To Heal a Fractured World; The Ethics of Responsibility (Hebrew), Part 3; The Responsible Life, 19; Who Am I?

Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.

אם ישאלו אותי [בשמים] למה לא הייתי משה — אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא — יסתתמו טענותיי (רבי זושא מאניפולי).¹

footnotes: ¹ בובר תשל״ד, עמ׳ 231.

׳מי אתה׳ היא השאלה השנייה שמשה שואל את אלוהים בסנה הבוער. השאלה הראשונה היא ׳מי אני׳: ״מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?״ (שמות ג, יא). משה לא הסתפק בכך. לאחר כל הדברים ששמע והאותות שראה הוסיף ואמר: ״בי אדֹנָי, לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשֹׁם גם מאז דבֶּרך אל עבדך. כי כבד פה וכבד לשון אנכי״ (שמות ד, י). בעיניי הדבר מעורר השתאות: גדול המנהיגים היהודים בכל הזמנים חושב שאינו ראוי למשימה. ״בי אדֹנָי״, הוא מבקש, ״שלח נא בְּיד תשלח״: אנא מצא שליח מתאים ממני (שמות ד, יג).

לא רק משה נהג כך. כשישעיה הוקדש למשימתו הוא אמר, ״איש טמא שפתַים אנכי״ (ישעיה ו, ה). ירמיה אמר במעמד המקביל ״אהה ה׳ אלהים, הנֵּה לא ידעתי דַבֵּר כי נער אנכי״ (ירמיה א, ו). יונה ניסה לברוח. לפי אחד המפרשים, גם היתקלותו של יעקב באיש/מלאך שנאבק עמו בלילה הייתה פרי ניסיון בריחה.² דוד, הגדול שבמלכי ישראל, הדהד פעמיים את דבריו של משה באומרו בשפלות רוח ״מי אנכי?״³ אישים אלה לא היו חדורי תחושת ייעוד ונחושים מילדותם להוציא את שמם לתהילה. הם הטילו ספק ביכולותיהם. לעתים רצו לוותר. משה, ירמיה ויונה הגיעו לתהומות ייאוש עמוקים כל כך ששאלו את נפשם למות. בעל כורחם הם היו לגיבורי מוסר. הייתה מלאכה לעשותה, אלוהים ציווה אותם, והם עשו. מסיפוריהם כמעט מתקבל הרושם שהרגשת קטנוּת היא סימן לגדלות.

footnotes: ² רשב״ם לבראשית לב, כג. ³ שמואל א יח, יח; שמואל ב ז, יח.

השאלה הראשונה הנשאלת בהרצאות ובספרים על אתיקה היא בדרך כלל ״למה להיות מוסרי?״ — כאילו המחסום הגדול ביותר בדרך למוסריות הוא אנוכיות, אגוצנטריות ואדישות. לי, לעומת זאת, יש הרגשה שהשאלה האמיתית היא ״למה אני?״ מי אני שאעשה את המעשה האצילי, את הפעולה האמיצה? אני רק אדם רגיל, לא אדם מהסוג שקוראים עליו בספרים. אולם האנשים הגדולים, הלמ״ד־ו״וניקים, המשנים את חייהם של אנשים ומתקנים את שבריו של העולם, גם הםאנשים רגילים החושבים שאין כל דבר מיוחד במה שהם ובמה שהם עושים.

ההיסטוריון ומבקר הספרות ליונל טרילינג העיר הערה מעניינת בספרו ׳כנות ואותנטיות׳:

אגב עיון ברעיון ההרואי של ויליאם וורדסוורת נוכחתי לדעת שלספרות הרבנית אין כל מגע עם רעיון זה. בדבריהם על מידות טובות, הרבנים לא הזכירו מעולם את האומץ, המידה שאריסטו ראה בה את הבסיס לאופי ההרואי. אדישותם של הרבנים לרעיון האומץ ראויה לציון, משום שהם ידעו שרבים מהם ימסרו נפשם על אמונתם.⁴

footnotes: ⁴ Trilling 1972, p. 85.

דברים דומים אפשר לומר על רוב גיבורי השואה, האנשים שהצילו חיים. על פי מחקרים, הם היו ״לא קדושים ולא אידאולוגים, אלא אנשים רגילים עם נכונות בלתי רגילה להקל על סבל אם נתקלו בו״.⁵

footnotes: ⁵ Wilson 1993, p. 38.

יש תופעה מפורסמת הידועה בשם אפקט גֵ׳נוֹבֵז. היא קרויה כך על שם מעשה שאירע ב־1964, כשאישה ששמה קיטי ג׳נובז נדקרה למוות בפרבר ניו יורקי. עשרות שכנים שמעו את קריאותיה לעזרה, אבל אף לא אחד מהם בא להצילה. סמוך לאחר האירוע נטו מפרשיו המזועזעים לתלות אותו באדישות, בחוסר רגישות או במציאות האורבנית שבה איננו מכירים את שכנינו. אולם שני סוציולוגים, בִּיבּ לָטָאנֶה וג׳ מ׳ דארלי, ביקשו להסביר את התופעה על ידי ניסוי, וביימו לשם כך סדרה של אירועי חירום (התמוטטות גופנית, אזעקות שרפה, גנבות) בחנויות ובמשרדים. מה שהתרחש באירועים הללו הוביל אותם לתגלית חשובה. הסיכוי להתערבות של עובר אורח כלשהו באירוע גדול יותר כשיש עובר אורח אחד בלבד מאשר כשיש כמה וכמה עוברי אורח.⁶ לעתים קרובות אנו נמנעים מלפעול משום שאנו חושבים שמישהו אחר יפעל, או צריך לפעול, או יהיה בעל כישורי פעולה טובים משלנו. יותר מרוע ויותר מאדישות, הבעיה המוסרית הבסיסית היא — למה אני? מה קושר אותי לאדם זה הזקוק לעזרה? מניין לי הזכות, או החובה, להתערב?

footnotes: ⁶ Latané & Darley 1968; 1970.

האדמו״ר רבי שלמה מקארלין (1738–1792) אמר דבר יפה ומפתיע: ״יצר הרע הגדול ביותר הוא לשכוח שאנו בני המלך״.⁷ איננו עפר ואפר. אנחנו כאן מפני שאלוהים ברא אותנו באהבתו ונתן לנו מלאכה לעשותה, באומרו לנו בקול חרישי ״הביאו רסיס משכינתי אל חייהם של אחרים״. משה, ירמיה ודוד היו אנשים מיוחדים במינם לא מפני שהם ראו עצמם ככאלה — ההפך הוא הנכון — אלא מפני שהם שמעו את בכי הסבל האנושי ושעו לו. לדידם העוול לא היה עובדה אלא קריאה. הם האמינו לא בעצמם, אלא במטרה. הם ידעו שכאשר מישהו טובע, אין זה הזמן לעצור ולשאול מי השחיין הטוב בסביבה; יש לקפוץ למים. מנהיגות היא, מעל לכול, היכולת להגיב.

footnotes: ⁷ ראו Goldin 1965, p. xxvii.

בשנת 1968 פגש איש צעיר את הרבי מלובביץ׳, הרב מנחם מנדל שניאורסון, במטהו בניו יורק. האורח היה סטודנט בריטי, במחצית לימודי התואר הראשון בפילוסופיה. לימודיו עוררו אצלו כמה שאלות עיוניות באשר לדת, והוא ביקש לדון בהן עם הוגי דעות. במהלך חופשת הקיץ שלו נסע לאמריקה ותר אחר רבנים שאת כתביהם קרא. בשיחות שניהל במסעותיו חזר ועלה שם אחד. אתה מוכרח, אמרו לו, לפגוש את הרבי מלובביץ׳, גדול המנהיגים של העולם היהודי. הוא נסע למטהו של הרבי באיסטרן פארקוויי שבברוקלין, ואמר לאחד החסידים שהוא רוצה לפגוש את הרבי. החסיד צחק. אלפי אנשים רוצים לפגוש את הרבי, אמר. אין לו רגע אחד פנוי. הסטודנט התעקש. הוא נתן לחסיד מספר טלפון של דודתו בלוס אנג׳לס. ״אהיה שם בעוד שלושה שבועות״, אמר. ״אם תצליח לסדר פגישה, הודע לי בבקשה״.

לאחר שלושה שבועות הגיעה השיחה. הרבי יכול לראות אותך, אמר האיש, ביום חמישי הקרוב בערב. הסטודנט עלה על אוטובוס ׳גרייהאונד׳, נסע שלושה ימים, והגיע לניו יורק. כשנכנס סוף־סוף לרבי, היה מופתע. הוא הניח שיפגוש מנהיג כריזמטי, והנה לפניו אדם המדבר בשקט, בצניעות, כאילו האיש החשוב בחדר אינו הוא אלא הסטודנט. הצעיר שאל את שאלותיו. הרבי ענה. ואז הוא עשה דבר בלתי צפוי. הוא הפך את השיחה על ראשה. הוא החל לשאול את הסטודנט שאלות: מה הוא עושה כדי לחזק את החיים היהודיים באוניברסיטה שהוא לומד בה? האם הוא מתיידד עם סטודנטים אחרים ומקרב אותם?

הבחור היה מופתע. הוא לא היה מנהיג. הוא מעולם לא ראה עצמו ככזה, וגם לא חלם על כך. הוא בא לרבי כדי לשאול שאלות פילוסופיות, לא כדי להתגייס למשימה דתית. ובכל זאת הרבי התעקש. הוא הזמין את הסטודנט הבריטי להיעשות מעורב, ליטול יוזמה, לקבל עליו אחריות. וכפי שהצעיר עצמו תיאר זאת לאחר זמן: ״סיפרו לי שהרבי הוא אדם המנהיג אלפי אנשים. לאחר שפגשתי אותו הבנתי שההפך הוא הנכון: מנהיג טוב יוצר מונהגיםואילו מנהיג גדול יוצר מנהיגים. יותר משהרבי היה מנהיג, הוא הצמיח מנהיגות אצל אחרים״.

השפעתה של הפגישה לא הייתה מיידית. הסטודנט שב הביתה והמשיך בלימודיו. אולם שאלותיו של הרבי המשיכו להדהד בראשו. באותם ימים הוא חשב להיות כלכלן, עורך דין או איש אקדמיה. אולם הוא התקשה להיפטר מהתחושה שהרבי אמר לו דבר חשוב, אישי. יהודים רבים עזבו בימים ההם את הקהילות. פחות ופחות יהודים מצאו ביהדות גירוי אינטלקטואלי או מקור השראה מוסרי. הרבי תרגם את העובדה לאתגר, את המצב לצַו: ׳הדברים אינם כשורה. האם אתה רוצה להיות בין אלה שיעזרו להשיב אותם לתיקונם?׳ לאחר שנים, כשהוא עדיין מוטרד מהשאלה, החל הצעיר ללמוד בישיבה. הוא היה לרב, לאחר מכן למורה לרבנים, לאחר מכן לרב ראשי, ולבסוף לכותבן של המילים שאתם קוראים עכשיו. סֵפר זה הוא תשלום חלקי של חוב שאני חב זה שנים רבות למנהיג יהודי דגול.

אין צורך להיות מיוחד כדי להיענות לִקריאה. כל שצריך הוא היכולת להקשיב — לעני, לחולה, לגלמוד, לחסר הבית, לערירי, למוּדָר, לאנשים שקולותיהם אינם נשמעים; או לאתגרים שאינם נענים, לבעיות שאינן נפתרות, לדברים שצריכים להיעשות אך אינם נעשים. כזו היא ההקשבה הדתית. כזה הוא מה שאלוהים עושה, כמתואר במקרא. הוא שומע את יגונה החרישי של לאה, שיעקב אינו אוהב, ונותן לה ילד. הוא שומע את צעקת בני ישראל הרצוצים מעבדות מצרים, ומוציאם לחירות. אין זה מקרה שהקריאה היהודית המוכרת ביותר היא ״שמע ישראל״. החיים המוסריים, החיים המשַנים חיים אחרים, מתחילים באוזן, במעשה השמיעה.

האדמו״ר הראשון של חב״ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, נכלא פעם בידי הממשלה הרוסית. בימים ההם, שלהי המאה השמונה עשרה, עוררה תנועת החסידות התנגדות עזה ביהדות מזרח אירופה. בניסיונם לדכא את האדיקות הפופוליסטית החדשה לא בחלו המתנגדים בהלשנה. הרבי הואשם בבגידה והושלך לכלא לקראת משפטו. מנהל בית הסוהר הבחין בגדלותו של האסיר בתורה והחליט לשאול אותו שאלה מקראית שהציקה לו זה זמן רב. ״בספר בראשית כתוב שלאחר החטא של אדם וחוה, אלוהים שאל את אדם ׳איֶכּה?׳. אלוהים יודע הכול ורואה הכול, ומדוע הוא צריך לשאול שאלה כזו?״.

״האם אתה מאמין״, שאל הרבי, ״שמה שכתוב בתנ״ך נכון לא רק לאותו זמן, אלא לכל הזמנים?״.

״אם כך״, המשיך הרבי, ״שאלתו של אלוהים כוונה לא רק לאדם וחוה לבדם, אלא לכולנו, גם לך ולי. אותך, שאתה עובד כאן, עכשיו, בכלא הזה, אלוהים שואל: אייכה?״.

המנהל חייך ואמר, ״יפה ענית״. אבל בתוך תוכו הוא רעד באימה. החיים הם שאלתו של אלוהים: אייכה?

*** * *** מעט לאחר 11 בספטמבר קיבלתי מכתב מאישה לונדונית שאת שמה לא זיהיתי תחילה. בבוקר המתקפה על מרכז הסחר העולמי הרציתי על דרכים להעלאת קרנו של מקצוע ההוראה, והיא קראה על כך בעיתון. הדבר גרם לה לכתוב אליי ולהזכיר לי פגישה שהייתה לנו שמונה שנים קודם לכן.

היא הייתה אז מנהלת של בית ספר מקרטע. היא האזינה לכמה מתכניות הרדיו שלי, חשה קרבה לדברים שאמרתי, וחשבה שאולי תהיה לי תשובה לַבעיה שהטרידה אותה. הזמנתי אותה לבוא עם שניים מסגניה לביתנו. היא סיפרה לי שהמורל בבית הספר, בקרב המורים, התלמידים וההורים כאחד, ירוד מאי־פעם. הורים העבירו ממנו את ילדיהם. מספר התלמידים הנרשמים ירד מ־1,000 ל־500. תוצאות הבחינות היו גרועות: רק שמונה אחוזים מהתלמידים השיגו ציונים גבוהים. ברור היה שאם לא ייעשה שינוי דרמטי, יהיה צורך לסגור את בית הספר.

דיברנו כשעה על נושאים כלליים — בית הספר כקהילה, הדרך ליצור אתוס וכן הלאה — עד שהבנתי לפתע ששיחתנו דומה לרכבת שעלתה על הפסים הלא־נכונים. המנהלת מתמודדת עם בעיה מעשית, לא עם בעיה פילוסופית. אמרתי: ״אני רוצה שתחיי מילה אחת: לחגוג״.

היא השיבה לי באנחה. ״אתה לא מבין — אין לנו שום דבר לחגוג. הכול אצלנו מתפורר״.

״אם כך״, עניתי, ״תמצאו משהו לחגוג. אם תלמיד אחד הצליח השבוע יותר מבשבוע שעבר, תחגגו. אם למישהו יש יום הולדת, תחגגו. אם הגיע יום שלישי, תחגגו״. היא נראתה בלתי משוכנעת, אך הבטיחה לנסות את הרעיון.

עכשיו, לאחר שמונה שנים, היא כתבה כדי לספר לי מה אירע מאז. שיעור מקבלי הציונים הגבוהים נסק ל־65 אחוזים. מספר התלמידים הנרשמים שב ועלה מ־500 ל־1,000. את החדשות המרעישות היא שמרה לסוף: זה עתה קיבלה את התואר ׳דֵיים׳ מטעם מסדר האימפריה הבריטית, אחד מתוארי הכבוד הגבוהים ביותר שהמלכה יכולה להעניק. התואר ניתן לה לרגל תרומתה לחינוך. ״רק רציתי שתדע״, סיימה את מכתבה, ״כיצד שינתה מילה אחת את בית הספר ואת חיי״.

היא הייתה מורה נהדרת, ולבטח לא נזקקה לעצתי. היא הייתה מוצאת את התשובה בעצמה בכל מקרה. אולם אף פעם לא היה לי ספק שהאסטרטגיה תצליח. צמיחתנו האישית היא במידה רבה פונקציה של ציפיותיהם של אחרים מאיתנו. אם הן נמוכות, אנחנו נשארים קטנים. אם הן גבוהות, אנחנו מעפילים אליהן. אבסורדי הוא הרעיון שלכל אחד מאיתנו יש מנה קבוע של משכל, של מידות טובות, של יכולת לימודית, של מוטיבציה ושל דחף. אמנם לא כולנו יכולים לצייר כמו קלוד מונה או לחבר מוזיקה כמו מוריס רוול. אבל לכל אחד מאיתנו יש כישרונות ויכולות העשויים להישאר רדומים כל חיינו עד שמישהו יעורר אותם. כולנו יכולים להגיע לגבהים שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם. כל שנחוץ לשם כך הוא שנפגוש אדם המאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו. אנשים כאלה יכולים לשנות חיים. זה מה שעשה לי הרבי מלובביץ׳.

הגעתי להבנה זו בעזרת אדם יוצא דופן: לֵנה רַסטין, שנפטרה בדצמבר 2004. לנה, קלינאית תקשורת, התמחתה בטיפול בגמגום. רוב האנשים העוסקים בתחום זה מתרכזים בהנחלת טכניקות מגוונות למטופליהם: כיצד להתמודד עם עיצורים קשים להגייה, איך לעבור בקלות ממילה למילה הבאה, וכן הלאה. לנה רסטין, לעומת זאת, הגיעה למסקנה שכדי לרפא הפרעת דיבור יש לפנות לאדם, לא רק לסימפטום. מטופליה היו ילדים קטנים, אך תכנית הטיפול שלה הקיפה את כל בני המשפחה שלהם, ובמיוחד את הוריהם. בתחילת הטיפול נהגה ללמד את ההורים להכיר בעובדה בסיסית בתחום ליקויי ההתנהגות, שאינה מובנת מאליה כלל.

לשם כך ערכה להם תרגיל מחשבתי. היא ביקשה מהם לשוות לנגד עיניהם את החפץ היקר ללבם מכל החפצים שיש להם, ואז ביקשה מהם לדמיין שהם באים יום אחד הביתה ומגלים שהחפץ נגנב. היא שאלה אותם מה הרגישו. ההורים תיארו הלם, יגון, מצוקה, תחושה הקרובה לשכול. ואז הייתה אומרת: ״עכשיו אתם מבינים איך הילד שלכם ירגיש כשהוא יאבד את הגמגום״. ההורים, בלי יוצא מן הכלל, היו מבולבלים. עד אז הניחו, בצדק, שילדם רוצה לדבר בשטף. הגמגום הקשה עליו, הביך אותו, קלקל את חייו החברתיים. כל זה נכון, הייתה לנה מסבירה להם, אבל הגמגום הפך כבר לחלק מזהותו של ילדכם, ואם הוא יאבד אותו הוא ירגיש כאילו נקטע איבר מגופו. שינוי, גם שינוי לטובה, הוא דבר מכאיב. לכן אני זקוקה לעזרתכם. עליכם ליצור לילד סביבה שתיטע בו את האומץ לשנות.

היא לימדה אותם לזכור מילת מפתח אחת, שבח, ונתנה להם משימה: לזהות בכל יום מעשה נכון אחד של כל אחד מבני המשפחה, לשבח את העושה ולהודות לו. היא לא הלאתה אותם בהסברים עמוקים, אבל הרעיון היה ברור. היא יצרה כך בביתו של כל ילד אווירה של אכפתיות הדדית ושל חיזוק חיובי מתמשך. היא גרמה להורים לעַצב סביבה של כבוד עצמי וביטחון עצמי, לא רק לילד המגמגם אלא לכל המשפחה, כדי שהאווירה הכללית בבית תיצק בילד ביטחון בכוחו להשתנות, ובבני משפחתו — רצון לעזור לו בכך.

כשהקשבתי לה, וכשצפיתי בה בפעולה, הבנתי שהיא גילתה פתרון לא רק לגמגום אלא לחיים בכלל. תחושתי זו זכתה לאישור מיידי ומפתיע. צילמנו אותה בעת עבודתה לצורך תכנית טלוויזיה שהגשתי. בתוך צוות הצילום התגלעו באותם ימים מתחים. בכמה משלבי ההפקה חלו תקלות, ואנשי הצוות האשימו זה את זה. אולם לאחר שצילמנו את לנה הם החלו, אינני יודע אם במתכוון, לשבח איש את רעהו. האווירה השתנתה מיד. ימי הצילום הבאים היו מהימים המהנים שביליתי מימיי.

באחת המשניות במסכת אבות יש פסקה שהפליאה אותי שנים רבות:

חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שִׁבְחָן: רבי אליעזר בן הורקנוס — בור סוּד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע — אשרֵי יולדתו. רבי יוסי — חסיד. רבי שמעון בן נתנאל — ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך — מעיין המתגבר.⁸

footnotes: ⁸ משנה, אבות ב, ח.

המוזר בפסקה זו הוא שיבוצה בתוך טקסט שעניינו אתיקה. מדוע עלינו להתוודע כאן לתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי? זה עניין להיסטוריה, לא לאתיקה. כשהבנתי את שיטתה של לנה רסטין קיבלתי תשובה. רבן יוחנן בן זכאי ידע כיצד לשַבח. כך הצליח לטפח תלמידים מוצלחים כל כך. מחמאותיו לא היו סתמיות; הוא הצביע על כישוריו המיוחדים של כל תלמיד ותלמיד. רבי אליעזר בן הורקנוס היה בעל זיכרון, רבי אלעזר בן ערך היה יצירתי, וכן הלאה. בעצם זיהוי הפוטנציאל שבכל תלמיד הוא עזר לו לממש אותו. המסר האתי ברור. השבח הוא חלק מהותי מהחינוך למוסריות. המורים הדגולים אינם דווקא אלו שניחנו בכישרון ההוראה. אלו הם אנשים המעריכים את תלמידיהם, מגלים את כישוריהם וגורמים להם להאמין בעצמם.

לחינוך כזה יש לפעמים תוצאות מופלאות ממש. חוה לֶהמן הקימה בית ספר לילדים עם פיגור שכלי ששמו ׳כישרון׳. היא בחרה בשם זה, בלשון העברית, כדי להוביל שינוי פרדיגמה בהבנת הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. רובנו רואים אותם לאור מה שחסר להם. חוה רצתה שנראה את מה שיש להם ואת מה שהם מסוגלים, אם הם מקבלים אהבה והדרכה הולמת, גם לתת. משנתה החינוכית נובעת ישירות מאמונתה הדתית: היא מאמינה שכל אחד מאיתנו נוצר כדי למלא ייעוד כלשהו, ואם יכולות מסוימות חסרות לנו הרי יש לנו אחרות. ואכן, הילדים בבית הספר שלה פורחים.

אנדרו מוֹסון הוא כומר שהפך כנסייה ישנה ושוקעת באיסט־אנד בלונדון לאחד הקמפוסים הקהילתיים הפעילים ביותר בבריטניה: מרכז בְּרוֹמְלי־בַּיי־בּוֹאו. שם, באתר ששטחו 12 דונמים בלב אחד השיכונים העניים ביותר של לונדון, מתנהלות כיום 125 פעילויות בשבוע. יש שם גן ילדים, מרכז למשפחה, מרכז בריאות, מגוון מיזמים אמנותיים וחינוכיים, שבעה עסקים חברתיים ומסעדה. המרכז עורר את השכונה לחיים, ופוקדים אותו תושבים בני מגוון דתות. אנשים נוהים אחר אנדרו מאותה סיבה שילדים נמשכים לחוה להמן. הוא אמר לי שבכל מקום שעובדים סוציאליים רואים בעיה, הוא רואה הזדמנות.

״מהי השיטה שלך להגיע לאנשים?״ שאלתי אותו. ״רכילות״, ענה בחיוך. כך כנראה פגש, בראשית ימי עבודתו בברומלי, את שילָה (שם בדוי). הוא עבד אז על אחד המיזמים הראשונים שלו, בניית גן ילדים. היה חסר מטבח לגן. ״למישהו יש רעיון?״ הוא שאל את מכריו החדשים. שילה אמרה: ״תמיד חלמתי לנהל בית קפה משלי. אולי אקים מטבח שיהיה גם בית קפה״. היא הייתה אז אם חד־הורית מובטלת. אנדרו אמר: ״תזמיני אלייך לארוחה אותי ואת אשתי, ונטעם איך את מבשלת״. היא הזמינה, והארוחה הייתה טובה. הוא אמר: ״אתן לך חדר בכנסייה עם חלון אל הרחוב. נארגן כמה תושבים לעבודות נגרות. אני אאסוף כסף להעסקת טבח, ומכאן נתחיל״. כך עשה, והמטבח החדש התנהל היטב. הם הרחיבו אותו, והרחיבו אותו עוד, עד שהיה למקום המפגש העיקרי של הקהילה. המסעדה החדשה והמפוארת נחנכה בהשתתפות הנסיך צ׳רלס. כשכל זה קרה, שילה כבר טיפחה לה תחומי עניין חדשים. יום אחד אמרה: ״תמיד רציתי תואר אקדמי״. היא לא סיימה בית ספר תיכון. אנדרו שכנע אוניברסיטה אחת לקבל אותה. היא סיימה בהצטיינות לימודי פסיכולוגיה חברתית. היא צמחה לגבהים שלא חלמה עליהם עד שאנדרו בא.

אנדרו, מצדו, הבין בינתיים מה קרה לשילה. הניסיון המעשי בהקמת המסעדה שינה אותה. הוא חשב שזה יכול לקרות גם לאנשים אחרים המצויים במצבים מקבילים. כך הגיע לרעיון הקמתו של מה שהוא מכנה ׳קומוניברסיטה׳: אוניברסיטה על בסיס קהילתי, שאנשים שלא השלימו לימודי תיכון לומדים בה על ידי עשייה. היא מקושרת עם כמה קולג׳ים בלונדון, ולומדים בה עתה 400 סטודנטים. אחד מהם, פיטר (שם בדוי), צעיר נטול תארים ותעודות, הגיע לשם לאחר שאנדרו שאל אותו מה הוא חולם להיות והוא השיב: ״תמיד רציתי לנהל תחנת רדיו״. אנדרו שכנע את חברת קוקה־קולה לתמוך במיזם, ותושבים צעירים באזור שמעו את תחנת הרדיו והתוודעו לפעילות במקום. השיטה של אנדרו פשוטה: הוא מתוודע לחלומותיהם של אנשים, ומפלס להם דרך להתגשם על ידי איתור משאבים, יצירת צוותי עבודה, ומעל לכול נטיעת אמונה בחולם שהגשמת חלומו אפשרית. הוא שינה את חייהם של מאות אנשים. ואשר לי, כיום כבר לא קשה לי להאמין במציאותם של מלאכים. הרי התוודעתי לשניים מהם, חוה להמן ואנדרו מוסון.

*** * *** מה שנכון לגבי אנשים נכון גם לגבי מצבים. ההזדמנויות לעשות מעשים שישנו את חייו של מישהו אינן מודיעות לנו מראש על בואן ועל תוכנן האפשרי. עמוס עוז הוא אחד מגדולי הסופרים הישראלים והאדם הרהוט ביותר שפגשתי מימיי. הוא יהודי חילוני, אדוק בחילוניותו, ובכל זאת אילו חי בימי קדם אפשר לשער שהיה אחד מנביאי ישראל. כיוון שאני מוטרד זה שנים מהשסע החילוני־דתי בחברה הישראלית, התוודעתי אליו. מאז התיידדנו וניהלנו כמה וכמה שיחות עומק וגם דו־שיח פומבי אחד, להראות שכבוד הדדי אפשרי גם בין שני עבריו של השסע הזה.

ברומן האוטוביוגרפי שלו, ׳סיפור על אהבה וחושך׳, מספר עוז על אביו, אדם שידע לקרוא בשש עשרה שפות ולדבר באחת עשרה, מלומד מבריק שכיוון שבימיו הייתה בישראל אוניברסיטה אחת בלבד לא הצליח להתקדם אל מעבר למשרה של ספרן־עוזר. את עִתותיו הפנויות הקדיש לחיבור ספר, ׳הנובלה בספרות העברית׳, שאל תוכו יצק את מרצו ואת תסכולו. כשהספר נשלם ונמסר לדפוס, היה רץ יום־יום בחרדה לסניף הדואר, לראות מתי יגיעו העותקים הראשונים מהוצאת הספרים. הם הגיעו. הוא הזמין לחגיגה ביתית צנועה את חבריו הקרובים, בתוכם שכנו הסופר ישראל זרחי. עוז ממשיך:

שלושה־ארבעה ימים ארכה שמחתו של אבא, ואחר כך נפלו פניו. כשם שלפני בוא המשלוח היה רץ יום־יום לסניף הדואר, כך רץ מעתה יום־יום לחנות הספרים של שכנא אחיאסף ברחוב קינג ג׳ורג׳: שלושה עותקים של ״הנובלה״ עמדו שם למכירה. גם למחרת עמדו שם אותם שלושה עותקים, אף אחד מהם לא נמכר. וכך גם כעבור יומיים ושלושה ימים. ״אתה״, אמר אבא בחיוך עצוב לידידו ישראל זרחי, ״יושב וכותב לך בשישה חודשים רומן חדש, ומיד כל הבחורות היפות חוטפות מן המדפים ולוקחות אותך ישר למיטה שלהן. ואנחנו החוקרים, שנים על שנים אנחנו מתייגעים לבסס כל פרט, לדייק בכל בדל ציטטה, לשבת שבעה נקיים על כל זנב הערת שוליים, ומי טורח לקרוא? לכל היותר אנו עצמנו, כלומר שלושה־ארבעה אסירי עולם של הדיסציפלינה שלנו מואילים לקרוא זה את זה לפני שקורעים זה את זה לגזרים — ולפעמים אף לא זה. מתעלמים״.

הימים חלפו. אף לא עותק אחד נמכר. אביו של עוז ״לא הוסיף עוד לדבר על צערו, אבל צערו מילא את כל הבית כמו ריח״.

ופתאום, כעבור עוד יומיים־שלושה, ערב שבת, חזר אבא הביתה מאושר ומשולהב וכולו רועד כנער שמלכת הכיתה נשקה לו לעיני כל העולם: ״נמכרו! כולם נמכרו! ביום אחד! לא אקסמפלר אחד נמכר! לא שני אקסמפלרים! שלושתם נמכרו! כולם! הספר שלי אזל — ושכנא אחיאסף יזמין אצל צ׳צ׳יק בתל אביב כמה אקסמפלרים חדשים! מה יזמין?! כבר הזמין! הבוקר! בטלפון! לא, לא עוד שלושה אקסמפלרים כי אם עוד חמישה! והוא, שכנא, סבור כי גם זו לא תהיה המילה האחרונה!״

האב והאם יצאו לחגוג בבית הקולנוע, ואת הילד עמוס השאירו אצל משפחת זרחי:

מר זרחי הושיב אותי על הספה ושוחח עמי קצת, אינני זוכר על מה, אבל לעולם לא אשכח איך לפתע גיליתי על השולחן הקטן שעמד שם למרגלות הספה לא פחות מארבעה עותקים זהים של ״הנובלה בספרות העברית״, זה על גבי זה, כמו בחנות, עותק אחד שידעתי כי אבא העניק אותו למר זרחי עם הקדשה, ״לחברי ורעי היקר לי״, ועוד שלושה שפשוט לא הבנתי מה, וכמעט־כמעט ששאלתי את מר זרחי, אך נזכרתי ברגע האחרון בשלושת האקסמפלרים שממש היום נקנו סוף־סוף, לאחר ייאוש, בחנות אחיאסף ברחוב קינג ג׳ורג׳, ונשטפתי בגל פנימי של תודה וכמירת לב עד דמעות. מר זרחי ראה שראיתי ולא חייך כי אם הציץ בי לרגע מן הצד, באלכסון, צִמצם קצת את עיניו, כמו מקבל אותי בשתיקה אל חוג קושרים סודי, ולא אמר אף מילה ורק גחן וסילק מן השולחן הקטן שלושה מארבעת העותקים והטמינם במגירה נמוכה של מכתבתו. גם אני שתקתי ולא אמרתי אף מילה לא לו ולא להוריי. לא סיפרתי לאיש עד יום מותו של זרחי, שנפטר בדמי ימיו, ועד יום מותו של אבא...

שניים־שלושה סופרים הם מטובי החברים שלי, חברים קרובים ויקרים לי זה עשרות שנים, אבל אינני בטוח שגם אני, כמו מר זרחי, הייתי מסוגל לעשות למען מי מהם מעשה שישווה למעשהו של ישראל זרחי למען אבי. מי יודע אם מחשבה נדיבה־ערמומית כמחשבתו זו של זרחי הייתה אף עולה בדעתי. הלוא הוא היה חי, כמו כולם בימים ההם, ממש מן היד אל הפה. ושלושת העותקים של ״הנובלה בספרות העברית״ ודאי עלו לו לפחות כמחירו של בגד נחוץ לחורף.⁹

footnotes: ⁹ עוז 2002, עמ׳ 160–162.

אני אסיר תודה לעמוס על הרשות שנתן לי לצטט מספרו באריכות, שכן הדברים ממחישים יפה כמה יצירתי יכול להיות יֵצֶר הטוב. הסיפור אינו זקוק להערות, אך אומר בכל זאת משהו. מעולם לא עשיתי מעשה מתחשב ומחושב כל כך כפי שעשה ישראל זרחי, אבל מצאתי רעיון מועיל אחד: ההשגחה העליונה. כשם שלכל אדם יש משימה בחייו, כך כל יום נושא בכנפיו הזדמנות. אם אנו נמצאים היכן שאנו נמצאים מפני שאלוהים רצה בכך, חייב להיות בכל מצב שאנו נקלעים אליו איזה דבר שהוא רוצה שנעשה, איזה מעשה של גאולה שהוא מצפה שנבצע. הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לדעת מהו המעשה הזה היא לנסות להביט במציאות מהצד ההפוך. פעם נהגתי לקוות שאנשים ישבחו את עבודתי; ואז הבנתי שאני נמצא היכן שאני נמצא כדי לשבח את עבודתם של אחרים. כמה פעמים, בעת משבר, חיכיתי למילים מרגיעות מחבר, עד שהבנתי פתאום שכדאי שאהיה אני האיש שמרגיע. התגלית שינתה את חיי. התחוור לי שהכאב שאנו חשים נועד לחדד את רגישותנו לכאבם של אחרים. כשאנו מַפנים את רגשותינו כלפי חוץ, אנו יכולים להשתמש בהם כמפתח שישחרר את זולתנו מחדר נעול של ייסורים, אכזבה או עצב.

*** * *** עמנואל קאנט הגדיר את המוסריות בצו הקטגורי המפורסם שלו: ״לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי״.¹⁰ ייתכן שכך נתפסת המוסריות בעיני התבונה. הרי יש חוקים כלליים. כולנו מכירים אותם. אסור לרצוח. אסור לפגוע בחפים מפשע. אסור לשדוד ואסור לגנוב. אסור לשקר. למדנו חוקים אלה בילדותנו, או לכל המאוחר מעט אחר כך. אולם החלק המעניין של החיים המוסריים, החלק של עולם המבוגרים, מתבטא לא בחוקים כלליים אלא במקרים פרטיים.¹¹ החיים המוסריים מדברים אליי, כאן, עכשיו: האדם הזה, במצב הזה, בזמן הזה. הם יודעים את שמי. הם קוראים לי, ולא לאיש שלידי. הם אומרים: יש מעשה שרק אתה יכול לעשותו, מצב שרק אתה יכול להתמודד עמו, רגע שאם לא תתפוס אותו הוא לא ישוב עוד. אלוהים מצווה עלינו בחוקים כלליים, אבל קורא לנו במילים פרטיות. הוא יודע מהם כישורינו ויודע מהם מחסוריו של העולם. משום כך אנחנו כאן. יש מעשה שרק אנחנו יכולים לעשותו, רק ברגע הזה — ומעשה זה הוא המשימה שלנו. סכום כל המשימות הללו הוא משמעות החיים שלנו, מטרת קיומנו, הסיפור שאנו נקראים לכתוב. קריאתו של אלוהים חרישית כל כך, שאינה נשמעת כמעט. את הביטוי המקראי ״קול דממה דקה״ (מלכים א יט, יב) אני מבין כ״הקול שנוכל לשמוע רק אם נאזין״. אולם קול דק זה נוכח, ואם ניצור מפעם לפעם את הדממה הדרושה בנפשנו נוכל לשמוע אותו.

footnotes: ¹⁰ ראו למשל כשר 1992, עמ׳ 96. ¹¹ השוו עם אבחנתו החדה של מייקל וולצר: ״הגילוי הפילוסופי יתקשה להתחרות בחדשנותה הרדיקלית ופרטנותה החדה של ההתגלות האלוהית. הכרזות על חוקים טבעיים או זכויות טבעיות יישמעו רק לעתים נדירות כתיאורו של עולם מוסרי חדש. חשבו למשל על העיקרון המוסרי האובייקטיבי שגילה נייג׳ל: שאסור לנו להישאר אדישים לסבלם של בני אדם אחרים. אני מכיר בעיקרון זה, אולם כששמעתי אותו לראשונה לא חוויתי חדוות התגלות. הכרתי אותו כבר קודם לכן״. Walzer 1987, p. 6.

אין חיים שאין להם משימה; אין אדם שאין לו כישרון; אין מקום שאין בו רסיס מהאור האלוהי המחכה להתגלוֹת ולהיגאל; אין מצב עניינים שאין עמו אפשרות לקידוש שם שמים; אין רגע שאין קוראים לנו בו. יש שיעברו עלינו כל שנות חיינו עד שנלמד כיצד למצוא את הדברים האלה, אך אז, במבט לאחור, נבין שכל שחסַר לנו היה היכולת להאזין. כשאלוהים קורא לנו, הוא אינו עושה זאת בדרך של צווים כלליים. הוא לוחש את שְמֵנוּ — והטובה בתשובות לקריאה זו היא הפשוטה שבהן, תשובתו של אברהם: ״הנני״. הנני, מוכן לשמוע את קריאתך, מוכן לתקן רסיס אחד מעולמך השבור.