To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 1; The Call to Responsibility, 3; Charity as Justice
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הרבי מִקמינקא החליט פעם להקדיש יום שלם לאמירת תהלים. לפנות ערב, בעוד שפתיו דובבות תהלים, הגיע אליו שליח ואמר לו שמורו ורבו, המגיד מצידנוב, מבקש לראות אותו. הרבי אמר שיבוא ברגע שיגמור, אך עד מהרה שב השליח ואמר לו שהמגיד מתעקש שיבוא מיד. כשהגיע שאל אותו המגיד מדוע התעכב, והרבי השיב שאמר תהלים. המגיד אמר לו שקרא לו כדי שיצא לאסוף כסף למען עני השרוי במצוקה, והוסיף: ״תהלים גם מלאכים יכולים לשיר — אבל לעזור לעני יכולים רק בני אדם. לכן גדולה צדקה מאמירת תהלים״ (סיפור חסידי).¹
footnotes: ¹ מובא אצל Bulka 1998, p. 185.
המבקש להבין תרבות ייטיב לעשות אם יאזין לסיפורים שהיא מספרת. את הסיפור הבא, שזמן התרחשותו הוא ראשית המאה התשע עשרה, סיפר י״ל פרץ.² הרקע לסיפור הוא המתיחות הרבה ששררה בין החסידים, הנוטים למיסטיקה, לבין יריביהם ה״מתנגדים״, ובראשם שכלתני ליטא. הללו ראו בחסידים בוּרים ובעלי אמונות טפלות המייחסים כוחות על־טבעיים למנהיגם, הרבי (או ״הצדיק״), שלדעת המתנגדים אינו תלמיד חכם כלל.
footnotes: ² הסיפור, ״אם לא למעלה מזה״ שמו, מובא פה בגרסה מתומצתת. הוא נמצא במלואו, בסגנונו הייחודי וההומוריסטי מעט של פרץ, בתוך פרץ תשכ״ו, עמ׳ נא–נה.
בכל יום שישי, לפני עלות השחר, היה הרבי מנֶמירוב נעלם. איש לא ראה אותו לא בבתי הכנסת ולא בבתי המדרש. דלתות ביתו היו פתוחות, אך הוא לא היה בו. פעם בא לנמירוב תלמיד חכם ליטאי. כששמע על היעלמויותיו של הרבי שאל את חסידיו היכן הוא. ״בשמים, כמובן״, ענו. ״תושבי העיר צריכים שלום, פרנסה ובריאות טובה. הרבי איש קדוש הוא, ואין ספק שהוא נמצא בשמים, מבקש למענם״.
שחק הליטאי לתמימותם של החסידים, והחליט לגלות את האמת בכוחות עצמו. אור ליום שישי התחבא בביתו של הצדיק. לפנות בוקר שמע אותו נאנח ומתייפח. לאחר מכן ראה שהוא קם, ניגש לארון, מוציא צרור בגדים ומתלבש. לא היו אלה בגדי רב, אלא בגדי איכר. הרבי ניגש לשידה, נטל ממנה גרזן ויצא אל הרחוב החשוך. הליטאי עקב אחריו בלאט, תחילה בתוך העיירה ולאחר מכן מחוצה לה, אל תוך היער. שם חטב הרבי עץ וביקע אותו לעצי הסקה. הוא אסף אותם בחבילה וחזר לעיירה.
באחד הרחובות הצדדיים עצר ליד בית מט לנפול ודפק בדלת. אישה קשישה, חולה וענייה פתחה את הדלת. ״מי זה?״ שאלה.
- ״אני ואסילי״, השיב הצדיק. ״יש לי עצים למכירה, בזיל הזול, כמעט חינם״.
- ״אין לי כסף״, ענתה האישה.
- ״אתן לך בהקפה״, אמר.
- ״ואיך אוכל לשלם לך?״ שאלה.
- ״אני בוטח בך — ואת, האינך בוטחת באלוהים? הוא ידאג כבר לשלם לי״.
- ״אבל מי יסיק את התנור? אינני יכולה, אני חולה״.
- ״אני אסיק״, השיב הצדיק, והכניס את העצים לתנור כשפיו ממלמל כבר את תפילת השחר. לאחר מכן שב לביתו.
בראותו זאת החליט הליטאי להישאר בעיר והיה לאחד מחסידיו של הרבי. מאז, בכל פעם ששמע את אנשי העיר מספרים לאורחיהם על הצדיק העולה לשמים, לא צחק עוד, ואף היה מוסיף: ״מי יודע אם לא למעלה מזה״.
הרמב״ם, גדול ישראל בן המאה השתים עשרה, היה קפדן בכתיבתו ולא נהג לערבב הלכה עם סיפורים. ובכל זאת, בספר ההלכה שלו ׳משנה תורה׳ הוא חורג מדרכו ומציין: ״מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה״.³ במשך מאות שנות גלות, כשאין בידם לא כוח, לא שלטון ובדרך כלל גם לא אמצעי קיום סבירים, יצרו היהודים את המקבילה הקהילתית של מדינת הרווחה. הם עשו זאת מרצונם החופשי — מפני שזו מצווה, מפני שזה מה שיהודים עושים, ומפני שהם ידעו שאיש לא יעשה זאת במקומם. כפי שמציין הרמב״ם במקום סמוך:
footnotes: ³ רמב״ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים ט, ג.
וכל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם, שנאמר ״בנים אתם לה׳ אלהיכם״ — ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן? הלעכו״ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן? הא [הרי] אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.⁴
footnotes: ⁴ שם י, ב.
חז״ל, שקדמו לרמב״ם בשנים רבות, כבר עמדו על עובדה מוזרה בתורה. כשבני ישראל, בהיותם במדבר, נתבקשו על ידי אהרן לתת לו את תכשיטיהם כדי ליצור את עגל הזהב, הם עשו זאת. וכשביקש מהם משה לתרום לבניית המשכן, נענו בנדיבות כזו שהיה צורך לבקש מהם להפסיק. האירוע האחד, חטא העגל, היה הגדול שבחטאיהם, ואילו השני, בניית המשכן, היה שיאה של עבודת ה׳ בקרבם. לשניהם משותף דבר אחד בלבד: הנכונות לתת. ״אין את[ה] יכול לעמוד על אופייה של אומה זו״, תמֵה המדרש. ״נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין לַמִשכן ונותנין״.⁵ רעיון הצדקה נטוע עמוק כל כך בזהות היהודית, שחז״ל אמרו שאם אדם אכזרי וחסר חמלה, יש לפקפק במוצאו היהודי. קפיצת יד היא ראיה־לכאורה שאדם אינו יהודי.⁶
footnotes: ⁵ תלמוד ירושלמי, שקלים א, א; ילקוט שמעוני, תרומה שסח. ⁶ תלמוד בבלי, ביצה לב, ע״ב
*** * *** המילה ׳צדקה׳ אינה ניתנת לתרגום, מפני שהיא מחברת יחדיו שני מושגים שבשפות אחרות הם הפכים: חסד וצדק. נניח למשל שאני נותן למישהו 100 שקלים. ייתכן שהוא זכאי להם וייתכן שלא. אם הוא זכאי להם, כשנתתי לו אותם עשיתי צדק. אם לא, עשיתי חסד. באנגלית, למשל, מעשה חסד, charity, אינו יכול להיות מעשה של צדק, justice, ומעשה של צדק אינו יכול להיות מעשה חסד, אולם ׳צדקה׳ בעברית משמעה צדק וחסד גם יחד.
יסודו של רעיון הצדקה מצוי בהקפדתה התאולוגית של היהדות להבחין בין קניין לבעלות. בחשבון אחרון, כל הדברים שברשותנו נמצאים בבעלותו של אלוהים, בורא העולם. מה שהוא קנייננו אינו שלנו ממש; אנו רק מחזיקים בו כפיקדון מאלוהים. הדוגמה הבהירה ביותר לכך היא ההוראה המופיעה בספר ויקרא: ״והארץ לא תִמָכר לצמִתֻת, כי לי הארץ, כי גֵרים ותושבים אתם עמדי״ (כה, כג). לו הייתה בעולם בעלות מוחלטת, היה הבדל בין צדק (מה שאנחנו מחויבים לתת לאחרים) לבין חסד (מה שאנחנו נותנים לאחרים מתוך נדיבות לב). הצדק היה חובה הנאכפת בחוק, ואילו החסד היה לכל היותר מחויבות מוסרית, ביטוי לרצון טוב או לאהדה. אולם ביהדות, כיוון שאין אנו בעלים על רכושנו אלא רק מופקדים עליו בשמו של אלוהים, אנו מחויבים לתנאי הנאמנות, ואחד מהם הוא לתרום חלק מרכושנו לזולתנו הסובל ממחסור. מה שבמערכות משפט אחרות היה נחשב לחסד, ביהדות הוא דרישה נוקשה של החוק. כזו שאפשר, אם נחוץ, לאוכפה בידי בית דין.
המקבילה הקרובה ביותר ל׳צדקה׳ בלשונות המערב היא המונח שנוצר עם רעיון מדינת הרווחה — צדק חברתי (פרידריך האייק ראה במונח זה אוקסימורון).⁷ שני המונחים, ׳צדקה׳ ו׳צדק חברתי׳, מבוססים על הרעיון שאיש לא יישאר בלא צורכי קיום בסיסיים, ומי שיש לו יותר מכפי צורכו ייתן חלק מהעודף למי שיש לו פחות מהדרוש. זהו ערך בסיסי בסוג החברה שבני ישראל נצטוו ליצור: חברה שבה לכל אחד יש זכות בסיסית לחיים בכבוד ולשותפות שווה בקהילת הברית שבריבונות האל.
footnotes: ⁷ Hayek 1988, pp. 106–119.
המונח ׳צדקה׳ מופיע בתורה לראשונה בפסקה מספר בראשית שכבר נגענו בה בספרנו זה, פסקה שהיא המקום היחיד בתורה המסביר מדוע בחר אלוהים באברהם להיות מייסדה של אמונה חדשה:
וה׳ אמר, המכַסה אני מאברהם אשר אני עֹשה? ואברהם היוֹ יהיה לגוי גדול ועצום ונִבְרכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוֶה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דִבר עליו (בראשית יח, יז–יט).
״דרך ה׳״ מוגדרת כאן בשתי מילים: ״צדקה ומשפט״. שתי המילים מציינות שתי צורות של צדק. ׳משפט׳ הוא צדק ענישתי: שלטון החוק, שבו ויכוחים מיושבים על פי הצדק ולא על פי הכוח; בהליך מסודר של שקילת עדויות ושמיעת שני הצדדים, ולא במעשים של גאולת דם ונטילת החוק לידיים. שלטון החוק נוטל את קביעת האשמה והחפוּת מידיהם של אנשים פרטיים ומעביר אותה לידיה של החברה כשלם. הוא מייסד מערכת של חוקים שהכול כפופים להם, ושבאמצעותם פועלים פרטים בחברה לקידום ענייניהם בלי להפר זכויות וחירויות של זולתם. היהדות מקנה לחוק חשיבות עליונה, משום שהוא המוסד הבסיסי ביותר של חברה חופשית. אין זה מקרה שהתגלויותיו של אלוהים בתנ״ך הן בעיקרן מסירת חוקים ומצוות. שכן היהדות עניינה לא רק ישועה אישית, עניינים שבין הנשמה לאלוהיה, אלא גם גאולה לאומית: יצירת חברה שהשכינה שורה בה. חברה שהחוק שולט בה היא מקום של משפט.
אולם המשפט לבדו אין די בו כדי ליצור חברה ראויה. לצדו חייבת להופיע גם צדקה: צדק חלוקתי. לא קשה לדמיין חברה השומרת באדיקות על שלטון החוק, ובכל זאת יש בה פערים בלתי נסבלים בין מעטים המרכזים בידיהם את העושר לבין רבים הנותרים בלא אמצעים בסיסיים לקיום בכבוד; בין כאלה החיים חיי תפנוקים ופאר לבין אחרים שאין להם קורת גג. יכולה חברה לעמוד בגאון על קוצו של יו״ד בספר חוקיה, ועדיין לקיים עוני ואבטלה בהיקף רחב. לא לסדר חברתי כזה מייחלת התורה. הצדק חייב להיות לא רק בדרך שבה החוק נשמר, אלא גם בדרך שבה אמצעי הקיום — העושר, שהוא ברכת האל — מחולקים. זוהי צדקה.
המצווה עצמה מופיעה בתורה בדרך אגב כמעט, בהקשר של השנה השביעית, שנת השמיטה, שבסיומה מבוטלים החובות כדי שהעניים יוכלו להיחלץ ממלכודת העוני. הסכנה בציווי כזה היא, כמובן, שהמלווים יקפצו את ידם כששנת השמיטה תתקרב, מתוך חשש שכספם לא יושב להם. משום כך מזהירה התורה:
כי יהיה בך אביו מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה׳ א־להיך נֹתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹּץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מַחְסֹרוֹ אשר יחסר לו […] נתון תִתן לו ולא יֵרע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ א־להיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצַוך לאמֹר פתֹח תפתח את ידך לאחיך, לעֲנִיֶּךָ ולאביֹנְך בארצך (דברים טו, ז–יא).
מדוע מצוות הצדקה, אם היא מוסד מרכזי כל כך ביהדות, נזכרת בתורה בקצרנות כזו? התשובה נעוצה בטבעה של החברה שנצטוותה בה. בימי המקרא, עם ישראל היה בעיקרו עם של חקלאים, ומשום כך התורה מנסחת את מצע הצדקה שלה במונחיה של חברה חקלאית.
מצע זה כָלל, כפי שהזכרנו, את שנת השמיטה, שבה בטלו החובות. נכללה בו גם מצוות שחרור עבדים בשנת עבדותם השביעית. הייתה שנת היובל, שבה הושבה כל נחלת אבות אל מחזיקיה המקוריים. בעלי השדות חויבו להותיר לעניים את הלקט, אותן שיבולים שנשרו מידיהם בעת הקציר, את השִכחה, האלומות שנשכחו, ואת פאת השדה; ובעלי הכרמים — את הפֶרט והעוללות שבאשכולות הענבים. בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה קיבלו העניים מעשֵׂר מן היבול. באמצעים אלה ובאמצעים נוספים ייסדה התורה גרסה מוקדמת של מדינת הרווחה — בהבדל יסודי אחד: היא לא הייתה תלויה במדינה. מערכת הרווחה הייתה חלק מהחברה. לא כוח כונן אותה, אלא אחריות מוסרית ורשת של חובות שנוצרה בברית סיני. זו הייתה מערכת של חן וחסד.
גאונותם של חז״ל נעוצה ביכולתם לקיים חזון חברתי זה בעידן שבו המערכת הכלכלית הייתה שונה לגמרי. בפסוקי התורה שציטטנו לעיל הם ראו מעין ייפוי כוח מקראי לחקיקה רבנית נרחבת בתחום הצדקה. צדקה אינה רק מתנות מן התוצרת החקלאית, אלא גם מתנות כסף — אמצעי התשלום בכל החברות המתקדמות, יהיה בסיסן הכלכלי אשר יהיה. מה שבימי המקרא היה חובה מינורית למדי הפך עתה — כשישראל כבר אינה אומה רגילה החיה בארצה, ורוב בניה כבר אינם עובדי אדמה — ללשד חייה של מערכת הצדק החלוקתי שלו.
*** * *** המייחד את מושג הצדקה הוא, בראש ובראשונה, סירוב מוחלט מצדם של חז״ל לראות את העוני באור רומנטי. לדידם אין כל ברכה סמויה בעוני; הוא רע לחלוטין. ״עניוּת כְּמיתה״, אמרו.⁸ ״קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמישים מכות״.⁹ ״אין לך מידה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאלו דבוקין בו כל ייסורים שבעולם וכאילו באו עליו כל הקללות שבמשנה־תורה. ואמרו רבותינו: אילו נתקבצו כל ייסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת לכולן״.¹⁰
footnotes: ⁸ תלמוד בבלי, נדרים ז, ע״ב. ⁹ תלמוד בבלי, בבא בתרא קטז, ע״ב. ¹⁰ שמות רבה לא, יד.
אלה הם דבריהם של אנשים שחוו דלות על בשרם. רבים מחכמינו היו עניים בעצמם. להִלל לא היה הסכום הפעוט שנדרש כדמי כניסה לבית המדרש.¹¹ על רבי חנינא בן דוסא אמרו שדי היה לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.¹² הם ידעו שהעוני אינו נוסך באדם אצילות, אף לא מעדן את הנפש. הוא מקהה את הרגישויות, הוא משסה את האדם נגד עצמו, הוא שובר את הרוח ומשפיל את הנפש. ״אם אין קמח״, אמרו חז״ל, ״אין תורה״.¹³ הרמב״ם הסביר זאת בפשטות, באומרו שאדם רעב, צמא, כואב או חסר קורת גג אינו יכול לתת את דעתו לדברים נשגבים.¹⁴ בנקודה זו היו חז״ל מסכימים עם מרקס, שאמר שדברי שבח לעוני הם הגנה בלתי נסבלת על הסטטוס קוו מצדם של בעלי הבכורה והכוח.
footnotes: ¹¹ תלמוד בבלי, יומא לה, ע״ב. ¹² תלמוד בבלי, תענית כד, ע״ב. ¹³ משנה, אבות ג, ז. ¹⁴ רמב״ם, מורה נבוכים ג, כז.
כל מגמתה של התורה מיוסדת על הרעיון שאלוהים נמצא בעולם הפיזי ובברכתו. אנו מצווים לעבוד את ה׳ בשמחה, מתוך התענגות על השפע, ולא מתוך הכחשה עצמית. אחד מחכמי התלמוד אף הרחיק לכת והצהיר שכל אדם ייתן את הדין בעולם הבא על כל עונג לגיטימי שמנע מעצמו בעולם הזה.¹⁵ הפרישות, שהיא פיתוי מתמיד בחיים הדתיים, לא אומצה מעולם בידי הזרם המרכזי של היהדות. נהפוך הוא: היא נתפסה כהתכחשות מובלעת לעולם שאלוהים ברא ואמר כי טוב. לאמריה של היהדות על העוני יש טעם מרענן של ישירות וחוש מציאות. אהבת העני אין פירושה ביהדות אהבת העוני. שום אדם עני לא נושע אף פעם מהידיעה שעוניו מאציל עליו קדושה. מה שיכול להושיע את העני הוא קבלת הזדמנות לצאת מן העוני.
footnotes: ¹⁵ תלמוד ירושלמי, קידושין, פרק ד, הלכה יב.
באותה נחרצות דוחים חז״ל גם את התפיסה שאי־השוויון בחברה הוא רצון האל. התלמוד מספר בעניין זה על ויכוח בין רבי עקיבא לבין המושל הרומי של ארץ ישראל, טיניוס רופוס.
וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום [כלומר, יכופר לנו בזכות מצוות הצדקה]. אמר לו, אדרבה, זו [זוהי הסיבה] שמחייבתן לגיהינום. אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרויין עבדים, שנאמר ״כי לי בני ישראל עבדים״ (ויקרא כה, נה). אמר לו רבי עקיבא, אמשול לך משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן [אנחנו] קרויין בנים, דכתיב ״בנים אתם לה׳ אלהיכם״ (דברים יד, א).¹⁶
footnotes: ¹⁶ תלמוד בבלי, בבא בתרא י, ע״א.
אין שום קדושה או אי־נמנעות באי־שוויון חברתי וכלכלי. היהדות דחתה את האמונה, שבעת העתיקה ובימי הביניים הייתה אוניברסלית כמעט, שדירוג חברתי ומעמדי הוא חלק ממבנה העולם. בני אדם הם שיצרו את אי־השוויון, ולפיכך בני אדם יכולים גם לתקן אותו.
מכאן שיש לספק לכל אדם תנאים בסיסיים לחיים בכבוד. חז״ל למדו זאת מהפסוק, שעניינו היחס לאביון, ״כי פתֹח תִפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מַחסֹרו אשר יחסר לו״ (דברים טו, ח). ״מחסור״ כולל מזון, מגורים, ריהוט בסיסי, ובמידת הצורך גם נדוניה לחתונה. לשם כך הקימה כל קהילה קרנות צדקה, וחייבה את כל חבריה לתרום להן. עוד מראשית ימי חז״ל ידועים לנו מוסדות כמו בית התמחוי שחילק מדי יום מזון לכל דורש, וקופת הקהילה שחילקה מדי שבוע כסף לעניי העיר ודאגה לממן להם לבוש, דמי הכנסת כלה והוצאות קבורה. היהדות הבתר־מקראית שמרה אמונים לקביעתה הנחרצת של התורה שיש לדון כל חברה על פי תרומתה לרווחתם של החלשים בתוכה, ״האלמנה, היתום, העני והגר״. הבסיס הדתי להשקפה זו קיבל ביטוי מרהיב בדבריו של אחד האמוראים המוקדמים:
אמר ר׳ יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: ״כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים״, וכתיב בתריה [וכתוב מיד אחריו] ״עושה משפט יתום ואלמנה [ואֹהב גר לתת לו לחם ושמלה]״ (דברים י, יז–יח). שנוי בנביאים: ״כה אמר רם ונִשׂא שוכן עד וקדוש [שמו, מרום וקדוש אשכון]״ וגו׳, וכתיב בתריה ״ואת דַּכָּא ושְפַל רוח [להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים]״ (ישעיה נז, טו). משולש בכתובים: דכתיב ״סֹלּוּ לָרֹכֵב בערבות ביָה שמו״ וכתיב בתריה ״אבי יתומים ודיין אלמנות [אלהים במעון קדשוֹ]״ (תהלים סח, ה–ו).¹⁷
footnotes: ¹⁷ תלמוד בבלי, מגילה לא, ע״א.
בשביל אלוהים, קל וחומר בשבילנו, גדוּלה אין פירושה לעמוד מעל לבני אדם, אלא להיות איתם, לשמוע את בכיים השקט, לחלוק איתם את כאבם, להציע נחמה לנואש וכבוד למושפל. המסר של התנ״ך הוא שתרבויות שורדות לא בשל חוזקן, אלא על פי יחסן לחלש; לא בזכות העושר, אלא בהתאם לטיפולן בעני; לא על ידי כוח, אלא על ידי דאגה לחסרי הכוח. תרבות נעשית חסינה אם היא חסה על הפּגיע.
הממד הפסיכולוגי של הלכות הצדקה מרשים במיוחד. העוני לא רק מגביל; הוא גם משפיל, וחברה נאותה לא תרשה שתהיה בה השפלה.¹⁸ הביטוי הברור ביותר לרעיון זה הוא דבריו המפורסמים של הרמב״ם, בספר ההלכה ׳משנה תורה׳, על שמונה מדרגות הצדקה:
footnotes: ¹⁸ ראו Margalit 1996.
שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר, ״והחזקת בו גר ותושב וחי עמך״ (ויקרא כה, לה). כלומר, החזֵק בו עד שלא ייפול ויצטרך. פחות מזה — הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה. כגון לשכת חשאים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה […] פחות מזה — שיידע הנותן למי ייתן ולא ידע העני ממי לקח. כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים […] פחות מזה — שיידע העני ממי נטל ולא יידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה. פחות מזה — שייתן לו בידו קודם שישאל. פחות מזה — שייתן לו אחַר שישאל. פחות מזה — שייתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות. פחות מזה — שייתן לו בעצב.¹⁹
footnotes: ¹⁹ רמב״ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים י, ז–יד. לסקירה עכשווית, קריאה ושובת־לב של שמונה מעלות הצדקה ראו Salamon 2003.
אתיקה זו, המכוילת בעדינות רבה כל כך, חדורה בתובנה פסיכולוגית. מה שקובע בה הוא לא כמה אדם נותן, אלא איך הוא נותן. במתן צדקה, האלמוניות הכרחית לשמירה על כבודו של המקבל. אסור שהאביון ירגיש מבוכה. אסור שהעשיר ירגיש עליונות. אנו נותנים לא כדי להתגאות בנדיבותנו, ודאי לא כדי להבליט את תלותם של אחרים בנו, אלא מפני שאנו שייכים לברית של סולידריות אנושית, ומפני שכך רוצה אלוהים שנעשה: שנכבד את האמון שנתן בנו כשנתן בידינו, כפיקדון זמני, את עושרנו.
עניין מיוחד יש בקביעתו של הרמב״ם שמתן עבודה, או אמצעים להקמת עסק, הוא הדרגה הגבוהה ביותר של צדקה. ההיבט המשפיל ביותר בעוני הוא תחושת התלות. ביטוי נוקב לכך אפשר למצוא, למשל, בברכת המזון, שבה אנו מבקשים: ״ונא אל תצריכנו, ה׳ אלוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה, הגדושה והרחבה, שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד״. גדול מעשי הצדקה הוא זה המאפשר לאדם לפרנס את עצמו. הנשגב שבמעשי החסד הוא זה המשחרר אדם מההיזקקות לחסד. מנקודת המבט של הנותן, דרך זו של נתינה היא מהזולות שישנן. לעתים היא אף אינה עולה לו בכסף כלל. אולם מנקודת מבטו של המקבל, זו הדרך המכבדת ביותר, שכן היא מסירה ממנו את בושת הנצרכוּת. כך גם ברמת המאקרו: סיוע הומניטרי הוא הכרחי לטווח קצר, אך לטווח הארוך חשובות יותר יצירת מקומות עבודה ונקיטת מדיניות כלכלית המקדמת תעסוקה מלאה.
ההגנה על כבוד האדם והמאמץ למנוע את השפלתו הם מקווי היסוד של ההלכה. כך, למשל, חז״ל פסקו שגם את העשיר שבעשירים יש להביא לקבורה בפשטות, כדי שלא לבייש את העניים.²⁰ בימי מועד קבועים, ט״ו באב ויום כיפור, חויבו בנות ירושלים, ובנות העשירים בפרט, לצאת בבגדי לָבָן שאוּלים, ״שלא לבייש את מי שאין לו״.²¹ חכמים פעלו להפחתת מחיריהם של תשמישי קדושה, כדי שאיש לא יודר מאירועים קהילתיים. מעסיקים נדרשו להעניק לעובדיהם תנאי עבודה שיש בהם כבוד בסיסי. טקסט היסוד כאן הוא הצהרתו של אלוהים ״כי לי בני ישראל עבדים״ (ויקרא כה, נה): עבדי האל, ולא עבדיו של אדם. תנאי מוקדם לחירות הוא כבוד עצמי, וחברה חופשית היא, לפיכך, חברה שאינה שוללת מאיש זכות אנושית בסיסית זו.
footnotes: ²⁰ תלמוד בבלי, מועד קטן כז, ע״ב. ²¹ משנה, תענית ד, ח.
מרתקת במיוחד היא אותה הלכה הקובעת שאפילו עני המתפרנס מצדקה חייב לתת צדקה בעצמו.²² לכאורה זהו אבסורד. מדוע לתת לראובן מספיק כסף כך שהוא יוכל לתת ממנו לשמעון? הגיוני יותר ויעיל יותר לתת ישירות לשמעון. אולם חכמים הבינו שהנתינה היא חלק חיוני מכבוד האדם. ובניסוחו של פתגם אפריקני: היד הנותנת עליונה תמיד, והיד המקבלת תחתונה תמיד. הקפדתם של חז״ל שהקהילה תיתן לעניים סכום שיאפשר גם להם לתת לאחרים משקפת תובנה מעמיקה על המצב האנושי.
footnotes: ²² רמב״ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים ז, ה. ראו עוד שם, הלכות שקלים א, א.
כזו היא גם השקפתם על העושר. כפי שציינתי בפרק הראשון, מגוון מחקרים הראו שהאושר מצוי במִתאם לא עם מה שיש לנו, אלא עם מה שאנו נותנים. ברכת העושר נעוצה לא במה שהוא מאפשר לנו לעשות למען עצמנו, אלא במה שהוא מאפשר לנו לעשות למען אחרים. כך סיפרו חז״ל:
תנו רבנן: מעשה במונבז המלך [מלך חדיב, שהתגייר במאה הראשונה לספירה] שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם. אמר להם, אבותיי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה […] אבותיי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו […] אבותיי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות […] אבותיי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות.²³
footnotes: ²³ תלמוד בבלי, בבא בתרא יא, ע״א.
היהדות מייצגת גישה ייחודית לרעיון השוויון. היא סבורה שמְשָׁרְתוֹ הטוב ביותר של השוויון אינו שוויון ההכנסה או העושר, ואפילו לא שוויון ההזדמנויות; אף אין די בשוויון בפני האל בעומדנו בתפילה, ובשוויון בפני החוק בעומדנו לדין. חברה מוכרחה, קודם כול, להבטיח לכל חבריה שוויון של כבוד האדם — אותו שוויון המכונה במקורות ״כבוד הבריות״. ״עיקר דאגתו של משה״, כתב הנרי ג׳ורג׳, ״היה להניח את היסודות למצב חברתי שייעדרו ממנו העוני החמור והמחסור המשפיל״.²⁴
footnotes: ²⁴ George 1899.
אצל הנביאים זהו נושא קבוע. עמוס, מראשוני נביאי הספר, זועם בנאומו המפורסם ״על מִכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים. השֹׁאפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוִים יַטו״ (עמוס ב, ז). ישעיה אומר: ״ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו: ׳ואתם בִּערתם הכרם, גזלַת העני בבתיכם. מה לכם תדכאו עַמי ופני עניים תטחנו?, נאֻם ה׳ אלהים צבאות״ (ישעיה ג, יד–טו). וירמיה אומר בפשטות על המלך הרפורמטור יאשיה שהוא ״דן דין עני ואביון — אז טוב. הלא היא הדעת אֹתי, נאֻם ה׳״ (ירמיה כב, טז).
בסוף עיונו המקיף והמפורט של נורמן גוטוולד בתולדות ישראל הקדומה, הוא מגיע למסקנה שאמונת ישראל היא ״המודעות העצמית המובחנת של חברה המורכבת משווים״. ״ישראל״, הוא אומר, ״חשבה עצמה שונה מפני שהיא אכן הייתה שונה: היא הייתה מערכת חברתית שוויונית בלב חברות מרובדות״.²⁵ מובן ששוויון זה מעולם לא היה מוחלט, והיה תמיד נתון בסכנה. זהו הפזמון החוזר הקבוע של הנביאים, שבעצם נכונותם להתעמת עם מלכים ולדבר אמת באוזניו של הכוח היו עדות חיה לאתוס השוויוני שבתשתית היהדות. ובכל זאת, העם היהודי הצליח במידה רבה לשמור על כבוד האדם של בניו בעתות צרה ומצוקה. הנה קטע שמשקף זאת היטב. מלווין אורופסקי מתאר בו את תגובתו של השופט היהודי־אמריקני לואיס ברנדייס בפוגשו לראשונה מהגרים יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית, בעת ששימש מתווך בשביתת עובדי הטקסטיל של ניו־יורק ב־1910:
footnotes: ²⁵ Gottwald 1980, p. 693.
בלכתו בין עליות הגג שמע ויכוחים רבים בין פועלים למעסיקיהם, ונדהם להיווכח שהם התייחסו זה לזה לא כעליונים מול נחותים, אלא כשווים. בוויכוח אחד צעק מועסק על הבעלים, ״איר דאַרפט זיך שעמען! פּאַסט דאָס פאַר אַ יִיד?״ (תתבייש לך! ככה עושה יהודי?), ובמשנהו נאם מפעיל מכונה באוזני מעסיקו וציטט מישעיה: ״ואתם בִּערתם הכרם, גזלַת העני בבתיכם. מה לכם תדכאו עַמי ופני עניים תטחנו? נאֻם ה׳ אלהים צבאות״.²⁶
footnotes: ²⁶ Urofsky 1975.
סיפורו של י״ל פרץ שסיפרנו בתמצית בתחילת הפרק, ״אם לא למעלה מזה״, ממחיש שהצדקה היא מעשה דתי, לא רק חברתי. אנו עובדים את האלוהים לא רק בתפילה, אלא גם באופן שבו אנו פועלים בעולם. ר׳ צבי הירש מקלנבורג, בן המאה התשע עשרה, בפירושו לתורה ״הכתב והקבלה״, הציע פירוש מפתיע לפרק א׳ בבראשית. בפרק נפרסת בריאת העולם כסדרה של שלבים שבכל אחד מהם אומר אלוהים ״יהי״ והנה ישנו, ולבסוף ״וירא אלהים כי טוב״. מקלנבורג מעיר שהוראתה השכיחה ביותר של המילה ׳כי׳ במקרא אינה ׳ש־׳, אלא ׳מפני ש־׳. ״וירא אלהים כי טוב״ משמעו אפוא לא שאלוהים ראה שהדבר שנברא הוא טוב, אלא שאלוהים ראה מפני שהוא, אלוהים, טוב.²⁷ להיות טוב פירושו לעשות טוב. אלוהים ברא את העולם כדי שאחרים יוכלו ליהנות ממנו. טוּב אינו תכונה של הנפש, אלא דרך של פעולה ויצירה: יצירת אושר לאנשים אחרים, הפחתת סבלם, הסרת חֵלֶק, חלקיק אפילו, מהכאב שיש בעולם. אנו עובדים את אלוהים ברוחנו בכך שאנו עוזרים לבריותיו בגופנו. זו הסיבה לכך שכאשר חרב המקדש ובטלו הקורבנות, הצדקה החליפה אותם בתפקידם:
footnotes: ²⁷ מקלנבורג תשכ״ט, עמ׳ 3ב.
דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה, שלא כמידת הקב״ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם — אדם מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו. ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו, ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקדוש ברוך הוא אינו כן. אדם נותן פרוטה לעני — זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ״אני בצדק אחזה פניך, אשְׂבְּעה בהקיץ תמונתך״ (תהלים יז, טו). רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי [נתן פרוטה לעני ואז התפלל]. אמר: דכתיב [שנאמר], ״אני בצדק אחזה פניך״.²⁸
footnotes: ²⁸ תלמוד בבלי, בבא בתרא י, ע״א.
הצדקה היא צורה של תפילה; הכנה מוקדמת לתפילה. בצרפה יחדיו חסד וצדק, בהיענותה לממד הפסיכולוגי ולממד החומרי של העוני גם יחד, ובנוטלה על עצמה להשיב לאדם את כבודו ואת עצמאותו, ולא רק למלא את מחסורו, הצדקה היא מוסד ייחודי. היא אנושית עד לשד עצמותיה, אך אין היא יכולה להתקיים בלי שני רעיונות דתיים במהותם: הבעלות האלוהית והברית החברתית. לדעת את ה׳ פירושו לפעול בצדק וברחמים, להכיר את צלמו בפניו של זולתנו, ולשמוע את צעקתם השקטה של הנזקקים. התנא רבי יהודה בר עילאי ביטא זאת בפיוטיות:
עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה — ברזל מחתכו. ברזל קשה — אוּר מפעפעו. אוּר קשה — מים מכבין אותו. מים קשים — עבים סובלים אותן. עבים קשים — רוח מפזרתן. רוח קשה — גוף סובלו. גוף קשה — פחד שוברו. פחד קשה — יין מפיגו. יין קשה — שינה מפכחתו. ומיתה קשה מכולם. וצדקה מַצֶלת מן המיתה, דכתיב ״וצדקה תציל ממוֶת״ (משלי י, ב).²⁹
footnotes: ²⁹ שם.
חכם מזמן מאוחר יותר ציין עובדה מוזרה בגאוגרפיה של ארץ הקודש. שני אגמים יש בארץ ישראל: ים המלח וים כינרת. הכינרת שוקקת חיים — דגים, עופות, צמחייה, ואילו ים המלח, הקרוי כידוע גם ים המוות, אין בו חיים כלל. ובכל זאת, את שניהם מזין אותו נהר, הירדן. ההבדל, הוא הסביר, נעוץ בכך שהכינרת מקבלת מים בצִדה האחד ונותנת מים מצִדה האחר, ואילו ים המלח רק מקבל ואינו נותן. הירדן נשפך אליו וחדל. קבלה שאין עמה נתינה היא סוג של מיתה. לחיות פירושו לתת.
דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי היהודי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה. מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו. אברבנאל נקב בסכום מסוים.
״לא ייתכן״, אמר המלך. ״אין לי ספק שיש לך הרבה יותר״.
״שאלת אותי״, ענה אברבנאל, ״על הרכוש שבבעלותי. הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר. אני לכל היותר שומרו הארעי. הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה. זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני״.
מה שיש לנו באמת, הוא מה שאנו נכונים לחלוק עם זולתנו. זוהי הצדקה: החסד כצדק.