני׳ האחרוני׳ שענה השם לאיוב ומסיפורם הזר והארוך יקח כל בעל שכל ראיה ומופת כי ספר איוב כולו משל כמו שבארתי זה במקומו בראיות דבקות אל המושכלות הראשונות ומוסכמות עם הדעות האמיתיות, אבל אל עיני׳ עורות לא יאירו המאורות ועל ארץ מלחה לא יחצבו הבורות. ואחר שבארתי כי זה הספר משל במאמר מספיק והתבאר אצל כל בעל טבע כי הענינים הנזכרי׳ בפתיחת ספר איוב הם רמזי׳ אל עניני׳ טבעיים יהיה גם כן התבוננותך בכללם היות מספר המעני׳ כולם אשר בספר איוב כמספר ההקדמות אשר בהם יתבאר מציאות האל ית׳ ושהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף לפי שזכר בה הרב הגדול זה בספר מורה הנבוכי׳ והם כמו כן כמספר השם הנכבד שאינו נקרא באותיותיו ודע זה כלו כי לא אוכל להאריך בביאורו והבינהו. וממה שנראה לי גם כן שצריך לבקש לו ענין ולהשתכל עליו הוא שם זה האיש איוב שענינו לפי שרשו איבה ושנאה על שהיה נאוב ונרחק מאד מן הנורא י״ח תחלה שנמסר ביד השטן חנם ולא על פשע כמו שהעיד בו הכת׳ באמרו ותסיתני בו לבלעו חנם. ולא עוד אלא שאפילו מן הבריות היה שנוא ונתאב כאויב שפשע והפליג בעול כמו שתראה כל מה שנגזר עליו מאיבוד הממון על ידי הכשדי׳ ואיבוד הבני׳ כשנפל הבית עליהם. ועוד שעם הצרות שחלו עליו חבריו הפליגו להוסיף בכעסו ובצרתו כשהיו חולקים עליו וסוחרים דבריו כי מן הראוי היה על חבריו שאפילו חלו עליו הצרות ההם מפשע שעשה או מחטאי׳ שגרמו עליו האיבוד הגדול ההוא היה להם לקבלו ולנחמו ולנוד לו על כל מה שקרה לו אבל חבריו באו לו על דעת לעשות כן ועשו ההפך כמו שיורה על זה מה שהפסוק אומר כי אע״פ שישבו חבריו אתו לארץ שבעת ימי אבלות לא השיגו לדבר לו דברי נחמות ולא לנוד לו על בניו ועל בנותיו ולא דברו לו דבר מרוב צערו וכאבו עד שהתחיל איוב לדבר להם מתחלה קודם שחבריו ידברו לו שום דבר ועם כל זה חבריו לא חמלו עליו אבל הרשיעו וחייבוהו כאחד מן הרשעי׳ הגמורי׳ והוא היה לפי שהכת׳ מעיד עליו איש תם וישר וירא אלהי׳ וסר מרע. אבל כל משכיל ומבין ספר יוכל לדעת אל כמה עולה סכלות מי שלא יבחין בשכלו כי כגון אלו הענינים והכתובי׳ והמסודרי׳ בלא שום סדר טבעי לפי פשוטיהם ושאינם הולכי׳ אפילו כסדר הנהוג באנשי העולם כולם הם למשל. כי איך יעלה אפילו בלב הסכל שהבורא י״ת שמו יהיה נפתה לשטן או לשום נברא מנבראיו ואפילו אם היה מלאך כל שכן שהיה שטן מזיק לבריות בלא פשע ובלא עון כי זה לבדו היה מספיק להוציא כל סכל וכל פתי מהיותו מאמין שאיוב היה כלל בשום זמן או נברא בסוס פני׳ כמו שיחשבו אנשי׳ שמוחם מלא מזוהמא שאינה נפסקת מהם לעולם ואין ראוי שתפסק מהם כיון שעלה בהמותם וסכלותם לזה הגדר כלו שיאמינו שאיוב היה או נברא בשום פני׳ בעולם. ואם לא יספיק לזה הכת׳ מה שזכרנו מראיות על שאיוב היה משל נוסיף עוד להביא ראיה על שזה הספר הוא מחובר למשל. ואם תרצה לאמר שאיוב וחבריו היה על כל פני׳ יבוא השואל וישאל אותך איך חוברו סדרי אלו המענים ואם תאמר שהאנשי׳ ההם התקבצו יחד וכל אחד מהם דבר דבריו וכתב במליצתו ושאליהו בא אחר מיכן ודבר דבריו וכתבם והשם בא אחר מיכן ודבר דבריו יענה השואל וישאל עוד ומי חבר דבריהם בספר אחד אחר שגמרו מלדבר דבריהם אין לך בזה תשובה, ואם תאמר כי משה רבינו מצא דבריהם כתובים מפוזרים ומסורדי׳ וחברם וכתבם דברי האל אנא מצאם ומי חברם מפי השם וכתבם אם תאמר החברי׳ ואיוב כתבו דברי השם ישיב השואל עוד ויאמר וזה דברי מופלא שיהיה ששה מדברי׳ ולא יהיה הפרש במליצתם וכל אחד מהם ידבר דבריו כדברי חברו במליצה והלא אנו רואים בדברי הנביאי׳ שכל דבריהם מרצון אחד והוא רוח הקודש מליצת אחד כמליצת חברו ודבריהם נכרי׳ זה מוה ונבדלי׳ כהבדל הלבן מן האדום והארוך מן הקצר שהרי בתרי עשר נראה כי כל נביא מהם מדבר במליצה מבדלת מאוד ממליצת חברו וזה באמת דבר טבעי באדם כי בהשתנות המזגי׳ והטבעים באנשי׳ ישתנו גם כן מעשיהם ודבריהם, על כן אם היה עהין איוב וחבריו כפשוטו וכמשמעו ולא היו למשל היה נראה מדבריהם ההפרש המבואר אשר בין זה לוה במליצה ובדיבור לבד כי בענין כבר נראה הפרשם ודעתם הנבדל זה מזה, כמו שאנו רואי׳ שדברי הנביאי׳ נבדלי׳ במליצתם ואחד אינו מדבר כדמות חברו, אם כן כל יודע ספר ודקדוק הלשון יכיר וידע כי איוב מראשו ועד סופו מליצה אחת היא ועל אופן אחד הולך ומליץ אחד חברו וחדשו ואין בדבריו ומליצתו הפרש, וההפרש הוא בעניני׳ ובדיעות לבד ודע זה והבינהו. ומלבד אלו הראיות כי לפי מה שספר בסוף ספר איוב מהכפלת הקניני׳ שנקפלו לו היה מספיק להבין בו כי הכל היה משל, אך זה החולי נתפשט מאוד במוחות אנשי דורנו להאמין שיהיו דברי הנביאי׳ כלם כפשוטם ושאין בהם משל כל שכן שהוא קשה עליהם להאמין כי ספר איוב כלו יהיה משל, ודי בזה רמז וראיה שזה הספר משל, ואחר שזכרתי לך כונת ספר איוב בכללו ומי חברו ולמה לא היה ראוי׳ לכתוב לו זמן ולא לזכור בו שם מחברו ולא כן מי היה ושהוא למשל בלא ספק בין שחברו משה רבינו או נביא אחר זולתו כי אין ספק שזה הספר אם לא חברו משה ע״ה לא ימלט מהיותו מחובר או בימי הנביאים או בימי האבות שקדמו להם, שאם זה הספר לא היה מפורסם בימי הנביאי׳ לא היה הנביא ההוא זוכר שם איוב עם נח ודניאל, ראוי לנו עתה לזכור כל דעת ודעת מאלא החמשה דעות דעת איוב ודעת חבריו ודעת אליהו ובמה היה נבדל דעת אליהו מדעת חבריו אע״פ שהרב הגדול אור הגולה רבינו משה ז״ל לימדנו תחלה הארבעה דעות בספר מורה הנבוכי׳ בחלק השלישי, ואחר זה כלו נתחיל לפרש כל פסוק ופסוק מספר איוב כפי יכלתנו וכפי אשר תשיג חכמתנו החלושה. ואין צריך להביא בפירושי זה כל מה שזכר הרב מענין הקדמת ספר איוב כי אם הייתי עושה זה היה ממני מותר מפניי שכונתי היתה לחבר זה הספר למי שידע והרגיש בדברי חכמה וכל שכן בדברי הרב וכונתו במורה הנבוכי׳, ואם באתי לזכור סוד או סודות יהיה זה על דרך רמז והערה למה שאני מוכרח לגלות ענינו ולזכור כונתו כמו שהנהגתי זה הסדר וזה האופן בפירוש משלי, וממה שראוי לשאול ולבקש לו ענין הוא זה שאם חברי איוב צדקים במאמרם בהיותם חופשי׳ על דעת איוב מדוע הבורא ית׳ אמר להם כי לא דברתם עלי נכונה כעבדי איוב ואמר גם כן אליהוא עליו וירשיעו את איוב כאלו לא אמר איוב דבר שהיה בו צד רשע ושחבריו הרשיעו אותו בלא סבה מבוארת כי נרא׳ בזה המאמר שאיוב היה הזכאי וחבריו היו המרשיעי׳ ושלא אמרו בדבריהם כנכון וכראוי, ולפי דברי חכמי׳ אנו רואי׳ הפך זה שאמרו עפרא בפומיה דאיוב ואמרו שאיוב כופר בתחיית המתי׳ היה וקראוהו ג״כ מחרף ומגדף, וגם לפי דברי חבריו נראה גם כן שהיו מרשיעי׳ אותו בענין ההשגחה ומחייבי׳ ענינו, אבל יש תשובה מבוארת לזה והוא שהמחבר חלק לשני חלקי׳ מתחלפי׳ דעת איוב ועל האחד והוא הראשון היה איוב טועה בכונתו ועליו חייבוהו חבריו והוא שהיה אומר בעצמו כי לחנם ועל לא פשע חלו עליו הצרות ההם והיה תופש בזה על דרכי השם ועל השגחתו וכשחזר מזה הדעת וראה שלא היה דעת נכון כמו שהתוכחו עמו חבריו בזה התחדש לו דעת שני וחזר מן הדעת הראשון והתחיל ואמר הן קלוחי מה אשיבך ידי שמתי למו פי ואמר לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע ואמר עוד בסוף כל דבריו על כן אמאס ונחמוני על עפר ואפר, ועל זה הדעת האחרון שחתם בו איוב דבריו אמר הבורא לאליפז וחבריו כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי הבורא ית׳ לא ראה לאחד מחברי איוב שכונו בדעתו לדעת האמתי בהשגחה עד שבא אליהוא ולקח דעת אחרת יותר קרוב ועל כן זכה הבורא לאיוב במה שבחר בשתיקה ובחרטה ושכל אדם היה נעדר היריעה בדרכי האל ובהשגחתו בזה העולם באמרו על זה נפלאות ממני ולא אדע והחרטה היתה באמרו על כן אמאס ונחמתי כלומר שאדם שהוא עפר ואפר אי אפשר שישיג אמת בדרכי השם והשגחתו וחכמתו והנהגתו בזה העולם ובחר בשתיקה באמרו ידי שמתי למופי, ועל זה אמר הבורא על חברי איוב ואיוב עבדי יתפלל עליכם על שלא קבלו התשובה והחרטה על דבריהם כמו שעשה איוב כיון שלא ידעו לומר הדרך הנכון בהשגחה וחזק הבורא זה הדעת כלומר שתפש עליהם באמרו להם פעם שנית כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב וגם חייבם חיוב שהיה צריך כפרה באמרו ועתה קחו לכם וכו׳ וכל זאת הפעולה והמעשה שצוה לעשות במשל הזה אמנם הוא לחזק הדעת והאמונה על דבר זה והוא שכל אדם תועה בעצמו כל זמן שיחשוב לבוא אל תכלית ההשגחה ואיכות ענינה, ואפילו היה השלם שבחכמי׳ או הגדול שבנביאי׳, ומה מאוד הפליג הרב ז״ל בהרגישו על שלא זכר באיוב שם חכם או משכיל או מבין אבל זכר משאר השמות שאינם מורי׳ על חכמה אמתית אשר לכל זה כיון המחבר ספר איוב מאחר שטענותיו ודבריו של איוב לא היה בהם דבר שהיה מורה על חכמה כלל אבל זכר בו שהיה תם וישר וכו׳ כי בכל אלו השמות הארבעה אינה צריכה חכמה ומפני שחבריו לא ראו בו חכמה הסכימו לסתור דבריו ולתפוש על כונותיו בעניני ההנהג׳ וההשגח׳ כמו שנאמר איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. וגם חז״ל הקלו בענינו ובדעתו באמרם עפרא בפומיה דאיוב וגם הוא בעצמו הרגיש בטענותיו שלא היה בהם דברי חכמ׳ שאמר בסוף דבריו פן קלוחי וכו׳ לכן הגדתי ולא אבין וכו׳. וממה שצריך גם כן לדעת לו סבה הוא שכל חברי איוב וגם אליהוא בכללם היו מספרי׳ בכלל דבריהם ענינים טבעיים ושבחות על עניני הבורא וספורי׳ אחרי׳ מזה הכת מבולבלי׳ ומופלגי׳ ומאיימי׳ דעתו של אדם עם היות לכל אחד מהם דעת אחד בפני עצמו בענין ההשגחה כמו שהתבאר זה ולא היה כל אחד מהם סר מלהראות כי כל אחד מהם היה אומר דברי׳ ומספר עניני׳ דומי׳ לדברי חברו עד שהנראה מכלל דבריהם היה שדעתם דעת אחד ודרך אחד והוא שכלם יהיו תופשי׳ על איוב ועל דבריו שהיה אומר שחנם חלו בו נגעיו ובאו לו הפסדיו והיה תופש על דרכי השם ועל הנהגתו בזה העולם כי זה היה ענין דבק מאוד להמון ר״ל מה שהיו חברי איוב תופסי׳ על דעת איוב ומנערים בו בדבריהם ואפילו לכל התמים שאין להם חכמות אמתיות הוא זה הדרך נאות להם כלומר שזאת תהי׳ הכונה כלה בספר איוב בכללו לא דבר אחר זולתו ומפני זאת הסבה שאמרתי לך העלימו אותם החכמי׳ ר״ל חברי איוב כל הדיעות ההם אשר ספר איוב נכון עליהם ודברו דברי׳ אשר מכללם יתבאר לכל אדם בתחלת העיון ומבלתי השתכלות גמור שהספר הזה יהיה הולך אחר דעת אחד וכוונה אחת, וגם מדברי הרב יתבאר לך זה הדרך הנאה מאוד שפירשתי לך עתה ותבין ענינו. וממה שצריך להיות גם כן הקדמה לזה הספר הוא שאיוב היה הראשון שבכולם והוא היה העיקר ועל שמו נקרא הספר בעבור שתי סבות האחת מפני שחלו בו מיני הצרות ההם אשר הם משל לכל מיני המקרים שיקרו על בני אדם וזכר בו ההפלגה הגמורה במיני ההפסד אשר מהם ילמוד האדם אותם ומה שלמטה מהם ושלא יהי׳ האדם תמה על אחד מהם וחופש על ההנהגה האלהית איך היא כן ומה הוא הדבר שגרם הוא כולו או מה הסבה בכל זה ההפסד ואם ימצא עצמו זך ונקי אין לו לתפוש בעבור זה על הכוונ׳ האלהית ושאר מחשבות ודמיונות שאדם חושב ומדמ׳ כשרוא׳ בעצמו או באדם אחר מהפלגת נגעים ופגעי׳ בגוף או בבני׳ או בממון בכל אלו המאורעי׳ והמקרים למדנו בענין איוב שאין לנו לחשוב בהם מה שאין לחשוב ולא לתפוש על מה שאין ראוי לתפוש אבל יהי׳ כל אדם שמח ומברך באהבת השם יותר ויהי׳ תולה כל מה שיקרה עליו ללא ידיעה ממנה. ולא השגה בהנה בהנהגתו י״ת והשגחתו בעניני העולם. ואם יקרו לו רעות רבות וצרות יהי׳ מקבלם באהבה כמו שא׳ ז״ל על כמו זה הענין עושין מאהבה ושמחין ביסורין כמו שתראה שרמז לך כל זה הענין באיוב, כי אחר שחלו עליו כל הצרות ההם אמ׳ בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים ולא נתן גם כן יכולת לחומר המשותף אשר רמז בו הכת׳ וכנהו באשת איוב שרצתה לפתותו ולהוציא׳ מדעתו באמרה אליו ברך אלהים ומת, ואיוב לא קבל מאמרה ולא נתפתה לדבריה והשיב לה יהי שם ה׳ מבורך, כי אפילו בעת כעסו לא אמר דבר שיהיה בו מה שנתפוש עליו כי בקלל אדם דבר שאין לו מציאות אין לו בזה חטא כי היום אשר קלל איוב היה דבר שכבר עבר וגם אין לזמן מציאות כשאר הנמצאי׳, וגם שאר הדברים שאמר על עצמו במענה הראשון כולם היו דברי׳ שעברו ואין להם מציאות קיים כאלו לא היו וכל זה רמז ומשל להיות אדם נזהר בדבר הקטן שבדברים שלא יתיר בו רסן לשונו וכעסו וכל שכן יהי׳ אפשר שהשם ית׳ יגמול לו טובנה בסוף ימיו על מה שסבל ונשא ותהי׳ תכליתי שמור׳ לו לטובתו ולהרבות לו יותר משהי׳ לו קודם זה כמו שהי׳ זה לאיוב או שהי׳ לו גמולו שמור לחיי העולם הבא כמ׳ שתראה שאליפז אמר לו כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינ׳, ואמ׳ וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ובלדד אמ׳ לו אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד, זאת היא הסבה האחת משתי הסבות שאמרתי לך. והסבה השנית והיא העיקר היא שאיוב אחר שהצטער מאוד בדבריו ונטה אחר הדעת המגונה והנתפש מחביריו והתחיל לתפוש על דרכי השם אחר מיכן חזר בו ובחר בתשובה ובחרטה בסוף כל מעשהו והתחיל לאמר לבורא הן קלותי מה אשיבך ידי שמתי למו פי, ואמר בסוף דבריו על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, ובשכר זאת התשובה שעשה והחרטה שנתחרט מדבריו קראו השם ית׳ עבדו כאחד מן הנביאי׳ ואמר לחבריו ואיוב עבדי יתפלל בעדכם בכל זה הוא משל ורמז על התשוב׳ שהיא עיקר מן העקרי׳ הגדולים ושהשם מרוצה לעבודתם מאד על כן נרא׳ לי שבעבור אלו הסבות כלם שזכרתי לך עתה הי׳ איוב עיקר הספר ובו התחיל ובו גמר כל הענין וכל הכוונ׳ המכונות במציאות זה הספר הית׳ תלויה באיוב בין שהי׳ איוב משל או לו הי׳ משל. ואחר שהקדמתי לך כל מה שהי׳ ראוי להקדים בפי׳ זה הספר אתחיל לזכור דעת איוב ודעת חבריו שהם כנגד ארבע׳ דעות אשר לארבע׳ כתות מכתות אנשי העולם במה שהם מאמיני׳ בהשגחת השם ית׳ בזה העולם, ונזכר זה על הפנים אשר חלקם הרב ז״ל בחלק השלישי מן המורה ולא הוספתי ולא גרעתי מדבריו באלו הדעות אלא דבר מועט. ונאמר כי דעת איוב בענין ההשגח׳ הית׳ שאיוב הי׳ מאמין שאצלו ית׳ שמו הי׳ הצדיק והרשע דבר שוה והוא ששניהם היו נעזבים אצלו ובלתי מושגחים כלל וכל זה מהיות מין האדם נבזה בעיניו כאמרו אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה ואמ׳ עוד אם שוט ימי׳ פתאום למסת נקיים ילעג כלומר שאינו חושש על הרעה שתבוא על הנקיים מהעון, וחזק זה הדעת באמרו עוד זה ימות בעצם תמו כלו שלאנן ושליו, ואמ׳ וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה, יחד על עפר ישכבו ורמה תכס׳ עליהם, והביא עוד ראי׳ לדבריו בזכרו הצלחת אנשי הרשע ואמ׳ ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל זרעם נכון לפניהם עמם וצאצאיהם לעיניהם, ואחרי כן התחיל לומר ולבאר שאין תקוה אחר המות ושלא נשארה תוחלת לאדם באמרו בטרם אלך ולא אשוב ארך חשך וצלמות, ואמר כלה ענן וילך כן ירד שאול לא יעלה, זה הי׳ דעת איוב בענין ההשגחה. ואמ׳ הרב בה שהוא דעת שהאמינוהו קצת מן המעיינים, ואמ׳ בו גם כן שהוא דעת אריסטו באמונת ההשגח׳. ואמנם דעת אליפז בזה הענין הוא גם כן אחת מן הדעות הנאמרות בהשגח׳ והוא שאמ׳ שכל מה שחל באיוב הי׳ לו כדין וכמשפט ושהיו לאיוב עוונות וחטאי׳ עד שהי׳ ראוי בגללם לכל אשר קרה לו והוא שאמ׳ לאיוב הלא רעתך רבה ואין קץ לעוונותיך, ואחרי כן התחיל אליפז לאיוב לאמר כי כל אשר הי׳ חושב איוב ונשען עליו מיושר הפעולות ולכתו בדרכי׳ הישרים והטובי׳ אינו ענין שמחייב היותו שלם אצל השם ית׳ עד שלא יהי׳ נענש אמ׳ על זה הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהל׳, אף שכני בתי חומר אשר בעפר יסודם ידכאום לפני עש, ולא סר אליפז מלכת בדרך הזה ר״ל היותו מאמין כי כל מה שישיג לאדם הוא במשפט ומה שיקר׳ לו מעונש הוא דבר נעלם ממנו בהיותינו נענשים ומחוייבים בעבודתו. זה הוא דעת אליפז והרב אמ׳ בו שהוא דעת הולך אחר דעת תורתינו. ודעת בלדד השוחי בזה הענין הוא אמונת הגמול והתמור׳ וזה הוא שאמ׳ לאיוב שאלו הקורות העצומות שקרו לך אם אתה נקי ואין לך חטא סבתם הוא להגדיל גמולך ושכרך, ויעש׳ לך הטוב׳ שבתמורות וזה כלו הוא טוב לך ורבות טובתך אשר תשיג אלי׳ בעולם הבא וזה הוא שאמ׳ לאיוב אם זך וישר אתה כי עתה יעיר אליך וכו׳, ואמ׳ הרב וכבר ידעת פרסום זה הדעת בענין ההשגח׳ ר״ל שהוא נוט׳ אחר דעת חכמ׳ גם כן, ועל זה הדעת שהוא דעת בלדד אמ׳ הרב גם כן שהוא דעת המעתזלה שהיא אומת ישמעאל שיש לה זה הדעת שאמ׳ שכל דבר שיקר׳ לאדם יהי׳ לקבל שכרו לעולם הבא וזה הענין שגור מאוד בפיהם. ודעת צופר הנעמתי הוא דעת מי שרוא׳ שהכל נמשך אחר הרצון לבד ולא תבקש לפעולות האל סבה כלל ושאין ראוי לאמר על הבורא למה עשה זה ולמם לא עש׳ זה ומפני זה לא יבוקש דרך היושר ולא גזרת חכמי׳ וכל מה שיעש׳ השם ית׳ הוא שעצמותו ואמתתו מחייבי׳ שיעשו מה שירצ׳ ויד שכלנו קצרה מלדעת חכמתו אשר ממשפטה לעשות מה שתרצ׳ לא לסב׳ אחרת והוא שאמר מי יתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמי כי כפלי׳ לחושי׳, ואמ׳ לו גם כן החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא, וזהו דעת צופר, והרב אמ׳ בו שהוא דעת נמשך אחר דעת אומ׳ אחת הנקראת אשעריה והם כאומת הכשדים, ואמר הרב על אילו שהם הדעות הקודמות בהשגח׳ ואמ׳ ואחר כן תתחדש דעת אחרת בהשגח׳ והוא דעת מיוחס לאליהו ולזה שיבח בסדר הדברים ההם והתחיל לבזות ולגעור באיוב וליחס לו הסכלות בהיות תמה איך באו עליו צרות והוא עוש׳ טוב וכן תפש שלשת חבריו וספר בתוך דבריו חידות ונפלאות כשיתבונן המתבונן בדבריו יתמה ויחשוב שלא אמר דבר נוסף על מה שאמ׳ אליפז ובלדד וצופר והשיב דבריהם במלות אחרות והוסיף בביאורם והוא אינו יוצא מענין הכהוי והגער׳ באיוב, ואמ׳ שעם השם הוא היושר וספר נפלאות במציאותו ושהוא ית׳ לא ירגיש בעבודת העובד ולא במרד המורד והמורה ואלו העניני׳ כבר אמרם כולם חבריו אבל עם ההשתכלות הטוב יתבאר לך הענין הנוסף אשר אמר אותו אליהו והיא הית׳ הכונ׳. ואמר הרב עוד והענין אשר הוסיף אותו אליהוא לא זכרו אחד מהם והוא אשר המשילו בהלצת מלאך. והנהיג הרב זה הענין כולו בלשון סתום לבאר שדעת אליהו היה נוסף על חבריו, ואחר כן ספר הרב ז״ל כל אותם הספורים שספר אליהו מענין הדברי׳ הטבעיים אשר באויר כברקי׳ וכרעמי׳ וזכר קצת בעלי חיים ופעולותיהם אשר אין אנו משיגי׳ איכות היותם וכל זה לרמוז לנו שאין לנו ידיעה בהם וכמעשיהם כן אין לנו ידיעה באיכת ההנהגה האלהית. ואחר כן אמ׳ הרב כי זאת היתה כוונת ספר איוב לתת זאת הפנה באמונה ולהעיר אותנו שנלמד מן העניני׳ הטבעיים עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתנו כידיעתו והשגתו והנהגתו כהנהגתנו וכי שידע האדם זה יקל עליו כל מקרה ולא יוסיפו עליו המקרי׳ למצא ספיקות על השי״ת ואם ידע השם או לא ידע או ישגיח או יעזוב אבל יוסיף עליו האדם אהבה ונחמה כמו שאמ׳ בסוף בזאת הנבואה על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, ואחר כן אמ׳ הרב ואתה תשתכל בכל מה שאמרתי לך כל ההשתכלות שצריך להשתכל בו בזה המאמר ותעיין עניני כל ספר איוב ויתבאר לך הענין ותמצא בו שכבר כללתי ותפשתי בכל עניניו לא ימלט ממנו דבר אלא מה שבא בסדר הדברים והמשלים כמו שבארתי לך זה פעמי׳ רבות. הנה כתבתי לך בקיצור כל אלה הדברי׳ שזכר הרב בדעות החברי׳ ובכוונת ספר איוב, ומפני שראיתי בהם תועלת לזוכרם בפירושי זה אע״פ ששניתי בלשון ובחרתי הקיצור. וממה שצריך גם כן בזה הפירוש הוא לדעת מדוע הרב לא גלה דעת אליהוא אלא ברמז רחוק וצורך השתכלות כמו שגלה דעת איוב וחביריו כי זה באמת צריך לבקש לו סבה והיא זאת: דעת איוב וחבריו הם דיעות ידועות לפי כתות האמונות כמו שחלקם הרב ז״ל וענינם גם כן ידוע אצל רוב החכמי׳ ועל כן לא היה צריך להסתירם כהסתר דעת אחד זר מאד אצל כל בעל דת, ובעבור זה הודיעך הרב דעת אליהוא ושלא יבינהו כל אדם ועל כן תמצא רוב בני אדם שהם חכמי׳ ועמדו על זה הענין וראו מה שאמ׳ בו הרב ועם כל זה לא ירדו לסוף דעת אליהוא ובמה היה נוסף על חבריו לפי כוונת הרב כי אתה אם תסתכל בדברי הרב תמצאנו כי בכל המקומות שהוא רואה שום פרץ או הרס בגילוי סוד מסודות התורה או לגלות על דבר זר או על דעת שלא יהיה קרוב מנעלי הדת הוא ארחיק עצמו מלגלות בו שום דבר מן הנרצה בו ואינו מדבר עליו אלא ברמז רחוק יבינהו מי שהוא חזק הדעת ומבין מדעתו כמו שעשה בענין אליהוא שאמ׳ לך בו ועם ההשתכלות הטוב יתבאר לך הענין הנוסף והוא דעת שלא אמרו זולתו מחבריו ועל זה הדרך בעצמו תמצא שהולך הרב בכל המקומות שיזכור בהם ממעשה בראשית ובמעשה מרכבה כי כל אשר יהיה הענין סוד גדול או דבר מופלא יהיה הוא יותר מפליג להסתירו, ואני לא רציתי להסתירו עתה לזכור דעת אליהוא כי נשענתי על מי שהוא מבין בספר מורה הנבוכי׳, ואפשר כשנגיע למקומו בזה הפי׳ נבאר דעת אליהוא. וממה שצריך לבקש לו סבה הוא למה לא זכר באיוב ולא באחד מחבריו שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א בספר כלו אבל זכרו בדבר השם או בדבר אל השם כיון שהוא ראוי לחבר זה השם אל השם וליחסו אליו מפני שהוא מורה על מציאותו ועל עצמותו אבל בעבור זה לא זכרוהו איוב ולא חברו בדברם קצתם עם קצתם מפני לדבריהם משל ובענין שהוא משל ודברי׳ שלא היו אין לזכור בו זה השם הנכבד המורה על עצמותו ית׳ וזה הדרך תמצאנו שנהגו בו כל ישראל בפירושים ובמגילות ובמליצות. ועתה נתחיל לבאר כל פסוק ופסוק מזה הספר בעזרת שדי.