To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination

Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 1 Links ›

האדם אינו עצם אחד בכלל שאר עצמים. עצמים קובעים אהדדי. ואילו האדם קובע את עצמו. נכון יותר, הוא מחליט אם להניח לגורמים אחרים לקבוע אותו, בין שאלה הם הדחפים והאינסטינקטים שדוחפים אותו, ובין שהם הסיבות והמשמעויות הדוחפות אותו (ויקטור פרַאנקל).¹

footnotes: ¹ פראנקל 1982, עמ׳ 63.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 2 Links ›

המונותאיזם משפיע על אמונתנו ועל מעשינו; האם הוא משפיע גם על סוג האדם שהננו? האם הדרך שבה אנו רואים את כלליותם של הדברים משפיעה על תגובותינו למה שקורה לנו בחיינו? האם יש דבר שאפשר לקרוא לו אישיות מונותאיסטית? השאלה מסקרנת אותי מפני שההיסטוריה היהודית מרתקת אותי. מה נותן לעם את היכולת לשרוד אסון אחר אסון ולהתחיל בכל פעם מחדש? מה מעורר בתודעה האנושית את הנחישות? הוגים רבים, מאפלטון ועד פרויד, ניסו להתחקות אחר הקשר שבין אונטולוגיה לפסיכולוגיה, בין העולם האובייקטיבי ש׳בחוץ׳ לעולם הסובייקטיבי ש׳בפנים׳. רבים מהם ראו את הנפש כמיקרוקוסמוס של המציאות החיצונית: אם ישתנה האופן שאדם רואה בו את המציאות החיצונית, תשתנה גם אישיותו. החשיבה הדתית היא הדרך הבסיסית ביותר לארגון מחשבותינו על העולם ועל מקומנו בו — והמהפכה המחשבתית הגדולה בתולדות האדם הייתה זו שליכדה אל תוך רצון בורא אחד את כל הכוחות שנראו עד אז מתנגשים ויוצרים תוהו ובוהו, הלוא היא המהפכה המונותאיסטית. כדאי משום כך לשאול, גם אם התשובה תהיה משוערת בלבד, איזו השפעה יש למונותאיזם על האישיות.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 3 Links ›

לקראת סוף ספרו ׳אלוהים: ביוגרפיה׳ מציע המלומד הישועי ג׳ק מַיילס ניסוי מחשבתי מקורי מאוד. כיצד היה התנ״ך נראה לוּ נכתב כטקסט פוליתאיסטי? אם במקום אלוהים אחד, כל היבט של האלוהות היה נראה כאלוהות נפרדת? הנה טעימה מהתוצאה:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 4 Links ›

בראשית ברא אלוהים את עולם החומר. אחר כך יצאו אלוה ואחיו יה לברוא את גזע האדם. אלוה, רגוע ונינוח, הציע ליה לברוא אדם ״בצלמנו״. עבור אלוה אמור היה היצור האנושי להיות פסגת הבריאה ושיאה. אולם יה הסתייג מבריאת המין האנושי ״כאחד מאיתנו״. הוא תבע לעצמו את הבריאה בפועל, ובחר ליצור את בני־האדם מעפר, אף שבאופן אימפולסיבי נפח את רוחו־הוא לתוך ברואו. אלוה רצה מלכתחילה בבני־אדם גברים ונשים. יה, שנראה שמעשיו תמיד הקדימו את הבנתו, יצר בתחילה רק גבר, אולם הבין בהדרגה שיש צורך במלווה […] אז פיתתה האלה הזוחלת מוֹת את האישה להפר את דבר יה, והאישה בתורהּ פיתתה את בעלה לחבור אליה בחטאה. יה הזועם השפיל את מוֹת ואילץ אותה לזחול מכאן ואילך על גחונה כנחש, אולם העונש שהטיל עליה היה חמור פחות מזה שהטיל על האיש והאישה […].²

footnotes: ² מיילס 1997, עמ׳ 396–397.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 5 Links ›

וכן הלאה. מה מתרחש בעיבוד זה של התנ״ך? הנה פרשנותו של מיילס:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 6 Links ›

מהלך האירועים המסופר־מחדש ממלא בקירוב את התפקיד שממלא מהלך האירועים בדרמה יוונית מפושטת־כהוגן, והוא חשוב יותר מכל אחד מן השחקנים. כשכל אחד מן האלים המוזרים מצומצם לתכונה אופיינית אחת או שתיים, רוכש הסיפור, למרות כל מהפכי העלילה, איזו שלווה בסיסית: מה שיהיה יהיה.³

footnotes: ³ שם, עמ׳ 399.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 7 Links ›

האירועים מקבלים עתה חזות של אי־נמנעות. המורכבות נמצאת בעלילה, לא בדמויות. כל הקונפליקטים הוחצנו.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 8 Links ›

התנ״ך, טוען מיילס, מציג דפוס עלילה שונה ביסודו. הדמויות האנושיות, ויותר מהן אלוהים עצמו, הן מורכבות. אי־אפשר לנבא מה תעשינה בכל מצב. אלוהים עשוי לפעול במידת הדין או במידת הרחמים, להעניש או למחול, לכעוס או להכיל. פעם אחת הוא עשוי לשלוח נביא שיזהיר מפני אסון קרב; פעם אחרת ישלח ביד אותו נביא שדר העולה על גדותיו מתקווה. התגלגלות המאורעות נעשית בלתי צפויה, תלויה לא בהתנגשות עיוורת של כוחות מנוגדים אלא ברגשות, בעמדות, בבחירות, ברצונות. בקצרה, אף שמיילס אינו מנסח זאת כך, הזמן המיתי פינה את מקומו לזמן ההיסטורי: הזמן כזירה לפועלים חופשיים המגיבים זה לזה כרצונם. הסיפר התנ״כי מתנהל כפי שמתנהלים חיינו: לעולם אינך יודע, ואינך יכוללדעת, לאן הדברים יגיעו.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 9 Links ›

משום כך, אומר מיילס, התנ״ך דומה יותר לטרגדיה שייקספירית כ׳המלט׳ מכפי שהוא דומה לטרגדיה יוונית:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 10 Links ›

כל הטרגדיות היווניות הקלאסיות הן גרסאות של טרגדיה אחת. כולן מציגות את המצב האנושי כמאבק בין האישי לבלתי־אישי, כשהבלתי־אישי מנצח בהכרח. […] ׳המלט׳ היא טרגדיה מסוג אחר. […] המאבק אינו דומה לזה שבין אדיפוס האציל שגורלו נחרץ לבין כלוב הברזל של האירועים. תחת זאת, זהו קונפליקט בתוך דמותו של המלט, בין ה״אודם הטבעי של עוז ההחלטה״ לבין ״חיוורונם של הרהורי הלב״.⁴

footnotes: ⁴ שם, עמ׳ 395.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 11 Links ›

מיילס מסב את תשומת לבנו לעובדה שהשלכותיה כבירות. המונותאיזם מעביר את הקונפליקט מהחוץ אל הפנים, מתחרוּת בין עובדות אובייקטיביות על העולם לתחרות תוך־תודעתית. הדבר משנה את הסתכלותנו על אלוהים, על הגורל ועל ההיסטוריה; אולם הוא משנה גם את הסתגלותנו על הנפש, על העצמי ועל האישיות. לבטח אין זה צירוף מקרים שהמאבק בין יעקב ועשו, המתחיל עוד ברחם אמם ומוביל אותם אל סף האלימות, נפתר רק כשיעקב נאבק לבדו בלילה עם יריב שאין לו שם — מאבק שעל פי כמה פרשנים הוא דימוי למאבק פנימי, פסיכולוגי.⁵ למחרת יעקב ועשו נפגשים בתום עשרים ושתיים שנות פירוד, ובמקום להילחם הם מתחבקים ונפרדים כידידים. אם אנחנו יכולים להיאבק בתוך עצמנו, רומז התנ״ך, אין לנו כבר צורך להילחם באויבים. קונפליקט יכול להיפתר על ידי הפנמתו.

footnotes: ⁵ רמב״ם, מורה נבוכים ב, מב; רשב״ם, פירוש לבראשית לב, כה ו–כט. הרמב״ן בפירושו לבראשית יח, א חולק על הבנתו של הרמב״ם, וכמוהו גם ר׳ חסדאי קרשקש, אולם רלב״ג מגן על עמדתו של הרמב״ם.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 12 Links ›

אחת ההשלכות של התמורה היא הולדתה של התקווה כרגש אנושי. הזדמן לי פעם להעיר על העובדה המוזרה שלמרות האסונות האיומים שהִכו ביהודים פעמים רבות, הם מעולם לא ייחדו בלשונותיהם מילה מקבילה ל׳טרגדיה׳ במובנה היווני. גם לאחר החייאת העברית נותרה בה המילה ׳טרגדיה׳ שאולה מלעז. הטרגדיה מספרת את סיפורם של בני אדם, עם שאיפותיהם ויומרותיהם, בעולם הנשלט בידי אנאנקֶה, גורל עיוור. להיות אדם פירושו לִרצות, לתכנן, לחלום; אולם חלומותינו נידונו להתנפץ אל סלעי המציאות האדישה לקיומנו. חלומותינו אלה הם היבְּריס, ועונשם, הנֵמֵזיס, יגיע תמיד. אדיפוס ושאר הדמויות הגדולות של הדרמה היוונית אינם מצליחים לנצח את כוחות הגורל, כי נגזר עליהם ללחום בהם ולהפסיד. הטרגדיה היא תוצר של הרִיק הרגשי שבין האנושות לאלים. זאוס, כמו יתר האלוהיות הקדמות, לא רחש כל חיבה מיוחדת לבני אדם. הם הפריעו את מנוחתו. הם איימו לגנוב את הידע הסודי שלו. האלים בתרבויות הפוליתאיסטיות נטו, במקרה הטוב, להיות רק מוטרדים מבני האדם, ובמקרה הטוב פחות גם לרדוף אותם.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 13 Links ›

יקום טרגי הוא מקום שדברים רעים קורים בו בלי כל סיבה מיוחדת; שאין בו צדק מוחלט וגם אין ציפייה לקיומו; שאנו לומדים בו לקבל באומץ סטואי את אכזריותן השרירותית של הנסיבות. כך כתב ז׳אן אֶנוּאִי:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 14 Links ›

זה חד וחלק בטרגדיה, זה נוח, זה בטוח […] בטרגדיה אתה שקט. כי אין כל מוצא בה, וכי בעצם הכול חפים מפשע; לא חשוב שאחד הורג והשני נהרג. זוהי רק שאלה של חלוקת תפקידים. ואחרון אחרון — אתה שקט ובטוח בטרגדיה, מפני אתה יודע שאין תקווה…אותה תקווה ארורה. אתה יודע שהנך במלכודת, שהנה סוף כל סוף אתה נתון במלכודת כמו עכבר וכל השמים מעליך, ולא נותר לך אלא לזעוק.⁶

footnotes: ⁶ אנואי, אנטיגונה, עמ׳ 27. הדברים, הנאמרים במחזה על ידי המקהלה, מצוטטים גם בערך ״טרגדיה״ במילון המונחים הספרותיים של קאדון: Cuddon 1992, p. 985.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 15 Links ›

הטרגדיה, במובן זה של המילה, אינה קיימת ביהדות. אין זה מפני שאין פגעים, משברים ואסונות. גלוי וידוע שיש. בהיסטוריה היהודית הם כתובים לאלפיהם בדמעות. אין זה גם מפני שלסיפור היהודי היה תמיד סוף טוב. נהפוך הוא: ספר בראשית נגמר כשבני יעקב נמצאים בגלות מצרים, והבטחת הארץ רחוקה מלהתגשם. בקו הסיום של חמשת חומשי תורה משה רואה את הארץ מנגד, לבלי יכולת לעבור את הירדן. בסיפורי המקרא חסר מה שפרנק קרמוֹד מכנה ״תחושה של סוף״.⁷ כמו החיים עצמם, הסוף שלהם פתוח. תמיד נשארת תקווה, תקווה שרגליה בקרקע, תקווה שמקורה אינו אופטימיות, אינו תמימות ואף אינו תאוריה ליברלית הרואה את ההיסטוריה כהתקדמות מתמדת; מקורה הוא הברית שבין שמים וארץ. היהדות היא דחייתה העקרונית של הטרגדיה בשם התקווה, שכן היא אינה מאמינה בגורל שאינו משתנה. התקווה שייכת לעולם שבו אלוהים חופשי וחופשיים גם בני האדם, צלמו ודמותו. הם אדונים לגורלם ואחראים לייעודם.

footnotes: ⁷ Kermode 2000.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 16 Links ›

באחרית ימיו, במסגרת סדרת נאומיו הידועה כספר דברים, משה פורס את חזונו לעתיד. דבריו פותחים אופקים עצומים של זמן. בני ישראל טרם נכנסו לארץ, ומשה כבר רואה מלחמה וכיבוש, התיישבות וימי שלווה, ואז שקיעה, ניוון מוסרי וגלות, ואחריה גם שיבה. על רקע תפאורת הזמן האדירה הזו הוא חוזר שוב ושוב אל רעיון הבחירה: ״העִדֹתי בכם היום את השמַים ואת הארץ: החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך״ (דברים ל, יט).

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 17 Links ›

חמשת חומשי תורה נגמרים במה שהם מתחילים בו: בבחירה, בחופש ובאחריות. בהתחלה זו הייתה בחירתם של יחידים — אדם וחוה, קין — ואילו כעת זו בחירתה של האומה בשלמותה. אלוהי החופש קורא את האנושות לחופש: חופש שיש בו אחריות, שלטון חוק, איפוק, כיבוד חירויותיהם של אחרים — אבל לעולם לא פחות מחופש. מעיקרון זה התנ״ך אינו זז לכל אורכו.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 18 Links ›

להשקפת עולם זה יש מאפיין הכרחי, העשוי להיראות זר למתבונן בן זמננו: תורת הגמול והעונש. זה אחד הנושאים הקבועים של ספר דברים. שכיחה בו המתכונת הרטורית של ״אם תשמרו את מצוותיי תקבלו כך וכך, אבל אם תשרכו דרככם יקרה לכם זה וזה״. יש כאן משוואה של סבל ואשמה שבימינו היינו דוחים — בייחוד יהודים, בייחוד אחרי השואה. ברור לנו שלא כל סבל ניתן לצידוק.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 19 Links ›

לא כל המתים מתים בחטאם. במידה רבה, היהדות היא מחאה נגד רעיונות מסוג זה, וספר איוב הוא הביטוי הקלאסי למחאה זו. אולם ברור שתורת הגמול המקראית מבקשת להעלות נקודה שמילאה תפקיד חשוב במחשבה המונותאיסטית.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 20 Links ›

שני רעיונות מצילים את רעיון הצדק המקראי מזרועותיה של הטרגדיה. הראשון הוא רעיון התשובה. יהיה עווננו כבד ככל שיהיה, אנחנו יכולים להיטהר ממנו על ידי חרטה או תיקון העוול או, מוטב, שניהם. הרעיון השני הוא הסליחה. אלוהים אינו מרשיע אותנו בחטאנו אם אנו מתוודים עליו ביושר ובגילוי לב. דוד חוטא. נתן הנביא מוכיח אותו על חטאו, והוא מכיר בחטאו וזוכה לסליחה (שמואל ב יב, א–יג). התשובה היא ביטוי לחופש של החוטא, והסליחה — לחופש של זה שחטאו כלפיו. יחד הן יוצרות את הפרכתה המקראית של רוח הטרגדיה. אין פסק דין שאינו עשוי להתבטל. אין גזֵרות סופיות של הגורל. זה ההבדל בין האורקל היווני ובין הנביא המקראי. אורקל חוזה עתידות; נביא מזהיר. אם תחזית התגשמה, היא הצליחה; אם נבואת אזהרה התגשמה, היא נכשלה. הנביאים היו סוכנים של תקווה, שכן העתיד שהם צפו לא היה גזר דין סופי. לכל חטא הייתה כפרה, ולכל גלות — שיבה.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 21 Links ›

התוצאה הייתה תרבות של תשובה: מאגר אנרגיה המזלזל בחוק האנטרופיה, כמו הייתה היהדות מערכת שתוכננה למנוע את ״בזבוז הרוּח בְּקָלון מַצמית״.⁸ חוק האנטרופיה קובע כי כל מערכת מאבדת אנרגיה במהלך הזמן. בהיסטוריה היהודית, לעומת זאת, כל אסון לאומי הוליך לשיבה אל העקרונות הראשונים; להתחדשות הברית. כיוון שבמונותאיזם מקור כל הטובות וכל הרעות אחד הוא, לא הייתה לעם היהודי שום אפשרות להאשים כוח זר כלשהו בצרותיו. האשמה נעוצה לא בכוכבים שלהם אלא בהם עצמם. תרבות של תשובה היא ההפך מתרבות של הַאֲשָמה. היהודים החזיקו בתאולוגיה שמונחיה לא אפשרו להם לחשוב על עצמם כעל קורבנות אומללים של כוח עוין. הם לא יכלו להתמסר לרחמים עצמיים, לכעס או לטינה. על פי רעיון הברית והתאולוגיה העומדת מאחוריו הם יכלו להצביע כגורם לצרותיהם רק על עצמם. לפיכך זָכרו תמיד שמתפקידם לעשות את הטוב.

footnotes: ⁸ ויליאם שייקספיר, סונטה 129, בתוך: שייקספיר 1990.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 22 Links ›

הדבר ייראה אולי מוזר, אבל בעומק רעיון התשובה יש משהו משחרר. כשאנחנו סובלים, יש שתי שאלות שאנו עשויים לשאול. הראשונה היא ״למה זה קרה לי?״. השנייה היא ״מה עליי לעשות אם כך?״. השאלות כה שונות זו מזו, שהן יוצרות שני סוגים מובחנים של תרבות. השאלה הראשונה מתמקדת בעבר, והשנייה בעתיד. כשאני שואל ״למה זה קרה לי?״ אני רואה עצמי כאובייקט. כשאני שואל ״מה עליי לעשות אם כך?״ אני רואה עצמי כסובייקט. השאלה הראשונה היא פסיבית, והשנייה אקטיבית. בשאלה הראשונה אני מחפש מישהו להאשימו. בשאלה השנייה אני מקבל אחריות. כשאני עושה כך, אני משרת באופן עמוק את כבוד האדם שלי.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 23 Links ›

הרב יוסף דב סולובייצ׳יק הביע זאת ברהיטות:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 24 Links ›

האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אבל ביכולתו לחיות כסובייקט, כיוצר ומחדש, המטביע על חייו את חותמו האינדיבידואלי, והחורג מן האוטומטיות אל הפעילות היצרנית. משימתו של אדם בעולם, לפי היהדות, היא להפוך גורל לייעוד; קיום מופעל ומושפע לקיום פועל ומשפיע; קיום מתוך אונס, מבוכה ואילמות — לקיום מלא רצון, מעוף ויוזמה […] כשבן הייעוד סובל הוא אומר בלבו: ״ישנו רע, ואני אינני מכחיש בו ואינני מחפה עליו בפלפולי סרק; הנני מעוניין בו מבחינה הלכתית, כאדם הרוצה לדעת את המעשה אשר יעשה. אני שואל שאלה פשוטה: מה יעשה הסובל וחי בסבלו?״⁹

footnotes: ⁹ סולובייצ׳יק תשכ״ח ב, עמ׳ 67–68.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 25 Links ›

״אם רואה אדם שייסורין בָּאִין עליו, יפשפש במעשיו״.¹⁰ זו תגובתם האינסטינקטיבית של חכמי התלמוד לסֵבל, תגובה שהיא מורשת הנביאים. יותר משהייסורים הם עונש על חטאים, הם הזמנה לתשובה. וכיצד לא יהיה זה כך במסורת המחברת יחדיו אמונה בצדק אלוהי עם התמקדות יוקדת בעתיד ולא בעבר? תרבות של תשובה היא תרבות שבה התגובה האינסטינקטיבית לייסורים היא לומר: ״אלוהיי, אינני מאשים איש אלא את עצמי בלבד. סלח לי. רצֵה את לבי השבור ותן לי כוח לשנות״.

footnotes: ¹⁰ תלמוד בבלי, ברכות ה, ע״א.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 26 Links ›

מפליא לראות מה זעום מקומו של הזעם בספרות היהודית של ימי הביניים, עידן עלילות הדם והאשמת היהודים בכול, מחילול הקודש ועד מגפת הדבר השחור; עידן מעשי הטבח, הגירוש, השמד, האינקוויזיציה, ההעלאה על המוקד, הגטאות והפוגרומים. בקינות שנכתבו לאחר מאורעות כגון אלה יש הרבה תפילה, תחנונים ויגון — אבל רק מעט מן המעט שנאה, כעס ותאוות נקם.¹¹ בשנת 2003, לאחר פיגוע התאבדות באוטובוס שיצא מהכותל המערבי שבו נרצחו 23 איש, רובם חרדים, ורבים אחרים נפצעו, השתאו הישראלים החילונים נוכח התמודדותה של הקהילה החרדית במאה שערים. במקום קריאות זעם ופעולות מחאה, קיבלה הקהילה הפגועה על עצמה התחזקות בלימוד תורה, בתפילה ובמעשים טובים. יש משהו מעורר השראה בהשקפת עולם שבכוחה להטמיר אנרגיות שליליות לכדי מחויבות מחודשת לטוב.

footnotes: ¹¹ רמב״ם, משנה תורה, הלכות דעות ז, ח.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 27 Links ›

אני נזכר בבדיקת בריאות כללית שעברתי פעם. הרופא הורה לי לרוץ על מסילת כושר. בעודי רץ במקום שאלתי אותו מה הוא בודק: כמה מהר אני יכול לרוץ, או כמה זמן. ״לא את זה ולא את זה״, ענה. ״מה שאני רוצה לבדוק הוא כמה זמן יעבור מהרגע שתפסיק לרוץ עד שהדופק שלך יחזור לקצב נורמלי״. שם למדתי שהמדד לבריאות הוא היכולת להתאושש.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 28 Links ›

כמה מהמתעניינים בהיסטוריה היהודית — פרידריך ניטשה וזיגמונד פרויד, למשל — הביעו התפעלות מכישרונו של עם הברית להתאושש מאסונות. מה יש בה ביהדות שהוביל יהודים לא רק לשרוד בנסיבות שהיו מייאשות כל אדם אחר, אלא גם להגיב להן בפרץ חדש של יצירתיות? אכן, כך קרה פעם אחר פעם. חלוקת הממלכה לאחר מות שלמה הולידה את פריחתה של הנבואה. חורבן הבית הראשון וגלות בבל המריצו את לימוד התורה. בתגובה לחורבן הבית השני יצרו חז״ל את ספרותם העצומה: המשנה, המדרשים ושני התלמודים. המפגש עם הקראוּת, ולאחר מכן עם הנצרות, הצמיח את פרשנות המקרא, והמפגש עם האיסלאם — את הפילוסופיה היהודית. מסעי הצלב הולידו זן חדש של אדיקות בדמות חסידות אשכנז. גירוש ספרד נענה בפריחת הקבלה בצפת. הטרגדיה הנוראה מכולן במונחים אנושיים, השואה, הובילה אל האישור הגדול ביותר לרצונו הקולקטיבי של העם היהודי להתקיים: לידתה של מדינת ישראל.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 29 Links ›

בריאותה של תרבות תלויה בחוסנה הנפשי לא פחות משהיא תלויה בעוצמתה הגשמית. כמו ניטשה ופרויד, גם אני משתאה נוכח אנשים וקבוצות בעלי כושר התאוששות, שלאחר שנָשׂאוּ באורך רוח חצֵי גורל אכזר הם קמים מחוזקים ומשיבים מלחמה. אני משוכנע שלכל אלה יש השקפת עולם, עמדה נפשית, המאפשרת להם להתעמת עם הגורל בלי מורא. היכולת להביס את הטרגדיה אינה יכולת מסתורית; זו שאלה של רעיונות, של צורות התבוננות במציאות, של סוג הסיפור שאנו מספרים על מה שקרה לנו, ה״תסריט״ שעל פיו אנו מבינים את חיינו.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 30 Links ›

אני מאמין ששורשי היכולת הזו הם בדחייתה של תרבות האשמה. היהודים שרדו, התאוששו, הטמירו את האסונות ליצירתיות, מפני שהם סירבו לראות עצמם קורבנות. השקפת העולם המקראית, בעמידתה העיקשת על החופש ועל האחריות, לא השאירה מקום לרחמים עצמיים או לנטייה להאשים אחרים. אני חש יראת כבוד נוכח העובדה שלאחר השואה דמויות רבניות בולטות, ובתוכן רבנים שהיו בעצמם במחנות הריכוז, מיעטו לדבר על השואה. אין ספק שבתוך תוכם הם התאבלו ובכו על העוול ועל הנספים, אך כלפי חוץ הם שאפו לאשר את החיים, לא לזכור את המוות. הם בנו בתי ספר, לא מוזיאונים; קהילות, לא אנדרטאות; הם עודדו את שומעי לקחם להינשא ולהוליד ילדים, לא לשקוע באבל. אולי הם זכרו את גורלה של אשת לוט, שכאשר הפנתה את ראשה לאחור, לראות את החורבן, הייתה לנציב מלח. בלוח השנה היהודי יש ימי אבל, אבל היהדות אינה דת של אבל. לוּ הייתה כזו, לא הייתה מצליחה לשרוד ולא הייתה נאמנה לייעודה כדת המאמינה בחיים. היהדות איננה תרבות של קורבנוּת. רוב האנשים שלימדו אותי את הדברים הללו היו ניצולי שואה.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 31 Links ›

*** * *** התרבות החילונית הפוסט־מודרנית נוטה להפחית בערכה של האחריות, ובכך היא יוצרת סתירה משונה. מצד אחד, יש לנו חופש בחירה כמעט בלתי מוגבל. מהצד האחר, כשהדברים משתבשים אין זה באשמתנו. תמיד יש מי או מה להאשים: עוני, אפליה, ילדות קשה, מערכת החינוך, התעללות נפשית, התקשורת, הממשלה, ג׳נק פוּד ושלל צידוקים אחרים.¹² עובד שפוטר בשל איחורים עקיבים לעבודה תובע את מעסיקיו על רקע היותו קורבן של ׳תסמונת האיחור הכרוני׳. השבועון הבריטי ׳אקונומיסט׳ כתב שבארצות הברית, ״אם אתה מאבד את מקום עבודתך אתה יכול לתבוע את המעסיק על העקה הנפשית שהפיטורין גרמו לך […] אם אתה נוהג שתוי וגורם לתאונה אתה יכול לתבוע מישהו על שלא הזהיר אותך שעליך להפסיק לשתות. תמיד יש מישהו שאפשר להאשים״.¹³

footnotes: ¹² על תירוץ הג׳נק פוד ראו Wilson 1997. ¹³ דוגמאות אלו לקוחות מתוך Sykes 1993, pp. 3–24.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 32 Links ›

יש הרבה מה לומר לזכותה של תרבות כזו. היא צמחה מהמניעים הנעלים ביותר: אהדה, חמלה, הרצון לעזור, הדחף להבין, הסירוב להיות שיפוטי, התשוקה לצדק. היא מעוגנת בשׁורה ארוכה של דיסציפלינות מדעיות שהעמיקו את הבנתנו בתהליכים הסיבתיים שמאחורי ההתנהגות האנושית. אולם כשהדברים נלקחים עד הקצה, אנו הופכים מסובייקטים לאובייקטים; מפּוֹעלים לנפעלים. כשאנו ממקמים את הסיבה למצבנו מחוץ לתחומי עצמנו, אנו נעשים תלויים בזולתנו דרך קבע, ומאבדים את היכולת להשתחרר מכבלי הנסיבות ולהיות אדונים, לא עבדים, לגורלנו.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 33 Links ›

אין בכך, חלילה, משום טענה נגד החמלה, העומדת במרכז החזון החברתי של התנ״ך. מה שאני טוען הוא שאת החמלה חייבת להדריך המחויבות לעזור לקורבן לשקם את יכולתו לפעול עצמאית. ביליתי פעם יום בשרבורן האוס, מרכז לעבריינים צעירים בלונדון.¹⁴ האנשים שפגשתי שם, שגילם הממוצע היה 18, ביצעו פשעים במהלך שמונה או עשר השנים שקדמו לביקורי. אולם גם מתיחה חזקה של גבולות המחשבה לא הייתה מאפשרת לי לראות בהם אנשים רעים. הם באו ממשפחות הרוסות, חלקן הגדול משפחות מתעללות. הם סבלו בעבר מאלימות, לעתים קרובות מאבותיהם החורגים. הם היו קורבנות של נסיבות. קל לומר שהיה עליהם לשלוט בעצמם, אבל מי שהכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלהם ידע שלא היה מי שילמד אותם שליטה עצמית מהי. הייתה להם תחושה חזקה של מוסריות: כששאלתי אותם אילו מין אבות הם רוצים להיות כשיהיו להם ילדים, תשובותיהם היו רגישות ומרגשות. הם רצו לתת לילדיהם כל מה שהוריהם שלהם לא נתנו להם, ובייחוד זמן ואכפתיות. כששאלתי את מנהלת המרכז אילו רשתות תמיכה קהילתיות תעמודנה לרשות הבחורים לאחר שיעזבו אותו, היא השיבה במבט אבוד. לא היו רשתות כאלו. ידועה האמרה האפריקנית ״כדי לגדל ילד צריך כפר״. לצעירים בשרבורן האוס לא היה אף פעם כפר. לא היה להם אפילו כפרון בדמות שני הורים מקשיבים.

footnotes: ¹⁴ הלכתי לשם בעקבות קריאה בספרו המרשים של רוג׳ר גרייף בנושא זה, Graef 1993.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 34 Links ›

המיוחד ביהדות אינו רק הדגש שהיא שמה על האחריות, אלא גם עמידתה על קיומן של מערכות תמיכה מפותחות. תקנות הרווחה שלה קיימו בכבוד את אלה שחוו מצוקות. שחרור העבדים לאחר שבע שנים, שמיטת החובות בכל שנה שביעית והשבת נחלות האבות בשנת היובל נתנו לכל יחיד הזדמנות להתחיל מחדש. הרעיון שהצורה הנעלה ביותר של צדקה היא מתן עבודה מעיד כאלף עדים על רגישותה הנבונה של היהדות לכבודו של האדם: אנשים אינם רוצים להיות תלויים באחרים. הקבלה אף מרחיקה לכת ומכנה את המן שבני ישראל אכלו במדבר ׳נהמא דכיסופא׳, לחם בושת, אף שה׳ הוא שנתן אותו, מפני שבני ישראל קיבלו אותו בלי שעבדו לשם כך.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 35 Links ›

האתיקה של האחריות מַבנה את כל גישתה של היהדות לעולם. דוגמה פשוטה לכך היא ניסוחה של האתיקה המקראית במונחים של חובות, לא של זכויות. האם יש לכך משמעות? האומנם זכויות אינן פשוט חובות מנקודת מבט אחרת? ״לא תרצח״, משמע יש זכות לחיים. ״לא תגנוב״, משמע יש זכות קניין. החובה לקיים מערכת צדק פירושה הזכות לקבל משפט הוגן. וכן הלאה. התיאור הזה נכון, אבל הוא מתעלם ממאפיין אחד שאינו עולה די הצורך במחשבת המשפט.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 36 Links ›

זכויות הן פסיביות, וחובות הן אקטיביות. זכויות הן דרישות שאנו דורשים מאחרים, וחובות הן דרישות שאחרים דורשים מאיתנו. תרבות המבוססת על חובה, על אחריות, היא תרבות של אקטיביות. היא מבכרת את הנתינה על פני הקבלה, את העשייה על פני התלונה. הבעיה במה שהמשפטנית מרי אן גלנדון מכנה ״שיח הזכויות״,¹⁵ היא ששיח זה נשען על משאבים המתקיימים רק במידה שאנו מכירים בחובותינו. הוא רותם את העגלה לפני הסוסים. הוא מתעלם מהמחויבויות המוסריות שבלעדיהן לא תכובד שום זכות. זכויות הן התוצאה של קיום אחריות; הן שניוניות, לא ראשוניות. חברה שאינה מחנכת את אזרחיה להיות אחראים תהיה חברה שבה, לעתים קרובות מדי, שיח הזכויות יהיה כולו רטוריקה, והזכויות עצמן תופרנה יותר משתישמרנה.

footnotes: ¹⁵ Glendon 1991.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 37 Links ›

אחד הפרטים בדיני צדקה משך תמיד את לבי. האמירות בשבחי הנתינה מצטיינות בבהירותן, אך הבהירות שמובע בה עניין אחד, אחד ויחיד, מתחרה בה. עניין זה הוא שבחי אי־הקַבלה. כך כותב הרמב״ם:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 38 Links ›

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור, וכן ציוו חכמים ואמרו, ״עשה שַׁבָּתְךָ חול — ואל תצטרך לבריות״. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי, יעסוק באוּמנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות, ולא יאמר לעם ״חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוּני״. ובכך ציוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם. […] וכל מי שצריך ליטול, וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור — אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳״ (ירמיה יז, ז).¹⁶

footnotes: ¹⁶ רמב״ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים י, יח–יט.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 39 Links ›

בשורות אלו אנו שומעים את קולה האותנטי של מסורת דתית שהעלתה את חופש הרצון על ראש דאגותיה. לתת ולא לקבל, לפעול במקום להיפעל, להיות חופשי ובלתי תלוי בבני אדם אחרים, להיות תלוי בה׳ לבדו: באלה ניכרת נימת קולה המיוחדת של היהדות, והם ההופכים את הצדקה לדבר שהוא יותר ממתת יד. צדקה אינה רק עזרה לנצרכים, אלא גם, במידת האפשר, מתן יכולת לנפגעים לשקם את יכולת הפעולה העצמאית שלהם. האחריות נמצאת בלבו של רעיון כבוד האדם.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 40 Links ›

*** * *** שני אישים בפסיכותרפיה בת זמננו עשו רבות להשבתה של אתיקת האחריות. הפסיכיאטר אהרן בֶּק הוא מייסדה של התרפיה הקוגניטיבית, אחת משיטות הטיפול המצליחות ביותר.¹⁷ הוא הגיע למסקנה שלהתנהגות בלתי תפקודית מתלוות במקרים רבים מחשבות הנמצאות רק על סף התודעה. הללו יוצרות תגובות רגשיות המתבטאות בהתנהגות. מכאן ששינוי מחשבות אלו, מִסגוּרן מחדש של תפיסותינו, עשוי לשנות גם את ההתנהגות. יש קשר הדוק בין התרפיה הקוגניטיבית לבין תורתה המיסטית של חסידות חב״ד המאמינה בשלטונו של השכל על הרגש (חב״ד הם ראשי התיבות של חוכמה, בינה ודעת). אנו יכולים לשלוט על רגשותינו באמצעות מחשבותינו. המרענן בגישתו של בק הוא החלופה שהיא מציעה להתעקשותה של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית בדבר עוצמתם של רגשות אי־רציונליים ושל דחפים בלתי מודעים. בקריאתה לנו לקבל אחריות על התהליכים המתרחשים בתודעתנו, היא משיבה לאדם, כסוכן פעולה, את כוחו.

footnotes: ¹⁷ ראו בק 1991; Beck 1989.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 41 Links ›

הפסיכולוג מרטין סֶליגמן הוא ממייסדיה של הפסיכולוגיה החיובית. כשפגשתי אותו הוא סיפר לי את סיפור הגעתו לתובנה ששינתה את גישתו לנפש האדם; סיפור שהוא המקבילה של סליגמן לסיפור התפוח של ניוטון. בוקר אחד הוא ניכש עשבים בגינתו. בתו בת החמש־ומשהו העיפה לאוויר את העשבים שהוא ערם בקפדנות, בעודה שרה ורוקדת. הפסיקי, הוא אמר לה. את מפריעה לי. היא הפסיקה ואז חזרה וביקשה לומר לו משהו: ״אבא, אתה זוכר את התקופה לפני שהייתי בת חמש? מגיל שלוש עד חמש, שהייתי יללנית. הייתי מייללת כל יום. ביום הולדתי החמישי החלטתי להפסיק ליילל. זה הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי־פעם. ואם גם אני הצלחתי להפסיק ליילל, אתה יכול להפסיק להיות קוּטר כזה״.¹⁸

footnotes: ¹⁸ מרטין סליגמן מספר את הסיפור גם בספרו, סליגמן 2005, עמ׳ 43–44.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 42 Links ›

סליגמן סיפר שזו הייתה בשבילו התגלות. עד אז הוא עסק, כמו רוב אנשי בריאות הנפש, בטיפול בתסמינים שליליים: דיכאון, חרדה, נוירוזה, פסיכוזה. בטיפולים כאלה, אמר, הצלחה פירושה החזרת המטופל לרמת האפס. מדוע לא להסתכל מהכיוון ההפוך? לא לרפא דיכאון, אלא ליצור מצבים חיוביים: אושר, הגשמה, חיוניות, חדווה? הוא החל לחקור אנשים בעלי גישה חיובית לחיים, ומצא שהמכנה המשותף לכולם היה אופטימיות שהשפיעה על סגנון החשיבה שלהם. הם נטו לראות מכשולים כזמניים, לא כקבועים; כמקריים, לא כמהותיים; כיוצאי דופן, לא כשכיחים.¹⁹

footnotes: ¹⁹ סליגמן 2000.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 43 Links ›

האופטימיזם עובד. התברר שאנשים פסימיים נוטים יותר למצבי דיכאון, מגיעים להישגים פחותים בלימודים ובעבודה, וסובלים יותר מבריאות לקויה. סליגמן אף הראה, באמצעות ניתוח נאומים פוליטיים, שהאופטימיים מנצחים בבחירות לנשיאות. הממצא המכריע היה שאופטימיות ופסימיות אינן נקבעות גנטית. כמו בק, הוא בחן מקרוב סגנונות קוגניטיביים של אנשים. פסימיות, אמר, היא חוסר אונים נרכש: ההשקפה שמה שקורה לך הוא בלתי נמנע ואין בידיך לשנותו. פסימיות ואופטימיות שתיהן נבואות המגשימות את עצמן. דברים רעים אינם קורים לפסימיים יותר משהם קורים לאופטימיים, אך האופטימיים יודעים להמעיט בערכם ולא לעצב על פיהם את תמונת המציאות שלהם: הם פיתחו אסטרטגיות חשיבה תומכות־תקווה.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 44 Links ›

מסקנותיו של סליגמן זוכות לתמיכתם של ממצאים מתחום מחקר אחר לגמרי: היחסים בין תרבות לצמיחה כלכלית. בספרו המונומנטלי ׳עושר העמים ועוניים׳ מציב היסטוריון הכלכלה מהרווארד דיוויד לַנדֶס את השאלה מדוע מדינות מסוימות לא הצליחו להגיע לצמיחה כלכלית, בעוד אחרות זכו להצלחה מרשימה. אחרי יותר מ־500 עמודים של ניתוח פרטני, הוא מגיע למסקנה הזאת:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 45 Links ›

האופטימיים מצליחים בעולמנו, לא מפני שהם צודקים תמיד אלא מפני שהם חיוביים. גם כשהם טועים הם חיוביים, וזו הדרך להשיג, לתקן, לשפר ולהצליח. אופטימיזם מפוכח ומושכל הוא משתלם; הפסימיזם, לעומת זאת, יכול להציע רק את הנחמה הריקה של להיות צודק.²⁰

footnotes: ²⁰ Landes 1998, p. 524.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 46 Links ›

לנדס מסיים בציטוט דבריו של משה רבנו שגם אנו הבאנו לעיל: ״החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים״ (דברים ל, יט).

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 47 Links ›

*** * *** לפעמים אני תוהה אם חוש ההומור היהודי לא הגיע מאותו מקור ועם אותה מוטיבציה. הסוציולוג פיטר ברגר קורא להומור ״אות מהטרנסצנדנטיות״. הוא כתב על כך ספר ששמו ׳צחוק גואל׳, המדגיש את הממד הדתי של ההומור.²¹ הבדיחה, כתב בספר אחר, היא ״נקמתה של הישועה״.²² ההומור מגיע לשיא עוצמתו בקרב עמים נרדפים. הוא נשקו של החלש נגד החזק. מה שאנחנו יכולים לצחוק עליו, ברגע זה איננו יראים מפניו. כתבתי פעם שאינני יכול להסכים לחלוטין עם רוברטו בניני שביים קומדיה על רקע השואה וקרא לה ׳החיים יפים׳. הסרט ביקש לומר שההומור הוא הדרך לשמור על שפיות בנסיבות בלתי שפויות. טענתי שבאושוויץ הומור יכול לשמור על שפיותך, אבל לא על חייך. אולם ניצול אחד מאושוויץ תיקן אותי. הוא אמר לי שבהיותו במחנה סיכמו הוא ואסיר אחר למצוא בכל יום דבר שאפשר לצחוק עליו. זה מה שהשאיר אותנו בחיים, אמר לי. אני מודה, אם כן, שטעיתי.

footnotes: ²¹ Berger 1997. ²² Berger 1969, p. 118.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 48 Links ›

ההומור הוא הצורה העתיקה ביותר של תרפיה קוגניטיבית. ההומור היהודי בפרט מתבסס על יכולתו לגרום לנו ברגע האחרון לראות דברים אחרת, למסגר אותם מחדש (אין זה מקרה שלודוויג ויטגנשטיין, פילוסוף בעל רקע יהודי, אמר כי ״אפשר לחבר ספר פילוסופיה שכולו עשוי בדיחות״). ההומור מספק לנו דרך מפלט ממה שעד לשורה האחרונה בבדיחה נראה היה מצב בלתי אפשרי. מה שאנחנו יכולים לצחוק עליו, אנחנו יכולים להתרומם מעליו. ההומור הוא הטחה של אנושיות בפניהם של הכוחות מוחקי האנושיות. הוא דרך לשחרר את לפיתתם של פחדים המחזיקים בנו כשבוייהם. בדרכו שלו, ההומור הוא אחד הביטויים הנעלים של החירות האנושית במובן שבק וסליגמן דיברו עליו: חירות כיכולת להגדיר מחדש את מצבנו. אלה שיכולים לצחוק על הגורל, גואלים אותו מהטרגדיה. מי שדוחה את פרשנותו של האויב להתרחשויות ומכניס אותן למסגרת פרשנית משלו, אינו יכול להיות קורבן. פסיכולוגית, הוא נשאר חופשי. ההומור הוא בן דודהּ של התקווה.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 49 Links ›

המתמטיקאי איש קיימברידג׳ אלן טיוּרינג המציא את ׳מבחן טיורינג׳ הידוע, המאבחן אינטליגנציה מלאכותית. אם אתה יכול לשוחח, בכתב או בעל פה, עם מחשב הנמצא בחדר אחר בלי לדעת אם בן שיחך הוא אדם או מכונה, המחשב עבר את המבחן בהצלחה: הוא אינטליגנטי. אני מציע מבחן תובעני יותר: האם המחשב יכול להבין בדיחה? זה המבחן האמיתי לאנושיות. הומור הוא היכולת להמשׂיג מאורעות מחדש, וכך ליצור מרחב שבו ניתן להגיב להם בחופשיות: לא כתוצאה של סיבה קודמת כלשהי, אלא כסוכן פעולה רפלקסיבי ומודע לעצמו. אהרן בק ומרטין סליגמן העמידו אותנו על חשיבותה של הרפלקסיביות: מה שקובע את התנהגותנו, אמרו, אינו מה שקורה לנו אלא הדרך שבה אנו תופסים את מה שקורה לנו, ותפיסה זו מתרחשת כולה בתחומי החשיבה שלנו. מכאן שחוקי הסיבתיות של הנוירו־פיזיולוגיה, הסוציו־ביולוגיה, הכלכלה או הסוציולוגיה לא יוכלו אף פעם לספק הסבר מלא להתנהגות האנושית. כל בדיחה היא עדות ליכולתנו לראות דברים אחרת. ומכיוון שכך, אנחנו חופשיים. ההומור הוא רכיב חיוני באנושיות.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 50 Links ›

הפילוסוף עמנואל לוינס היה כלוא בשנות מלחמת העולם השנייה במחנה לשבויים יהודים בגרמניה. אזרחותו הצרפתית הגנה עליו מפני השמדה, ובכל זאת הוא וחבריו האסירים חשו היטב שבעיני הגרמנים ״לא היינו אלא ספק בני אדם, חבורת קופים. הכוח והאומללות של הנרדפים, כאיזו רטינה פנימית עלובה, הזכירו לנו פה ושם את מהותנו התבונית. אך לא היינו עוד חלק מן העולם״. ואז קרה משהו:

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 51 Links ›

למשך שבועות ספורים, ובטרם יגרשוהו הזקיפים, נכנס כלב משוטט לחיינו […] הוא היה מופיע בהתכנסויות הבוקר שלנו וממתין לשובנו, מקפץ ונובח משמחה. לגביו — וזה היה ברור לגמרי — היינו בני אדם.²³

footnotes: ²³ לוינס 2007, עמ׳ 223.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 52 Links ›

לוינס קורא לכלב ״הקאנטיאני האחרון בגרמניה״ — בדיחה של פילוסוף, אך די בה כדי לשמור על שפיותו.

To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 13; The Monotheistic Imagination 53 Links ›

פרק זה קיבץ יחדיו כמה וכמה נושאים — תשובה וסליחה, זכויות, חובות ואחריות וכן חוש הומור, לצד נגיעה בתאוריות הפסיכולוגיות של אהרן בק ומרטין סליגמן ובמסקנותיו של דיוויד לנדס על תולדות הכלכלה. המאחד את כל אלה הוא התנגדותם לחוסר האונים הנרכש. ניסיתי להראות שלכל זה יש קשר לתאולוגיה היהודית ולאישיות המונותאיסטית. בעמידתו על כך שכוחות שונים הפועלים בעולם כולם פניו של אלוהים אחד, המונותאיזם המקראי סייע לסלול את הדרך לתמורה מעמיקה בפסיכולוגיה האנושית: הפנמתו של הקונפליקט. ברגע שאנו ממקמים את הסיבה למצבנו ׳בפנים׳, בתוך עצמנו, ולא ׳בחוץ׳, בידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם, אנו מרחיבים את אופקיו של החופש האנושי. אחריות היא שלילתו של חוסר האונים הנרכש. האחריות היא משא כבד מאוד, אך החלופה לה כבדה אף יותר.