To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 3; The Responsible Life, 17; The Chaos Theory of Virtue
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יש קונה עולמו בשעה אחת (תלמוד בבלי).¹
footnotes: ¹ תלמוד בבלי, עבודה זרה יח, ע״א.
רגע אחד יכול להקרין לאחור ולהציף במשמעות חיים שלמים (ויקטור פראנקל).²
footnotes: ² Frankl 2004, p. 58.
לואיס ביגלי, מחבר הספר ׳אודות שמידט׳, ואלסנדר פיין וג׳ים טיילור שכתבו את התסריט על פיו, טוו סיפור עדין ויפהפה של גילוי־עצמי בן זמננו. וורן שמידט בן ה־66, שבסרט גולם בידי ג׳ק ניקולסון, הוא אקטואר בחברת ביטוח באומהה, נברסקה. לאחר מות אשתו ופרישתו מהעבודה הוא נאלץ להתעמת עם חוסר המשמעות של חייו, עם הרמאויות הקטנות והבגידות הקטנות שליוו אותם, ועם כישלון יחסיו עם אשתו ועם בתו.³ ההומור המדויק המלווה את הסרט מאפשר לשאת את התוגה העמוקה שמעורר דיוקנו של שמידט — אדם מריר שמִיָמיו לא עשה דבר שיעורר חיבה כלפיו.
footnotes: ³ Begley 1996; Payne 2002.
מסמר הסרט הוא אירוע זניח, שעד לסצנת הסיום נדמה שהיה רק וָו בידי התסריטאי לתלות עליו פרטי עלילה. המעשה החיובי היחיד ששמידט עשה לאחר פרישתו היה להיענות לפרסומת בטלוויזיה, ולאמץ ילד טנזני בן שש על ידי משלוח מלגה חודשית שתממן את גידולו ואת לימודיו. להמחאות הוא נוהג להוסיף מכתבים שבהם הוא מספר לילד, נְגוּדוּ, על עצמו. בדרך זו התאפשר לתסריטאים ליצור מעין קול מספר, ולהניח לגיבור הסרט להרהר בקול על המוצאות אותו. בדקות האחרונות של הסרט שמידט חוזר הביתה מחתונת בתו, חתונה שהוא ניסה לסכל. אפוף תחושת כישלון הוא כותב לנגודו מכתב נוסף, רקוויאם לחיים שהופקרו ליד המקרה:
אני יודע שכולנו רק פרטים קטנטנים בתוך התמונה הגדולה של הדברים […] איזה דבר בעולם נעשה טוב יותר בזכותי? […] אני אדם חלש, אני כישלון […] ואין שום מוצָא מכך […] בקרוב אמות […] אולי בעוד עשרים שנה ואולי מחר; זה לא משנה […] לאחר שימותו גם כל האנשים שהכירו אותי, יהיה זה כאילו מעולם לא הייתי קיים […] מה שינו חיי למישהו? שום דבר שאני יכול לחשוב עליו […] שום דבר בכלל.
רק אז הוא מקבל מכתב מטנזניה, מהנזירה המשגיחה על נגודו. היא מודה לשמידט על ההמחאות ועל המכתבים, ומספרת לו על הילד. הוא אינו יודע לכתוב, היא אומרת, אבל במקום זאת הוא שולח לו ציור. בציור הילדותי נראות שתי דמויות, שאפשר לשער שהן שמידט והילד. הן אוחזות האחת ביד חברתה, והשמש זורחת. שמידט מבין לאטו שאחרי הכול הוא אכן עשה מעשה טוב אחד בחייו. הוא אכן עזר לילד שחי הרחק ממנו ושהוא מעולם לא פגש. הוא מתחיל לבכות, נרגש מהמחשבה על הטוב שהיה יכול לעשות ולא עשה, ועל מעשה הצדקה היחיד שעשה אף שהיה יכול שלא לעשות. בבכי הזה הסרט מגיע אל סופו.
על רקע הנורמות המקובלות בזמננו, זו הצהרה נועזת. מבקר אחד קרא לה ״תרועת חצוצרה מתריסה של אי־אירוניה״.⁴ (London), 24.1.2003. אולם זהו רגע בעל עוצמה קולנועית ומוסרית רבה. חז״ל ביטאו את הרעיון הזה באמרה ׳יש קונה עולמו בשעה אחת׳. מעשה נדיב אחד יכול לגאול חיים שלמים.
footnotes: ⁴ Peter Bradshaw, Review of ‘About Schmidt’, The Guardian
*** * *** גם בתנ״ך יש רגע כזה. תמונה אחת שכמו קפאה באמצע הסרט, רגע אחד מכריע בחייו של אדם, רגע של בחירה מוסרית שהכול עומד בו למבחן. האדם הוא אחת ההחמצות הגדולות בתנ״ך: ראובן, בנו של יעקב.
אפשר להתחיל את הסיפור בהתאהבותו של יעקב ברחל. יעקב מסכם עם אביה לבָן שיעבוד שבע שנים תמורת זכותו לשאתה לאישה. התורה מתארת את השנים הללו במילים ענוגות: ״ויעבֹד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אֹתָהּ״ (בראשית כט, כ). ואז מגיעה הבגידה הגדולה. יעקב מתעורר בבוקר שלאחר ליל הכלולות ומגלה שאשתו השוכבת בחיקו אינה רחל אלא אחותה הגדולה לאה. ״למה רִמיתני?״ הוא זועם על אביהן של אשתו שנכפתה עליו ושל אהובתו, ולבן עונה בשאננות: ״לא יֵעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה״ (בראשית כט, כה–כו). הרמז ברור: רימיתי את הרמאי. יעקב התחפש כדי לקבל מאביו העיוור יצחק את הברכה שייעד לאחיו הגדול עשָׂו. מה שעשה, נעשה לו. יעקב מתחתן לבסוף גם עם רחל, בעבור שבע שנות עבודה נוספות, אבל גלי ההדף של התרמית ימשיכו לטלטל את חייו ואת חיי משפחתו עוד שנים רבות. לאה, שאינה אהובה, מבורכת בפרי בטן. רחל נשארת עקרה. בין האחיות שוררת מתיחות. לבסוף רחל יולדת בן, יוסף, והיריבות בין האחיות מועברת לדור הבא.
יעקב אוהב את יוסף, ומתקשה להסתיר זאת, למורת רוחם ולעלבונם של בניו האחרים. דברי ההתגרות של יוסף הנער מאהיבים אותו עליהם עוד פחות. הוא חולם שבני משפחתו משתחווים לו, וגרוע מכך, הוא מספר להם את חלומותיו. אביו אינו מקפיד עמו ואף נותן לו מתת אהבה, כותונת הפסים המפורסמת, שבעיני האחים היא פרובוקציה מתמדת.
כשהאחים רועים את צאן אביהם הרחק מהבית, יעקב שולח את יוסף לראות בשלומם ובשלום הצאן. הפגישה בין האחים, אנו חשים כבר עכשיו, תהיה הרת גורל. האחים רואים את יוסף מרחוק, ומראה כותונת הפסים מעורר את זעמם. הם מבינים שעתה, הרחק מעין רואה, יוכלו להרוג את יוסף ולבדות סיפור שלא יהיה אפשר להפריך. רק אח אחד, ראובן, מוחה על כך. בצומת זה מואט מהלכו של הסיפור, להבטיח שנשים לב לכל פרט, ואז הסיפֵּר נוקט צעד שאין דומה לו במקרא כולו: הוא אומר דבר שאין להבינו באופן מילולי. הוא אומר כך: ״וישמע ראובן ויצִלהו מידם״ (בראשית לז, כא). לאחר מכן, כמעט מיד, אנו מגלים שהוא לא הציל את יוסף. הוא ניסה, אבל לא הצליח. הכתוב עזב לרגע את מה שהיה כדי לספר לנו על מה שהיה יכול להיות. ראובן התכווןלהציל את יוסף. הוא עשה מאמץ, אך המאמץ לא היה גדול דיו. בדרך מעודנת, אך כזו שאין לטעות בה, מספר לנו הכתוב על דבר שהוא גדול מראובן ומיוסף. הוא משמיע הצהרה על החיים המוסריים עצמם: לעולם איננו יודעים מה יהיו תוצאות מעשינו. ראובן הגיע ברגע ההוא אל סף הגבורה, אבל לא עבר את הסף. כישלונו שינה את כל תולדותיו של עם ישראל.
תכניתו של ראובן הייתה פשוטה. הוא אמר לאחיו לא להרוג את יוסף אלא להניח לו למות. ״לא נכֶּנו נפש״, הוא מפציר. ״אל תשפכו דם. השליכו אֹתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו״ (בראשית לז, כא–כב). הכתוב — שוב באופן חריג, שכן מסירת כוונותיהם הנסתרות של אנשים נדירה בתורה — מסביר מה בישר ראובן להשיג: ״למען הַציל אֹתו מידם להשיבו אל אביו״. הוא תכנן לשוב אל הבור כשהאחים יהיו עסוקים בדבר־מה אחר, לחלץ את יוסף ולקחתו הביתה.
ההתרחשויות הבאות מעורפלות, אבל התוצאה ברורה. יוסף מוצא מהבור ונמכר לאורחת סוחרים ישמעאלים, ואלה נושאים אותו למצרים כדי למוכרו לעבדות — אבל הכתוב דו־משמעי ואי־אפשר לקבוע אם מי שהוציא את יוסף ומכרו לישמעאלים היו האחים, על פי הצעתו של יהודה, או סוחרים מִדְיָנִים שעברו שם. ראובן, שהיה כל אותו זמן במקום אחר, חוזר לבור כדי להציל את יוסף — ומגלה שיוסף איננו. ראובן אינו יודע את נפשו. ״וישָב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור, ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר, הילד איננו! ואני, אנה אני בא?״ (בראשית לז, ל). מדרש חידתי על ראובן, יוסף והאחים אומר: ״אילו היה ראובן יודע שהקב״ה מַכתיב עליו ׳וישמע ראובן ויצִלהו מידם׳ — היה טוענו [את יוסף] ומוליכו אצל אביו״.⁵ כוונתו המלאה של המדרש אינה פשוטה כלל, אך טמון בו המפתח לכל סיפור חייו של ראובן, ואף יותר מכך.
footnotes: ⁵ ויקרא רבה לד, ח; רות רבה ה; תנחומא (בובר), וישב יג; ילקוט שמעוני, רות תרד.
מי ומה הוא ראובן, בנו בכורו של יעקב? בחינה זהירה של האירועים שראובן נוטל בהם חלק מאפשרת לשרטט קווים לדמותו. ראובן הוא איש של כוונות טובות ושל כשלים בביצוע. בפגישתנו הראשונה איתו הוא ילד בשדה, בימי קציר חיטים. הוא מוצא דודאים, הנחשבים שיקוי אהבה, ומביא אותם אל לאה אמו. הוא יודע שיעקב אוהב אותה פחות מכפי שהוא אוהב את רחל, וחש זאת במלוא אינטואיציית הבן־הבכור שבו. הוא מקווה שבעזרת הדודאים לאה תזכה בתשומת לבו של יעקב, ואולי אפילו באהבתו. אלא שתכניתו מתקלקלת. רחל רואה את הדודאים שבידי לאה ומבקשת לקבל מהם. בקשתה גוררת חילופי דברים קשים בינה לבין אחותה. לאה אומרת לה: ״המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?״ (בראשית ל, טו). ראובן התכוון לטוב, אבל הצית מריבה בין האחיות, מריבתן היחידה המתועדת במקרא.
הסצנה הבאה בהשתתפות ראובן מתרחשת סמוך לאחר פטירתה של רחל בדמי ימיה. מקרה משונה מתרחש. הכתוב מעורפל: ״ויהי בשכֹן ישראל בארץ ההִוא, וילך ראובן וַיִּשכב את בלהה פילגש אביו, וישמע ישראל״ (בראשית לה, כב). מובנם הפשוט של הדברים הוא שראובן תפס את מקומו של אביו באוהלה של בלהה — אקט של הדחה וסילוק מִכֵּס, כפי שנלמד בהמשך התנ״ך ממעשהו של אבשלום ששכב עם פילגשי אביו דוד כסמל למרידתו בו (שמואל ב טז, כא–כב). רש״י, הפרשן בן ימי הביניים, מציע פירוש עדין יותר. יעקב נהג לישון באוהלה של רחל, ולאחר מותה העביר את מיטתו לאוהל שפחתה בלהה. בעיני ראובן, עלבון זה כלפי אמו לאה היה קשה מנשוא. העדפתה של רחל על פני לאה הייתה מעליבה דיה, אך העדפת שפחתה של רחל על פני לאה כבר הייתה סטירת לחי. לכן הוא ״בלבל משכבו״ של אביו: לא שכב עם בלהה ממש, אבל סילק את מיטת אביו מאוהלה.⁶ אולם גם לפי הפירוש הזה ברור שיעקב פירש את המעשה אחרת, וטעה לחשוב שראובן מנסה לתפוס את מקומו. מאז הוא לא שכח ולא סלח, וגם על ערש דווי, בצוואתו לבניו, שמר את הדבר:
footnotes: ⁶ רש״י לבראשית לה, כב.
ראובן, בכֹרי אתה, כֹּחי וראשית אוני, יֶתר שאת ויֶתר עז. פחז כמים, אל תותר כי עלית משכבֵי אביך, אז חִללת יצועי עָלָה (בראשית מט, ג–ד).
קודם לכן, בעת האירוע עצמו, הכתוב נוקט תחבולה סגנונית יוצאת דופן. לאחר המילים ״וישמע ישראל״ מציינת המסורה סוף פסקה באמצע פסוק. לקורא זהו אות לדממה פתאומית, להתמוטטות גמורה של השיח. ראובן ידע בוודאי אלו רעות חושב עליו אביו, שכן הדבר מסביר את עומק הייאוש העולה מדבריו לאחר שכשל ניסיונו להציל את יוסף. כבכור האחים, הוא היה ראש הנושאים באחריות לביטחונו של יוסף בהיותו עמם הרחק מהבית. ועתה, לאחר שלא הציל את יוסף, ידע ששום דבר לא ישיב עוד אליו את לבו של אביו.
המפתח לאופיו של ראובן נמצא בסיפור לידתו. יעקב היה עדיין ממורמר על התרמית שבעטיה היה נשוי ללאה. לאחר שהוא נישא סוף־סוף לרחל, אומרת התורה בפסוקים רבי פאתוס:
וירא ה׳ כי שנואה לאה, ויפתח את רחמה — ורחל עקרה. ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן, כי אמרה: כי ראה ה׳ בעָנְיִי, כי עתה יאהבני אישי. ותהר עוד ותלד בן, ותאמר: כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה. ותקרא שמו שמעון (בראשית כט, לא–לג).
לאה קיוותה שלידת בנה תיטע בלבו של יעקב אהבה כלפיה. אותה תקווה מפעמת בה גם כשבנה השני נולד. ראובן נושא עמו כל חייו את צלקת עלבונה של אמו. הדבר מתבטא באותו חוסר ביטחון עצמי המכשיל שוב ושוב את ניסיונותיו לתקן את מערכות היחסים במשפחתו.
הפגישה בין יוסף לאחיו הייתה אפוא הרת משמעות לא רק ליוסף וליעקב, אלא גם לראובן ולמקומו במשפחה. ברגע המכריע, מצפונו לא בגד בו אבל נחישותו בגוד בגדה. במקום להציל את יוסף בגלוי ובמהירות, הוא ממציא תכסיס שיקנה לו זמן. בהיסוסו הוא איבד לא רק את יוסף. הוא איבד גם את ההזדמנות להיות לגיבור שהוא יכול והיה צריך להיות. זה היה רגע של תפנית היסטורית. לוּ פעל ראובן בהחלטיות, היה יוסף חוזר הביתה בשלום. הוא לא היה נמכר למצרים, וכל מהלך המאורעות שהוביל לגלות ולשעבוד בני ישראל במצריםלא היה יוצא לפועל. ההיסטוריה הייתה שונה לחלוטין. לעולם איננו יכולים לדעת את המהלכים החלופיים של ההיסטוריה, את ה׳מה־היה־אילו׳. אבל כאן, ובהדגשה רבה, מפנה המקרא את תשומת לבנו לרגע של בחירה. ראובן ידע מה עלול לקרות — הכתוב אינו משאיר מקום לספק בכך — אבל הוא השתהה, וברגע ההוא אבדה ההזדמנות לשנות את ההיסטוריה.
את זאת מבקש לומר המדרש שהזכרנו. לו ידע ראובן שהתורה תכתוב עליו ״וישמע ראובן ויצִלהו מידם״, לו ידע שאלוהים יודע על כוונתו הטובה ומעריך אותה, היה מוציא אותה לפועל. לו רק ידענו על הטוב המצוי בטווח השגתנו, על ההשפעה שעשויה להיות למעשה אחד שלנו על חייהם של אחרים… אבל איננו יודעים, ומשום כך דברים רבים שיכולנו לעשות נותרים בלתי עשויים. ברגע אחד של דחייה הפסיד ראובן את ההזדמנות לגדוּלה היסטורית. מעשה אחד יכול לשנות את העולם. לעתים תכופות מכפי שנדמה לנו, מה שאנו עושים או נמנעים מלעשות הוא בעל השלכות מרחיקות לכת.
*** * *** באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים. בסופם של חיינו, וכן מדי שנה בראש השנה, אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם. והוא ממשיך:
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: ׳עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם; אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל — הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה׳. לפיכך צריך כל אדם שיִראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב; חָטָא חֵטְא אחד — הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשָה מצווה אחת — הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר ״וצדיק יסוד עולם״ (משלי י, כה) — זה שצָדַק הכריע את כל העולם לזכות והצילוֹ.⁷
footnotes: ⁷ רמב״ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד.
זו פסקה מרתקת. בלי צלילי האזעקה משמים שהשופר מייצג היינו עלולים להיות ישֵנים־מְהלכים כל ימינו, אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה — רוחנית ופסיכולוגית — שלרובם אין אנו מודעים כלל. האם יכלה שרה קסטנבאום, כשעשתה את המחווה הפשוטה של מתן כריכים ומשקה לילדי משפחה שחורה שהגיעה לגור בשכונה, לדעת שהמעשה ישנה את חייו של אחד מהם, ושהוא, כמרצה וככותב, ישפיע על עוד רבים אחרים? מובן שלא. היא לא יכלה לדעת זאת מפני שהעתיד האנושי הוא במהותו בלתי ידוע. היא גם לא התכוונה לגרום למה שגרמה, כי אילו הייתה מתכוונת המעשה שלה היה מעשה של חשבונאות במקום מעשה פשוט של חסד. יש תוצאות שאפשר להשיג רק אם אין מתכוונים להשיגן.
יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים.
השקפתו של הרמב״ם על ההתנהגות האנושית, ששורשיה בתלמוד, היא גלגול מוקדם של תורת הכאוס, המוכרת בעיקר כ׳אפקט הפרפר׳ שתיאר המטאורולוג אדוארד לורנץ ב־1963. זהו הרעיון שנפנוף כנפיו של פרפר באוסטרליה עשוי לגרום לסופת טורנדו בקנזס או לגשמי מונסון באינדונזיה.⁸ שרשראות הסיבה והתוצאה במערכות מסובכות שזורות כל כך זו בזו, שאינן יוצרות שום שיווי משקל טבעי ולפיכך אין דרך לחזות את תוצאותיו של אירוע. לפעולות קטנות עשויות להיות תוצאות כבירות. דבריו של הרמב״ם הם יישום מוקדם של תורת הכאוס על ההתנהגות האנושית.
footnotes: ⁸ ראו Lorenz 1967; 1993. ראו גם גליק 1991.
אולם, כמובן, רק לעתים נדירות אנחנו חושבים במונחים כאלה. בדרך כלל אנחנו פועלים בלי לחשוב על תגובות שרשרת מרחיקות לכת. אנחנו חיים בָּרגע, למען הרגע, בפרמטרים של הרגע. משמעותם של מעשינו, ובפרט השלכותיהם על אנשים אחרים, סמויות מן העין בחלקן הגדול. לכך התכוון הרמב״ם כשאמר שרוב ימות השנה אנו ״ישנים״ ו״נרדמים״. חלום הוא מערכת מחשבות הממלאות את התודעה בלי קשר למציאות החיצונית. במובן זה, אומר הרמב״ם, חלק גדול מחיינו הערניים דומה לחלום. קשה לנו לעמוד מחוץ לרגע הנוכחי ולראות את הדברים מנקודת מבטו של מישהו אחר, קל וחומר לא לראותם מהפרספקטיבה של הנצח. לכן דרוש לנו מועד מיוחד בשנה, שבו אנו נקראים לתשומת לב. זהו ראש השנה.
בראש השנה אנחנו משתתפים במדיטציה מיוחדת. אנחנו חושבים על אלוהים כעל שופט החורץ את דיננו לחיים או למוות. האם נזוכה בדין ותוענק לנו שנה נוספת? הדבר תלוי בשאלה כיצד השתמשנו במתנתו הגדולה ביותר של אלוהים, הזמן עצמו. ראש השנה ויום הכיפורים הם חגים של זמן; של הזמן האישי — להבדיל מהזמן ההיסטורי, חוויית הזמן היהודית המשותפת, שהוא עניינם של שלושת הרגלים פסח, שבועות וסוכות. בראש השנה אנחנו שואלים את עצמנו כיצד השתמשנו בזמן. האם הייתה לנו תכלית כלשהי, או שפשוט התקיימנו ולא יותר מכך? האם השתמשנו בזמן למען עצמנו, או למטרות נעלות יותר? האם הבאנו ברכה גם לחיים שאינם חיינו שלנו?
המחשבה היהודית מטפסת כאן לפסגת האמונה בכוחו של היחיד. פעולה אחת יכולה לשנות את העולם. רגע אחד יכול לזַכות בדין חיים שלמים. במשנתם של פילוסופים ומיסטיקנים רבים מובלעת ההנחה ששום דבר שאנו נעשה כיחידים לא ישפיע על ההיסטוריה, לא יסיט את העולם ממהלכו, לא ישנה את התמונה הכללית. לעומת היקום והנצח, חיינו הם אבק על פני האינסוף, ומי שסבור אחרת שבוי באשליה ילדותית. האדם היחיד שאנחנו יכולים להשפיע עליו הוא אנו עצמנו. הדרך היחידה לחיות עם חוסר המשמעות שלנו היא להשלים עמה, ולהתמקד בהשגת מרב התענוגות האפשריים בפרק הזמן הקצרצר הזה שאנו קוראים לו חיים.
אולם יש אמת אחרת, עמוקה יותר: שגם אם חיינו אינם אלא רפרוף כנפיו של פרפר, רפרוף זה יכול להניע תגובת שרשרת עצומה. איננו יכולים לשנות את העולם כולו במהלך אחד, אבל בידינו להשפיע צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. זה, מטעים הרמב״ם, פירושה של ערנות: לדעת שמעשינו יכולים לחולל תמורה, ולפעמים אף ״להכריע את כל העולם לזכות״.
*** * *** זה היה המשבר החמור ביותר בחייו של משה. בני ישראל, מוסתים על ידי ה׳ערב רב׳, מתאוננים על האוכל: ״מי יאכִלנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חִנם, את הקִשֻּׁאים ואת האבטִחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה; אין כל בלתי אל המן עינינו״ (במדבר יא, ה).
מפגן בוטה זה של כפיות טובה מצִדם של בני ישראל לא היה הראשון. לכן מפתיעה אותנו תגובתו של משה. גיבורה של יציאת מצרים חווה הפעם תחושה הקרובה לייאוש:
ויאמר משה אל ה׳, למה הרֵעֹתָ לעבדך? ולמה לא מצָתי חן בעיניך לשׂוּם את משא כל העם הזה עלי? האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילִדתיהו, כי תאמר אלי שָׂאֵהוּ בחיקך כאשר ישא האֹמֵן את היֹנֵק על האדמה אשר נשבעת לאבֹתיו? מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמֹר תנה לנו בשר ונאכלה? לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עֹשֶׂה לי, הרגני נא הרֹג, אם מצאתי חן בעיניך, ואַל אראה ברעתי (במדבר יא, יא–טו).
זו התפרצות יוצאת דופן ומבלבלת. משה התמודד כבר עם קשיים דומים, והתגבר עליהם. בכל פעם אלוהים נענה לדרישות העם. הוא הוציא להם מים מהסלע, הוריד להם מָן מהשמים, והגיז להם שליו ברוח. משה ידע זאת. מדוע התקף הבכיינות הנוכחי של העם גרם לו להתמוטטות גמורה? מוזרה לא פחות היא תגובתו של ה׳:
אֶסְפָה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושֹטריו, ולקחת אֹתם אל אהל מועד והתיַצבו שם עִמך. וירדתי ודִברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. ונשאו אִתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך (במדבר יא, טז–יז).
זו כמובן תשובה לתלונתו של משה, ״לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה״. ועדיין, התלונה והתשובה לה שתיהן מתעתעות בקורא. כיצד יכול מינויָם של שבעים הזקנים לפתור את המשבר שמשה חווה? הוא לא ביקש סגנים שיעזרו לו למצוא בשר. על הבשר להופיע בנס, או לא להופיע כלל. משה גם לא ביקש עזרה בחלוקת נטל המנהיגות. כבר קודם לכן, בעקבות עצתו של חותנו יתרו, הוא הקים תשתית מנהיגותית: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. מה יועיל לו עכשיו מינויים של עוד שבעים זקנים ושוטרים?
ועוד: מדוע מדגיש אלוהים בתשובתו את הרוח, באומרו ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם״? הזקנים אינם אמורים להיות לנביאים, אלא לעזור למשה במשא המנהיגות. נביאים אינם יכולים לעזור בניהול, אלא בידיעת ההדרכה הנכונה שיש להציע לעם — ולשם כך די בנביא אחד, משה. שבעים הזקנים יכולים לעשות אחת מהשתיים: להעביר לעם מסרים זהים לאלה שמשה מעביר, או מסרים אחרים. אם יחזרו על נבואת משה, הם מיותרים. אם יאמרו דברים אחרים, יחתרו תחת סמכותו; ואכן, מכך חשש באותו אירוע יהושע, משרתו של משה.
ובכל זאת, הפתרון פעל. בקריאה צמודה של הכתוב אפשר להיווכח שמרגע זה והלאה ייאושו של משה היה כלא היה. משה השתנה. כבר בעת מינוי הזקנים לפנינו משה אחר, שאפילו הערעורים החמורים ביותר על מנהיגותו אינם מטרידים אותו. כאשר שניים מהזקנים, אלדד ומידד, מתנבאים לא באוהל מועד אלא במחנה, יהושע מזהה איום על סמכותו של משה, ואומר: ״אדֹנִי משה, כְּלָאֵם!״ משה עונה בנדיבות רוח, ״המקנא אתה לי? ומי יִתן כל עַם ה׳ נביאים, כי יתן ה׳ את רוחו עליהם״ (במדבר יא, כח–כט).
בפרק הבא, כאשר אחיו ואחותו שלו, אהרן ומרים, מדברים בו סרה, משה אינו עושה דבר: ״והאיש משה ענָו מאֹד, מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב, ג). לא זו אף זו: כשאלוהים מעניש את מרים על דבריה, הוא מתפלל למענה. ייאושו חלף עבר. המשבר תם. שני האירועים האחרונים, התנבאותם של אלדד ומידד ודברי הקנאה של אהרן ומרים, איימו על סמכותו של משה הרבה יותר מתאוות הבשר של העם, ובכל זאת משה התמודד איתם בביטחון עצמי ובקור רוח. משהו קרה בין משה לבין אלוהים, ומשה השתנה.
הסיבה לייאושו של משה היא זו: העם התלונן גם קודם לכן, אך מקרי התלונה הקודמים אירעו לפני המאורעות החשובים שביססו בלבבות בני ישראל את ההבנה שה׳ שוכן בקרבם: קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ובניית המשכן. הם כבר לא היו קבוצה של עבדים נמלטים. הם נעשו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״. הם עברו את החוויות המכוננות שלהם כעם. ומכאן זעמו של משה. אמנם כן, הם התלוננו על האוכל גם קודם לכן, אבל אז הם היו אנשים אחרים. מה ששבר את רוחו של משהו היה העובדה שרגע לאחר שבני ישראל עזבו את מדבר סיני ויצאו שוב למסע, הם חזרו אל הרגלי ההתאוננות הישנים שלהם, כאילו לא השתנה דבר. אם ההתגלות בהר סיני, חוויית הזעם האלוהי על עגל הזהב והעבודה הממושכת לבניית המשכן לא שינו אותם, מה כן ישנה אותם? כאבו של משה מובן לחלוטין. לראשונה מאז החלה שליחותו מביטה התבוסה היישר בעיניו. שום דבר, כך היה נראה כעת, לא נסים ולא ישועות, לא התגלויות ולא מלאכת יצירה, שום דבר לא יהפוך את עדת מתלונני האוכל הסדרתיים לעדה המכירה בייעודה הרוחני והמוסרי המיוחד. אולי אלוהים, ממרום מושבו שמעל הזמן, יכול לראות אות לתקווה בעתיד. משה, בעיניו האנושיות, אינו יכול. מוטב לי למות, אמר, ולא לבלות את שארית חיי בעבודה חסרת תוחלת.
בחייו של כל מנהיג המוביל את עמו לתמורות מפליגות יש רגעים שהתקווה מוסתרת בעננים של ספק. לא ספק כלפי אלוהים, אלא ספק כלפי העם ומעל לכול כלפי עצמו. האם אני משלה את עצמי כשאני חושב שבידיי היכולת לשנות את העולם? ניסיתי, עשיתי כל שביכולתי, אך דבר לא שינה את המציאות המדכאת של חולשת האדם והיעדר החזון. השמעתי באוזני העם את דבריו של אלוהים עצמו, אולם הם עדיין מתלוננים ודעתם נתונה לאי הנוחות של היום ולא לאופקי המחר. ייאוש כגון זה עלול לתקוף גם את הגדולים שבגדולים. לא רק משה שָאַל את נפשו למות, אלא גם אליהו, ירמיה ויונה. בדורותינו סבל לעתים מייאוש כגון זה וינסטון צ׳רצ׳יל, ואף העניק לו שם: ״הכלב השחור״.⁹ משה אכן היה הגדול מכולם. לכן העניק לו ה׳ מתנה מיוחדת.
footnotes: ⁹ סטור 1999.
הוא נתן למשה לראות את ההשפעה שיש לו, למשה, על אנשים אחרים. לרגע אחד ה׳ אָצַל מן הרוח אשר על משה ושם אותה על שבעים הזקנים, וכך יכול משה לראות כיצד הרוח השורה עליו משנה אותם. כשראה זאת, לא היה צריך עוד דבר: לא את עזרתם ולא את נבואתם. הוא קיבל את מה שנזקק לו: מראֶה צלול של האופן שבו רעיונותיו עוברים לאחרים. הוא ראה רסיס מתוצאות השפעתו. הוא לא יכול היה לדעת שהוא, שכל ימי חייו נתקל רק בתלונות, בתואנות ובמרידות, יהיה בעל השפעה עמוקה כל כך, שגם יותר מ־3,000 שנה לאחר מותו צאצאי האנשים שהוא מנהיג עוד ילמדו את תורתו ויחיו על פיה. הוא לא יכול היה לדעת שהוא נטל חלק מכריע בחישולה של זהות שתתגלה לאורך ההיסטוריה כאיתנה שבזהויות. הוא לא יכול היה לדעת שגם בעוד שנים רבות, בראייה כוללת לאחור, הוא יוכר כאחד מגדולי המנהיגים שהעולם ידע אי־פעם. הוא לא ידע את הדברים הללו, וידיעתם לא הייתה נחוצה לו. כל שהיה זקוק לו היה לראות, ולו רק לרגע, ששבעים הזקנים הפנימו את רוחו שנאצלה עליהם ועשו את תורתו לתורתם. די היה לו בכך כדי לדעת שחייו לא חלפו לריק. שיש לו תלמידים. שחזונו לא נותר נחלתו בלבד. שהוא נטע אותו בלבם של אחרים. שהם ימשיכו במפעלו לאחר מותו. די היה לו בכך, כפי שלכל אחד מאיתנו היה די בכך. כשמשה ידע זאת, היה בכוחו להתמודד עם כל אתגר בשלוות נפש.
את זאת גיליתי כשאבי ז״ל נפטר ואנחנו — אמי, אחיי ואני — ישבנו שבעה. שוב ושוב סיפרו לנו אנשים על החסד שעשה איתם — לעתים אפילו חמישים שנה לפני פטירתו. מאז גיליתי שאנשים רבים שישבו שבעה עברו חוויה דומה. כמה נוגע ללב, חשבתי, וכמה עצוב שאבי לא היה שם כדי לשמוע את כל זאת. אלו כוחות הייתה נוסכת בו הידיעה שלמרות כל הקשיים שעבר בחייו, הטוב שעשה לא נשתכח. כמה טרגית העובדה שלרוב אנו נוצרים את הכרת התודה בלבנו, ומביעים אותה בקול רם רק כשהאדם שאנו חבים לו אותה כבר אינו איתנו ואנו מנחמים את אבליו.
זהו המצב האנושי. אף פעם איננו יודעים אל נכון כמה הענקנו לאחרים; באיזו מידה המילה הטובה, המעשה המתחשב, המחווה המנחמת, שינו חיים וננצרו בזיכרונות. במובן זה, גם אם לא בשום מובן אחר, אנו דומים למשה. גם הוא היה אנושי. לא הייתה לו רשות כניסה מיוחדת לתודעתם של אחרים. אלמלא אירע לו נס, הוא לא היה מתוודע לעולם להשפעתו על סביבתו; הרי היה לו נדמה שכל הסימנים מוכיחים שהשפעתו אפסית. העם, גם אחרי כל מה שה׳ עשה למענו, נותר כפוי טובה, נרגן, נמהר בביקורתיותו ובנטייתו להתלונן. אולם כל זאת רק על פני השטח. משה ראה כיצד רוחו נוגעת באחרים ומרוממת אותם, אם גם לשעה קלה, לכדי השתתפות בחזונו.
אם זה הספיק למשה, זה מספיק גם לנו. המשורר דילן תומאס כתב:
אף כי אוהבים יֹאבדו לא תֹאבד האהבה; ולא תהיה לַמוות ממשלה.¹⁰
footnotes: ¹⁰ דילן תומאס, ״ולא תהיה למוות ממשלה״, תרגם: אברהם יבין, בתוך: תומאס תשל״ד, עמ׳ 49.
אף פעם איננו יודעים הכול על הטוב שעשינו, ופחות מזה ידוע לנו שרשרת התוצאות שהוא עורר. אבל זוהי המורשת היחידה שיש ערך בהותרתה: החותם שהשארנו בחייהם של אחרים, ושהם העבירו הלאה. לפעמים יכול מעשה אחד, ממש כמו נפנוף כנפיו של הפרפר, להדהד במקומות שאין לשערם. כך לימד הרמב״ם, ולו ידע זאת ראובן בנו של יעקב היה יכול לחולל תמורה בחייו שלו ובהיסטוריה כולה.