To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 2; The Theology of Responsibility, 15; Redeeming Evil

Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.

הנס הגדול ביותר הוא שאנחנו, ניצולי השואה, אחרי כל מה שראינו וכל מה שעברנו, עדיין מאמינים ובוטחים בה׳ יתברך. רבותיי, זה נס כל הנסים, הנס הכי גדול שנעשה אי־פעם (רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו״ר מקלויזנבורג).¹

footnotes: ¹ מצוטט אצל Eliach 1982, p. 228.

כשאני מתבונן בתמונתו אני רואה קדוש חסידי, אחד מאותם מנהיגים מיסטיקנים שהיהדות הניבה בשפע מהמאה השמונה עשרה ואילך, אדם בעל זקן לבן ארוך, קפוטה וחיוך עדין שכמו בא מהעולם הזה ומהעולם הבא גם יחד. זה חיוך של אישור, של קבלה, חיוך של אדם שאתה יודע שאם תפגוש אותו הוא יחבק אותך ויאמר שהעולם כמנהגו נוהג ושאתה חלק מתיקונו. אולם צדיק זה אינו צדיק רגיל, וחייו לא היו רגילים, שכן אני מתבונן בתמונתו של הרב יקותיאל הלברשטם ז״ל, הרבי מקלויזנבורג, אשר שָכל בשנות השואה את אשתו ואת אחד עשר ילדיו.² אני מתבונן בפניו של איוב.

footnotes: ² לסיפור חייו של האדמו״ר בשנות השואה: Lifschitz 2003.

מעולם לא פגשתי אותו. הייתי רוצה לשאול אותו מאין באו אליו החיוך ומאור הפנים — אליו, שראה מה שראה ואיבד מה שאיבד. לא פגשתי אותו, אבל ראיתי את אשר בָּנה: את בית החולים לניאדו בנתניה. לאחר שניצל מהשואה גמר אומר להקדיש עצמו להצלת חיים. בתום שנים רבות של תכנון הוא יצר את בית החולים, מהטובים בישראל. כל הדברים שהיו חשובים לו מגולמים בעקרונות היסוד שקבע ל״לניאדו״. נאמר בהם שבית החולים יהיה מוסד דתי הפועל על פי ההלכה וספוג ברוח היהדות. הוכרז שהוא נועד לכל בני האדם באשר הם, יהודים וערבים כאחד. בחירת הצוות, נקבע, תיעשה לא רק על פי הכישורים הרפואיים של המועמדים, אלא גם על פי אהבתם לבני אדם. בית החולים ישקיע כל מאמץ להקל על ייסורי הגוף, אך באותה מידה גם על ייסורי הנפש והרוח. על המוסד תשרה רוח של חמלה, חסד ואהדה; הוא יהיה מקום שאפשר להרגיש בו בשכינתו של אלוהי החיים.

מרחק קילומטר אחד מבית החולים נמצא מלון פארק. בליל פסח תשס״ב, 2002, ישבו אורחי המלון בחדר האוכל ועמדו לקיים את ליל הסדר, העתיק מכל הטקסים שעדיין נהוגים בעולם, שבו זוכרים היהודים את צאתם ממצרים ומודים לאלוהים על חירותם. אלא שמחבל מתאבד נכנס אז למקום והתפוצץ. הוא רצח 30 אנשים ופצע מאות אחרים. כשביקרתי שם לאחר כמה חודשים, סכינים ומזלגות שהועפו בכוח ההדף של הפיצוץ עוד היו תקועים בתקרה שמעליי. זו הייתה אחת מהתקפות הטרור החמורות בתולדות מדינת ישראל — מבחינת מספר ההרוגים, אבל גם בשל הציניות האכזרית שבתִזמונה, באחד הרגעים המקודשים ביותר במעגל השנה היהודי. הרופאים והאחיות של לניאדו, שצברו כבר מומחיות בטיפול בקורבנות טרור, היו רובם בבתיהם ועמדו אף הם לחוג את הסדר. בתוך דקות ספורות הגיעו כולם לבית החולים. הפצועים הוחשו לחדרי הניתוח. המהירות הייתה גורם קריטי. חייהם של רבים ניצלו בזכותה. פגשתי כמה מהם, עדיין נושאים את הפצעים שימשיכו לשאת כל ימי חייהם, עדיין אבלים על בני משפחותיהם שלא ניצלו. היה קשה שלא להרגיש שם שאני עד לַמלחמה המשתוללת עד היום במעמקי נפשה של האנושות בין כוחות החיים והמוות, הסדר והתוהו, האהבה והשנאה. חשבתי על המילים משיר השירים (ח, ו) ״עזה כמָוֶת אהבה״. כזו ממש הייתה האהבה שם.

*** * *** את הרבי מקלויזנבורג לא פגשתי אף פעם, אך פגשתי את הרבי מלובביץ׳, הרב מנחם מנדל שניאורסון. כשנפגשנו לראשונה, ב־1968, הייתי סטודנט. שבועות החרדה שלפני מלחמת ששת הימים, שנה קודם לכן, השפיעו עליי עמוקות, והחלטתי לבקר בארצות הברית שבה, ידעתי, חיו רבנים והוגים יהודים בולטים. רציתי לשאול אותם כמה מהשאלות האמוניות שהתעוררו אצלי. שנתיים קודם לכן הזמין כתב העת האמריקני ׳קומנטרי׳ חמישים אישים יהודים מובילים לכתוב על יסודות היהדות. חמוש בעותק של המגזין ובכרטיס חופשי־חודשי של תחבורה ציבורית נסעתי בין מקומות מושבם של חמישים המשתתפים, בתקווה לפגוש כמה שיותר מהם. את רובם אכן פגשתי. בשיחות חזר ועלה שם אחד: הרבי מלובביץ׳. הוא, כך אמרו לי, אחד מגדולי הגדולים, ועליי לעשות כל מאמץ לפגוש אותו. לבסוף הצלחתי. זו הייתה פגישה ששינתה את חיי, וארחיב על כך בפרק יט.

הרבי, כך למדתי, עמד בראש חסידות קטנה יחסית ששמה חב״ד. השם חב״ד הוא ראשי התיבות חוכמה, בינה ודעת. תנועת החסידות, באופן כללי, ידועה בנטייתה אל הרגש, אל עבודת ה׳ בשמחה. חב״ד יוצאת דופן. היא נוטה, יחסית, אל העיון ואל לימוד התורה המסורתי. יש לה משנה מורכבת ומעודנת, פרי הגותו של מייסדה, רבי שניאור זלמן מלאדי (1745–1813), מהדמויות הרבניות הבולטות במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, מופלג בהלכה ובקבלה גם יחד.

הרב מנחם מנדל שניאורסון, שהוביל את התנועה מאז 1951, עשה מעשה חסר תקדים. חסידויות הן בדרך כלל קבוצות סגורות, החיות בנתק חלקי מכלל החברה ומיהודים אחרים ומקיימות חיי קהילה עשירים משלהן. כבר בראשית כהונתו החליט הרבי לשלוח שליחים לקמפוסים אוניברסיטאיים ולקהילות קטנות ברחבי אמריקה. הוא גם יזם סדרה של מבצעי שטח. חסידיו, החליט, ייצאו למרכזי עסקים, לבתי חולים ולשדות תעופה, יחפשו שם יהודים וישכנעו אותם לקיים מצווה מסוימת — להניח תפילין, למשל, או להדליק נרות שבת. עם הזמן הרחיב את רשת השליחים אל מחוץ לאמריקה, עד ששליחיו נמצאו כמעט בכל קהילה יהודית על פני כדור הארץ, ובכלל זה קהילות שמעולם לא ביקר בהן רב. עד שנפטר ב־1994 הגיעה השפעתו של הרבי מלובביץ׳ על העולם היהודי לממדים שאין דומה להם. רבים מחסידיו היו משוכנעים שהוא היה המשיח.

תהיתי מה הניע אותו לעשות דבר שאף רב לא עשה לפניו: לערוך מיסיון יהודי בקרב יהודים. המונח הנוצרי ׳מיסיון׳ הכרחי כאן, שכן כשהרבי מלובביץ׳ החל במפעלו לא הייתה לו מקבילה עברית. עד אז יהודים לא ניהלו מבצעי הסברה, לא שלחו שליחים ולא העבירו מסרים בהיקף עולמי. אמנם היו מטיפים נודדים, ובמאה השלוש עשרה נסע רבי משה מִקוּצי³ ברחבי צרפת ושכנע יהודים להקפיד יותר במצוות, אבל ההיקף, המרחקים והשיטתיות לא התקרבו אף פעם לאלה המאפיינים את חב״ד בימינו. התשובה שמצאתי לתהייתי היא שהרבי פעל על פי אינסטינקט עמוק. זהו אדם שבימי חייו חרבו כמעט לחלוטין הריכוזים המסורתיים של החיים היהודיים. מעתה והלאה החיים היהודיים יתקיימו, אם בכלל, באמריקה ובישראל — וגם שם הם סובלים מחולשה. באמריקה יהודים רבים תלושים משורשיהם. בישראל רוב היהודים חילונים. מאמץ כביר יידרש כדי להחזיר את היהודים ליהדות ואת היהדות ליהודים. עלה בדעתי שבמפעלו של הרבי יש משהו גואל. המחשבה התנסחה אצלי במשפט שכמדומה סיכם את מה שהרבי ביקש לעשות. בשנות השואה היהודים ניצודו בשנאה; הרבי החליט לחפש אותם באהבה. שום דבר לא ישיב לאחור את רצח העם, אך יש דבר שיכול לעזור לריפוי פצעיהם של הניצולים. היטלר ניסה לכבות את השלהבת היהודית. הרבי ינסה, במאמץ מרוכז לא פחות, להציתה מחדש.

footnotes: ³ רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, מצוות עשה ה.

מאז פגשתי ניצולי שואה רבים, אנשים ונשים רגילים שנעקרו מחייהם הרגילים והובאו אל שערי הגיהינום. אינני יכול אפילו להתחיל לדמיין את הייסורים שחוו בשנים ההן, וגם לא את הזיכרונות שהם נושאים איתם מאז. רובם סירבו לדבר על כך במשך עשרות שנים, גם לא עם ילדיהם. מרצה באוניברסיטה שעבדתי איתו בראשית שנות השבעים התאבד. רק לאחר מותו גיליתי שהוא היה ניצוֹל השואה. יש תופעה הנקראת אשמת הניצוֹל. אין זו טראומה של זיכרונות מודחקים, אלא מחשבה מתמדת על השרירותיות ששלחה את הרבים למוות ואת המעטים לחיים. רק בשלב מאוחר בחייהם החלו הניצולים לדבר על מה שחוו, חרדים פן ישכח העולם את הנורא בפשעים שעשה אדם לאדם. לא רק מכחישי השואה וההיסטוריונים הרוויזיוניסטים שואפים להשכיח. בכולנו פועם אינסטינקט הגורם לנו לפרוס מסך על ידיעת הרע ולהעדיף להאמין שהדברים לא קרו מעולם. הניצולים ידעו שקרב היום שלא יישארו עוד עדים חיים לספר על שאירע, והחלו לכתוב את סיפוריהם ולהנחילם לדור הבא.

יותר מכול מפתיעים אותי הניצולים בהיעדר השנאה שלהם, בדבקותם בחיים, בתשוקתם לא לנקמה אלא לסובלנות ולהבנה. יש משהו מעורר כבוד באופן שבו הם עיבדו את רגשותיהם השליליים, את הטראומה שלהם. הניצולים שהכרתי, שאיבדו את רוב בני משפחותיהם, היו למשפחה מורחבת בינם לבין עצמם, ונתנו ידם איש לרעהו בקום עליו השדים שבזיכרון.

ג׳ינה טרגֶל היא אחת מהם. בצעירותה היא נשלחה למחנות פּלָשוב, אושוויץ וברגן־בלזן בזה אחר זה. היא ראתה כיצד יורים באחותה ובגיסהּ. בפלשוב היא פגשה את אָמוֹן גֵת׳, הטיפוס הזכור לרע מהסרט ׳רשימת שינדלר׳, שנהג לירות באנשים לשם שעשוע. אבדו לה רבים מבני משפחתה. רק רצון הברזל שלה להציל את אמה הותיר אותה בחיים. אחד הקצינים הבריטים ששחררו את ברגן־בלזן ב־1945 היה יהודי, מוריס טרגל. שם הם נפגשו, ולאחר ימים אחדים הוא הציע לה נישואים. הרב הצבאי הבריטי לזלי הרדמן, שהיה עם הכוחות שנכנסו למחנה, השיא אותם. ג׳ינה באה עם בעלה ללונדון, ושם היא חיה עד עצם היום הזה.

בשנת 1987 היא כתבה ביוגרפיה ששמה ׳אני מדליקה נר׳,⁴ ובשנים האחרונות היא מקדישה את מרב זמנה להרצאות באוניברסיטאות ובבתי ספר, שבהן היא מספרת על מה שחוותה במחנות ההשמדה. רוב מאזיניה אינם יהודים, ומה שהם שומעים ממנה גורם להם תדהמה עמוקה, שכן למרות כל המאמצים החינוכיים, רוב הצעירים בבריטניה יודעים על השואה מעט מאוד. ובכל זאת, המסר של ג׳ינה אינו שחור משחור. יש בה איזו שלווה, איזו חינניות שבעיניי היא מרגשת. אף שיש הרבה שאלות אמונה שאין לה תשובה להן, היא מאמינה בעומק לבה שהתפילות עזרו לה לשרוד ושאלוהים היה איתה ונתן לה כוח ותקווה. המסר שלה, נוסף על הצורך בסובלנות והנכונות להילחם בשמם של קורבנות השואה, הוא אהבה לחיים עצמם. כל יום הוא בשבילה מתנה מפתיעה. היא יודעת שהיו מאות רגעים שהיא הייתה קרובה להיהרג בהם. זה מסר נוסף שהיא חשה צורך להעביר לדור של נכדיה: התחושה שהזמן יקר ושחובה לנצל אותו ליצירת טוב.

footnotes: ⁴ Turgel 1987.

לצורך תכנית טלוויזיה שהכנתי צילמנו את ג׳ינה עם כמה מהילדים שלימדה. יכולתי לראות כיצד היא משפיעה עליהם. הם היו מוקסמים מהחוסן שלה ומרצונה העז לִחיות. בזמן הפסקה בצילומים היא הראתה לי מכתב שקיבלה באותו יום מנערה נוצרייה בת 16. הנה קטעים ממה שכתבה:

זה עתה גמרתי לקרוא את ספרך […] אחותי הקטנה פולי הייתה היום בהרצאה שלך. היא הביאה את הספר הביתה, התחלתי לקרוא, ולא ציפיתי לרגשות שאני חשה עכשיו. בכל זמן הקריאה הייתי בהלם. מה שקראתי נראה לי בלתי אפשרי. כשגמרתי לקרוא פרצתי בבכי. אני עדיין בוכה. אני מעריצה אותך. האומץ שלך, התרוממות הרוח שלך לנוכח כל סימן קלוש של תקווה […] גם אימא שלך נראית אישה מדהימה, וברור שהיא העבירה הרבה מזה אלייך. אני לא חושבת שמישהו יבין אי־פעם כמה סיכנת את חייך כדי להציל אותה. כשתיארת איך היא חלתה במחנה וכיצד השגחת עליה לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי ואת אימא שלי במצב הזה. […] כשסיפרת על אחותך ובעלה שעמדו מחובקים כשירו בהם והפילו אותם לקברם דמיינתי את עצמי עם החבר שלי במצב כזה […] הם בשבילי סמל לאהבה בתוך הכאבים. סיום הסיפור שלך מראה שיש תקווה אחרי הסבל. החוסן הרב שהפגנת, האהבה והסיפור המדהים של הנישואים שלך וחיי אחרי השחרור, הם מעבר לכל המילים. […] תודה לך על שגרמת לי להבין שהשטויות שאני מתלוננת עליהן בחיי הן שטויות. גרמת לי להעריך, לראשונה בחיי, את החופש שיש לי, את הפינוקים שיש לי. אף פעם לא חשבתי איזה מזל יש לי שאני יכולה לפתוח חלון, לאכול אוכל חם כל יום, לישון במיטה נוחה בלילה ולהיות עם האנשים שאני אוהבת. אלו הם דברים מיוחדים שמעכשיו והלאה אנסה להעריך. […]

להיות מסוגל לצאת מגיא צלמוות ולברך על חייך — הישג זה אינו מן הקטנים. את זאת למדתי מהניצולים.

במסתו ׳איש ההלכה׳ מדבר הרב יוסף דב סולובייצ׳יק על נזילותו של הזמן ביהדות. העבר אינו מקובע ואינו מחוץ להשגתנו. העָבָר של איש ההלכה ״אינו חולף ומתחמק אלא בעינו עומד. עבָר זה נדחק ונכנס לתוך רשות ההווה ומזדווג עם העתיד״. על ידי מה שאנחנו עושים עכשיו אנו משנים את פניו של מה שקרה אז. ״יש תופעה שתחילתה חטא ועוון וסופה מצוות ומעשים טובים, וכן להפך. העתיד משנה את מגמות העבר ונטיותיו״.⁵ איננו יכולים להחזיר למתים את חייהם, אבל זכרם עשוי להוביל אותנו אל חיינו שלנו. אנו יכולים לכתוב פרק חדש בסיפורם, שיחבר אותו אל החיים.

footnotes: ⁵ סולובייצ׳יק תשנ״ב, בפרק ״כוח היוצר שבו״, ב, עמ׳ 95–96.

בקרב כמה מהניצולים אני מזהה מחווה מרשימה של ׳תיקון׳ — מָשָׁל רָאו את הלוחות נשברים, וכמשה רבנו עלו שוב אל ההר כדי לסתת יחד עם אלוהים לוחות חדשים שיחליפו את אלו שאבדו. הקבלה הלוריאנית היא חזון של קטסטרופה קוסמית, אולם היא חזון מְרפא. היכן־שהוא בין עיי החרבות, כך לימד האר״י, נמצאים ניצוצות מהאור האלוהי, ותפקידנו הוא להצילם ולהשיבם למקומם בהרמוניה השברירית של העולם. בבוקר שלאחר הסערה, הדרך היחידה ללחום ברוע היא לעשות את הטוב, להדוף את השנאה באהבה שנחישותה אינה פחותה.

מנהיגיה הגדולים של היהדות הדתית שלאחר החורבן, הלוא הם אוד מוצל מאש, העדיפו שלא להרבות בדיבורים על השואה, אלא לאסוף את תלמידיהם ולומר להם להינשא ולהוליד ילדים. הם בנו בתי ספר, בתי מדרש וקהילות. בכאב, באיטיות, אבל ברצון ברזל, הם בנו מחדש על אדמת ישראל ואמריקה את מרכזיהם החרבים של החיים היהודיים במזרח אירופה. הם לא בנו מוזיאונים ואנדרטאות. הם בנו אנדרטאות חיות. כל ילד יהודי היה חיים שנגאלו מן הקבר, רוח ששבה אל ארצות החיים. יום יבוא והסיפור הזה יסופר ביראת כבוד — ויראת כבוד היא מה שאני חש כבר עתה בראותי את נכדיהם של אלה ששרדו. התלמוד מספר שכאשר, בימי גזרות הדריאנוס בראשית המאה השנייה, נשרף רבי חנינא בן תרדיון חי וספר תורה בידו, שאלו אותו תלמידיו מה הוא רואה, והוא השיב: ״גווילין נשרפין ואותיות פורחות״.⁶ את הגוף אפשר להשמיד, אבל הרוח נשארת. האותיות הפורחות של השואה נכתבו מחדש בספר תורה עשוי חיים יהודיים חדשים, והם מספרים את סיפורה של אמונת גבורה. אותיות אלו כתבו את ספר איוב של זמננו.

footnotes: ⁶ תלמוד בבלי, עבודה זרה יח, ע״א.

יפה אליאך הייתה בת ארבע כשכל תושביה היהודים של עיירת מגוריה הליטאית איישישוק הוצאו ממנה, במהלך יומיים בספטמבר 1941, ונורו למוות. כמעט 5,000 יהודים מנתה העיר. רק 29 נותרו חיים. הקהילה היהודית בת תשע מאות השנים חרבה כליל. כשבגרה אליאך הייתה להיסטוריונית בארצות הברית, ובבוא הזמן נעשתה חברה בוועדה הנשיאותית לזכר השואה שיסד ממשל קרטר. יום אחד היא טסה מעל ליטא, וכשהביטה על עיר הולדתה מלמעלה גמלה בלבה החלטה שהייתה עתידה להעסיק אותה בשבע עשרה השנים הבאות. היא החליטה לאסוף כל שריד ומזכרת שנותרו מהקהילה: תצלומים, יומנים, זיכרונות. היא רצתה להקים אתר הנצחה לנספים, אתר שיסמל לא את המוות אלא את החיים. לא תצלומים של ניצולים מורעבים ושל ערמות גופות, אלא מזכרות חיות מהאנשים שעבדו והתפללו, למדו והתווכחו, חלמו וקיוו בבתים וברחובות.

מסע החיפושים שלה הוביל אותה לקצווי עולם. לבסוף היא יצרה אוסף תצלומים המוצג היום ב׳מגדל החיים׳ במוזיאון השואה בוושינגטון. היא כתבה את סיפורה של העיירה בספר ששמו ׳היֹה היה עולם׳.⁷ מעשיה הם מלאכה יוצאת דופן של אהבה. רב מבוגר שהכרתי, שגדל בראדוּן, מרחק שישה קילומטרים מאיישישוק, קרא בעיתון סקירה שפרסמתי על הספר, וביקש ממני לקרוא את העותק שבידי. ראיתי אותו יושב, מתבונן בתצלומים, עיניו דומעות. יפָה חתמה את הספר בתקוותו של אביה המנוח כי ״לכל הפחות העם, ואולי אפילו אלוהים, יזכור שהיה פעם עולם מלא באמונה, ביהדות ובאנושיות״.

footnotes: ⁷ Eliach 1998. סיפור רצח יהודי איישישוק מופיע גם אצל אביאל 1995.

הניצולים הללו ממשיכים מסורת ארוכה של הימנעות מהתבוססות בעבר. היהודים, באופן כללי, לא אפשרו לעצמם לכרוע תחת נטל הטינה או תאוות הנקם. הם נשאו איתם יגון; הם נשאו איתם תהייה עמוקה על מקומו של הצדק בעולם, ותהייה על יושרתם של אלה שטענו שהם עובדים את אלוהי האהבה אך במשך מאות שנים האשימו את היהודים בפשעים שלא ביצעו, כלאו אותם בגטאות, גירשו אותם, העלו אותם על המוקד וטבחו בהם בפוגרומים. אולם את הדמעות שמרו היהודים לקומץ מועדים במעגל השנה שבהם זכרו את המתים, לבל יהיה קיומם שָכוח ואילם. היהדות שאני מכיר הייתה תמיד דת של אהבה, של שמחה ושל תקווה, שנחישותה אפשרה לה לשרוד בכל הקטסטרופות שנתרגשו עליה. איננו גואלים את הרוע באמצעות שנאה. אנו גואלים אותו על ידי אמונה בחיים, הנוסכת בנו אומץ להוליד ילדים אל תוך עולם שכבר ידע סבל שאין לשאתו; אומץ ליטול את הסיכון ולהתחיל מחדש.

*** * *** את יוני ג׳סנר פגשתי בירושלים בינואר 2002. הוא היה בן 19, בשנתו השנייה בישיבה. זו הייתה פגישה עם קבוצה בת 300 סטודנטים ותלמידי ישיבה בריטים שלמדו בישראל, אך יוני בלט שם ביניהם כמנהיג: איש צעיר בעל איתנות שקטה וחוש הומור שמשך אליו אנשים והוציא מהם את המיטב שבהם. ידעתי על המוניטין שיצא לו בקהילה בגלזגו, שבה גדל. הוא היה שם למעין אגדה. הוא עבד עם נוער ועם קשישים, ניהל תפילות ילדים בבית הכנסת ולימד שם שיעורים, הפעיל את תנועת הנוער המקומית והתנדב לטהר מתים בחברה קדישא. במחברת שהחזיק כתב עקרונות שהנחו אותו. ״לעולם אל תאמר ׳בטח׳ או ׳כמובן׳״, כתב שם בין השאר. ״אל תשעמם אנשים בתלונות״. ״קנֵה תמיד מתנות שבוע מראש לכל הפחות״. כתלמיד מצטיין הוא החליט להיות לרופא, וכבר הספיק להתקבל לבית ספר לרפואה. אף שאהב ללמוד תורה, החליט להקדיש את חייו להצלת חיים. כמו רבים אחרים בהיסטוריה היהודית, הוא ראה במקצוע הרפואה שליחות דתית.

בעת שנסע באוטובוס קו 4 בתל אביב, ב־19 בספטמבר 2002, התפוצץ באוטובוס מחבל עם חגורת נפץ: שבעה קילוגרמים של חומר נפץ, שקטלנותו הוגברה בעזרת תוספת של ברגים ומסמרים. שישה נרצחו, ועשרות אחרים היו לנכים. יוני לקה במוות מוחי. הוא הובהל לבית החולים וחובר למכונת הנשמה. אני זוכר היטב את ההלם שאחז בקהילה שלנו כששמענו את החדשות. יוני היה דמות מופת לבני דורו בקהילה היהודית בבריטניה. הם עקבו גם קודם לכן אחר המתרחש בישראל, שבתקופה ההיא בוצעו בה פיגועי התאבדות על בסיס יומי כמעט, אולם עד לאותו יום המאורעות לא הגיעו קרוב כל כך לפתחם, לא הכו באדם שהכירו. עוד באותו אחר צהריים ארגַנו תפילה ואמירת פרקי תהלים. החדר היה מלא, והאווירה דחוסה. יוני היה עדיין בטיפול נמרץ, אבל ידענו שאפסה תקווה.

ארי, אחיו של יוני שהתגורר בלונדון, חש לישראל בטיסה הראשונה. במהירות, לאחר התייעצות עם רבו של יוני, המשפחה הגיעה להחלטה. יוני רצה להציל חיים. הם יתרמו את הכליות, הכבד והטחול שלו להשתלה. בין האנשים שחייהם השתנו הייתה יסמין אבו רמילה, ילדה פלסטינית בת שבע ממזרח ירושלים שקיבלה טיפולי דיאליזה זה שנתיים בהמתנה לתרומת כליה. זה היה מעשה נדיר באצילותו: להציל את חייו של אדם מהצד השני, בן לעם שעתה זה רצח את בן משפחתך. נחוץ אומץ יוצא דופן כדי לבוא לידי החלטה כזו בעיצומו של אבל; אולם מעשים כאלה הם פיסות של גאולה.⁸

footnotes: ⁸ סיפורו של יוני מסופר אצל Horovitz 2004.

דניאל פרל היה עיתונאי ב׳וול סטריט ג׳ורנל׳. למן שנת 1996 שימש כתב חוץ; הוא שירת בלונדון, לאחר מכן בפריז, ולבסוף במומביי. הוא נולד בפרינסטון שבניו ג׳רזי וגדל בקליפורניה, שכן אביו, פרופסור למדעי המחשב, עבר ללמד באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג׳לס. דניאל מילא את חייו בקסם: הוא הצטיין בספרות, בספורט ובמוזיקה, והיה כנר מחונן. הוא היה גם, כך גיליתי לאחר זמן, בעל אמון עצום בבני אדם. הזדון היה כה רחוק ממנו, שהוא אף לא חשד בהימצאותו אצל אחרים. תכונה זו התגלתה כחולשה גורלית. ב־23 בינואר 2002 הוא נחטף בקראצ׳י שבפקיסטן, שם שהה לצורך תחקיר עיתונאי. ב־21 בפברואר נרצח באופן המבעית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שוביו הסריטו את המעשה כולו, כיצד חתכו את גרונו וערפו את ראשו. לפני שרצחו אותו הכריחוהו לומר אל המצלמה ״אבי יהודי, אמי יהודייה, אני יהודי״.

הכרתי את אביו יהודה בזכות ספר שהוא פרסם לזכרו. אף שלא האב ולא הבן היו דתיים, יהודה רצה שמילותיו האחרונות של דניאל ישמשו השראה ליהודים צעירים, שיהיו גאים בזהותם ולא יפחדו לחשוף אותה. הוא כתב לאנשים רבים ברחבי העולם היהודי, וביקש מהם בפשטות לכתוב מה אומרת להם זהותם היהודית. הספר ׳אני יהודי׳ הוא עדות מרגשת, סדרה של הצהרות אמונה פשוטות.⁹ קרן דניאל פרל שיהודה הקים מוקדשת לפיוס. אחד המיזמים שלה הוא מתן מלגות לעיתונאים פקיסטנים צעירים כדי שיגיעו לארצות הברית, ילמדו על תרבותה ויקהו את תחושת הזרות שלהם. הקרן מפיקה קונצרטים ברחבי העולם, ומשתמשת במוזיקה לקירוב לבבות, כפי שדניאל עצמו עשה. אולם יהודה רצה יותר מזה. הוא רצה לבוא במגע ישיר עם עולם האיסלאם, מקום גידולם ופעולתם של רוצחיו של דניאל.

footnotes: ⁹ Pearl 2004.

פגשתי את יהודה בלונדון, יחד עם המלומד האיסלאמי פרופ׳ אכבר אחמד. כבר קודם לכן עמדתי בקשר דוא״ל עם פרופ׳ אחמד, לאחר שכתבתי לו כדי להביע את הערצתי לספרו ׳איסלאם במצור׳, המצטיין ברגישותו ובמתינותו.¹⁰ לא ידעתי ששני האנשים הכירו זה את זה, אך לאחר מכן גיליתי שהם חיפשו איש את רעהו בשל מחויבותם המשותפת לפיוס, וכן משום שאחמד היה תושב קראצ׳י, זירת החטיפה והרצח של דניאל. יחד ביקרנו בבית ספר מוסלמי ובבית ספר יהודי בלונדון, והתרשמתי עמוקות מנחישותם של השניים להתוות נתיב חדש להבנה יהודית־איסלאמית. שאלתי את יהודה מה מניע אותו. תשובתו הייתה חדה. ״אילו לחמתי בשנאה באמצעות שנאה, הייתי רק יוצר עוד שנאה. לכן אני נלחם בה באמצעות אהבה. זו המחווה שלי לזכרו של דניאל״.

footnotes: ¹⁰ Ahmed 2003.

ד״ר דוד אפלבאום ז״ל היה צדיק. אחי הכיר אותו, העריץ אותו וסיפר לי עליו. הוא היה תלמידו של הרב אהרן סולובייצ׳יק, וכיוון שהוסמך לרבנות והצטיין בידיעת התלמוד ובמסירותו הדתית עודד אותו מורו להקדיש את חייו ללימוד התורה ולהוראתה. אולם כפי שעשה שנים אחריו גם יוני ג׳סנר, אפלבאום סירב מהטעם שהצלת נפשות קודמת לכל המצוות. הוא נעשה רופא. הוא התמחה ברפואת חירום והתמקצע בטיפול ראשוני בנפגעי מתקפות טרור. בכל הקורבנות טיפל באותה מסירות: ישראלים ופלסטינים; נוצרים, מוסלמים ויהודים. הוא היה מנהל חדר המיון בבית החולים שערי צדק, ומייסדו ומנהלו הראשון של השירות לרפואה דחופה ׳טר״ם׳ בירושלים. הוא אף זכה בפרס יו״ר הכנסת על פועלו להצלת חיים. בכמה פיגועי טרור הוא ניתח פצועים ברחוב, מפני שידע שהם עלולים למות לפני שיגיעו לבית החולים באמבולנס.

בספטמבר 2003 הוא חזר לירושלים מניו־יורק, שם ערך סבב הרצאות לרופאים על טיפול בנפגעי טרור. כמו רוב היהודים הוא היה מסור מאוד למשפחתו. למרות עיסוקיו הדוחקים הוא הקדיש מדי שבוע זמן ללימוד גמרא עם ילדיו. יום רביעי, 10 בספטמבר, היה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחייו. הוא היה אמור לעמוד מתחת לחופה בחתונת בתו נאוה. אלא שאור לאותו יום התפוצצה פצצה בקפה הלל ברחוב עמק רפאים בירושלים. אנשי ההצלה שהגיעו לזירת האירוע התפלאו לראות שד״ר אפלבאום אינו נמצא שם. תמיד היה אחד הראשונים להגיע. עד מהרה גילו את הסיבה. הוא ובתו היו בין ההרוגים. הוא לקח אותה לבית הקפה, לשיחה אחרונה לפני נישואיה. למחרת, במקום לעמוד יחד מתחת לחופה, הם נקברו זה לצד זו. לאחר חודשים אחדים באתי לישראל, לבית החולים שערי צדק, לשאת דברים לזכרו. מלאכתו נמשכת שם: המשימה המתישה של הצלת חיים, שכן החיים קדושים. הוא עמל להציל את מה שאחרים ביקשו להשחית, וזכרו — ממש כפי שאומר הביטוי היהודי המסורתי — יהיה לברכה.

סיפרתי את הסיפורים הללו משום שבסופו של דבר, סיפורים הם המקום שבו התאולוגיה יוצאת מדפּי הספר ומתחילה לשנות את נוף האפשרויות האנושיות. האמונה האמיתית היא זו המתממשת בחיים, במעשים ובמילים המרפאים כמה מפצעיו של עולם שבור. את הרוע אי־אפשר לצַדק כרצונו של אלוהים, וגם אי אפשר להוציאו לחלוטין מן העולם, אבל אפשר לגאול אותו. כך עשו כמה אנשים, יורשיו של איוב בעולם שלאחר השואה, אנשים שהצדיקו את אמונתו של אלוהים באדם.